לפני החתונה רציתי 4-5-6

כיום אני עם אחד בן 4.5 ולא רואה את עצמי עוברת את זה שוב.

יש לי עוד הרבה שנות פוריות (לצערי ולטובתי),

ולכן אולי אם מתישהו בעתיד אני אביא עוד ילד זה רק בשביל שהילד שלי לא יהיה לבד בעולם.

אבל יש לי עכשיו הפרש של 5 שנים ואני תוהה איך יהיה הקשר ביניהם,

לא חשבנו עדיין לגבי הילודה בהמשך. בינתיים נהנים ממה שיש ב"ה. 

והיחס מעולה ב"ה

זה לא רק פקטור של גיל, ולא רק הגילאים הקטנים הם המדד

6 או 8 כזה...

בנתיים אני עם אחת ומיוחדת, נראלי עדיין בכיוון של 6, כמה שה' יזכה אותי להביא

אם זה היה תלוי בי הייתי כבר עם 3

לפני החתונה רציתי כזה 6

אחרי החתונה נשאר בערך ככה

אחרי הלידה- ילדיייםםםם זה שמחהההההה😂😂😂

סתם באמת אנחנו רוצים איזה 10😍😇😂

מתפללת שה׳ יביא לנו את הכוחות

אבל אני בהריון שני אז אולי עוד לא יודעת על מה אני חולמת😅

רוצה ממש משפחה גדולה

ממש

בעזרת ה׳

רציתי באזור ה 6-8

הרצון הזה היה מאוד חריג אצלנו בבית כי נוהגים אצלנו להביא וכמה שיותר.

בפגישה היחידה שהייתה לי עם בעלי לפני שסגרנו ווארט העזתי לדבר על זה ולהגיד שאני בכיוון הזה, הוא מהצד שלו גם היה מפונק לא קטן וזרם על זה.

אחרי החתונה טיפולי פוריות, ירדנו לחלום של 5.

כיום עם בן שנתיים, בהריון שני אני פשוט לא מדמיינת את עצמי עושה את זה שוב.

אני פשוט לא בנויה להריונות. לא יכולה. 

מקווה שבעתיד בורא עולם יעזור לי להתגבר ולהביא עוד ילדים כן כדי שתהיה משפחה של 5.. אכי"ר. נגיד בעוד איזה 3-5 שנים.

משפחה של 2 מרגיש לי קצת מידי.

אני עוד צעירה ככה שיש זמן ב"ה.

שנקלטנו להריון שני באופו טבעי

לא מנעתי כי לא חשבתי שאחרי ivf זה פשוט יקרה סתם ככה 

זה באמת נס כי אם הייתי מונעת בטוח הייתי מחכה עשור לפחות!!!!

הכל מלמעלה ולטובה,ב"ה

עכשיו יש  7 מהממים

ולא יודעת אם לקחת הפסקה או לא....

עדיין רוצה 10 אבל עייפה קצת 

רציתי עשר 

ועדין בדרך לעשר בעזרת השם 

מתפללת כל יום להשם שיתן לי כוחות והמון סיפוק מגידול הילדים כי זה מה שחשוב !!

עוד לפני החתונה הייתי בכיוון של 8 ילדים בערך.

אבל כשהתחתנו הרגשתי שלא נכון לנו להיכנס מיד להריון וחיכינו.

בהריון הראשון היה כל כך קשוח שכמעט נשבעתי שזה הראשון והאחרון שלי.

ומאז שהילדים הגיעו אני רק רוצה עוד ועוד. יש לי 2.

כל אחד מהם בא לי אותו איזה 4-5 פעמים.

פשוט שרופה עליהם ועל האימהות.

אז חזרתי חזרה לחלום של 7-8 ילדים.

מקווה שאספיק כי אני לא כ"כ צעירה ואני גם לא בנויה להריונות צפופים...

רוצה משפחה גדולה, כמה? אין לי תשובה.

אין לי התנגדות להרבה ילדים אבל מקווה שתמיד נמשיך להיןת קשובים לכוחות וליכולות שלנו.

