שאלה תיאורטית לגמרי, כן? 🙈
סתם, ברור לי שהגבתי ממש זוועה, אבל אני מנסה לחשוב על דרך פעולה יותר טובה שתהיה לי בראש למקרים כאלו ולא מצליחה...
היה לנו משהו דומה לפני כמה זמן, והשכנה שלחה לי הודעה אם הכול בסדר... 🙈 (היא חשבה שאולי אלה צרחות מכאבי אוזניים או משהו כזה, ורצתה להציע לנו אקמול לשיכוך כאבים...)
מה לעשות, באמת אין ברירה, לפעמים העמדת גבולות עולה במחירים כמו פדיחות מהשכנים וכמו הערת שאר האחים (שזה באמת הרבה יותר גרוע
)...
בכל אופן, כנראה שבמצבך איכשהו הייתי מנסה להרחיק את הילד הצורח לקצה הרחוק של הבית, גם אם זה יהיה ממש לא לרוחו.
וחיבוק!
צרחה בכל מקום בבית תעיר תינוקת שבדיוק נרדמה. בפועל איימתי לנעול אותו בחוץ כדי שלא יעיר את התינוקת, וזה באמת השתיק אותו, אבל זאת לא תגובה לגיטימית בעיניי.
מתואמתובאמת גם האיום קשה... (לא שלא יצא לנו לעשות את זה
אבל בגילאים גדולים יותר)
לפחות זה הרגיע אותו...
ממש מבינה אותך שהגעת לקצה הזה❤️
מקווה שתמצאי איזשהו פתרון ריאלי לפעם הבאה שלא תהיה...
אני אומרת לו שאוי ואבוי לו אם הוא יעיר את התינוקת, ואם הצרחות שלו יעירו אותה אז הוא לא יקבל את הדבר הזה גם בבוקר כי זה משהו שמקבלים רק כשמתנהגים יפה.
אבל אני כן נשארת לידו ומציעה מוצץ, מים או סיפור.
מחכה ללמוד מתגובות של אמהות יותר טובות 🙈
השלכות למעשים שלו שהם לא מידיים לא עוזרים בשום צורה. כלומר זה שאני אגיד שלא יקבל משהו בבוקר, לא יעזור לו להיות בשקט, שזאת המטרה שלי באותו רגע.
אין לו מוצץ. אני לא מספרת סיפורים באמצע הלילה. והוא רצה לשתות מים דווקא מהבקבוק שהוא שכח בחוץ והוא רצה שאני אצא החוצה להביא אותו. לא הסכמתי לצאת החוצה לחפש לו והבאתי לו מים בכוס, אז הוא התחיל לצרוח.
ביום יש לנו כוחות
בלילה לרוב אין את האנרגיות להיות בבכי מחנך
בנוסף
אם יש תינוק ליד שיתעורר ואז הלך השקט של הערב ועוד אחרי הרדמה ארוכה אז המטרה העליונה מבחינתי זה שהתינוק לא יקום
...
המטרה השניה זה לעשות את זה בדרך נעימה ומשרה רוגע וביטחון כדי שהגדול ירדם מהר
המטרה השלישית לא משהו לא חינוכי מדי...
ילד שמתרגשים מהצעקות שלו בלילה, כנראה ישתמש בזה שוב ואולי ילמד להשתמש במצבים שמתאימים לו כמו אמצע הרחוב/ אירוע.
יש הפרדה בין יום ולילה, אני לא מתחילה תהליך חדש בלילה, אני יותר סלחנית, אבל לא עוברת על כללים בסיסיים שפוגעים לטווח ארוך.
מה מפחיד בלא להתרגש מצעקות?
להפך
כשלא מתייחסים לצעקות, הילד יכול ללמוד תקשורת נכונה. כשמתייחסים, הן בעונשים והן בהסחות דעת, הילד מבין שהכעס שלו מנהל את ההורים.
הסחת דעת, עדיף של משהו קצת משחקי או עם הומור (כמו שכתבת למטה, וגם אני הוספתי שם) זה באמת יותר מתאים בעיני במצב כזה...
אבל אם זה יתממש ובבוקר הוא לא יקבל - בפעם הבאה הוא יזכור וזה יעבוד.
ואם יקח יותר מפעם אחת גם יכול להיות, אבל די מהר הם לומדים. ככה בכל אופן אני חווה עם הבן שלי בגיל דומה.
לגבי המטרה המיידית של שקט אני מבינה אותך מאדד.. אם יש חדר שרחוק מהתינוקת הייתי לוקחת אותו לשם, סוגרים את הדלת ואומרת לו יאללה עכשיו תצרח. רק ההפתעה מכל ההתרחשות תשתיק אותו
בהתלהבות והפתעה סהיי תראה מה יש שם? שמעת צפרדע? שמעתי חתול, שמעת את זה?
