קודם כל, חייבת לשתף שקריאת המאמר מאוד טלטלה אותי כי מצאתי הרבה מהתיאורים שם מתאימים למישהו במעגל המשפחתי הקרוב שלי (לא בעלי)

ובהרחבה: אני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שהתפיסה ש50% הם "ככה וזהו" מאוד פסימית ומייאשת.

אני מאמינה שיש רצף, ובסוף, בכל אחד מאיתנו, בלי להיות נרקסיסט, יש אגואיזם, ציניות, ביקורתיות. 

וההבדל בין מי שהופך להיות במרוצת חייו "נרקסיסט סמוי" לבין מי שמנהל חיים מאושרים ונעימים הוא עבודת המידות שאדם משקיע בה לאורך חייו, כאשר אצל כל אדם המיקוד הוא קצת שונה.

אני חושבת שלהסתכל על זה כגזירת גורל, יכול לסגור הרבה דלתות בחיים. הן אדם כלפי עצמו והן כלפי הסובבים.

בעיניי, אדם שלא מוכן לעבוד על מידותיו, ומגלה חוסר נכונות לשינוי- אכן ייתכן והוא נרקסיסט סמוי. אבל אדם שמבקר, כועס, ציני- אבל מודע לעצמו ומאמין שעבודה עצמית ושינוי, הוא פשוט נורמלי.

לכן הייתי ממקדת את השאלה ב: האם זה נכון ש50% אינם מוכנים לעבודה פנימית ולשינוי מכל סוג? מקבלים את מגרעותיהם כגזירת גורל שאינה ברת שינוי?

התשובה לדעתי היא לא. יש אנשים כאלה, בהחלט, ואני מכירה כמה כאלו.

אבל אני מאמינה שרוב האנשים הם אופטימיים, מאמינים בשינוי, וצועדים קדימה

אני תוהה אם האנשים הללו יודעים שיש להם את המגרעות הנ״ל, כי זה נראה שהם אינם מודעים להתנהגות ולתוצאות הנלוות. 

באופן כללי. 

משפטים כמו "תקבלו אותי כמו שאני", "אני עושה תמיד כמיטב יכולתי" ועוד ועוד הפכו לנפוצים ונורמטיביים.

כמובן, יש בזה גם הרבה ברכה, כי מרחב ביקורתי מדי מונע גדילה והתפתחות.

מצד שני, יש תופעות לוואי קשות כמו זו למשל.

ישנם אנשים רבים שמילים כמו "עבודת המידות" נשמעות להם משהו מיושן וארכאי, גם אם בבסיס האישיות שלהם אין מחלת נפש בלתי פתירה

וספציפית לגבי ה"נרקסיזם סמוי" אני חושבת שיש בזה רצף. מאנשים שיש להם את כל התכונות הנ"ל, והם חסרי מודעות ואינם מוכנים לשום שינוי, שזה ממש כמו נרקסיסטים (ולא חושבת שזה 50%)

ועד אנשים עם "רגילים" עם מידות רעות, שעובדים ומשתפרים כל הזמן.

משהו נורמטיבי זה משהו שהרוב עושים אותו,

אם 50% מהציבור לא מסוגלים לקיים מערכת יחסים נורמטיבית אז זה סותר את ההגדרה של נורמטיבי...

(וסליחה על התקטננות וההתעלמות מהתוכן)

אי קיום מערכת יחסים תקינה זה הנורמה, רואים את זה באחוז הגירושין למשל.

אולי התנהגות שאמורה להיות לא נורמטיבית, קיימת בחיינו כנורמה.

זוגיות לא תקינה

הורות לא תקינה

ילדים (גדולים) שמתנהלים לא תקין מול הורים

יחסי עובד מעביד לא תקינים ולהיפך

יחסי חברות לא תקינים

התנהלות משפחתית לא תקינה

זה קיים, זה נפוץ, לא יודעת עד כמה. האם זה קשור גם לנרקיסיזם סמוי?

טוב, אצלי גם משהו ש90% עושים, זה לא מדד לכלום, אבל בזה אני יודעת שאני שונה.

במשהו ש50% עושים, יש עוד 50% שלא עושים. יש סיכוי טוב שיש 50% שיותר טובים מה50% האחרים.

לרוב מצופה בחברה שהנורמה תהיה תקנית, לעיתים הנורמה אינה תקנית.