זורמים עם הרצון והכוחות והיכולות

כרגע עם חמישה ב"ה

בינתיים אין לי תוכניות לגבי העתיד

חשבתי שאני רוצה 6

היום השלישי בדרך אבל היו התלבטויות עליו חחח וזהו אחרי זה אני סיימתי

נשאר אותו דבר.

אחרי שנהייתי אמא יצא לי קצת לחשוב על זה בכלים יותר מעשיים

למרות שעכשיו בהריוןהקשוח הזה כל הזמן אומרת לבעלי ש3 ילדים זה נהדרררר

אבל אני בת 24… אישית ברוווור לי שארצה בעזרת ה יותר

רציתי 10 ילדים, בית מלא ושמח

אפילו היו לי שמות לכולם, וסדר של הבנים והבנות 🤣

היום עם ארבעה, אני כבר מבינה שזה פחות מציאותי וגם פחות אידאלי בעיניי, יודעת שחשוב לי קודם לדאוג לקיימים. כל פעם מסתכלת על ההווה ולא על העתיד- אם יש כוחות לי ולמשפחה לאחד נוכחי נוסף.

כבר לא חושבת על מספרים 🤷‍♀️ לאן שנגיע נגיע בע"ה

אבל מאמינה שיהיו מרווחים יותר..

ושרק יהיה לנו כח תגדל אותם בשמחה ובאחווה🙏💓

לא הגדרתי מספר, תמיד אמרתי שבהתאם לכוחות שלנו. הכי חשוב לי זה סבלנות ופניות לילדים שכבר יש.

אבל כן בחלום ראיתי משפחה של 4-5 ילדים, עם רווחים בערך של 3 שנים.

כרגע עם 2, הקטן עוד מעט 4.

ולא רואה מתי זה יקרה.

רוצה מאוד

אבל אין יציבות מקצועית

המלחמה הזו שמה אותנו בעצור

בעלי כל כך לא פנוי לזה

אני סחוטת כוחות משנה מטורפת ועמוסה של מילואים.

משתוקקת ממש ממש לעוד, אבל לא רואה את זה בחודשים הקרובים.

היה כאן שרשור לא מזמן, על בייבי בום של מלחמה. ורציתי לכתוב בקנאה וגם קצת בכאב, שאני לא מבינה איך בייבי בום של מלחמה מתרחש בזמן מלחמה. אולי זה אחר כך.

כי כשבן הזוג במילואים, וכל החיים נעצרים, ואין לך מושג אם מחר בבוקר עדיין יהיה לך בן זוג

אז יש כאלו שזה גורם להם לרצות להביא עכשיו

ויש כאלו שזה גורם להם לחכות עוד ועוד, לחכות שהחיים יפסיקו להיות כאלו שבריריים.

אין כאן נכון או לא, זו לא ביקורת.

סתם פורקת כאן

שהמלחמה הזו, משפיעה הרבה מעבר למה שנדמה. ושזה שהיא כל כך ארוכה, מקשה על ההתאוששות וההשתקמות

את צודקת, האמת הזאת ממש כואבת ומורכבת.

תודה לכם, אין לי משהו חכם להגיד על זה מעבר למה שכתבת ♥️

רק כשכתבתי הבנתי כמה זה בעצם חסר לי.

כי הכל נעצר לי השנה, אפילו היכולת שלי להרגיש.

פתאום שאני כותבת, אני מבינה שיש בפנים הרבה רגש, הוא פשוט שכח איך לצאת, כדי להגן עלי

השנה הכי הזויה בעולם.

היא פשוט הלכה לאיבוד כזה

והיתה קשה

אמאל'ה שתיגמר כבר!

ושהשנה החדשה תביא איתה בשורות טובות וגאולה

חמישה ילדים.. גדלתי בעיר, באזור המרכז, ולא הכרתי משפחות עם יותר מחמישה.. כשקצת "נפתחתי" לאזורים שהם לא ת"א-ראשון-חולון-בת ים, בתקופה של הסיירות של השירות לאומי, גיליתי בנות שיש להן גם 11 אחים והייתי בהתחלה בשוק- אבל שניה אח"כ מוקסמת! גיליתי משפחות מרובות ילדים שלא חסר להם כלום ושקיבלו אפילו יותר ממה שאני קיבלתי מבחינות מסוימות (אנחנו שלושה סה"כ, כולל אותי)

החלטתי שאני רוצה 12 ילדים בע"ה.