כאלה
עם סיפור בשקט, בלחישות
סיפור על המתנה הזו...
משהו יצירתי
לעקוף את הבעיה ולא להיכנס בה ראש בראש
במהלך היום זה הזמן לחנך
בלילה או במקרי קיצון שאני חייבת שיישנו אז לעקוף לעקוף בלבד
בתקווה שיש לי סבלנות
יכולה להסביר איך היית עושה את זה בפרקטיקה?
הקטן רוצה לשתות מים מהבקבוק שהוא שכח בחוץ. אני אומרת לו שאי אפשר זה בחוץ, הוא אומר בא לי שתצאי להביא אותו. אני אומרת לו שאני עם פיג'מה ולא יוצאת החוצה עכשיו ונותנת לו מים בכוס, הוא מתחיל לצרוח ו... מה השלב הבא?
ביקש בבקבוק
את יודעת שזה בחוץ, שהוא ירצה את זה ושאת לא יכולה לצאת
עדיף לא להגיע לשיח הזה
אלא אולי להגיד
רגע אולי לכבוד שלילה אני יביא לך בכוס האדומה או בכוס עם קשית שאתה אוהב?
*רוצה את הבקבוק*
להגיד וואי נכון הבקבוק שאתה אוהב נשאר בחוץ מחר נחפש אותו ביחד ונעשה טיול בחוץ אז אני יביא לך בינתיים בכוס?
אין מה להגיע לשיח של רצון מול רצון
כי אז הוא רוצה להיות המחליט כדי להרגיש שרואים אותו וסופרים אותו ואת הרצונות שלו.
אגב יש פרק יפה על זה ב'חזרה ללב ההורות' פודקאסט חינמי, הפרק הראשון שלו.
שילדים הרבה פעמים רוצים להרגיש רואים אותם ואת הרצונות שלהם אז הם מתעקשים
במקום לריב איתם עדיף לתת להם את התחושה ובאמת את המקום ולנתב את השיח לבחירה שהם יכולים לבחור בה אבל גם אפשרית לנו.
או פשוט לתת לזה מקום במשפט שלנו-
כמו למשל "נכון! הבקבוק שאתה אוהב ,
אוי איזה באסה ,
אבל מחר נחפש אותו הרבה זמן עד שנמצא!
ובינתיים-
תבחר את הכוס שאתה אוהב"
כמובן אני אישית לא תמיד מצליחה אבל בגדול נראלי זו הדרך...
ולא את השליטה. זה בקבוק מיוחד שהוא קיבל במתנה.
אבל תודה על ההמלצה על הפודקאסט בכל מקרה.
האמת שאחרי כמה משברים כאלה
אני ממש מבקשת מהם לא להוציא מהבית דברים יקרים להם ובכלל להשתדל לשא להוציא מה שלא רוצים שייעלם..
כולל בקבוקים (חוץ מלמסגרות..)
משקיט צרחות בדרך כלל..
אבל י שדברים שבאמת כדאי להגדיר מחוץ לתחום
כמו לנעול בחוץ, לא להכניס אופציה של משהו שהוא כמו נטישה לאפשרויות...
לנסות לחשוב יצירתי כדי לנטרל בכי או צרחות , לרוב כעס/ הטפת מוסר/ איומים לא עובד...
(אם אני לא עייפה מדי ומצליחה) מתחילה לספר סיפור על שמות שהוא אוהב. למשל - "פעם קרה משהו כזה לבוב הבנאי. הוא רצה לשתות רק מהבקבוק, אבל הבקבוק שלו היה בחוץ. אז הוא היה מאוד עצוב, והתחיל לבכות. באה אמא שלו ...." ומורחת את הסיפור כמה שיותר.
ככל שהסיפור ארוך יותר זה נותן לילד יותר זמן להרגע...
כמובן שלא בטוח שהייתי מצליחה לעשות את זה למעשה. אבל לפחות באידאל...
1.מקשיבה עד הסוף בלי לקטוע
2. עונה רגועה שהבקשה לא אפשרית ומציעה מה כן
3. נותנת מים, חיבוק
4. מחפשים ביחד פתרון
5. אחרי שנרגע, מחפשת פתרון לטווח ארוך איך זה לא יקרה שוב.
הבת שלי באה לחדר שלנו ואמרתי לה שתחזור לישון
וגם התחילה לבכות.
אז הדבר הראשון באמת התעצבנתי, שהעירה אותי, שתיכף מעירה את הקטנה . ואחרי שנרגעתי בעצמי; שתיתי מים, עשיתי את כל השלבים והיא נרגעה.
