קודם כל, חייבת לשתף שקריאת המאמר מאוד טלטלה אותי כי מצאתי הרבה מהתיאורים שם מתאימים למישהו במעגל המשפחתי הקרוב שלי (לא בעלי)

ובהרחבה: אני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שהתפיסה ש50% הם "ככה וזהו" מאוד פסימית ומייאשת.

אני מאמינה שיש רצף, ובסוף, בכל אחד מאיתנו, בלי להיות נרקסיסט, יש אגואיזם, ציניות, ביקורתיות. 

וההבדל בין מי שהופך להיות במרוצת חייו "נרקסיסט סמוי" לבין מי שמנהל חיים מאושרים ונעימים הוא עבודת המידות שאדם משקיע בה לאורך חייו, כאשר אצל כל אדם המיקוד הוא קצת שונה.

אני חושבת שלהסתכל על זה כגזירת גורל, יכול לסגור הרבה דלתות בחיים. הן אדם כלפי עצמו והן כלפי הסובבים.

בעיניי, אדם שלא מוכן לעבוד על מידותיו, ומגלה חוסר נכונות לשינוי- אכן ייתכן והוא נרקסיסט סמוי. אבל אדם שמבקר, כועס, ציני- אבל מודע לעצמו ומאמין שעבודה עצמית ושינוי, הוא פשוט נורמלי.

לכן הייתי ממקדת את השאלה ב: האם זה נכון ש50% אינם מוכנים לעבודה פנימית ולשינוי מכל סוג? מקבלים את מגרעותיהם כגזירת גורל שאינה ברת שינוי?

התשובה לדעתי היא לא. יש אנשים כאלה, בהחלט, ואני מכירה כמה כאלו.

אבל אני מאמינה שרוב האנשים הם אופטימיים, מאמינים בשינוי, וצועדים קדימה

אני תוהה אם האנשים הללו יודעים שיש להם את המגרעות הנ״ל, כי זה נראה שהם אינם מודעים להתנהגות ולתוצאות הנלוות. 

באופן כללי. 

משפטים כמו "תקבלו אותי כמו שאני", "אני עושה תמיד כמיטב יכולתי" ועוד ועוד הפכו לנפוצים ונורמטיביים.

כמובן, יש בזה גם הרבה ברכה, כי מרחב ביקורתי מדי מונע גדילה והתפתחות.

מצד שני, יש תופעות לוואי קשות כמו זו למשל.

ישנם אנשים רבים שמילים כמו "עבודת המידות" נשמעות להם משהו מיושן וארכאי, גם אם בבסיס האישיות שלהם אין מחלת נפש בלתי פתירה

וספציפית לגבי ה"נרקסיזם סמוי" אני חושבת שיש בזה רצף. מאנשים שיש להם את כל התכונות הנ"ל, והם חסרי מודעות ואינם מוכנים לשום שינוי, שזה ממש כמו נרקסיסטים (ולא חושבת שזה 50%)

ועד אנשים עם "רגילים" עם מידות רעות, שעובדים ומשתפרים כל הזמן.

משהו נורמטיבי זה משהו שהרוב עושים אותו,

אם 50% מהציבור לא מסוגלים לקיים מערכת יחסים נורמטיבית אז זה סותר את ההגדרה של נורמטיבי...

(וסליחה על התקטננות וההתעלמות מהתוכן)

אי קיום מערכת יחסים תקינה זה הנורמה, רואים את זה באחוז הגירושין למשל.

אולי התנהגות שאמורה להיות לא נורמטיבית, קיימת בחיינו כנורמה.

זוגיות לא תקינה

הורות לא תקינה

ילדים (גדולים) שמתנהלים לא תקין מול הורים

יחסי עובד מעביד לא תקינים ולהיפך

יחסי חברות לא תקינים

התנהלות משפחתית לא תקינה

זה קיים, זה נפוץ, לא יודעת עד כמה. האם זה קשור גם לנרקיסיזם סמוי?

טוב, אצלי גם משהו ש90% עושים, זה לא מדד לכלום, אבל בזה אני יודעת שאני שונה.

במשהו ש50% עושים, יש עוד 50% שלא עושים. יש סיכוי טוב שיש 50% שיותר טובים מה50% האחרים.

לרוב מצופה בחברה שהנורמה תהיה תקנית, לעיתים הנורמה אינה תקנית.

אם אכן המידע שכתוב שם נכון, הנורמה הקיימת אצל חצי מהאוכלוסייה אינה מאפשרת מערכות יחסים תקינות.

אני חושבת שבכל אדם קיימים החלקים האלה, כמו שכתוב במאמר

יש משהו היום שמאוד מעודד את זה

בדור שאנחנו חיים בו

וכן, הזה אומר שיש יותר אנשים שזה עבר אצלם את ה50% חלקים באישיות והגיע ל7-10 באישיות כמו שהיא מגדירה...

ממה הם מושפעים?

מאנשים שהם כאלו

בדור שלנו אני מרגישה שיש מאוד

תשווקי את עצמך

תבליטי את עצמך

תתרכזי בעצמך

אם את יותר כריזמטית וממלאת החדר בנוכחות כשאת מגיעה אז יותר ירצו את קרבתך..