הכרתי את בעלי בתחילת השירות לאומי והתחתנו בסופו ב"ה.. שנינו רצינו "הכי הרבה ילדים שנוכל להביא בע"ה, משפחה גדולה בע"ה"

היום יש לי חמישה ילדים, אני בהריון שישי ב"ה ורוצה עוד בע"ה.. יש רגעים שקשה לי.. חד משמעית!!!! אבל בדר"כ הרגעים האלה עוברים.. ותמיד פשוט בא לנו עוד.. אני לא יודעת אם באמת נביא 12 בע"ה, יותר או פחות.. רק שה' ייתן כוחות.. הלוואי שאוכל להביא כמה שיותר בע"ה.. אני עדיין בשנות ה20 ומהבחינה הזאת לגמרי יכולה להספיק.  אבל בסוף הכל בידי שמיים ב"ה..

לא יצא לי לחשוב על זה ככ האמת

אבל מאוד רציתי להיות אמא צעירה. בסוף ילדתי את הקטנה שלי בגיל 27.

יש לי 2

לא יודעת אם סגרתי לגמרי, אבל לא בוער לי עוד. בכלל אבל.

אני רציתי 5, בעלי רצה 7.

אני עדיין רוצה 5 אבל 99% שנשאר עם הארבעה שיש לנו.

בגלל נסיבות החיים.

אולי כי לא קראתי את המפה נכון.

בד"כ בתכנון משפחה מסתכלים על שנות הפוריות של האישה. ופה לקחתי מרווח ביטחון מכובד.

פחות מדברים על הגיל של הבעל.

בעלי יותר מבוגר ממני וכל שנה שעוברת מרחיקה אותו יותר מהרצון לעוד ילד.

ככה שאני לא בונה על זה שהקטן יגדל עוד ואולי ידגדג לו..

מצד שני כל שנה שעוברת גם מרחיקה אותי מעוד סשן של הריון ולידה. לא רואה את עצמי עוברת את זה שוב.

לא חושבת שהיה נכון מצידי לקבל החלטה אחרת בכל נקודת זמן לפני כן.

כלומר גם אם הייתי יודעת שאני צריכה "להספיק" את כל כמות הילדים שאני רוצה בתוך טווח זמן צפוף יותר, לא חושבת שהיה נכון לעשות את זה במכלול השיקולים.

אבל מי יודע, אולי יום אחד משהו ישתנה. כרגע ההסתכלות היא הלאה.

כנראה גם לי לא היה מה לעשות עם המחשבה הזאת גם אם הייתה עולה, אבל מודה שזה לא היה מספיק במודעות.

בעלי בעבר היה הרבה יותר אנרגטי ופעיל שפשוט לא ראיתי את זה בא למרות שהוא כן אמר משפטים כמו "אני לא כמו פעם" לא הפנמתי שזה באמת עומד לבוא.

וגם @כבתחילה ו@חדשה כאן 2 אם תרצו כמובן,

זה יכול להיות ממש רגיש, אלא זה צד שפחות מדובר והייתי מעוניינת לשמוע עליו

עברתי לידה קשה וטראומתית, ואחרי זה גם הגידול שלו היה מאד קשה. עד גיל 8-9 חודשים הוא היה כל הזמן בוכה ורוצה רק על הידיים, ורק אותי.

הלידה ממש שינתה לי את החיים. נפשית - אני בטראומה עד היום, פיזית -  התפרצו לי כל מיני דברים בגוף שכנראה הם כרונים, וזוגית..

וזה דברים שאני סוחבת עד עכשיו.

גם היום, כמה שנים אחרי, הוא ילד לא הכי קל לגידול. ב''ה אני מאד אוהבת אותו, והוא גם ילד מהמם במקביל, אבל עדיין מאד קשה לי.

ובאופן כללי, אני לא אדם שאוהב ילדים, לא מושך אותי, ולא רואה שום ערך בלהביא עוד...