זה היה ככה: "למה באת אליי?" כי חם לי (אצלה יש מאוורר ולא מזגן בחדר) אז העברתי אותה לסלון והדלקתי מזגן והמשיכה לבכות. אח"כ שאלתי למה את עדיין בוכה? כי יש על הספה דברים וזה מפריע לי. הזזתי אותם והיא נרדמה.
הלילה כבר שמתי שעון שבת על המזגן בסלון והיא ישנה שם ולא העירה אותי.
אז את רק מציעה פתרון/ חלופה ,
ואח"כ נותנת לו להרגע ( כל אחד מה שעוזר לו, בקבוק, לשטוף פנים, חיבוק וכו'..)
ואז כשנרגע את יכולה לשאול שוב, אבל לרוב הם כבר נרגעים ונרדמים לבד
מהבטן (עדיף שלא לכתוב...)
ואם הייתי מגיבה מהשכל הייתי אומרת לו בקול הכי מרתק שיש - וואייייי!!! אתה ראית מה קרה לארנבת הקטנההה??? היא רצתה ללכת לטייל ופתאום מה היא ראתההה...? חתול? לא... שועל? לא... וממשיכה לחרטט איזה סיפור מתח, רק שישתוק לרגע
בס״ד
התעצבנתי ממש.
זה אחרי שזה כבר קרה אתמול ונראה לי גם שלשום.
אבל עזבי, זה לא אנחנו, וזה לא הילדים שלנו.
זה איראן, וחזבאללה והחמאס שאוכלים מהמשאבים הרגשיים שלנו… חיבוק מזדהה. ואקרא את התגובות.
בס״ד
את התסכול שלו.
וואי, באמת רצית את הבקבוק הזה דווקא. הנהון ממנו. זה היה לך ממש חשוב. הנהון ועוד כמה דמעות. אתה ממש אוהב את הבקבוק הזה. וזה ממש מתסכל שאמא לא יכולה להביא לך עכשיו. מקשיב עם קצת פחות דמעות, עד כדי כך שהרגשת שאתה רוצה לצעוק. וכו׳ וכו׳
אפשר ורצוי תוך כדי הנחת יד מחבקת על הג או על הכתף.
בדרך כלל זה ממש מרגיע אותם וגם שם להם מילים על התחושות שלהם.
הבעיה שלפעמים מספיק צעקה אחת כדי להעיר את התינוק/ת ואז אין בכלל הזדמנות לעשות את כל התהליך הזה………..
הבעיה השנייה היא שלפעמים לאמא נגמר הכוח ❤️🩹
תודה שפתחת את השרשור הזה. עוזר לי להרגיש קצת יותר נורמלית עם איך שהגבתי היום. מקווה שלך השרשור עשה את זה…
ותודה ענקית על השירות שלכם למען כולנו 🇮🇱
למה הוא קם באמצע הלילה ורוצה משהו?
הוא היה ער מהבוקר עדיין כאילו..?
אצלי אני לא מרשה לרצות כלום באמצע הלילה מלבד לישון, לשתות, להתפנות, וחיבוק. בלילה ישנים. נקודה. כל עוד אין משו חריג, כן?
אז לא יודעת אם זו תגובה של אמא טובה או לא, אבל במיוחד אם אני עייפה - שום משחקים וסיפורים. למיטה, שלום, ביי
רוצה לצרוח? אחלה. הוא עדיין לא יקבל מה שהוא רוצה וזה לא יעזור לו. אני לא נותנת לצרחות לנהל אותי.
אז לילה אחד התינוקת תקום אולי, אבל הרווחתי את כל הלילות הבאים כשהוא יבין שזה לא נותן לו כלום
ולמחרת ברוגע מדברת על זה כמובן. אבל באותו רגע - אין דו שיח מבחינתי
והיא סופר מאתגרת שתהיה בריאה
אני לא נותנת להם לנהל אותי פשוט🤷
יודעת שהגבולות שאני מציבה הם לא גישה רווחת, זה אולי יותר נכון מלהגיד שאני לא זוכרת את הגיל, אבל ואלה - זה עובד
הילדים מנסים אותי כל הזמן ואני עקבית.
יש להם שעת שינה קבועה כבר כמה שנים שאני ממש עומדת עליה. בכללי יש להם סדר יום מאוד מוגדר. ובלילה הולכים לישון, הם כבר יודעים
זה לא שלא איתגרו אותי, לא נתתי להם לעבור את הגבול שהצבתי
אבל אם לדעתך התעלמות של לילה אחד מפסיקה צרחות, נראה לי שהילדים שלך נוחים במובן הזה( מן הסתם מאתגרים במשהו אחר אף אחד לא מושלם).