קסם שווא כזה שרבים נהיו מכורים אליו..

ואז זה משפיע על כולנו בוא נהיה גם כאלה

מרוכזים במטרות ובאינטרסים שלנו

נבליט את עצמנו

כולם יאהבו את את זה

וזה משפיע ומשנה את ההתנהגות

אז ככה זה נראלי עובד...

ויותר מבאס וקשה זה לעבוד על עצמנו מבפנים

להיכנע לפני הקב'ה..

למחוק את האני

בתוך עצמי אני יכולה להרגיש כל הזמן את המאבק

להגיד לבעלי על מה שהוא ביאס אותי ואז זה יוריד אותו

ואותי תכלס

או להתגבר, להסתכל על הטוב גם כשזה מרגיש לא אפשרי

להסתכל עליו

להתייחס אליו

להסתכל על הטוב שה' נתן לי

וכו

יש זמנים שקשה לי ואני לא מצליחה. מודה

ומאמר כזה מעודד אותי להתגבר

שם לי מראה לאן אפשר להגיע..

ומתפללת שלא אגיע

כי אין מי שערב לי שלא אגיע...

כמו שמפורש במסכת אבות על " ואל תאמין בעצמך עד יום מותך" - על כהן גדול שבגיל 80 נהיה צדוקי או בייתוסי (לא זוכרת..)

וביחס לאחוז באוכלוסיה-

כן, יש לא מעט אנשים שקשה מאוד להתנהל איתם, לנהל איתם זוגיות , לגדול איתם כהורים וכו....

ועדיין , להיות מודעים

אבל להאמין בטוב, להאמין שהקב'ה ירחם עלינו ויגאל אותנו. מכוון הכל מלמעלה ודואג לנו.

מתפללת לזכור להאמין ולשנן לעצמי את זה... כל הזמן...

לאחרונה לא מצליחה....

לחלק מהתכונות,

אבל יש אנשים שבאישיותם אין בכלל חלק מהתכונות הללו וגם כאלה שיש להם חלק מהתכונות בצורה משמעותית, יש תכונות נוגדות לשאר.

נניח מי שיש לו בטחון עצמי ויודע לשלוט בכעס שלו, לא יהיה נרקיסיסט סמוי.

כדי להגיע להיות כזה, צריך להתחבר לכל התכונות הללו, להיות חסר בטחון ומודעות, לא לרצות ולעשות תהליכים עצמיים, לרצות שאחרים יעשו בשבילך, זה קונספט מאד רדוד.

בעיני כולנו קצת נרקיסיסטים. ואם משהו מטריד אותנו אנחנו לא מסוגלים לראות את האחר. כולנו נגועים באהבה עצמית ברמה זו או אחרת. ולמען האמת לא מדובר בנגע כי כשמישהו לא אוהב את עצמו זאת הבעיה...

אז מה זה נרקיסיזם? כפי הבנתי זה כבר הפרעה אישיותית כשהאהבה העצמית יוצאת מפרופורציות. וזה כבר לא מאפשר זוגיות תקינה.

כמה שרשורים פה למטה היה שרשור שלגמרי הצדיק את האישה שלא הייתה לה אנרגיה להכיל משבר של בעלה ביחד עם כל הקשיים שעברו עליה באותו היום..

השאלה היא האם יש לה מסוגלות לראות אותו לפעמים?

המחשבות שלי לא לגמרי מצליחות לצאת לידי ביטוי

אני קצת עייפה.. מקווה שכוונתי הובהרה

לא קראתי את המאמר,

אבל נרקסיסט זה לא "אדם חסר מודעות שלא מוכן לעבוד על המידות שלו"

אלא אדם עם הפרעה התפתחותית.

כל אדם עובר בינקותו שלב נרקסיסטי בבחינת "בשבילי נברא העולם", ההורים פה בשבילי, הכל נברא לכבודי, אני מרגיש צורך ומיד מספקים לי אותו, אני אהוב ורצוי וכו' וכו'. אם השלב הזה עובר באופן תקין, התינוק מבשיל ומתפתח וגדל למבוגר בעל הערכה עצמית טובה ובטחון עצמי, שמסוגל לראות את הזולת, ואת הצרכים שלו, להיות אמפתי כלפיו ולנהל מערכות יחסים תקינות.

אם תינוק שנולד להורים שאינם מסוגלים מסיבות שונות ללוות את הילד באופן בריא בשלב הנרקסיסטי, למשל לא מספקים לו את הטיפול והאהבה ללא תנאי, נוצר מצב שהילד לא עובר את השלב הזה ועלול להשאר תקוע בו כל החיים. ההערכה העצמית שלו תלויה באופן תמידי במשוב מהסביבה - חייב שיעריצו אותו כל הזמן, הוא לא מסוגל לשאת ביקורת עניינית, לא רואה את הזולת וכו'.

כמו שהזכירו פה בשירשור, נרקסיזם יכול לנוע על רצף כשכולנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים שונים עם תחושות נרקסיסטיות, אבל היכולת לנוע על הרצף מעידה על מצב בריא.

