קודם כל, חייבת לשתף שקריאת המאמר מאוד טלטלה אותי כי מצאתי הרבה מהתיאורים שם מתאימים למישהו במעגל המשפחתי הקרוב שלי (לא בעלי)

ובהרחבה: אני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שהתפיסה ש50% הם "ככה וזהו" מאוד פסימית ומייאשת.

אני מאמינה שיש רצף, ובסוף, בכל אחד מאיתנו, בלי להיות נרקסיסט, יש אגואיזם, ציניות, ביקורתיות. 

וההבדל בין מי שהופך להיות במרוצת חייו "נרקסיסט סמוי" לבין מי שמנהל חיים מאושרים ונעימים הוא עבודת המידות שאדם משקיע בה לאורך חייו, כאשר אצל כל אדם המיקוד הוא קצת שונה.

אני חושבת שלהסתכל על זה כגזירת גורל, יכול לסגור הרבה דלתות בחיים. הן אדם כלפי עצמו והן כלפי הסובבים.

בעיניי, אדם שלא מוכן לעבוד על מידותיו, ומגלה חוסר נכונות לשינוי- אכן ייתכן והוא נרקסיסט סמוי. אבל אדם שמבקר, כועס, ציני- אבל מודע לעצמו ומאמין שעבודה עצמית ושינוי, הוא פשוט נורמלי.

לכן הייתי ממקדת את השאלה ב: האם זה נכון ש50% אינם מוכנים לעבודה פנימית ולשינוי מכל סוג? מקבלים את מגרעותיהם כגזירת גורל שאינה ברת שינוי?

התשובה לדעתי היא לא. יש אנשים כאלה, בהחלט, ואני מכירה כמה כאלו.

אבל אני מאמינה שרוב האנשים הם אופטימיים, מאמינים בשינוי, וצועדים קדימה

אני תוהה אם האנשים הללו יודעים שיש להם את המגרעות הנ״ל, כי זה נראה שהם אינם מודעים להתנהגות ולתוצאות הנלוות. 

באופן כללי. 

משפטים כמו "תקבלו אותי כמו שאני", "אני עושה תמיד כמיטב יכולתי" ועוד ועוד הפכו לנפוצים ונורמטיביים.

כמובן, יש בזה גם הרבה ברכה, כי מרחב ביקורתי מדי מונע גדילה והתפתחות.

מצד שני, יש תופעות לוואי קשות כמו זו למשל.

ישנם אנשים רבים שמילים כמו "עבודת המידות" נשמעות להם משהו מיושן וארכאי, גם אם בבסיס האישיות שלהם אין מחלת נפש בלתי פתירה

וספציפית לגבי ה"נרקסיזם סמוי" אני חושבת שיש בזה רצף. מאנשים שיש להם את כל התכונות הנ"ל, והם חסרי מודעות ואינם מוכנים לשום שינוי, שזה ממש כמו נרקסיסטים (ולא חושבת שזה 50%)

ועד אנשים עם "רגילים" עם מידות רעות, שעובדים ומשתפרים כל הזמן.

משהו נורמטיבי זה משהו שהרוב עושים אותו,

אם 50% מהציבור לא מסוגלים לקיים מערכת יחסים נורמטיבית אז זה סותר את ההגדרה של נורמטיבי...

(וסליחה על התקטננות וההתעלמות מהתוכן)

אי קיום מערכת יחסים תקינה זה הנורמה, רואים את זה באחוז הגירושין למשל.

אולי התנהגות שאמורה להיות לא נורמטיבית, קיימת בחיינו כנורמה.

זוגיות לא תקינה

הורות לא תקינה

ילדים (גדולים) שמתנהלים לא תקין מול הורים

יחסי עובד מעביד לא תקינים ולהיפך

יחסי חברות לא תקינים

התנהלות משפחתית לא תקינה

זה קיים, זה נפוץ, לא יודעת עד כמה. האם זה קשור גם לנרקיסיזם סמוי?

טוב, אצלי גם משהו ש90% עושים, זה לא מדד לכלום, אבל בזה אני יודעת שאני שונה.

