"גאווה ויאוש!" נצטעק. "כלום סבור היית שסומאו עיניו של המגדל הלבן? לא, כי ראיתי יותר מן הידוע לך, שוטה אפור. כל תקוותך אך הבל ורעות רוח. לך עמול ורפא חולים! לך והילחם בשדה הקרב! הבל הבלים. אולי תקנה לך אורכה, אולי תנצח ליום אחד. הכוח שקם עלינו, אין לנצחו. רק את אצבע ידו האחת שלח אל העיר הזאת. כל המזרח ניעור... אכן הכזיב המערב".
הדברים האלה, אותם אמר דנתור ב"שר הטבעות" לפני ששלח יד בנפשו, מהדהדים לי הרבה בזמן האחרון בדבריהם של כלי תקשורת ופרשנים רבים. גם אם אנחנו זוכים להישגים משמעותיים בקרב זה או אחר, טוענים אותם קולות, בסופו של דבר אין לנו סיכוי מול ציר הרשע שבמזרח ברגע שהוא יחליט להטיל למערכה את מלוא כוחו.
בכך הם זורעים פחד וחרדות ברחבי העם – הרגשות שמהם ניזונה התקשורת, שחשובים לה יותר מאשר ניצחון במלחמה. דנתור עצמו הגיע למצב זה של יאוש סופני בעקבות התמכרות יתר לכלי התקשורת שבידו – אבן הפלנתיר, מבלי להבין שסאורון עצמו שולט בערוץ הזה כדי להפעיל עליו לוחמה פסיכולוגית.
ובאמת, דבריו של דנתור אינם שקר. ציר הרשע של מורדור באמת היה חזק בהרבה מעוצמתה של מינאס טירית הדועכת. לגנדלף לא היה הרבה מה להציע מעבר לאמונה ותקווה, שנשענה על כתפיהם הזעירות של שני הוביטים שגורלם לא ידוע. הרגע שבו פי-סאורון חשף בפניו את אביזריו של פרודו שנפל בשבי, היה אולי רגע הייאוש העמוק ביותר בשנות קיומו הארוכות של גנדלף. ובכל זאת, בסופו של דבר, מתוך הרגע הזה החשוך ביותר הופיע הניצחון המזהיר והמפתיע.
זריעת פחד, חרדות וייאוש אינה מקדמת דבר אלא רק מזיקה והורסת, וחבל על אותם מומחים, פרשנים ועיתונאים שמזינים את הציבור בתחושות כאלה. כניעה ונסיגה מהסוג שדורש פי-סאורון אינה עומדת על הפרק, גם לא בתמורה לשחרור בני הערובה שבידו (הדמיון של אותה סיטואציה לזמננו מדהים לדעתי, רק ששם אף אחד לא צעק על גנדלף להחזיר את השבויים "בכל מחיר"). אז אם אין מנוס מלהילחם, לפחות נעשה זאת ברוח קרבית של אמונה וגבורה ולא ברוח נכאים של חולשה.