אני לא חושבת שחצי מהילדים גדלו להורים מנוכרים/מזניחים עד כדי התפתחות של הפרעת אישיות.

אני כן חושבת שהרבה הורים היום חווים חוסר פניות ומצוקה רגשית, והחברה המערבית דוחפת לצמצם שהות וקשר עמוק עם הילד, והדברים האלה בהחלט יכולים להשליך במידה זו או אחרת על ההבשלה של התינוקות שלנו. ומאוד הגיוני לי שעליה בשכיחות ההפרעות הנפשיות בחברה קשורה לזה.

גם כשמדובר בהתפתחות לא תקינה, זה לא רק ענין של הזנחה הורית, יכול להיות ילד שהוזנח והצליח להתגבר על כך, מנגד, יכול להיות ילד שחווה מעט הזנחה/ חוסר מודעות בנושא, והמשיך עם חוסר ההתפתחות בתור מבוגר.

אני גם תוהה אם היום יש יותר בעיות נניח נפשיות או רק יותר מודעות מפעם.

כי (והאזנתי בעבר המון לד"ר רמאני)מצד אחד היא אשת מקצוע ומצד שני בראיונות ובהרצאות שלה היא במפורש אומרת שהיא מדברת על נרקסיזם כתופעה, ושהיא רוצה לתת סמני זיהוי לקהל הרחב (שלא מסתובב עם DSM בכיס ומתחיל לאבחן אנשים קלינית). מז אני מבינה שהיא מדברת גם על מצבים לא פתולוגיים ,אלא שלאדם יש סממנים /נטיות/ תכונות חלקיות של נרקסיזם. כך שבוודאי שאם לא מדובר על ההגדרה הקלינית יש בחירה טלא מדובר על המופע ה"טהור" של הפרעת האישיות הזאת.

גם, תסתכלי סביבך- לא היגיוני שחמישים אחוז מהאנשים שאת מכירה הם נרקסיסטיים.

בארה"ב "נרקסיזם" הפך להיות מילה שניה בפי האנשיםלהגדיר כל אחד עם אופי מאתגר או מידות שטעונות שיפור.

מלבד זאת, יכול להיות שאצלם עם המציאות המערבית המאוד קיצונית זה כנראה גם אחרת וגם משפיע ומפתח עוד ועוד בעיות נפשיות.

אנחנו יהודים ואנחנו מאמינים בבחירה.

על התופעה

לא על הפרעה נפשית

אלא על נטיה לתכונות הללו

לא הייתי מודעת לתופעה הזו, אז ברור שלא ראיתי אותה באנשים, מה שכן נתקלתי בתופעות שפחות ידעתי להסביר בתקשורת וביחסים עם אנשים שלא הצלחתי להביא אותם למקום טוב/ יציב, לכן יצאתי לחיפוש מהי התופעה, מה המשותף לאנשים הללו.

האמת שאני לא ממש מכירה אנשים כאלו.

לפחות לא הצלחתי לחשוב על מישהו כזה...

(לא קראתי את כל המאמר, רק קצת רפרפתי)

או שאני מכירה את ה-50% שאין להם את נרקיסיזם סמוי, או שזה הרבה פחות מ-50%... (או שאני ממש לא יודעת לזהות את זה, אבל אם ככה אז כנראה זה סמוי ממש טוב🫢)

כמו בין הורה וילד ולהפך

בין בני זוג

בין חברים קרובים

בין משפחה קובה

כי על פניו, זה מצב שאיננו בר שינוי. לפחות לפי מה שקראתי על כך

לדעתי, אובר האבחונים בימינו שמים תגיות לאנשים שלא בהכרח להם.

בהקשר לזה, גם אם נראה שלא - אחד הדברים שאני הכי זוכרת לטובה מהצבא, הוא הדבר הזה שנותנים בך אמון וזה מפתח תחושת מסוגלות. בני 18 מתפעלים את הצבא החזק בעולם. מקבלים משימות ואחריות שהן מעבר לגיל של בן 18 ממוצע.

אם אני אאבחן מישו קרוב בנרקיסיזם סמוי מקריאת מאמר, לדעתי אני מפספסת פה. יש המון סיבות ל- למה אנשים מרוכזים בעצמם ולהתנהגויות שונות. הרבה פעמים זה גם דינמיקה שנוצרת עם עוד אדם. משל לכך - נישואים ראשונים מסתיימים בגירושין. זוגיות אחרכך אושר ועושר.

דבר שני, אני בתוכי מאבדת את האמונה באדם הזה ומתייאשת ממנו מראש. התדר הזה בעייתי בעיניי.

זה לא אומר שאין כאלה מקרים אבודים. ודאי שיש. ולשינוי באורחות חיינו בעשורים האחרונים בטוח יש קשר. אבל לדעתי זה לא כצעקתה.

כמובן שהאבחנה צריכה להיות נכונה, ברור שיש הרבה אבחנות שגויות.

שכמעט לא מאובחנים נרקיסיסטים רשמית. אז לכי תוכיחי שיש לך אחות

וגם, היום יש מלא סרטונים ברשת על נרקיסיסטים.