אחרי הלידה היה לי לא פשוט

ההריון היה לי קשוח הייתי מאושפזת המון, מהרגע שעשיתי בדיקה קבלתי שמירת הריון.. הלידה עצמה הייתה לא פשוטה .. נקרעתי תפרו אותי ההחלמה והטיפול בילדה לא היה קל .. שאחד בבית ואחד מפרנס זה מחרפן .. המשכורת שלי דלה אז לא יכולתי לשים במעון. החוסר עזרה מהמשפחות

ובגדול לא ככה דמיינתי את החיים 😂 ציפתי שירעיפו עלינו אהבה ויתגאו בנו בזה שהיא נכדה ראשונה בפועל התעלמו מקיומי 😅😂

שחשבתי עלייך המון מאז הפעם האחרונה שכתבת

אני מקווה שהמצב השתפר מאז❤️

זה כל כך מאתגר❤️

מקווה שאתם יותר בטוב עכשיו

שהתחתנתי לא חשבתי על הנושא

בהריון הראשון הבנתי שאני לא רוצה ללדת הרבה

היום סיימתי ללדת, 4 ילדים.

במבט לאחור היו שנים שעשיתי הרבה מעבר לכוחות והרצונות שלי, אם הייתי מתחילה את המסלול היום, היו לי 1-2 ילדים.

בפועל יש 5 לא בטוחה שיהיו עוד כבר..

בגדול אילוץ כי לקח לי זמן להיכנס להריון והריונות בסיכון וכו..

בדיעבד בטוחה ויודעת שזה מדוייק עבורי ושמחה במה שיש לי..

זוכרת שבת דודה שלי ואני כילדות דמיינו 18 ילדים לפחות לכל אחת

אז אמנם שתינו התחתנו צעירות, אבל היא מסיבה עצובה בעצם סיימה כנראה ללדת, ואני - נו, טוב, עכשיו הקיסריים מגבילים אותי... (ב"ה שזו הסיבה שלי ולא חלילה הסיבה של בת דודה שלי...)

סומכת על ה' שיעשה הטוב בעיניו, וייתן את הכוחות הפיזיים והנפשיים בהתאם למה שנכון בשבילי. (כמובן, גם עושה את ההשתדלות שלי בהתאם...)

כרגע עם 3 ועדיין רוצה לפחות לפחות 5 בשאיפה ליותר

תאכלס במה זה תלוי ? בכוחןת שה' ישלח לי וברצון של בעלי

(שלא מבין מה רע ב2 ילדים🤣)

ובאמת יש לי הרבה

כרגע שוקלת לסיים את הילודה כי אני עייפה וגם הגיל.

רצינו המון ילדים

בגלל שאני בלי אחים ואחיות .. ובגדול בודדה

כן רצינו משפחה ענקית עם מלא ילדים

בפועל יש לנו ילדה אחת ברוך ה בת כמעט 5

ותודה גם על זה 🩷

אנחנו רצינו כמה שיותר ילדים, לכיוון ה20.. חחח... אפילו שזה לא היה נראה מציאותי. אלא אם כן יהיו תאומים- ואני כל כך רוצה!!! הלוואי!

נכון לעכשיו יש לנו 5 ילדים שיהיו בריאים, כל ילד- פרויקט, שה' ישמור אותם.

אני לגמרי מרגישה שאני רק בחצי הראשון, אבל גם לא יודעת כמה אספיק ללדת כי אני כבר לא ילדה...

בין לידה ללידה לקחתי מניעה, והמרווחים גדלו, אבל עכשיו אני במצב של כמיהה ענקית לעוד הריון ועוד לידה, והלוואי של 2...

ובו זמנית, הייתי שמחה להיפטר מאיזה 10 קילו ככה... חחח

הלוואי שאזכה לגדל את ילדי כולם באהבה ובמסירות ובסבלנות

אניכל פעם מחדש מתפעמת מכוחות הנפש וממסירות הנפש שלך כדי להביא חיים לעולם...

את פשוט משו מיוחד!

בערך 9 ילדים.

עכשיו אני עם חמישה, תודה לאל, וואו. זה קשוח... נראה לי אני יורדת, לא יודעת כמה...

אבל זה אני אומרת עכשיו, אולי עוד שנתיים -שלוש-ארבע נרצה עוד ועוד...