תעיד על כך הבת הצרחנית שלי😅
אבל עדיין - הם לא מנהלים אותי
לטווח הארוך זה עובד
אחד הזה,אבל אני עייפה מדי
טוב שחזרת לקבל הבהרות
שלא תחשבי שאנחנו חייזרים 
אבל בכל אופן, קראתי שאת מגויסת אז קודם כל תנמיכי ציפיות
דבר שני, מציעים חלופה פרקטית לדעתי
האמת כשנתקלתי בתקלות כאלה עם ילדים קטנים דאגתי ליותר מאחד שיהיה למקרים כאלה, מצמצם תאקלים
קודם כל מחבקת את עצמה ושופכת על עצמה מלא חמלה על ההתמודדות הזו.
תמיד.
באוגוסט.
עם בעל במילואים.
עם תינוקת.
במלחמה.
מלא מלא חמלה ואהבה וחיבוקים ופרגונים לעצמך.
מיליון
הערצה מכאן ועד ביירות
שכולם ידעו שיש כאן אמא אלופה.
יש?
מעולה.
עכשיו אפשר לעבור הלאה.
דבר ראשון,
לי אין סבלנות בלילה. נקודה
ובטח אין לי סבלנות אם בדיוק הרדמתי תינוק והחמוד התורן החליט להתעורר ושכל הבית צריך לשמוע.
בטח אם גם אני בעצמי כבר עייפה או התעוררתי מזה.
אז נקודת המוצא היא שזה צריך להיות כמה שיותר פרקטי ומהיר.
מה הייתי עושה? "שששש שולה (שם בדוי) בדיוק נרדמה. אוי ואבוי אם תעיר אותה. אתה מחכה לי כאן בשקט עד שאני מוצאת פתרון".
הפתרון מבחינתי? זורקת על עצמי סוודר גדול, מטפחת כמו רעלה ויוצאת להביא את הבקבוק שנשאר בחוץ.
העיקר שיהיה בשקט ויחזור לישון.
לא עובד?
לוקחת אותו איתי רגע - אתה רוצה את הבקבוק שלך? המממ בא איתי רגע לסלון / מטבח. אוי, הבקבוק לא כאן. אני אביא אותו מחר. עכשיו אפשר כוס.
מתחיל לבכות....
אני לא מוכנה שתבכה עכשיו בגלל זה, אין כאן עכשיו בקבוק, אני אביא אותו מחר. אתה רוצה כוס עם מים? כן או לא?
אתה תזכיר לי מחר להביא את הבקבוק שלך? יופי מצויין. ונרשום עליו שם ונדאג שהוא יהיה ליד המיטה לפני השינה? יופי. מעולה. עכשיו חוזרים לישון. מזכירה דאני לא מוכנה לשמוע עכשיו בכי, כי שולה בדיוק נרדמה. את כל הבעיות נפתור מחר. לא באמצע הלילה. לילה טוב...
טוב, קצת נסחפתי כאן למונולוג.
אבל זה העיקרון
זה לא זמן חינוך
זה זמן פרקטיקה
אפשר להביא בקבוק? עושה כל מה שאפשר בשביל זה.
אי אפשר? מציעה משהו אחר ומנסה להסיח את הדעת.
תודה רבה!
ניסיתי לעשות פחות או יותר את מה שתיארת עוד לפי שהבכי החזק התחיל וזה נכשל.
נראה לי שמה שהציעו כאן על הסחת דעת היה יכול להיות הכי יעיל. מקווה שאצליח להחזיק בראש הזמן אמת.
זה בדיוק מה שאמא טובה עושה.
אמא טובה לפעמים טועה, והיא לא תמיד מושלמת, אבל היא מודעת לעצמה, ולא מנסה לייפות את ההתנהגות שלה ולהצדיק את הטעויות שלה.
אז כשהיא טועה, היא מנסה לחשוב ולברר מה היה יכול לעזור. כי בזמן אמת זה באמת קשה מידי. אבל כשאנחנו באים עם רעיונות וכיוונים שחשבנו עליהם בזמן רגוע, לפעמים זה באמת מצליח לעזור בזמן אמת.
ולפעמים לא, וזה גם בסדר. ואז אנחנו ממשיכים לנסות ולתקן.
ובעיני זה ממש חזרה בתשובה - לא רק להתחרט על מה שהיה, אלא ממש לחשוב על התיקון להבא.
ואני מוסיפה עוד משהו שלא כתבו פה, ושאני גם שוכחת כל פעם מחדש, וצריכה להזכיר לעצמי (אבל לאחרים קצת יותר קל להזכיר, כשזה לא בזמן אמת) -
להתפלל! פשוט לבקש מה' שיעזור לי.
לפעמים זה ממש עושה פלאים.
זה יכול לעזור מצד הילד שבאמת פתאום משהו משתנה מצידו בלי שעשית משהו בשביל זה. קרו לי כמה מקרים כאלו, וכל פעם בה מפעים אותי מחדש.