אם אכן המידע שכתוב שם נכון, הנורמה הקיימת אצל חצי מהאוכלוסייה אינה מאפשרת מערכות יחסים תקינות.

אני חושבת שבכל אדם קיימים החלקים האלה, כמו שכתוב במאמר

יש משהו היום שמאוד מעודד את זה

בדור שאנחנו חיים בו

וכן, הזה אומר שיש יותר אנשים שזה עבר אצלם את ה50% חלקים באישיות והגיע ל7-10 באישיות כמו שהיא מגדירה...

ממה הם מושפעים?

מאנשים שהם כאלו

בדור שלנו אני מרגישה שיש מאוד

תשווקי את עצמך

תבליטי את עצמך

תתרכזי בעצמך

אם את יותר כריזמטית וממלאת החדר בנוכחות כשאת מגיעה אז יותר ירצו את קרבתך..

קסם שווא כזה שרבים נהיו מכורים אליו..

ואז זה משפיע על כולנו בוא נהיה גם כאלה

מרוכזים במטרות ובאינטרסים שלנו

נבליט את עצמנו

כולם יאהבו את את זה

וזה משפיע ומשנה את ההתנהגות

אז ככה זה נראלי עובד...

ויותר מבאס וקשה זה לעבוד על עצמנו מבפנים

להיכנע לפני הקב'ה..

למחוק את האני

בתוך עצמי אני יכולה להרגיש כל הזמן את המאבק

להגיד לבעלי על מה שהוא ביאס אותי ואז זה יוריד אותו

ואותי תכלס

או להתגבר, להסתכל על הטוב גם כשזה מרגיש לא אפשרי

להסתכל עליו

להתייחס אליו

להסתכל על הטוב שה' נתן לי

וכו

יש זמנים שקשה לי ואני לא מצליחה. מודה

ומאמר כזה מעודד אותי להתגבר

שם לי מראה לאן אפשר להגיע..

ומתפללת שלא אגיע

כי אין מי שערב לי שלא אגיע...

כמו שמפורש במסכת אבות על " ואל תאמין בעצמך עד יום מותך" - על כהן גדול שבגיל 80 נהיה צדוקי או בייתוסי (לא זוכרת..)

וביחס לאחוז באוכלוסיה-

כן, יש לא מעט אנשים שקשה מאוד להתנהל איתם, לנהל איתם זוגיות , לגדול איתם כהורים וכו....

ועדיין , להיות מודעים

אבל להאמין בטוב, להאמין שהקב'ה ירחם עלינו ויגאל אותנו. מכוון הכל מלמעלה ודואג לנו.

מתפללת לזכור להאמין ולשנן לעצמי את זה... כל הזמן...

לאחרונה לא מצליחה....

לחלק מהתכונות,

אבל יש אנשים שבאישיותם אין בכלל חלק מהתכונות הללו וגם כאלה שיש להם חלק מהתכונות בצורה משמעותית, יש תכונות נוגדות לשאר.

נניח מי שיש לו בטחון עצמי ויודע לשלוט בכעס שלו, לא יהיה נרקיסיסט סמוי.

כדי להגיע להיות כזה, צריך להתחבר לכל התכונות הללו, להיות חסר בטחון ומודעות, לא לרצות ולעשות תהליכים עצמיים, לרצות שאחרים יעשו בשבילך, זה קונספט מאד רדוד.

בעיני כולנו קצת נרקיסיסטים. ואם משהו מטריד אותנו אנחנו לא מסוגלים לראות את האחר. כולנו נגועים באהבה עצמית ברמה זו או אחרת. ולמען האמת לא מדובר בנגע כי כשמישהו לא אוהב את עצמו זאת הבעיה...

אז מה זה נרקיסיזם? כפי הבנתי זה כבר הפרעה אישיותית כשהאהבה העצמית יוצאת מפרופורציות. וזה כבר לא מאפשר זוגיות תקינה.

כמה שרשורים פה למטה היה שרשור שלגמרי הצדיק את האישה שלא הייתה לה אנרגיה להכיל משבר של בעלה ביחד עם כל הקשיים שעברו עליה באותו היום..

השאלה היא האם יש לה מסוגלות לראות אותו לפעמים?