אז איך את יודעת שהאבחנה נכונה באמת..?

וגם, בהבנת מגבולותיו- זה לא נכון לדעתי. כי זה מה שדיברתי עליו קודם, שמנו את האדם הזה במשבצת מסוימת (ללא אבחון לרוב/ אבחון אינטרנטי שלנו) ואנחנו מתנהלים מולו על פיה, לפי אזור נוחות. לא לעורר אותו, לא לפגוע בעצמי. זו הרבה פעמים טקטיקה מתגוננת שאיננה נכונה לדעתי. בטח עם בני זוג.

נכון לשים גבול מול אדם שפוגע

יותר נכון, בזוגיות לפחות, לעודד את האדם להתפתח רגשית ולצאת מעצמו לכיוון אחרים.

הכל רגשי. וזה תהליכים ארוכים שמצריכים סבלנות, מה שלרוב אין לנו היום. גם נכונות לטיפול האמת אצל הרבה. זה די פלונטר

אלא את הפרטנר שלו.

אבל זה מאד חשוב כי ההבנה שבן הזוג/ההורה וכד' בעל אישיות נרקסיסטית היא מפתח ליכולת לצאת מיחסים פוגעניים מולו.

לרוב נרקסיסטים מטפחים מערכות יחסים קרובות עם אנשים בעלי אישיות הפוכה - אנשים רגישים לזולת, אמיתיים, ישרים, כנים, ולאנשים כאלה מאד קשה להפנים שהאדם מולם משקר, נהנה לדרוך על אחרים, מניפולטיבי, דו פרצופי וכו'.

אם אני נמצאת במערכת יחסים כזאת, ברור שהדבר הנכון יהיה להציב גבולות אבל הרבה יותר קל להעמיד את הגבול אחרי שמורידים ציפיות לאפס, אחרי שמבינים שמערכת היחסים שלנו לא תוכל להיות הדדית.

ואת יודעת מה? מקסימום מופתעים בהמשך לטובה.

אני ממש בעד

הרוב נעצרים שם.

אני חושבת שלהנמיך ציפיות עוזר ליצור שיח ממקום לא מאשים ולא כזה ש'חייבים לי בו' ומאפשר יצירת קשר ממקום אחר. שבו גם אני רואה את זולתי כי הסרתי מחסום

משם צריך לעלות למקום של קשר בריא שיש בו ציפייה והובלת בן הזוג להיענות עד כמה שניתן מתוך מקום שהוא רואה אותי

אבחון של אדם ללא נוכחותו לדעתי שווה לקליפת השום

גם הגישה של הכל ניתן לתיקון ולעבודה, היא גישה בעייתית, כי יש הרבה אנשים שמתקשים לעשות שינויים ורובם לא מתקנים את הצריך תיקון.

ב90 אחוז מהמקרים אם לא יותר

הסיבות שבגללן לא קורה תיקון הן רבות. ולא תמיד נוכל להניע אדם לתיקון, זה ברור. אבל יש הבדל בין האם ניתן תאורטית ל- מה קורה עם זה בפועל

אני הגעתי למסקנה שלהבנה שלי יש משמעות מוגבלת וצריך להיזהר עם הבנת יתר שמורידה ציפיות, כי היא יכולה למחוק את הצורך שלי עד כדי הרס

אני מבינה כדי להכיל אכזבות ולתת אורח רוח לריסטארט וכר נח לתיקון ועלייה, לא כדי להפסיק לצפות

אם נניח הורה לא מספק קשר נאות לילד בגלל בעיה באישיות שלו, הילד לא צריך למחוק את צרכיו, אלא לחפש אותם במקום אחר, כי ההורה לא יתן לו מענה. ההבנה הזו שההורה לא יתן מענה, עוזרת לילד להרפות ולחפש את הקשר התקין עם אנשים אחרים, ומהצד השני לנהל קשר מותאם עם ההורה, כזה שלא פוגעני כלפי הילד.

הנמכת ציפיות היא גם ריסטרט עבורנו להבין אם הן תואמות מציאות, לא בהכרח בשביל להחליף את הפרסונה שמצפים ממנו

יש המון ציפיות לא תואמות מציאות מצד ילדים מול ההורים שלהם. האם בהכרח נכון להחליף דמות? אולי יש לנו עבודה לעשות על עצמנו? זה לא כזה חד משמעי לדעתי אם כי שוב,ודאי שזה קיים. רק שאני חושבת שמרוב מודעות אנשים נהיו מאבחנים מעצמם לפי נטיית לבם ולפי - האם קיבלתי מה שרציתי או לא, סיפקו את הסחורה או לא. בעיניי זה יותר מורכב מזה

הוא אף פעם לא טוב

לאבחן במידה

לעשות עבודה עם עצמנו במידה

לעשות תהליכים עם אחרים במידה

לעצור מדי פעם, לבחון את המטרות, לבחון עלות תועלת.

זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת באיזושהי אבחנה ואז נופל לי האסימון, לפעמים זה פותר תעלומה של תקופה ארוכה ומאפשר לצאת לדרך חדשה, טובה יותר.