במשהו ש50% עושים, יש עוד 50% שלא עושים. יש סיכוי טוב שיש 50% שיותר טובים מה50% האחרים.

לרוב מצופה בחברה שהנורמה תהיה תקנית, לעיתים הנורמה אינה תקנית.

אם אכן המידע שכתוב שם נכון, הנורמה הקיימת אצל חצי מהאוכלוסייה אינה מאפשרת מערכות יחסים תקינות.

אני חושבת שבכל אדם קיימים החלקים האלה, כמו שכתוב במאמר

יש משהו היום שמאוד מעודד את זה

בדור שאנחנו חיים בו

וכן, הזה אומר שיש יותר אנשים שזה עבר אצלם את ה50% חלקים באישיות והגיע ל7-10 באישיות כמו שהיא מגדירה...

ממה הם מושפעים?

מאנשים שהם כאלו

בדור שלנו אני מרגישה שיש מאוד

תשווקי את עצמך

תבליטי את עצמך

תתרכזי בעצמך

אם את יותר כריזמטית וממלאת החדר בנוכחות כשאת מגיעה אז יותר ירצו את קרבתך..

קסם שווא כזה שרבים נהיו מכורים אליו..

ואז זה משפיע על כולנו בוא נהיה גם כאלה

מרוכזים במטרות ובאינטרסים שלנו

נבליט את עצמנו

כולם יאהבו את את זה

וזה משפיע ומשנה את ההתנהגות

אז ככה זה נראלי עובד...

ויותר מבאס וקשה זה לעבוד על עצמנו מבפנים

להיכנע לפני הקב'ה..

למחוק את האני

בתוך עצמי אני יכולה להרגיש כל הזמן את המאבק

להגיד לבעלי על מה שהוא ביאס אותי ואז זה יוריד אותו

ואותי תכלס

או להתגבר, להסתכל על הטוב גם כשזה מרגיש לא אפשרי

להסתכל עליו

להתייחס אליו

להסתכל על הטוב שה' נתן לי

וכו

יש זמנים שקשה לי ואני לא מצליחה. מודה

ומאמר כזה מעודד אותי להתגבר

שם לי מראה לאן אפשר להגיע..

ומתפללת שלא אגיע

כי אין מי שערב לי שלא אגיע...

כמו שמפורש במסכת אבות על " ואל תאמין בעצמך עד יום מותך" - על כהן גדול שבגיל 80 נהיה צדוקי או בייתוסי (לא זוכרת..)

וביחס לאחוז באוכלוסיה-

כן, יש לא מעט אנשים שקשה מאוד להתנהל איתם, לנהל איתם זוגיות , לגדול איתם כהורים וכו....

ועדיין , להיות מודעים

אבל להאמין בטוב, להאמין שהקב'ה ירחם עלינו ויגאל אותנו. מכוון הכל מלמעלה ודואג לנו.

מתפללת לזכור להאמין ולשנן לעצמי את זה... כל הזמן...

לאחרונה לא מצליחה....

לחלק מהתכונות,

אבל יש אנשים שבאישיותם אין בכלל חלק מהתכונות הללו וגם כאלה שיש להם חלק מהתכונות בצורה משמעותית, יש תכונות נוגדות לשאר.

נניח מי שיש לו בטחון עצמי ויודע לשלוט בכעס שלו, לא יהיה נרקיסיסט סמוי.

כדי להגיע להיות כזה, צריך להתחבר לכל התכונות הללו, להיות חסר בטחון ומודעות, לא לרצות ולעשות תהליכים עצמיים, לרצות שאחרים יעשו בשבילך, זה קונספט מאד רדוד.

בעיני כולנו קצת נרקיסיסטים. ואם משהו מטריד אותנו אנחנו לא מסוגלים לראות את האחר. כולנו נגועים באהבה עצמית ברמה זו או אחרת. ולמען האמת לא מדובר בנגע כי כשמישהו לא אוהב את עצמו זאת הבעיה...

