פוסט כפוי טובה. חייבת לפרוק.
חודש תשיעי
נתחיל מזה שאני לא יודעת מה יש לנו🤭
אבל 50% שזה בן. ואולי יותר מ-50% כי אומנם יש לנו גם בנות, אבל רוב מוחלט של בנים.
אתמול פתאום נפל לי האסימון שיש סיכוי שזה בן. ואין לי, פשוט אין לי כוח לברית.
זה דורש ממני התמודדות נפשית, זוגית ופיזית.
נפשית- יש לנו משפחה קטנה. ב"ה יש חברים, אבל לא כאלה טובים שנשארים לסעודה או מביאים מתנות. הבריתות שלנו קטנות ואני מרגישה עלובה. במיוחד שהייתי בכאלה מפוארות.
זוגית- אנחנו אף פעם לא מתכננים כלום מראש. יש מוהל קבוע ויש מקום קטן בשכונה שאפשר כמעט תמיד לעשות שם. בעלי מקסים ולוקח על עצמו כמעט הכל. אבל קשה לי עם דרך העבודה שלו, קשה לי לשחרר. ואז יש דברים שגם נופלים עלי. (ואל תגידו לי לתכנן מראש, זה לא ייעזור)
פיזית - הכל. לא רוצה אחרי הלידה להתעסק בכלום (ואין מצב כזה, מניסיון) לא לחשוב על מה? איפה? כמה? מי מגיע? אין לי כוח לאירגונים באותו היום. (יש עזרה, אבל בסופו של דבר אני האמא, גם של האחים של התינוק, לא אורחת)
שלא נדבר על זה שבגלל לא חשבתי על קניית בגדים לי וילדים. ברור שזה שולי, אבל מוסיף עוד משהו.
נוסף על הכל. קשה לי עם הברית עצמה. עם החיתוך, הכאב, הבכי, ההתמודדות והטיפול אח"כ. פשוט לא מתחברת למצווה הזו.
עם בת הכל הרבה הרבה הרבה יותר קל! פשוט ללדת ולחזור הביתה בלי כלום על הראש.
אני מסיימת לכתוב, ובא לי למחוק. כי אני מרגישה כ"כ רע על התחושות. אלף פעמים תודה ל-ה' על ההריון. על כל בן שנולד, על כל ברית שעברתי.
ברור לי שההורמונים שלי עכשיו מדברים. אבל הם מדברים. לא יכולה להתחמק מהם.
) - אז זה לא אמור לשנות לי...
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)