הבנת יתר, הנמכת ציפיות ומחיקת צרכים זה מה שקורה לקורבן בתוך הקשר.

ההבנה שמדובר בנרקסיסט יכולה לאתחל תהליך של שיקום זהות, תיקוף הרגשות והצרכים שלי בתוך קשר ובכלל.

במישהו אחד כזה שאני מכירה

וכל אחת כאן מכירה מישהו אחד או שניים

אם זה היה 50% אז זה היה אמור להיות כל אדם שני....

עשרה אנשים שהיא מכירה היכרות קרובה וממושכת...

אני יכולה לומר שזיהיתי מישהי אחת כזאת

לא מכירה 50%

אבל מכירה כמה אנשים וחיפשתי שם לתופעה הזו.

אחרי שמצאתי אותה, רציתי להבין כמה היא באמת נפוצה, אבל רואה פה שהמודעות לתופעה נמוכה.

50% נשמע הרבה מידי...

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

הצעת כיוונים ממש טובים לגיוון המשחקי בתחום הבטוח שלה. מקווה ממש שאצליח ליישם.

ותודה גם על הכיוונים לשמירת הדובי...

בקשר למשחקים - באופן כללי הילדים שלי לא משהו בשמירה על משחקים, בלי קשר לגיל שלהם... (אולי רק הבכורה יודעת לשמור על החפצים שלה) בכל אופן, אמנם עכשיו אין הרבה קטנים, אבל שתי הקטנות שיש - הן סופר בלגניסטיות... (ובת הארבע וחצי - אם היא מחליטה משהו, כמו שלא בא לה לאסוף, אז היא לא תזוז ממנו אלא לאחר הרבה שכנועים. ואני מעדיפה לשמור את הוויכוחים איתה לדברים מהותיים יותר...)

בכל אופן, קניתי לה היום משחק של דיג דגים מגנטי כזה, ומקווה שנצליח לשמור עליו טוב.

הקטע המצחיק הוא שקצת אחרי שיצאתי מהחנות - אני שומעת את בעלי ואת בת השבע וחצי שלנו מאחוריי😅 מסתבר שהם נכנסו לאותה חנות, כי הבת החמודה רצתה גם כן לקנות לאחותה מתנה🥰 והיא קנתה לה בובת ארנב...

אז בסופו של דבר היא עומדת לקבל את שני סוגי המתנות😊

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

איך הוא לא מפריע לפעילויות אחרות?

מתואמת כתבה מקודם שהילדה מסכימה לפעמים להניח אותו כדי ליטול ידיים ולהתקלח, נשמע שבשאר הזמן הוא תופס לה יד, אלא אם הבנתי משהו לא נכון.

מסכימה מאד שלא להלחם בחפץ מעבר ושהוא ינשור כשהצורך יגיע לסיפוקו, אבל אם ילד מפתח תלות כל כך חזקה עם חפץ מעבר כדאי לחשוב מה הצורך שם כדי לספק אותו בתוך החיים והקשר עם ההורה.

הגעתי למסקנה שהוא כן מפריע לה בפעילויות מסוימות, כמו לטפס, והיא כמעט לא מוכנה חעזוב אותו במצבים כאלה.

אבל היא כן משחקת גם בדברים אחרים, לא רק בו, אלא שפשוט לרוב הוא מתלווה אליה. (ויש גם זמנים שהוא נשכח בצד, זה לא שהם בלתי נפרדים בכלל)

בכל אופן, גם אליי היא נצמדת לא מעט... (לפעמים ברמה שאני לא עומדת בזה - בעיקר בגלל הרגישות התחושתית שלי - ואז אני מחפשת דרכים להעסיק אותה הרחק ממני...)

האמת שנראה לי שיש לנו מעין מנשא לבובות בבית... צריכה לחפש, ולבדוק אם הוא בכלל יתאים לדובי.

אבל רוב הסיכויים שהיא לא תסכים

תלות מוחלטת בחפץ שאין לו תחליף לדעתי זה סיוטי ברמות.

לא יודעת אם בגיל הזה אפשר לעשות שינוי או רק להתפלל לנס שלא תצא תקלה ושיעבור לה מהר,

אבל בהחלט כדאי להקדים תרופה למכה וככל האפשר להגדיל את האופציות. אם לא עובד עכשיו, אז לפחות כשתגדל.

פשוט מהסיבה הטכנית. זה לא דומה בכלל לטטרה וכד'

אגב כשלבן שלי הייתה תקופה שלא הסכים להחליף נעליים, קניתי 3 זוגות, תמיד 2 בשימוש לסירוגין כדי שיהיו בלויות באותה המידה ולא אחת בלויה ואחת חדשה.

ככה ככל שגדל זוג נזרק וזוג נקנה ויחסית הצלחתי לשלב בלי פערים גדולים

אבל זה קשהההההה

והיה צריך מלא פרסים ולהרים על הידיים והכלה עד שהתרגל.

והייתה לי ילדה עם תלות אפילו יותר גדולה וסיוטית מנעליים.