אז מה זה נרקיסיזם? כפי הבנתי זה כבר הפרעה אישיותית כשהאהבה העצמית יוצאת מפרופורציות. וזה כבר לא מאפשר זוגיות תקינה.

כמה שרשורים פה למטה היה שרשור שלגמרי הצדיק את האישה שלא הייתה לה אנרגיה להכיל משבר של בעלה ביחד עם כל הקשיים שעברו עליה באותו היום..

השאלה היא האם יש לה מסוגלות לראות אותו לפעמים?

המחשבות שלי לא לגמרי מצליחות לצאת לידי ביטוי

אני קצת עייפה.. מקווה שכוונתי הובהרה

לא קראתי את המאמר,

אבל נרקסיסט זה לא "אדם חסר מודעות שלא מוכן לעבוד על המידות שלו"

אלא אדם עם הפרעה התפתחותית.

כל אדם עובר בינקותו שלב נרקסיסטי בבחינת "בשבילי נברא העולם", ההורים פה בשבילי, הכל נברא לכבודי, אני מרגיש צורך ומיד מספקים לי אותו, אני אהוב ורצוי וכו' וכו'. אם השלב הזה עובר באופן תקין, התינוק מבשיל ומתפתח וגדל למבוגר בעל הערכה עצמית טובה ובטחון עצמי, שמסוגל לראות את הזולת, ואת הצרכים שלו, להיות אמפתי כלפיו ולנהל מערכות יחסים תקינות.

אם תינוק שנולד להורים שאינם מסוגלים מסיבות שונות ללוות את הילד באופן בריא בשלב הנרקסיסטי, למשל לא מספקים לו את הטיפול והאהבה ללא תנאי, נוצר מצב שהילד לא עובר את השלב הזה ועלול להשאר תקוע בו כל החיים. ההערכה העצמית שלו תלויה באופן תמידי במשוב מהסביבה - חייב שיעריצו אותו כל הזמן, הוא לא מסוגל לשאת ביקורת עניינית, לא רואה את הזולת וכו'.

כמו שהזכירו פה בשירשור, נרקסיזם יכול לנוע על רצף כשכולנו יכולים למצוא את עצמנו במצבים שונים עם תחושות נרקסיסטיות, אבל היכולת לנוע על הרצף מעידה על מצב בריא.

אני לא חושבת שחצי מהילדים גדלו להורים מנוכרים/מזניחים עד כדי התפתחות של הפרעת אישיות.

אני כן חושבת שהרבה הורים היום חווים חוסר פניות ומצוקה רגשית, והחברה המערבית דוחפת לצמצם שהות וקשר עמוק עם הילד, והדברים האלה בהחלט יכולים להשליך במידה זו או אחרת על ההבשלה של התינוקות שלנו. ומאוד הגיוני לי שעליה בשכיחות ההפרעות הנפשיות בחברה קשורה לזה.

גם כשמדובר בהתפתחות לא תקינה, זה לא רק ענין של הזנחה הורית, יכול להיות ילד שהוזנח והצליח להתגבר על כך, מנגד, יכול להיות ילד שחווה מעט הזנחה/ חוסר מודעות בנושא, והמשיך עם חוסר ההתפתחות בתור מבוגר.

אני גם תוהה אם היום יש יותר בעיות נניח נפשיות או רק יותר מודעות מפעם.

כי (והאזנתי בעבר המון לד"ר רמאני)מצד אחד היא אשת מקצוע ומצד שני בראיונות ובהרצאות שלה היא במפורש אומרת שהיא מדברת על נרקסיזם כתופעה, ושהיא רוצה לתת סמני זיהוי לקהל הרחב (שלא מסתובב עם DSM בכיס ומתחיל לאבחן אנשים קלינית). מז אני מבינה שהיא מדברת גם על מצבים לא פתולוגיים ,אלא שלאדם יש סממנים /נטיות/ תכונות חלקיות של נרקסיזם. כך שבוודאי שאם לא מדובר על ההגדרה הקלינית יש בחירה טלא מדובר על המופע ה"טהור" של הפרעת האישיות הזאת.