וזה יכול לעזור גם מצד זה שזה מחבר אותי לרצונות האמיתיים שלי. מעצם התפילה אני קצת יוצאת מה'כאן ועכשיו', מתחברת לקב"ה, וזה כבר יכול לאפשר למחשבות חדשות להופיע.
(ולפעמים גם אחרי תפילה אני אתפרץ ואישה דברים שאני מתחרטת עליהם, זה לא תמיד נגמר בצורה מושלמת. אבל גם פה אנחנו ממשיכים לנסות ולתקן... זו העבודה שלנו פה)
אומרת לעצמה שהיא עשתה טעות, וטעויות קורות.
שהיא עייפה, מותשת מהמילואים ומכל העומס שיש עליה, ומתכננת מה תעשה אם פעם אחרת זה יקרה.
בעיקר לא להלקות את עצמך, בעז''ה בפעם הבאה יהיה טוב יותר, תהיי קצת יותר בשליטה, יהיה לך בארגז כלים עוד כמה רעיונות מה לעשות עם הצרחות
כתבו לך רעיונות נהדרים, ואני לגמרי בעד לאמץ אותם להבא.
אבל לפעמים אין כוח. באמת באמת אין. נגמרו המאגרים.
את עומדת מול ילד שעומד להעיר את הקטנה, ואין לך מאיפה לגרד אפילו טיפה קטנה כוח לספר משהו שיסיח את דעתו או לתת לו אמפתיה.
כדאי שיהיו לך בסל גם רעיונות לפתרונות שמתאימים למצבי קצה. פתרונות שהם לא חינוכיים, ולא טובים לטווח הארוך, אבל מתוך כל הפתרונות הלא טובים - הם פחות גרועים.
במצב כזה, הייתי מעדיפה פתרון מקרב, ולא פתרון מרחיק.
פתרון מרחיק זה, למשל, איום בעונש ממש חמור, או ביצוע שלו.
פתרון מקרב זה, למשל, להציע לו סרטון כדי שירגע, או לתת לו ממתק - משהו שלא מצריך אנרגיה, וייתן לך שקט מיידי.
כמובן, זה לא רעיון טוב, ולגמרי עדיף להתנהל בצורה חינוכית יותר.
אבל אם את על הקצה, ואת מרגישה שאת הולכת לעבור את הגבולות של עצמך - עדיף לעבור אותם לכיוון המקרב.
(ואחר כך, כשהוא נרגע ונרדם, לחבק גם את עצמך. כי הורות לקטנטנים זה קשוח, ובעל במילואים זה קשוח, והמציאות קשוחה באופן כללי, ואת גיבורה ונהדרת ועושה כמיטב יכולתך.)
ממש לא רוצה שהילד יחשוב שיש אופציה כזאת באמצע הלילה.
האמת שכבר עדיף לי שיעיר את הקטנה מאשר שיקום ויבקש סרט/ ממתק למחרת.
ועושה כאילו אתה מנסה להדר במצוות גם כשלא חייב
למה אתה לא מסוגל לקחת את הרגליים שלך ולקנות לאשתך מתנה לחג?!!!?
אמאלה זה מרתיח אותי כבר! הוא יודע לבחור והוא ידע להיות רומנטי בהתחלה
והוא יודע שגם משהו פשוט ב15 שח ישמח אותי למרותשמגיע לי הרבה יותר
אז לאיפה זה נעלם??
ולא הוא לא שכח כי אני באופן אישי טרחתי להזכיר
כמו שטרחתי להתבאס מולו כשאכזב.
לא זוכרת מתי קנה לי לאחרונה תכשיט. לא לחגים לא ללידה לא ליומולדת לא ליומנישואין
לא יודעת למה זה ככה קשה לו
דפוק
אין לי מילה אחרת
גורם לי לזלזל בקיום המצוות שלו
באהבה שלו אליי שגם ככה שיודע שקשה לי להרגיש אותה לאחרונה
ושאני צריכה להרגיש אותה מאוד ושהיא חסרה לי מאוד
שוכבת פה בוכה
כי בחג עגיל יהיה לי כי קניתי לעצמי ב20 שח והצהרתי לו שאני אמנם שומרת לחג להתחדש אבל אני עדיין מצפה ממנו לקנות לי גם.
מרגישה אישה לא מוערכת
ממש ככה
ועם בעל שבוחר מתי להיות הכי צדיק בעולם ומתי לבחור שכנראה זה לא מצווה מספיק חשובה כדי לקיים אותה אפילו בסימון וי.
ומכתב בכלל לא נראה לי כבר שנים רבות
ובכלל בא לי אפילו למרוד בגלל זה
כמעט הלכתי מאחורי הגב שלו לעשות נזם או הליקס או גם וגם
לא כי אני רוצה באמת
אלא בעיקר כי מרגישה צורך לצעוק לו ניעור.