שהייתי ילדה תמיד פינטזתי שיהיו לי 10 ילדים למרות שבשום מקום לא ראיתי משפחות כאלה גדולות

שבגרתי לפני החתונה אמרתי לבעלי שאני מאוד רוצה 8 ילדים, וב''ה זכיתי לכך. עדיין מדגדג לי באיזה מקום עוד אבל שילוב של גיל ועוד דברים כנראה שנעצור כאן.

ב''ה בית גדול זה הרבה שמחה בגדלים שונים (גם התמודדות, לא סותר)

כעת אני בהריון השישי ונראה לי שזהו, אבל אין לדעת

כל הריון אני בהתמוטטות כמעט ולא מתפקדת והילדים בהתאם, הם ממש ברגרסיה ומתנהגים זוועה. כל הריון אני מתחרטת מרגישה שאני עושה להם עוול

אז נראה מה יהיה במיוחד שאני כבר בת 38

מאתגרים אותי רגשית פיזית

הלחץ סביב ההריון ועוד

איך הצלחת בכל פעם להחליט להביא עוד חיים לעולם?

איל הצלחת שוב ככל הנראה בתכנון להיקלט שוב?

אני פשוט מרגישה שהרצון הזה לעולם לא יבוא שוב

ואני רק בהריון השני!!!

שניים יחסית צמודים ואז הפסקה ארוכה. זה עוזר להתאפס לי ולבית

ומבינה אותך בהריון עצמו כל פעם הרגשתי שדי זהו מיציתי וזה האחרון!! והנה אחרי זמן מה הרגש והכמיהה התעוררו מחדש. ככה זה בטבע זה טבוע בנו

כשהייתי נערה רציתי 8-10.

היום יש לנו ב"ה 4, ב"ה אני בהריון חמישי. שילוב של טיפולי פוריות, ותנודות ברצון שלי... הייתי רוצה עוד הריון אחרי הנוכחי, אבל לא בטוח שזה יקרה, כי ההריון הזה מאתגר יותר מכל ההריונות שלי ביחד, והגיל. בעלי עדיין רוצה יותר ילדים ממני. 

דמיינתי משפחה של 6-8 כזה, עכשיו יותר חושבת על כיוון של 4-6

לא הייתי קוראת לזה אילוצים, אולי התבגרות/ התפכחות... בהחלט גיליתי כמה זה דורש עצם הגידול ואני עוד רק בהתחלה, וגם כמה הריון ולידה באמת מפרקים את הגוף... וגם הפן הכלכלי מאתגר מאוד.

בע"ה מקווה שה' ישלח כוחות ומשאבים בשביל משפחה שמחה.

יותר חשוב לי משפחה שמחה מאשר משפחה גדולה.

בלי מספר ממשי, אבל היה לי ברור שיהיה לי ילד כל שנה וחצי-שנתיים, והתחתנתי צעירה...

אני ממש זוכרת שאחרי הלידה של השלישית היתה לי תחושת רווחה כזו, שהנה אנחנו "משפחה אמיתית" ולא  "זוג צעיר", ומאז משהו בכמיהה לילדים נרגע אצלי.

אני עדיין רוצה משפחה גדולה, וחושבת שיש לי כזו (שישה ילדים ב"ה). אבל כן דמיינתי משפחה גדולה יותר, והחיים הראו לי שהמציאות יותר מורכבת ממה שילדה בת 18 חושבת (והמציאות זה כולל גם את הגישה של בעלי- שמבחינתו 6 זה הרבה מעבר למה שהיה רוצה, וגם הקושי והעומס שבגידול הילדים הקיימים, וההבנה שלפעמים כמות באה על חשבון איכות).

היו תקופות בעבר שרציתי המון ולאט לאט זה ירד וכשהתחתנו לא רציתי בכלל.

אחכ לאט לאט הרצון חזר, חשבתי על אחד או שניים.

ברוך ה ילדתי שניים, והבנתי שאני רוצה יותר - 4 או 6.

אבל מאז קרה השביעי באוקטובר ויש לי ממש מחסום רגשי להכנס להריון שוב. לא מסוגלת לחשוב ללדת עוד ילד לעולם שהדבר הזה קרה בו.

מרגישה ממש אשמה מול האוצרות שכבר יש לי..

אז יש בי כמיהה חסומה לעוד ילדים, אבל כרגע לא רואה שמשהו ישתנה

אני יודעת שזה מפחיד. מה שעזר לי אחרי היה לצפות בסירטונים של איך לתפעל נשק שאוכל להגן על הילדים שלי במקרה הצורך. אבל דווקא גם מתוך השכול היה לי רצון חזק להוסיף חיים, בין אם זה להקים ישוב בעזה או להביא ילד

במצב שאת כבר בסכנה.

הקושי שלי הוא ההבנה שאני מכניסה אותם לסכנות, לסבל, להיות נרדפים - בארץ או בחול (תראי את הפיגוע אתמול.. אם הוא היה מצליח זה היה יכול להיות אסון בממדים מטורפים).

לא רוצה להכניס אותם לזה.

אלה שכאן - אגן עליהם כמה שאוכל, אתן את הכל בשבילם.

לא יכולה לחשוב להכניס במודע עוד ילד למקום הזה.

והקטע האידיאולוגי - מבינה מאיפה את באה, אבל אני ממש בכיוון השני בזה.. לא מתחברת ככ וגם קצת מרגישה שזה הסתכלות על האישה ועל הילדים ככלי. אבל ברור לי שמי שמתחבר רואה את זה אחרת

אז לי לא היה אף פעם מספר מוגדר אבל די דמיינתי שיהיו לי מספר ילדים כמו האחים שלי שזה קרוב ל10,

אבל לא יודעת עד כמה זה יקרה.. ה' מסדר לנו כמה שנים בין הריון להריון, זה לא בא מהר אז יש פערים בין הילדים.

וגם הריונות ממש לא פשוטים שאני מקווה שה' יתן לי ולבעלי כח לשאת עוד כמה כאלה..

תמיד כששאלו אותי בעבר כמה ילדים אני רוצה, התשובה הייתה כמה שה' ישלח וייתן.... הייתי מודעת לכך שלא תמיד נקלטים מיד, ולא הכל תלוי רק בנו אלא יש גם את רצון ה' וכמובן השתדלותינו..

וגם היום, ברוך ה' אמא לארבעה שיהיו בריאים 🙏🙏🙏בהריון חמישי, עדיין חושבת אותה מחשבה... שכמה שה' ייתן בעזרת ה' נשמח בזה, שרק ימשיך לתת לנו כוחות לגדל אותם בבריאות, בשמחה ובנחת.

גדלתי אמנם במשפחה מצומצמת, גם בעלי. אבל המשפחות של הוריי, שניהם, מאוד גדולות... ותמיד היה לי כייף בחגים ואירועים ושמחות של המשפחה....( וזה מה שתמיד ייחלתי ורציתי גם עבור ילדיי, שתהיה להם משפחה גדולה, אחים ואחיות, כי לנו בעצמנו אין הרבה אחים ואחיות...)

והיום כשאני נשואה, בקושי יש אירועים, כי המשפחה מצומצמת ולא כולם נשואים וכו'.. אז גם חגים מרגיש ממש מצומצם שאנחנו כבר עושים הכל לבד בבית עם הסדר והארגון שלנו וכו'...

לכן היה ממש חשוב לי שנצליח להקים בית עם הרבה ילדים, גם בשביל העתיד שלנו בעזרת ה' 

שהרצון בהתחלה היה גבוה יותר. וכשהתחילו במסע הקמת המשפחה, המספר התנמך קצת...

ועונה לגבי עצמי-

רוצה מלא ילדים בעז"ה. חלום שלי כמה שיותר!

אבל-

אני רק בתחילת הדרך.

הריון ראשון היה קלי קלות, ולא רציתי למנוע אחריו בכלל, מרוב שהתאהבתי בהריון, ובילדון ובהורות.

הריון שני קשוח יותר, וילד שמתחיל לגדול ודורש ממני לגדול איתו. ההורות כבר לא רק גיפופים, נשיקות, לילות לבנים וטיטולים. כבר יש מימד אחר של קשר (והוא רק בן שנה + 5🤭)

ועדיין יהיה לי מבאס למנוע אחרי הלידה, לא יודעת אם ארצה. במיוחד שההנקה מנעה לי יפה פעם קודמת. חייבת להחליט לגבי זה.

בקיצור, כרגע עוד חולמת על משפחה ענקית.

כלומר ברור שזה בסדר לשאול אבל העלה לי את הכאב האישי שלי

תמיד חלמתי על המון המון ילדים, זאת היתה השאיפה שלי לחיים

בפועל נתקלנו בקשיי פוריות רציניים מאד, זכינו באחד יחיד ומיוחד שהגיע בדם יזע ודמעות ואנחנו מאושרים ממנו מאד

ועדיין מאחלים לו ולנו עוד הרבה אחים ואחיות ומשפחה גדולה ומאושרת,

ועובדים על זה מאד מאד קשה. חודשיים אחרי הלידה כבר חזרתי למירוץ הטיפולים, ובינתיים זה עוד בסחבת.

אני בעבודה אישית להצליח לשאת את הניגודים, בין אמונה וביטחון שנזכה לעוד הרבה, ובין הבנה שיש מציאות ונסיון למצוא מי אני גם מחוץ לחלום של משפחה גדולה.

מאחלת לכם מכל הלב להגדיל את המשפחה ובקלות!! הלוואי שתגשימי את החלום!

שהשם ישלח לכם את הכוחות

ובעז"ה גם את השפע שאתם מייחלים לו

🤍

אני מתקרבת קצת לשם אבל כן משהו קצת התעייף

אבל כן רוצה עוד אבל כבר אין זמן כאונולוגי

אם אגיע ל9 אהיה שמחה נראה לי

רק שיפסיקו לריב ואז אפשר גם 20 חחחח

האמת שאף פעם לא הגדרתי ממש מספר.

כמה שיותר בגבול היכולת הנפשית הפיזית והכלכלית...

בפועל יותר קשה לי פיזית ובעקבות זה גם נפשית ממה שחשבתי ואני צריכה לנוח בין הריון להריון... יותר ממה שהייתי חושבת שאצטרך/ארצה.

(עכשיו למשל הקטנה בת שנתיים וחצי ורק עכשיו מתחילה להרגיש רצון ומסוגלות לעוד אחד, כשבאידיאל אולי זה כבר הזמן ללדת ולא רק להתחיל לחשוב חחח)

אני חושבת שמי שיותר מתמודד אצלנו עם הפער בין הרצוי למצוי זה דווקא בעלי.

אבל בגלל שהתחתנתי צעירה ואת הגדולה ילדתי בגיל 20 כנראה שלמרות הקושי והצורך לנוח ככל שזה תלוי בנו כן יהיו לנו 6-8 ילדים בעז"ה!

אצלי זה כואב ממש. ורגיש גם.

רציתי הרבה... איזור ה10+

גם בעלי

מאז הילדים בעקרון עוד יותר רוצה ככה כי הם הדבר הכי מתוק ומשמח בעולם למרות הקושי

אבלללל

עם ההריונות שלי אין שום סיכוי שאגיע למספר כזה בחיים..

לא מבחינת הכוח סבל והמוכנות לעשות את זה שוב ושוב כשזה פשוט גיהנום של 9 חודשים

לא מבחינת כמה שזה פשוט עוצר את החיים לגמרי ל9 חודשים מבחינה משפחתית, זוגית, תעסוקתית והכל.

לא מבחינת ההחלמה אח''כ מכאלה הריונות

לא מבחינת היכולת הפיזית של הגוף לסחוב הרבה הריונות ככ קשים ומחרידים שמסכנים אותי ..

קיצור פשוט לא רלוונטי

לצערי הרב

אז זה תהליך של לקבל שלא תהיה לנו משפחה בגודל שרצינו. אבל אלה החיים.. עם כל הבאסה והכאב

ומנסים הכי לשמוח בכמה שיש ולקוות שיהיה כוחות מכל הבחינות לעוד..

ושבסוף נשמח בכמות ולא רק נצטער ש"אם לא ההריונות"  יכלו להיות עוד..

בעלי הרבה יותר מצליח להשלים עם זה וכמה שיהיה זה טוב והעיקר הכוחות וכו' וגם 3 זה משפחה מהממת.

הלואי שהייתי ככה גם, אני ממש בכאב וכעס מול זה... 