המחשבות שלי לא לגמרי מצליחות לצאת לידי ביטוי

אני קצת עייפה.. מקווה שכוונתי הובהרה

לא קראתי את המאמר,

אבל נרקסיסט זה לא "אדם חסר מודעות שלא מוכן לעבוד על המידות שלו"

אלא אדם עם הפרעה התפתחותית.

כל אדם עובר בינקותו שלב נרקסיסטי בבחינת "בשבילי נברא העולם", ההורים פה בשבילי, הכל נברא לכבודי, אני מרגיש צורך ומיד מספקים לי אותו, אני אהוב ורצוי וכו' וכו'. אם השלב הזה עובר באופן תקין, התינוק מבשיל ומתפתח וגדל למבוגר בעל הערכה עצמית טובה ובטחון עצמי, שמסוגל לראות את הזולת, ואת הצרכים שלו, להיות אמפתי כלפיו ולנהל מערכות יחסים תקינות.

אם תינוק שנולד להורים שאינם מסוגלים מסיבות שונות ללוות את הילד באופן בריא בשלב הנרקסיסטי, למשל לא מספקים לו את הטיפול והאהבה ללא תנאי, נוצר מצב שהילד לא עובר את השלב הזה ועלול להשאר תקוע בו כל החיים. ההערכה העצמית שלו תלויה באופן תמידי במשוב מהסביבה - חייב שיעריצו אותו כל הזמן, הוא לא מסוגל לשאת ביקורת עניינית, לא רואה את הזולת וכו'.

כמו שהזכירו פה בשירשור, נרקסיזם יכול לנוע על רצף כשכולנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים שונים עם תחושות נרקסיסטיות, אבל היכולת לנוע על הרצף מעידה על מצב בריא.

אני לא חושבת שחצי מהילדים גדלו להורים מנוכרים/מזניחים עד כדי התפתחות של הפרעת אישיות.

אני כן חושבת שהרבה הורים היום חווים חוסר פניות ומצוקה רגשית, והחברה המערבית דוחפת לצמצם שהות וקשר עמוק עם הילד, והדברים האלה בהחלט יכולים להשליך במידה זו או אחרת על ההבשלה של התינוקות שלנו. ומאוד הגיוני לי שעליה בשכיחות ההפרעות הנפשיות בחברה קשורה לזה.

גם כשמדובר בהתפתחות לא תקינה, זה לא רק ענין של הזנחה הורית, יכול להיות ילד שהוזנח והצליח להתגבר על כך, מנגד, יכול להיות ילד שחווה מעט הזנחה/ חוסר מודעות בנושא, והמשיך עם חוסר ההתפתחות בתור מבוגר.

אני גם תוהה אם היום יש יותר בעיות נניח נפשיות או רק יותר מודעות מפעם.

כי (והאזנתי בעבר המון לד"ר רמאני)מצד אחד היא אשת מקצוע ומצד שני בראיונות ובהרצאות שלה היא במפורש אומרת שהיא מדברת על נרקסיזם כתופעה, ושהיא רוצה לתת סמני זיהוי לקהל הרחב (שלא מסתובב עם DSM בכיס ומתחיל לאבחן אנשים קלינית). מז אני מבינה שהיא מדברת גם על מצבים לא פתולוגיים ,אלא שלאדם יש סממנים /נטיות/ תכונות חלקיות של נרקסיזם. כך שבוודאי שאם לא מדובר על ההגדרה הקלינית יש בחירה טלא מדובר על המופע ה"טהור" של הפרעת האישיות הזאת.

גם, תסתכלי סביבך- לא היגיוני שחמישים אחוז מהאנשים שאת מכירה הם נרקסיסטיים.

בארה"ב "נרקסיזם" הפך להיות מילה שניה בפי האנשיםלהגדיר כל אחד עם אופי מאתגר או מידות שטעונות שיפור.

מלבד זאת, יכול להיות שאצלם עם המציאות המערבית המאוד קיצונית זה כנראה גם אחרת וגם משפיע ומפתח עוד ועוד בעיות נפשיות.

אנחנו יהודים ואנחנו מאמינים בבחירה.