גם, תסתכלי סביבך- לא היגיוני שחמישים אחוז מהאנשים שאת מכירה הם נרקסיסטיים.

בארה"ב "נרקסיזם" הפך להיות מילה שניה בפי האנשיםלהגדיר כל אחד עם אופי מאתגר או מידות שטעונות שיפור.

מלבד זאת, יכול להיות שאצלם עם המציאות המערבית המאוד קיצונית זה כנראה גם אחרת וגם משפיע ומפתח עוד ועוד בעיות נפשיות.

אנחנו יהודים ואנחנו מאמינים בבחירה.

על התופעה

לא על הפרעה נפשית

אלא על נטיה לתכונות הללו

לא הייתי מודעת לתופעה הזו, אז ברור שלא ראיתי אותה באנשים, מה שכן נתקלתי בתופעות שפחות ידעתי להסביר בתקשורת וביחסים עם אנשים שלא הצלחתי להביא אותם למקום טוב/ יציב, לכן יצאתי לחיפוש מהי התופעה, מה המשותף לאנשים הללו.

האמת שאני לא ממש מכירה אנשים כאלו.

לפחות לא הצלחתי לחשוב על מישהו כזה...

(לא קראתי את כל המאמר, רק קצת רפרפתי)

או שאני מכירה את ה-50% שאין להם את נרקיסיזם סמוי, או שזה הרבה פחות מ-50%... (או שאני ממש לא יודעת לזהות את זה, אבל אם ככה אז כנראה זה סמוי ממש טוב🫢)

כמו בין הורה וילד ולהפך

בין בני זוג

בין חברים קרובים

בין משפחה קובה

כי על פניו, זה מצב שאיננו בר שינוי. לפחות לפי מה שקראתי על כך

לדעתי, אובר האבחונים בימינו שמים תגיות לאנשים שלא בהכרח להם.

בהקשר לזה, גם אם נראה שלא - אחד הדברים שאני הכי זוכרת לטובה מהצבא, הוא הדבר הזה שנותנים בך אמון וזה מפתח תחושת מסוגלות. בני 18 מתפעלים את הצבא החזק בעולם. מקבלים משימות ואחריות שהן מעבר לגיל של בן 18 ממוצע.

אם אני אאבחן מישו קרוב בנרקיסיזם סמוי מקריאת מאמר, לדעתי אני מפספסת פה. יש המון סיבות ל- למה אנשים מרוכזים בעצמם ולהתנהגויות שונות. הרבה פעמים זה גם דינמיקה שנוצרת עם עוד אדם. משל לכך - נישואים ראשונים מסתיימים בגירושין. זוגיות אחרכך אושר ועושר.

דבר שני, אני בתוכי מאבדת את האמונה באדם הזה ומתייאשת ממנו מראש. התדר הזה בעייתי בעיניי.

זה לא אומר שאין כאלה מקרים אבודים. ודאי שיש. ולשינוי באורחות חיינו בעשורים האחרונים בטוח יש קשר. אבל לדעתי זה לא כצעקתה.

כמובן שהאבחנה צריכה להיות נכונה, ברור שיש הרבה אבחנות שגויות.

שכמעט לא מאובחנים נרקיסיסטים רשמית. אז לכי תוכיחי שיש לך אחות

וגם, היום יש מלא סרטונים ברשת על נרקיסיסטים.

אז איך את יודעת שהאבחנה נכונה באמת..?

וגם, בהבנת מגבולותיו- זה לא נכון לדעתי. כי זה מה שדיברתי עליו קודם, שמנו את האדם הזה במשבצת מסוימת (ללא אבחון לרוב/ אבחון אינטרנטי שלנו) ואנחנו מתנהלים מולו על פיה, לפי אזור נוחות. לא לעורר אותו, לא לפגוע בעצמי. זו הרבה פעמים טקטיקה מתגוננת שאיננה נכונה לדעתי. בטח עם בני זוג.

נכון לשים גבול מול אדם שפוגע

יותר נכון, בזוגיות לפחות, לעודד את האדם להתפתח רגשית ולצאת מעצמו לכיוון אחרים.

