גם אם זו מישי מעצבנת<צ>

זה באמת שאלה ממש טובה ודווקא יצא לי להיתקל בלא מעט דתיים שמתייחסים לנושא הפחד כעניין פרימיטיבי של אנשים קטני אמונה שתופסים את האלוהות בצורה רדודה כביכול. 

-וזה ממש לא ! ואסביר.

כמו שאמרת, יש חילוק בין יראה ופחד, וכל מילה בשפת הקודש יש לה משמעות ייחודית משלה. וזה לא סתם כפילות שפת הקודש היא שפה אלוקית ולכן גם מלאה בעומק ואמת.

אחד הפרשנים שעומד על פירושי המילות וההבדלים בינהם הוא המלבי"ם. לפי השיטה הזאת הוא פירש את כל הנ"ך והתורה בפירוש מאד ייחודי ומקורי.

בפירוש שלו על תהילים פרקים נג, לו,יד יש לו מהלך על עניין הפחד. אקצר ואומר שהוא בעצם ממחיש שפחד זו פעולה בלתי רצונית הנובעת מחטא (וגם מיראת שמיים גדולה שיש לאדם)

חז"ל נותנים דוגמא על כל מיני מעשים שאדם עושה ואז מה שזה מביא הוא פחד. "פוחד ואינו יודע ממה" וכו, כנ"ל על דורות מסוימים שהיו מאד צדיקים כמו הדור של דוד לדוגמא, וחז"ל שם אומרים שהיה בהם פחד. ולבסוף הם הבינו שזה משום שלא ברכו ברכת המזון כראוי עד שדוד המלך תקן להם..

לעומת זאת אנשים רשעים ללא יראת שמים לא יהיה להם גם פחד מהשם בבחינת "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" (תהילים לו,ב)

 העניין עם היראה לעומת זאת הוא שונה, ממה שהבנתי זו מדרגה שאמורים לעורר עם עבודה מסוימת ולזכות בה(זה עניין יותר שכלי רצוני, ופחות רגשי) וזה הבסיס בעבודה השם וכל אחד חייב לפעול להשיג את זה. בע"ה שנזכה

זה לא בהכרח אומר שאדם צריך להיות בחרדות שיפגע בו ברק, או שיבואו עליו ייסורים ח"ו..

ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה [תלמיד אחד שהיה הולך אחרי] ר' ישמעאל בר' יוסי בשוקא [בשוק] של ציון. חזייה דקא מפחיד [ראהו ר' ישמעאל לאותו תלמיד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: חטאה את [חוטא אתה], דכתיב [שכן נאמר]: "פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים" (ישעיהו לג, יד). אמר ליה [לו]: התלמיד: והכתיב [והרי נאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד)! אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר], שיש לפחד שמא ישכחם, אך בשאר עליו לבטוח בה'.

בדומה קצת לכך מסופר: יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה [היה הולך אחרי] רב המנונא. אתנח [נאנח] יהודה בר נתן. אמר ליה [לו] רב המנונא: וכי יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [רוצה אותו אדם להביא על עצמו]? דכתיב [שהרי נאמר]: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי" (איוב ג, כה)! שאלו: והא כתיב [והרי נאמר]: "אשרי אדם מפחד תמיד"! וענה רב המנונא: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר]. (ברכות ס עם הרב שטייזלץ)

ומסילת ישרים במידת הזהירות:

לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת, תִּהְיֶה לָהֶם הַהֶעָרָה בַּמֶּה שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם כִּי רַק הַשְּׁלֵמוּת הוּא הַדָּבָר הָרָאוּי שֶׁיֵּחָמֵד מֵהֶם וְלֹא זוּלַת זֶה, וְשֶׁאֵין רַע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהַרְחָקָה מִמֶּנּוּ.

כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁיִּתְבָּאֵר זֶה אֶצְלָם וְיִתְבָּאֵר לָהֶם כְּמוֹ כֵן הֱיוֹת הָאֶמְצָעִים אֵלָיו הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יִתְרַצּוּ מֵעוֹלָם לְהַמְעִיט מֵאֵלֶּה הָאֶמְצָעִים אוֹ לְהָקֵל בָּהֶם. כִּי כְּבָר נִתְבָּאֵר אֶצְלָם שֶׁאִם אֶמְצָעִים אֵלֶּה יִמְעֲטוּ לָהֶם, אוֹ אִם הָאֶמְצָעִים יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְלֹא בְּכָל הַחֹזֶק הַמִּצְטָרֵךְ בָּהֶם, הִנֵּה לֹא יַשִּׂיגוּ בָּהֶם שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי אֶלָּא יִגָּרַע מֵהֶם כְּפִי מַה שֶׁגָּרְעוּ הֵם בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְנִמְצָאִים חַסְרֵי הַשְּׁלֵמוּת, מָה שֶׁהוּא לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה וְרָעָה רַבָּה.

עַל כֵּן לֹא יִבְחֲרוּ אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בָּהֶם וּלְהַחְמִיר בְּכָל תְּנָאֵיהֶם, וְלֹא יָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁקְטוּ מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יֶחְסַר מֵהֶם מָה שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הֵם חֲפֵצִים. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס'): הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

וְהִנֵּה סוֹף זֹאת הַמַּדְרֵגָה, הִיא הַנִּקְרֵאת יִרְאַת חֵטְא, שֶׁהִיא מִן הַמְּשֻׁבָּחוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד וְדוֹאֵג פֶּן יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הוּא חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוּרוֹ.

ויעקב אבינו אומר ללבן:

avid;font-size:20px;">לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:avid;font-size:21px;"> avid;font-size:14px;">(בראשית לא)

יעקב אבינו תולה את זכותו בא-להי אברהם, ובפחד אביו יצחק.. 

ב"אהבת עולם" אנו אומרים שה' קרבנו אליו באהבה ולכן עלינו לאהוב אותו. כשזה מתקיים ויש לנו יראת כבוד לבורא העולם הכל יכול - אין לנו ממה לפחד. בשמונה עשרה בסוף ברכת מודים אנו מצהירים "האל ישועתנו ועזרתנו סלה, האל הטוב" ולא רק זה גם אומרים ששמו טוב (ויש לו עוד שמות). אם שמו טוב וכשמו כן הוא - אז אין ממה לדאוג כל זמן שמקיימים מצוותיו וכל זמן שיש לנו יראת כבוד לקב"ה. כמו שכתוב בתהילים פרק צ"א: "על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין. כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי".

מיראה? אשמח לכל תשובה לאו דווקא של פותחת השרשור..

אבל

א. השאלה מה זה אומר..

ב. ידוע עכפ בקרב תלמידי מרן הרב זצל שצריך לזכך את מושג הפחד ולרוב צריך בו מעט שבמעט (ושוב לא ממש הסברנו מהו הפחד הזה..)

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)