לגבי הדובי אולי אפשר לתפור לו אפודות ולהלביש אותו כל יום באפודה בצבע אחר ככה זה אמנם אותו דובי, אבל כן יש קצת שוני ויזואלי מיום ליום.. מעניין אם היא תזרום עם זה.

כן הייתי מנסה להכין את הקרקע ככל שזה תלוי בך (למשל אם קשה או קל להשיג דובי זהה ואם היא בכלל תסכים שחדש יכול להוות תחליף לקיים) וכן מנסה קצת להרגיל לגמישות.

לא בלחץ אבל גם לא לדרוך במקום. מדי פעם ליזום איזה שינוי קטן ולראות איך היא מגיבה אליו.

ננסה ליישם (לא יודעת אם יהיה לי כוח לתפור, אבל אולי נחפש בבגדי הבובות הקיימים שלנו, או שנסתפק בצעיף שונה כל יום).

באמת מעניין איך היא תזרום עם זה...

ואכן, זה קשה כשיש תלות בחפץ מסוים וזהו... אותו דבר היה עם הכרית האהובה על הילדונת (נראה לי שהתייעצתי גם על זה בזמנו כאן). באמת חיתול טטרה זה שונה, כי היו לנו הרבה כאלה...

בכל אופן, מה שהיה אצלכם נשמע גרוע יותר😬

למרות שלא תמיד זה עובד להחליף גם לאותו דבר...

אז כדאי לקנות עכשיו מראש 2-3 העתקים, ולא לחכות שיאבד/ יתבלה כי אז עוד יותר קשה להחליף ישן בחדש.

לכן גם עם הנעליים של הבן שלי הקפדתי להחליף כל שבוע לפני שהסוג הקודם התבלה, שיהיה חייב להתרגל לשניהם עד שלא שכבר לא הייתה העדפה לאחד הזוגות.

ואולי הקטנטונת תסכים לבובה אחרת.

לדעתי כדאי לנסות כדי לדעת מה האופציות בכלל מבחינתה.

אף שהוא כבר לא ייראה אותו דבר - כי הדובי הנוכחי מרוט...

בכל אופן, אנחנו לא מגיעים לאיקאה באופן קבוע (היינו שם רק פעם אחת, למעשה), אז כרגע לא נצליח לקנות לה דובי זהה...

אם מישהו מגיע לאיקאה. זה להוסיף משהו קטן (ראיתי כמה פעמים ששאלו כאן)

אולי אני טראומטית מדי, כי מבחינתי הייתי נוסעת עכשיו למטולה ולא להישאר עם דובי אחד.. 😄

בדיוק בגלל הבעיה שכשהוא מרוט קשה להם להחליף אז צריכה להרגיל מראש גם לשני לאט לאט.

אבל אם זה לא מטריד אותך מה תעשי אם הדובי יצא מכלל שימוש או שיאבד/ ינעל בגן או משהו כזה

סתם חושבת אם היא תקיא על זה בשבת נגיד, ותוכלי לכבס רק במוצש, היא תירדם לך בלילה בלעדיו?

כי עם הילדים שלי זה יהיה לילה לבן עד שאני אשבר והם ימשיכו איתו בכל מחיר.

את מרגישה עייפות וחולשה, או שאת מרגישה בסדר?

בכל מקרה כדאי לקחת ברזל, ואם את כבר לוקחת, אז להעלות את המינון או להחליף סוג.

אם את מרגישה עייפות וחולשה גדולות, אפשר לבקש גם עירוי ברזל.

בדקת בי 12?

אם לא, אז כדאי לבדוק גם את זה.

200

עייפות ,בלבול . חולשות. הרבה תסמינים . חשבתי שאולי זה בגלל הסוכר.היום אקבל תשובות לעמסה של 100.

העמסה של 50 יצא לי 156

תקחי בי 12 בכדורים למציצה מתחת ללשון, וגם ברזל.

גם אם היית לוקחת פרנטל, הברזל שם לא מספיק וכדאי לקחת בנפרד אם יש צורך.

תבקשי גם עירוי. אבל אם בינתיים לא לקחת ברזל, יכול להיות שהרופא יעדיף שתתחילי בברזל דרך הפה.

הנחייה לקחת כמות כפולה של פרנטל.

ואת חייבת רופא הריון בסיכון נגיש, במיוחד אם אכן יש סכרת.

בשביל ההתחלה ממליצה לך להתייעץ עם מוקד הריון ולידה אם יש לכם בקופה, בלאומית למשל יש מוקד טלפוני נפרד והן ממש עוזרות.

יש שם מרכיב שהוא בעייתי בשבילי

הגעתי לפרטין 2 עם המוגלובין זהה ואחר כך עלה לי ל170

כחודש אחרי שסיימתי את העירוניים הרגשתי הרבה יותר טוב

הגעתי ללידה עם המוגלובין ופרטין מצוינים

זה חשוב ממש

עשיתי עירוי פרנגיקס נראה לי ( עשיתי 3)

אף פעם לא היה לי חסר . לא הייתי צריכה אף פעם לקחת כדורי ברזל.