הכל רגשי. וזה תהליכים ארוכים שמצריכים סבלנות, מה שלרוב אין לנו היום. גם נכונות לטיפול האמת אצל הרבה. זה די פלונטר

אלא את הפרטנר שלו.

אבל זה מאד חשוב כי ההבנה שבן הזוג/ההורה וכד' בעל אישיות נרקסיסטית היא מפתח ליכולת לצאת מיחסים פוגעניים מולו.

לרוב נרקסיסטים מטפחים מערכות יחסים קרובות עם אנשים בעלי אישיות הפוכה - אנשים רגישים לזולת, אמיתיים, ישרים, כנים, ולאנשים כאלה מאד קשה להפנים שהאדם מולם משקר, נהנה לדרוך על אחרים, מניפולטיבי, דו פרצופי וכו'.

אם אני נמצאת במערכת יחסים כזאת, ברור שהדבר הנכון יהיה להציב גבולות אבל הרבה יותר קל להעמיד את הגבול אחרי שמורידים ציפיות לאפס, אחרי שמבינים שמערכת היחסים שלנו לא תוכל להיות הדדית.

ואת יודעת מה? מקסימום מופתעים בהמשך לטובה.

אני ממש בעד

הרוב נעצרים שם.

אני חושבת שלהנמיך ציפיות עוזר ליצור שיח ממקום לא מאשים ולא כזה ש'חייבים לי בו' ומאפשר יצירת קשר ממקום אחר. שבו גם אני רואה את זולתי כי הסרתי מחסום

משם צריך לעלות למקום של קשר בריא שיש בו ציפייה והובלת בן הזוג להיענות עד כמה שניתן מתוך מקום שהוא רואה אותי

אבחון של אדם ללא נוכחותו לדעתי שווה לקליפת השום

גם הגישה של הכל ניתן לתיקון ולעבודה, היא גישה בעייתית, כי יש הרבה אנשים שמתקשים לעשות שינויים ורובם לא מתקנים את הצריך תיקון.

ב90 אחוז מהמקרים אם לא יותר

הסיבות שבגללן לא קורה תיקון הן רבות. ולא תמיד נוכל להניע אדם לתיקון, זה ברור. אבל יש הבדל בין האם ניתן תאורטית ל- מה קורה עם זה בפועל

אני הגעתי למסקנה שלהבנה שלי יש משמעות מוגבלת וצריך להיזהר עם הבנת יתר שמורידה ציפיות, כי היא יכולה למחוק את הצורך שלי עד כדי הרס

אני מבינה כדי להכיל אכזבות ולתת אורח רוח לריסטארט וכר נח לתיקון ועלייה, לא כדי להפסיק לצפות

אם נניח הורה לא מספק קשר נאות לילד בגלל בעיה באישיות שלו, הילד לא צריך למחוק את צרכיו, אלא לחפש אותם במקום אחר, כי ההורה לא יתן לו מענה. ההבנה הזו שההורה לא יתן מענה, עוזרת לילד להרפות ולחפש את הקשר התקין עם אנשים אחרים, ומהצד השני לנהל קשר מותאם עם ההורה, כזה שלא פוגעני כלפי הילד.

הנמכת ציפיות היא גם ריסטרט עבורנו להבין אם הן תואמות מציאות, לא בהכרח בשביל להחליף את הפרסונה שמצפים ממנו

יש המון ציפיות לא תואמות מציאות מצד ילדים מול ההורים שלהם. האם בהכרח נכון להחליף דמות? אולי יש לנו עבודה לעשות על עצמנו? זה לא כזה חד משמעי לדעתי אם כי שוב,ודאי שזה קיים. רק שאני חושבת שמרוב מודעות אנשים נהיו מאבחנים מעצמם לפי נטיית לבם ולפי - האם קיבלתי מה שרציתי או לא, סיפקו את הסחורה או לא. בעיניי זה יותר מורכב מזה

הוא אף פעם לא טוב

לאבחן במידה

לעשות עבודה עם עצמנו במידה

לעשות תהליכים עם אחרים במידה

לעצור מדי פעם, לבחון את המטרות, לבחון עלות תועלת.

זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת באיזושהי אבחנה ואז נופל לי האסימון, לפעמים זה פותר תעלומה של תקופה ארוכה ומאפשר לצאת לדרך חדשה, טובה יותר.

הבנת יתר, הנמכת ציפיות ומחיקת צרכים זה מה שקורה לקורבן בתוך הקשר.

ההבנה שמדובר בנרקסיסט יכולה לאתחל תהליך של שיקום זהות, תיקוף הרגשות והצרכים שלי בתוך קשר ובכלל.

במישהו אחד כזה שאני מכירה

וכל אחת כאן מכירה מישהו אחד או שניים

אם זה היה 50% אז זה היה אמור להיות כל אדם שני....

עשרה אנשים שהיא מכירה היכרות קרובה וממושכת...

אני יכולה לומר שזיהיתי מישהי אחת כזאת

לא מכירה 50%

אבל מכירה כמה אנשים וחיפשתי שם לתופעה הזו.

אחרי שמצאתי אותה, רציתי להבין כמה היא באמת נפוצה, אבל רואה פה שהמודעות לתופעה נמוכה.

50% נשמע הרבה מידי...

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

כל הזמן רציתי לקרוא שם שאני אוהבת אבל הייתה ילדה שגדלה איתי ולא אהבתי בשם הזה..

בבת הרביעית נכנעתי 😉

זה שם מהמם וטוב ולקח לי קצת זמן להתרגל אבל היום אני בכלל לא חושבת עליה, והבת שלי לא דומה או מזכירה אותה בכלל..

מה שכן אגיד שזו מישהי שאין לי קשר אליה כיום בכלל..

עבדה איתי מישי שלא סבלתי והיא ילדה חצי שנה לפני... היא קראה לבת שלה בשם שממש אהבתי

התלבטתי כפול

גם כי לא סבלתי אותה

וגם כי זה היה נראה שאני מעתיקה

בסוף החלטתי שאם אני אוהבת את השם

הוא מתאים לנו

בעלי אוהב

ואנחנו נאהב את הבת שלנו לנצח...

והיא לא הולכת להשאר בחיים שלי לעולמי עד

ושהיא לא שווה את זה

קראנו לה באותו שם (ואפילו באותו שם שני עש סבתא שלי)

יצאתי לחופשת פלדה

ולא חזרתי

והיום מי זוכר...

אני מאוהבת בהת שלי

השם הולם אותה

ואין שלמה ממני

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת

והיה מעולה

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.

גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".

להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.

ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן

קיצר זה משגע

אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..

אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח

שהן לא מעירות.

רק בלילה האחרון.

אבל ניצלתי, כי חתכתי יום קודם

;)

יש הבדל בין מחלקה של ביות לאפס הפרדה? או שזה אותו הדבר?

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

בדקו כשהייתי ערה

הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום

אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.

אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...

אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...

לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.

במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.

אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.

זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט

מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה

כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים

אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)

כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!

לא לחץ דם, ולא כלום

רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי

מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי

ולמה?

כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה

והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי

למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז

כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....

היה הזוי....

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...

השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)

או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.

השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?

ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...

אם זה לא דימום חזק אז זה לא דחוף.

עיצות לקיצור והפסקת דימום-

1. לשתות מיץ מלימון כל בוקר, במקרים קשים לשתות אחד בבוקר אחד בערב. להקפיד רק מהיום השלישי לווסת ולא לפני כן, ועדיף לטובת השיניים לשתות את זה עם קש.

2. לשתות הרבה מים

3. לא לעשות פילאטיס ומאמץ פיזי

4. ביופלונאידים לפי המינון המומלץ המצורף

5. לקחת ברזל וB12

6. לשבת באמבטיה חצי שעה ו/או לשטוף ישירות את האזור בתכיפות במהלך היום

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!

לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים..

ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)

ברוכה השבה!

אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...

אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

והכל היה בסדר

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.