אוף לא התכוונתי לאורך כזה ובטח שלא להשתפך ככה
התקופה הזאת במיוחד מוציאה ממני את כל האיכסה
למרות שיצאה ממני גם לפניה
והעיקר הוא ישן שינת ישרים כי אחרי שהכרחתי אותו להגיב כל מה שהיה לי להגיד זה "מצטער"
-מצטער שמה?
שאני לא עונה על הציפיות שלך
השם תשלח לו שכללללל
מי יכול לנער דבר כזה בכלל?? נראה לי שאף אחד
@בעלי
אז מה היה מעפן? מה לא הלך?
קטרו בהנאה...
פה היה ויכוח מעצבן בערב שהוציא לי את הרוח מהמפרשים למרות שהיה יום די מוצלח
מחשש לאוטינג כותבת מאנונימי...
אז אני אתחיל...
אחרי שנים של חיפוש...ותקיעות בבית
מצאתי עבודה שתפורה עלי בול
אני כל כך מאושרת ומרגישה סיפוק.
תןדה לה' היה שווה לחכות כי הוא
הביא לי משהו שכל כך מדויק לי...
ומה איתכן?
לא חייבים משהו גרנדיוזי..
איזשהי גאולה
משהו שהתהפך או השתנה לטובה,
כיתבו לנו: )
פסח כשר לכולן
פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל
בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח
התחלתי מוקדם, אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.
ממש תחושת שחרור
ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה
מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..
שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי
שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית
אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.
האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅
ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄
כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..
אלא של אתגר מתמשך...
אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות
לא של גאולה כמו בדמיון שלנו
מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...
וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי
אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.
לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.
•לערוך שולחן מראש, מוקדם
•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...
•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג
•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...
אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.
•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.
•אוכל מיוחד שאין בד"כ.
•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...
•חידון. חידות בציורים...
אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום
רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....
וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.
אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים
שום דבר חיצוני/אורחים.
עורכים שולחן סדר מפואר
לבושים בבגדים יפים
בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים
את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...
יש אוכל טעים
והכל נראה חדש ונקי.....
בהצלחה לכם.
לא יכולה לפרט.
צירופי מקרים לא סבירים.
הסתבכות כלכלית בזמן ההכי לא נכון.
אתגרים שונים עם 3 ילדים
מצב רפואי ונפשי סבוך
הכל ביחד
אה וערב פסח כמובן
מרגישה כמו בני ישראל לפני ים סוף
צועקת אל ד' מהבוקר, מרגיש צורך לעורר רעש בשמיים.
אם מישהי מוכנה כשקוראת לבקש מד' שישמע לתפילתי ויעזור למשפחה שלי אודה לה מאד
שתראי ותרגישי ניסים גלויים!
כל כך לא פשוט.
מתפללת בשבילך...
בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!
אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...
מתואמתמתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️
שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!
שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!
שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡
בעל מתוק
חמוד. צדיק. לב זהב. בעל מדהים. בבסיס שלו לא אופי של דיבורים.
בזנן האחרון משהו עובר ואני לא מצליחה לשים את האצבע.. אולי תעזרו לי להבין אותו? או לאסוף יותר אמפתיה או כוחות עד יעבור זעם?
אז משהו עובר...
מרגישה שיותר מידי פעמים הוא הופך זבוב לפיל... חוסר סבלנות ל"פדיחות" או טעויות למינהם.
מאז ומעולם הוא כעס כשלא הובן כמו שצריך או שלא זכרתי דברים מסויימים שהיו לו חשובים. או סתם כשמשהו לא הלך לו, או תקופה עמוסה- היה גורם לו להיות לחוץ, כועס, ממהר כזה...
אבל ברמה שהיתה סבירה. וגם היה קורה פעם ב...
לפיסכולוגיה בגרוש שלי, תמיד הרגשתי שזה קשור לבית שבו גדל- הורים שעטפו ילדים בצמר גפן, כמעט ולא היו להם התמודדויות, וכשבנאדם גדל וצריך להתמודד-בטח אם יש כמה דברים בו זמנית, ובטח אם משהו לא תמיד הולך כמו שרציתי- זה שובר אותו ומבאס ברמות. לא ברמה שזה גורם לשיתוק אבל דרמות פנימיות כאלה... של חוסר כח ועצבים ולחץ...
אני רואה את זה גם אצל האחים שלו האחרים (רווקים) וגם באיך אמא שלו עד היום חיה... מנסה לרפד לילדים שלה את הכל. ואם יש קושי אפילו קטן זה די סוף העולם.
כלפי חוץ אף אחד לא ירגיש, אבל בבית הכל יוצא. עצבנות, כעס.. כזה. לא מצליחה ככ להסביר.