שייקח חודשים לעלות מכזה מספר

אמנם העירוי עצמו לא היה לי נחמד ממש אבל לא מתחרטת לרגע

גם עכשיו כמעט שנה אחרי לידה עם הנקה הפרטין שלי אחלה ( שנים שאני על כדורים )

אני חושבת שזאת הדרך היחידה לדעת.

ולא כדאי לקחת סיכון בשלב הזה, אם יש אפשרות לזהות דליפת מי שפיר ולשמור על ההריון.

כי עלול להיווצר זיהום

וכמה שאת נגד בדיקות פנימיות, אם ההריון חשוב לך, וזה נשמע שהוא באמת חשוב לך, חייבים לבדוק עם כל חוסר הנעימות וחוסר הרצון והכאב וכו' וכו'

שבוע 20 זה עוד מוקדם ממש והעובר עדיין לא בר חיות, ואפשר כ"כ הרבה לעשות במידה ומתפתח משהו, שחבל לאבד זמן יקר.

אם את חושדת שזה מי שפיר תלכי להבדק!!! אל תשחקי עם זה!!!!

אני מרשה לעצמי להגיב בנחרצות כזו כי חוויתי בעצמי הריון בסיכון גבוה עם מורכבות גדולה, וב"ה היו הרבה שליחים טובים בדרך שעזרו לי לשמור על ההריון.

בשורות טובות

תרגישי טוב

אם יש ירידת מים מתחילה לידה תוך מקסימום שבוע.

לפעמים באשפוז מצליחים לעצור את הלידה. אם זה באמת ירידת מים, אני לא חושבת שיש מה לעשות עם זה מחוץ לאשפוז...

כי לידה מוקדמת חלילה מסוכנת מאוד, לאם ולעובר...

יש לרפואה מה להציע- זריקה להבשלת ריאות, יש דרכים שונות לעצור צירים...

חושבת שכדאי להסיר ספק, להיבדק ובעזרת השם לגלות שנלחצת לשווא...

מבינה לגמרי את הצורך להמליץ לי ללכת למיון. אבל החשש שלי לא סתם.

יש לי היסטוריה מורכבת בהריונות. 2 מתוכם הסתיימו מוקדם מהצפוי והריון האחרון בנס ועם שליחים טובים (שהגיעו מהפורום דווקא) ניצל ולא אבד גם.

במיון בודקים אותי ויגינאלית והבדיקות האלה מובילות אצלי לדימומים, צירים, וסיבוכים כאלה ואחרים.

בהריון הקודם כבר הייתי עקשנית שלא יעשו ויגינאלי כי זה סיכון אבל יש להם נהלים ואסור להם לעבור עליו ולכן נאלצתי לקחת שיקולים על סמך סיפורים של בנות פה ותודה לה' זכיתי להגיע לחודש תשעי וללדת- אחרי לידה שקטה והפלה מאוחרת.

אז לגיטימי להציע מיון אבל מבחינתי זו סכנה יותר גדולה להריון מאשר להשאר בבית ולנוח. אבל עדיין רוצה אולי להחכים מבעלות ניסיון שחוו והצליחו לסתום חור של שק מי שפיר. ואולי זה בכלל הפרשה או בריחת שתן אבל הריח של הזרע קצת אומר לי אחרת...

אשתף גם שבהריון האחרון הייתי אצל רופאה של הריון בסיכון גבוה והיא המליצה לי לקחת נרות שהובילו לזליגת מי שפיר בשבוע 16, לא הצלחתי לתקשר איתה כדי להתייעץ אבל דווקא פה בנות סיפרו על מקרה זהה אחרי אותם נרות ולכן הפסקתי איתם ואחרי שבועיים שלוש ב"ה הפסיקו המים...

עכשיו אחרי כל ההכרות האישית שעשיתי -אני ממש ממש משתוקקת לטיפים למי שיש ניסיון. ובנתיים אשכב ואנוח שזה אף פעם לא מזיק.

ראיתי מישהי שכתבה על שתיית מי/שמן קוקוס שהוא באמת ידוע כמאחה ואולי מאחה את החור. אבל זו המלצה אחת בודדת ולא שמעתי על כאלה שחיזקו את ההמלצה הזו. ואשמח לשמוע המלצות נוספות או ניסיון של בנות פה

מחילה על האורך ושנה טובה ובשורות טובות

אבל ברור שעדיף להתייעץ עם רופא שיש לו הבנה ונסיון הרבה יותר מנשים אנונימיות.

תסבירי במפורט לרופא בדיוק מה שעברת ומה שגרמו הבדיקות הפנימיות, בסוף זה סיכוי מול סיכון, וברור שעדיף יעוץ רפואי מיעוץ פה בפורום. מאחלת לך בע"ה לסיים בשלום בחודש תשיעי בידיים מלאות.

והלכתי למיון יולדות. זה היה אחרי שבוע 24. ממה שזכור לי ברגע שיש חשד לדליפת מי שפיר, ממש אסור לבדוק וגינלית, אסור לבדוק פתיחה, כלום, מחשש שייכנס זיהום דרך החור.

יש בדיקה כזאת כמו נייר לקמוס? שבודקת אם זה מי שפיר. חיצוני לגמרי. לא אמורים לגעת בך.

