גם אם זו מישי מעצבנת<צ>

זה באמת שאלה ממש טובה ודווקא יצא לי להיתקל בלא מעט דתיים שמתייחסים לנושא הפחד כעניין פרימיטיבי של אנשים קטני אמונה שתופסים את האלוהות בצורה רדודה כביכול. 

-וזה ממש לא ! ואסביר.

כמו שאמרת, יש חילוק בין יראה ופחד, וכל מילה בשפת הקודש יש לה משמעות ייחודית משלה. וזה לא סתם כפילות שפת הקודש היא שפה אלוקית ולכן גם מלאה בעומק ואמת.

אחד הפרשנים שעומד על פירושי המילות וההבדלים בינהם הוא המלבי"ם. לפי השיטה הזאת הוא פירש את כל הנ"ך והתורה בפירוש מאד ייחודי ומקורי.

בפירוש שלו על תהילים פרקים נג, לו,יד יש לו מהלך על עניין הפחד. אקצר ואומר שהוא בעצם ממחיש שפחד זו פעולה בלתי רצונית הנובעת מחטא (וגם מיראת שמיים גדולה שיש לאדם)

חז"ל נותנים דוגמא על כל מיני מעשים שאדם עושה ואז מה שזה מביא הוא פחד. "פוחד ואינו יודע ממה" וכו, כנ"ל על דורות מסוימים שהיו מאד צדיקים כמו הדור של דוד לדוגמא, וחז"ל שם אומרים שהיה בהם פחד. ולבסוף הם הבינו שזה משום שלא ברכו ברכת המזון כראוי עד שדוד המלך תקן להם..

לעומת זאת אנשים רשעים ללא יראת שמים לא יהיה להם גם פחד מהשם בבחינת "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו" (תהילים לו,ב)

 העניין עם היראה לעומת זאת הוא שונה, ממה שהבנתי זו מדרגה שאמורים לעורר עם עבודה מסוימת ולזכות בה(זה עניין יותר שכלי רצוני, ופחות רגשי) וזה הבסיס בעבודה השם וכל אחד חייב לפעול להשיג את זה. בע"ה שנזכה

זה לא בהכרח אומר שאדם צריך להיות בחרדות שיפגע בו ברק, או שיבואו עליו ייסורים ח"ו..

ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה [תלמיד אחד שהיה הולך אחרי] ר' ישמעאל בר' יוסי בשוקא [בשוק] של ציון. חזייה דקא מפחיד [ראהו ר' ישמעאל לאותו תלמיד שהוא מפחד]. אמר ליה [לו]: חטאה את [חוטא אתה], דכתיב [שכן נאמר]: "פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים" (ישעיהו לג, יד). אמר ליה [לו]: התלמיד: והכתיב [והרי נאמר] "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד)! אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר], שיש לפחד שמא ישכחם, אך בשאר עליו לבטוח בה'.

בדומה קצת לכך מסופר: יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה [היה הולך אחרי] רב המנונא. אתנח [נאנח] יהודה בר נתן. אמר ליה [לו] רב המנונא: וכי יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [רוצה אותו אדם להביא על עצמו]? דכתיב [שהרי נאמר]: "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי" (איוב ג, כה)! שאלו: והא כתיב [והרי נאמר]: "אשרי אדם מפחד תמיד"! וענה רב המנונא: הפסוק ההוא בדברי תורה כתיב [הוא שנאמר]. (ברכות ס עם הרב שטייזלץ)

ומסילת ישרים במידת הזהירות:

לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת, תִּהְיֶה לָהֶם הַהֶעָרָה בַּמֶּה שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם כִּי רַק הַשְּׁלֵמוּת הוּא הַדָּבָר הָרָאוּי שֶׁיֵּחָמֵד מֵהֶם וְלֹא זוּלַת זֶה, וְשֶׁאֵין רַע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהַרְחָקָה מִמֶּנּוּ.

כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁיִּתְבָּאֵר זֶה אֶצְלָם וְיִתְבָּאֵר לָהֶם כְּמוֹ כֵן הֱיוֹת הָאֶמְצָעִים אֵלָיו הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יִתְרַצּוּ מֵעוֹלָם לְהַמְעִיט מֵאֵלֶּה הָאֶמְצָעִים אוֹ לְהָקֵל בָּהֶם. כִּי כְּבָר נִתְבָּאֵר אֶצְלָם שֶׁאִם אֶמְצָעִים אֵלֶּה יִמְעֲטוּ לָהֶם, אוֹ אִם הָאֶמְצָעִים יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְלֹא בְּכָל הַחֹזֶק הַמִּצְטָרֵךְ בָּהֶם, הִנֵּה לֹא יַשִּׂיגוּ בָּהֶם שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי אֶלָּא יִגָּרַע מֵהֶם כְּפִי מַה שֶׁגָּרְעוּ הֵם בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְנִמְצָאִים חַסְרֵי הַשְּׁלֵמוּת, מָה שֶׁהוּא לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה וְרָעָה רַבָּה.

עַל כֵּן לֹא יִבְחֲרוּ אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בָּהֶם וּלְהַחְמִיר בְּכָל תְּנָאֵיהֶם, וְלֹא יָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁקְטוּ מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יֶחְסַר מֵהֶם מָה שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הֵם חֲפֵצִים. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס'): הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

וְהִנֵּה סוֹף זֹאת הַמַּדְרֵגָה, הִיא הַנִּקְרֵאת יִרְאַת חֵטְא, שֶׁהִיא מִן הַמְּשֻׁבָּחוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד וְדוֹאֵג פֶּן יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הוּא חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוּרוֹ.

ויעקב אבינו אומר ללבן:

avid;font-size:20px;">לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:avid;font-size:21px;"> avid;font-size:14px;">(בראשית לא)

יעקב אבינו תולה את זכותו בא-להי אברהם, ובפחד אביו יצחק.. 

ב"אהבת עולם" אנו אומרים שה' קרבנו אליו באהבה ולכן עלינו לאהוב אותו. כשזה מתקיים ויש לנו יראת כבוד לבורא העולם הכל יכול - אין לנו ממה לפחד. בשמונה עשרה בסוף ברכת מודים אנו מצהירים "האל ישועתנו ועזרתנו סלה, האל הטוב" ולא רק זה גם אומרים ששמו טוב (ויש לו עוד שמות). אם שמו טוב וכשמו כן הוא - אז אין ממה לדאוג כל זמן שמקיימים מצוותיו וכל זמן שיש לנו יראת כבוד לקב"ה. כמו שכתוב בתהילים פרק צ"א: "על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין. כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי".

מיראה? אשמח לכל תשובה לאו דווקא של פותחת השרשור..

אבל

א. השאלה מה זה אומר..

ב. ידוע עכפ בקרב תלמידי מרן הרב זצל שצריך לזכך את מושג הפחד ולרוב צריך בו מעט שבמעט (ושוב לא ממש הסברנו מהו הפחד הזה..)

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות