בעלי היה מלך בצום הזה. באמת. אני הייתי מניקה ומחוקה לגמרי והוא תפקד מאה אחוז ושחרר אותי לנוח. היה תשעים אחוז מהזמן עם הילדים, הכין אוכל לסוף הצום, ארגן את הבית למשיח וגם העמיד מכונות בסוף הצום כשאני עוד הרגשתי רע. באמת, פשוט מעריצה אותו על היום הזה.
ובאמת שבמוצאי הצום התחשק לי לספר לחמותי את זה, שתדע שיש לה ילד אלוף, שתעוף על זה. אבל זה לא יקרה. זה לא יקרה כי בתחילת ההריון הראשון כשסיפרתי לה שאני עם בחילות ולא מסוגלת לזוז והוא עושה המון בבית, קיבלנו בעיקר פרצופים, הערות ושיחות על כמה קשה לו.
ואחרי שזה חזר אחרי הלידה וגרם למתחים היסטריים בינינו, הוא פשוט ביקש לא לומר לה כלום, שלא תדע.
אז התבאסתי בשבילה היום, כי כשהיא שאלה איך היה אמרתי לה רק שהיה קשה אבל ב"ה עבר, והיא לא שמעה ממני את התודה שאני רוצה לומר לה על הבן שהיא גידלה.
הלוואי שיום אחד היא תוכל לשמוע ממני את התודה הזו.
תודה על התגובה!