ואם יש אכן דליפה יגידו לך להישאר באשפוז עד הלידה.. או לפחות כמה ימים כדי לקבל הבשלת ריאות ואנטיביוטיקה ואחר כך את יכולה לחתום סירוב אשפוז ולקחת את הסיכון בבית.

ככה היה אצלי לפחות. צר לי על החוויות הקשות שלך.

אגב את יכולה ללכת לאולטרסאונד ושיבדקו אם יש מיעוט מים. אבל גם אם אין זה לא בהכרח אומר שאין דליפה. אולי היא קטנה והמים מתחדשים מספיק מהר. קיצור זה לא מאבחן גם אם יש או אם אין.

הרבה בריאות ובהצלחה!!! שיהיה בידיים מלאות בע"ה

הייתי גם בסרט הזה

יש מצב שאני המלצתי לך להפסיק עם הנרות שהובילו אצלי לירידת מים😏

היה לי עוד הריון עם ירידת מים בשבוע 20 ובאמת בדקו במיון ולדעתי ההתעסקות גרמה שירד עוד מלאא מים

ממליצה ממש לנוח אני כשגיליתי שזו אכן ירידת מים שכבתי רק במיטה בלי לעשות כלום..גם שתיתי מים עם סטיביה שאמרו לי שמחדש מהר את המי שפיר אבל אצלי כבר היה ממש מיעוט

כן כדאי אולי לעשות אולטרסאונד ולבדוק אם זה מי שפיר עם כל מה שהציעו פה, לצאת מהספק..

וואי בהצלחה ממש בעה..תפילות..

פה באישי אם תצטרכי 💕

בתור התחלה הייתי בודקת שזה באמת מי שפיר, יש פדים לזיהוי - קונים בבית מרקחת. אני הייתי בטוחה שיש לי דליפה ומסתבר שזאת הייתה דלקת בדרכי השתן (היה ריח שונה מאוד משתן)

אני חושבת שאם תדעי בוודאות לכאן או לכאן, זה יכול להקל על הצעדים הבאים.

בימבה ג'וק- מצאים יותר לשנה וחצי, תלוי בגובה של הילד

חיות קופצות

שטיח פעילות לחדר

מצעים

ספר מנגן

בן או בת?

ספרים

המשחק הזה של חיות קופצות כשלוחצים

כולם אומרים מטבח

וואלה אני הרגשתי בגיל שנה שכלום לא מעניין במיוחד וזה בעיקר מתנה שנותנת יחס לנו 😅

מה שלא תבחרו תקחו בחשבון שזה יותר להמשך...

לא יודעת מה התקציב אולי מנוי לאטרקציה כמו גימבורי/גן חיות

אותו אחרי כמה ימים, אז מה הקטע לקנות?

מצד שני טוב שיהיה לו הרבה מגוון, אין לנו כל-כך הרבה

גם אם עכשיו נראה לך שמשעמם אותו. למשל מגנטים זה לגמרי משחק למלא שנים שמשחקים אצלנו כמעט כל יום.

מגנטים

משחקי התפתחות כמו הך פטיש ומגדל כדורים

בובה עם או בלי עגלה

תכלס גיל שנה זה עוד לא ממש אבל בגיל שנה וחצי זה כיף שיש את המשחקים שנקנו לגיל שנה..

לק"י

אני גם חושבת מה לקנות לו מתנה.

גם ספרים גדולים עם תמונות זה ממש כייף בגיל הזה.

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

אזור ירמיהו. המליצו לי, לא התנסיתי

יש להם אתר וגם סניף ביפו.

איפה יקר אבל אני מאוד אוהבת את הבדים 'להם והמגוון.

בקניון מלחה יש חנות

אולי גם בעוד קניונים בעיר

זה חנות שכולה בייסיק בכל מיני צבעים

ממש מעריכה את כל התגובות

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אבל אנחנו שילמנו על שנה שלמה במעון במקום להעלות לגן עירייה בגלל 5 ימים..

(והתשלום זו לא הצרה היחידה שהייתה עם זה, השנצ למשל הרג אותנו 🤪

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אני כבר צריכה להחזיר תשובה למישהי אחרת אני ממש בדילמה רצינית

אם גם ככה את משלמת על החודש הזה

שחסר מסמך

השלמתי ולא קיבלתי מייל שהבקשה הועברה לטיפול אחרי השלמת המסמך

ידוע לך אוליי??

כל יום קריטי לי

התעדכנה לי דרגה בלי שביקשו השלמת מסמכים אבל לא קיבלתי מייל שיש לי דרגה כמו בשנים קודמות.

אולי תבדקי במערכת אם התעדכנה לך דרגה?

כשאני קיבלתי מייל על השלמת מסמכים

אני באמת לא נושמת טוב כבר מהלחץ הזה, אני במירוץ נגד הזמן.

צריכה לעדכן את המעון אם אני ממשיכה או לא ובכלל אין למ תשובה

ומשפחתון אחר רוצה תשובה עוד היום

דייייי אוף זה קשה ההחלטות האלה

לא שווה כבר להעביר למשפחתון וזהו?ללכת על הכי בטוח.