אני למשל- חיה עם זה יותר בשלום. מבינה שהחיים לא מושלמים, מנסים, טועים, מצליחים או שלא מצליחים, תקופות עמוסות, מוותרים על דברים.. כזה. יותר שלוות נפש בקטע הזה.
לא עושה דרמה כמשהו לא מצליח לי- וגם אם כן- לרוב הדרמה חולפת מאוד מאוד מהר (ברמת הדקות).
אבל בזמן האחרון... זה קצת בלתי נסבל מבחינתי...
גם כי לפעמים מרגישה שזה יוצא בכעס עלי או בביקורת עלי- וזה ממששש לא מתאים לי.
סתם לדוגמא. קצת קיצונית אבל היא קרתה לא מזמן וזכורה לי.
קניתי לפסח טפט כזה להדביק על השיש.
הוא שטף את הבית וראה את הטפט- שאל אותי- את קנית? אמרתי כן. חשבתי לעצמי שיחמיא לי, איזה אלופה שזכרת... אבל לא החמיא (לא חריג, אמרתי, לא איש של מילים) אבל ככה חשבתי שאמר בליבו וככה פירגנתי לעצמי ושלום.
אחכ כשהכשיר את המטבח (הייתי בעבודה) כתב לי כמה הוא שונא את הטפט הזה, וכמה סיוט להסתדר איתו ושלח תמונה שיצא מכוער ממש למרות כך המאמצים. באמת היה מכוער.
התבאסתי איתו שבאמת יצא מכוער ואיזה באסה שככה... וזהו. בלב שלי: באסה, אין מה לעשות, כולה שבוע, נהיה חזקים, העיקר השיש כשר 
חזרתי הביתה, הבנאדם כולו עצבנייייי.... איך כל שנה אני קונה את הטפט.. כל שנה הוא מסתבך איתו... שונא אותו.. לא מסתדר איתו.. והכי הרגשתי שהוא כועס עלי ש"כבר אמר לי את זה שנה שעברה ולמה קניתי שוב"... אז התנצלתי ואמרתי שבאמת לא זכרתי שהוא ביקש שלא נקנה.... שאלתי אותו- מה עדיף? נייר כסף? אז הוא ענה שלא כי זה שורט..
אז שאלתי מה הוא מציע..
הוא שוב חזר על זה שאיך לא זכרתי... וכאילו התעקש שאני אחראית לכל הסבל שלו כי אני לא זכרתי וקניתי שוב ובגללי...
עכשיו אני הכיייי לא טיפוס של "בגללי בגללך". הכי לא.
מאמינה שכולנו עושים הכי טוב שיכולים. בטח בין בני זוג.
חוץ מזה- בלב שלי- תגיד תודה שבכלל חשבתי על זה וקניתי... אתה לא עשית שום קניות לחג...
וגם. (ואת זה אמרתי לו ברגע ששיקפתי לו שאני מרגישה שהוא מאשים אותי בזה ואכן הוא הסכים איתי שהוא מאשים-) שאם כבר, האחריות שלו היא בדיוק כמו שלי- ברגע שראה את הטפט, היה יכול להתכבד , ללכת לסופר ולקנות משהו אחר שיותר טוב לו.....
לא מתאים לי האשמה שלי במשהו שהוא היה יכול גם לשנות.
אבל הכייייי מפריע לי..זה שהרגשתי שהוא מוציא מפרופורציה את כל עניין הטפט.....
כאילו. אוקיי.
נגיד שנעשתה פה טעות. נגיד שאני אחראית בלעדית על הטעות. מה נסגר עם הכעס הלא פרופורציונאלי על זה?
מבינה שהתעסקת עם זה שעות. מבינה שלא כיף. אבל הייי כולנו מתעסקים לפעמין גם בדברים שלא כיף לנו. מה נסגר עם להתפוצץ ככה?
עכשיו זאת דוגמא קצת קיצונית
אבל אני מרגישה שזה קורה לו קצת יותר מהרגיל, בטח יחסית אליו. שבדכ הוא טיפוס נעים ונח. גם אם ברגעים של כישלון הוא דרמטי יותר ממני..... מרגישה שהכעסים האלה על "טעויות" ממש מוציאים אותו מדעתו. הוא מתייחס אליהם כאילו הם סוף העולם. וגם בכלל בהקשרים חברתיים אם לדוג יש לנו חברים שקצת נפגעו מחברים אחרים, הוא לוקח את זה קשה... או למשל עכשיו לקראת פסח יש כל מיני שכנים שמבקשים עזרה בבניין בכל מיני דברים- בקבוצה הכללית! לא בפרטי. אז הוא אומר לי, דפנה איזה מזל שאני במילואים שאני לא מתרוצץ כל היום בעזרה פה עזרה שם... וזה לא נאמר בטון צוחק או רגוע.. זה נאמר באמיתיות. כאילו זה ממש מטריד אותו הבקשות האלה. ואני לא מבינה... מה הדרמה? מישהי ביקש עזרה, הכל טוב אל תעזור.... למה לקחת את זה ככ קשה?