על התופעה

לא על הפרעה נפשית

אלא על נטיה לתכונות הללו

לא הייתי מודעת לתופעה הזו, אז ברור שלא ראיתי אותה באנשים, מה שכן נתקלתי בתופעות שפחות ידעתי להסביר בתקשורת וביחסים עם אנשים שלא הצלחתי להביא אותם למקום טוב/ יציב, לכן יצאתי לחיפוש מהי התופעה, מה המשותף לאנשים הללו.

האמת שאני לא ממש מכירה אנשים כאלו.

לפחות לא הצלחתי לחשוב על מישהו כזה...

(לא קראתי את כל המאמר, רק קצת רפרפתי)

או שאני מכירה את ה-50% שאין להם את נרקיסיזם סמוי, או שזה הרבה פחות מ-50%... (או שאני ממש לא יודעת לזהות את זה, אבל אם ככה אז כנראה זה סמוי ממש טוב🫢)

כמו בין הורה וילד ולהפך

בין בני זוג

בין חברים קרובים

בין משפחה קובה

כי על פניו, זה מצב שאיננו בר שינוי. לפחות לפי מה שקראתי על כך

לדעתי, אובר האבחונים בימינו שמים תגיות לאנשים שלא בהכרח להם.

בהקשר לזה, גם אם נראה שלא - אחד הדברים שאני הכי זוכרת לטובה מהצבא, הוא הדבר הזה שנותנים בך אמון וזה מפתח תחושת מסוגלות. בני 18 מתפעלים את הצבא החזק בעולם. מקבלים משימות ואחריות שהן מעבר לגיל של בן 18 ממוצע.

אם אני אאבחן מישו קרוב בנרקיסיזם סמוי מקריאת מאמר, לדעתי אני מפספסת פה. יש המון סיבות ל- למה אנשים מרוכזים בעצמם ולהתנהגויות שונות. הרבה פעמים זה גם דינמיקה שנוצרת עם עוד אדם. משל לכך - נישואים ראשונים מסתיימים בגירושין. זוגיות אחרכך אושר ועושר.

דבר שני, אני בתוכי מאבדת את האמונה באדם הזה ומתייאשת ממנו מראש. התדר הזה בעייתי בעיניי.

זה לא אומר שאין כאלה מקרים אבודים. ודאי שיש. ולשינוי באורחות חיינו בעשורים האחרונים בטוח יש קשר. אבל לדעתי זה לא כצעקתה.

כמובן שהאבחנה צריכה להיות נכונה, ברור שיש הרבה אבחנות שגויות.

שכמעט לא מאובחנים נרקיסיסטים רשמית. אז לכי תוכיחי שיש לך אחות

וגם, היום יש מלא סרטונים ברשת על נרקיסיסטים.

אז איך את יודעת שהאבחנה נכונה באמת..?

וגם, בהבנת מגבולותיו- זה לא נכון לדעתי. כי זה מה שדיברתי עליו קודם, שמנו את האדם הזה במשבצת מסוימת (ללא אבחון לרוב/ אבחון אינטרנטי שלנו) ואנחנו מתנהלים מולו על פיה, לפי אזור נוחות. לא לעורר אותו, לא לפגוע בעצמי. זו הרבה פעמים טקטיקה מתגוננת שאיננה נכונה לדעתי. בטח עם בני זוג.

נכון לשים גבול מול אדם שפוגע

יותר נכון, בזוגיות לפחות, לעודד את האדם להתפתח רגשית ולצאת מעצמו לכיוון אחרים.

הכל רגשי. וזה תהליכים ארוכים שמצריכים סבלנות, מה שלרוב אין לנו היום. גם נכונות לטיפול האמת אצל הרבה. זה די פלונטר

אלא את הפרטנר שלו.

אבל זה מאד חשוב כי ההבנה שבן הזוג/ההורה וכד' בעל אישיות נרקסיסטית היא מפתח ליכולת לצאת מיחסים פוגעניים מולו.

לרוב נרקסיסטים מטפחים מערכות יחסים קרובות עם אנשים בעלי אישיות הפוכה - אנשים רגישים לזולת, אמיתיים, ישרים, כנים, ולאנשים כאלה מאד קשה להפנים שהאדם מולם משקר, נהנה לדרוך על אחרים, מניפולטיבי, דו פרצופי וכו'.

אם אני נמצאת במערכת יחסים כזאת, ברור שהדבר הנכון יהיה להציב גבולות אבל הרבה יותר קל להעמיד את הגבול אחרי שמורידים ציפיות לאפס, אחרי שמבינים שמערכת היחסים שלנו לא תוכל להיות הדדית.

ואת יודעת מה? מקסימום מופתעים בהמשך לטובה.

אני ממש בעד

הרוב נעצרים שם.

אני חושבת שלהנמיך ציפיות עוזר ליצור שיח ממקום לא מאשים ולא כזה ש'חייבים לי בו' ומאפשר יצירת קשר ממקום אחר. שבו גם אני רואה את זולתי כי הסרתי מחסום

משם צריך לעלות למקום של קשר בריא שיש בו ציפייה והובלת בן הזוג להיענות עד כמה שניתן מתוך מקום שהוא רואה אותי

אבחון של אדם ללא נוכחותו לדעתי שווה לקליפת השום

גם הגישה של הכל ניתן לתיקון ולעבודה, היא גישה בעייתית, כי יש הרבה אנשים שמתקשים לעשות שינויים ורובם לא מתקנים את הצריך תיקון.

ב90 אחוז מהמקרים אם לא יותר

הסיבות שבגללן לא קורה תיקון הן רבות. ולא תמיד נוכל להניע אדם לתיקון, זה ברור. אבל יש הבדל בין האם ניתן תאורטית ל- מה קורה עם זה בפועל

אני הגעתי למסקנה שלהבנה שלי יש משמעות מוגבלת וצריך להיזהר עם הבנת יתר שמורידה ציפיות, כי היא יכולה למחוק את הצורך שלי עד כדי הרס

אני מבינה כדי להכיל אכזבות ולתת אורח רוח לריסטארט וכר נח לתיקון ועלייה, לא כדי להפסיק לצפות

אם נניח הורה לא מספק קשר נאות לילד בגלל בעיה באישיות שלו, הילד לא צריך למחוק את צרכיו, אלא לחפש אותם במקום אחר, כי ההורה לא יתן לו מענה. ההבנה הזו שההורה לא יתן מענה, עוזרת לילד להרפות ולחפש את הקשר התקין עם אנשים אחרים, ומהצד השני לנהל קשר מותאם עם ההורה, כזה שלא פוגעני כלפי הילד.

הנמכת ציפיות היא גם ריסטרט עבורנו להבין אם הן תואמות מציאות, לא בהכרח בשביל להחליף את הפרסונה שמצפים ממנו

יש המון ציפיות לא תואמות מציאות מצד ילדים מול ההורים שלהם. האם בהכרח נכון להחליף דמות? אולי יש לנו עבודה לעשות על עצמנו? זה לא כזה חד משמעי לדעתי אם כי שוב,ודאי שזה קיים. רק שאני חושבת שמרוב מודעות אנשים נהיו מאבחנים מעצמם לפי נטיית לבם ולפי - האם קיבלתי מה שרציתי או לא, סיפקו את הסחורה או לא. בעיניי זה יותר מורכב מזה

הוא אף פעם לא טוב

לאבחן במידה

לעשות עבודה עם עצמנו במידה

לעשות תהליכים עם אחרים במידה

לעצור מדי פעם, לבחון את המטרות, לבחון עלות תועלת.

זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת באיזושהי אבחנה ואז נופל לי האסימון, לפעמים זה פותר תעלומה של תקופה ארוכה ומאפשר לצאת לדרך חדשה, טובה יותר.

הבנת יתר, הנמכת ציפיות ומחיקת צרכים זה מה שקורה לקורבן בתוך הקשר.

ההבנה שמדובר בנרקסיסט יכולה לאתחל תהליך של שיקום זהות, תיקוף הרגשות והצרכים שלי בתוך קשר ובכלל.

במישהו אחד כזה שאני מכירה

וכל אחת כאן מכירה מישהו אחד או שניים

אם זה היה 50% אז זה היה אמור להיות כל אדם שני....

עשרה אנשים שהיא מכירה היכרות קרובה וממושכת...

אני יכולה לומר שזיהיתי מישהי אחת כזאת

לא מכירה 50%

אבל מכירה כמה אנשים וחיפשתי שם לתופעה הזו.

אחרי שמצאתי אותה, רציתי להבין כמה היא באמת נפוצה, אבל רואה פה שהמודעות לתופעה נמוכה.

50% נשמע הרבה מידי...

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות... 

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...