למה זה גורם לך להרגיש ככ עומס בלב מבקשה תמימה של אנשים? אתה באמתתתת לא חייב לעזור והכל טוב...
מרגישה שהוא עובר משהו.
ומרגישה גם שאני לא רואה איך זה ישתפר בקרוב. כי ב"ה כמה ילדים, עבודה עמוסה, עומס החיים, בעיות החיים (הלגמרי רגילות ב"ה!!) ככה זה. רק ילך ויגדל הפערים בחוסר שלמות, וגם בכשלונות.
איך חיים ככה?
יודעת שלא יכולה לשנות אותו
מצד שני גם לא ככ יודעת מה החלק שלי
ומודה שאני מופעלת כשמרגישה אשמה כלפי. יש לי לזה ממש אלרגיה. לא מתאים לי כשזורקים עלי אשמה, באופן כללי, ובטח לא מהאיש שלי. זה לא בלקסיקון שלי אשמה. וזה מטריף אותי.
בקיצור
דברו אלי חכמות
ואשמח בלי האשמות כלפיו- ברור לי שהוא איש זהב. וטוב. ומתוק.
וגם בלי הפניות ליעוץ זוגי, זה לא האירוע כרגע
כרגע
במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד
פלוס זה שאני אדם רגיש
מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת
משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית
דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק
אני אסביר
בתור אדם רגיש מאוד, כל דבר שסביבי הולך איתי.
בקשת העזרה של השכן
הילד שחורק עם הכסא
אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם
כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי
ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'
וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'
לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד
מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...
מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים
אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..
וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד
זה מה שיש לי לכתוב
ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו
ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק
זה קשה (ממש)
וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו
ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא
אבל זה הקטע
אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט
אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)
אז למה הפתיל הקצר הזה?
ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?
אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..
מצד אחד צריך פה הכלה כנראה
מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות
הצורך ללמוד מקום חדש
או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים
או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים
או הנסיעות
או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח
החלק שלך
קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי
ולשקף שזה מאוד לא נעים
אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו
אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו
אלופה ממש!
כמה הוא זכה בך!!
ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!
כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..
יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?
זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..
אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...
מקווה שזה בסדר לכתוב...
בכל מקרה חיבוק ענק
ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!
על פניו לא נראה לי...
מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...
כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)
ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.
אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.
ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...
וואלה באמת יש מצב!
באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.
מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....
וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.
בנות כותבות פה וזה עוזר.
אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️
לפי כמה אני טרודה/עצבנית
אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.
רחלי:)תמיד אוהבת לקרוא אותך.
לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.
הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.
ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.
נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.
במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט
הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי
כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.
וואו תודה זה כיף לשמוע.
אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..
וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....
ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו
וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה
גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.
לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.
(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה
או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).
כן הבנתי שזה קצת נצרך...
גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.
זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...
התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.
ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️
סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....
תודה על התזכורת❤️
המקוריתשאת מחליקה בחיים.
אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.
כן, קשוח לחיות לידם.
ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.
כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק
בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת
אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.
כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.
כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.
ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט
או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור
ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.
ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.
או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?
בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.
לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.
והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.
ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.
ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.
יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.
אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.
חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...
טוב מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....
על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)
אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.
עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.
אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.
בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף
אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.
(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )
אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .
וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם .
זה עניין של ביטחון עצמי.
נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.
גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)
וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.
היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.
אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.
בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-
הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.
לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-
הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.
האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.
גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.
עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.
הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.
בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)
את נשמעת אישה מדהימהמתואמתכתבו פה על אדם רגיש מאוד.
בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)
כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?
הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️
איזה הזוי ומטורף זה נשמעעע
הרבה פעמים טובלת בשבת, אבל פעם ראשונה שאנחנו מתארחים. ניסינו לחזלש בעדינות אבל הבנו שמחכים לנו ממש ולא יתקבל יפה אם לא נגיע.
יש עצות ורעיונות לגבי איך לעשות את זה כך שלא ירגישו?
יש ילדים קטנים שיהיה מוזר להשאיר עם המארחים...
מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?
סקרנת עם הניסים.
בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.
מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב
כנראה כתבתי מאנונימי
אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה
קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל
היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..
בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן
אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."
וניסים מעל הטבע..
כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי
אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים
ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...