נראה שכללית יותר קשה לנשים מאשר לגברים החוסר יכולת/מסוגלות ללדת עוד

כי זה בטבע שלנו

הגוף שלנו גם מזכיר לנו מידי פעם את חלק מייעודו (וסת וכו') כך שאי אפשר להתנתק מזה ופשוט לשכוח..

מפתיע אותי שרוב הנשים פה חלמו על מישפחות גדולות. מעניין אותי להבין למה, כי בעיני זה אמור היה להיות הפוך.

אני תמיד חלמתי על ילד אחד או מקסימום שניים. בעיני זה היה המישפחה האידיאלית - אבא, אמא בן ובת

כיום יש לי שני ילדים, ואני דווקא כן אשמח אם יהיו לי עוד ילדים, בעזרת ה.

בין 10 ל15

היום עדיין רוצה ככה

אבל מבינה שזה לא כזה בקלות בכללללל

חושבת יותר בכיוון של 8-9

ואם יותר שימת לב למצב הגופני שלי בעיקר וגם למצב הנפשי כמובן.

הריונות קשים וזה משפיע אבל אני גם ממש צעירונת אז הכל יכןל להיות

כמה אחים אתם בבית?

מעניין אותי לדעת אם זה קשור ומשפיע

אני מגיעה מבית של 12

חלמתי על 8 (והמשפט שמגיע מייד אחרי הוא שאני רוצה קטן יותר מההורים)

כיום החלום ירד לפחות..

יש למעלה כמה שכתבו שהן רוצות הרבה בגלל שהן מגיעות ממשפחה קטנה

והיום רוצה כמו המשפחה שגדלתי בה או קצת פחות.

אני חושבת שזה משפיע, אבל לאו דווקא לרצות כמו המשפחה.

מי שהיה לו טוב בבית הוריו, ומעריך את ההורות של הוריו ובקשר טוב עם האחים - סביר שירצה מספר דומה (לפחות בהתחלה, כמו שניתן לראות מהתשובות כאן, הרבה דברים משתנים אחרי שנהיים הורים בפועל)

מי שלא היה לו טוב בבית הוריו, שיש לו חילוקי דעות על צורת גידול הילדים שלהם, שאין לו קשר טוב עם האחים - בטח ירצה יותר/ פחות בהתאם לאיך שהוא תופס שמשפחה אידאלית כן נראית בשונה מהמשפחה שלו.

וגם כאן יש יוצאי דופן

ורציתי הרבה דווקא בגלל זה...

כי גם המשפחה שלי וגם המשפחה שלו, כל אחד שם בכיוון אחר... שפחות יש מפגשים וקשר כמו שהייתי רוצה שיהיה בין ילדיי...

בעלי מבחינתו היה מסתפק ב3, כמו שגדל בבית.. אבל תכלס אחרי הלידות, כשהוא רואה שיש בן אחד כרגע, הוא ממש רוצה שיהיו לפחות שני בנים 😅 

לא התכוונתי להכאיב, זו בהחלט שאלה שעלולה להיות טריגרית.

אני בעצמי שאלתי אותה בגלל מחשבות שלי ותהליך שאני עוברת בנושא.

אני לפחות הייתי שמחה שהחלום מלפני החתונה לא ישתנה, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ועדיין קשה להרגיש שאין לי מספיק כוחות כמו שהייתי רוצה שיהיו.

(אני צעירה ודברים יכולים להשתנות לכאן ולכאן, ועדיין...)

כן דמיינתי וחשבתי שהאמהות מאוד מתאימה לי (עוד כהייתי ילדה החלום הכי גדול שלי היה להיות בהריון ולהיות אמא והייתי משחקת בזה המון חחחח)

וגם הייתי בטוחה שילך לי בקלות כי אני טובה עם ילדים (לא באמת,כשזה ילדים שלך).

היום יש לי 3 בנות שילדתי את כולן בקיסרי. אז זה גם פקטור.

חולמת שה' יפנק אותי ויהיה לי עוד 2 או 1 לפחות

ובעיקר שמחה על מה שיש ושמחה שילדתי אותן צפופות.

בעבר רציתי 8 בערך

היום אני רוצה כמה שיותר חחחח

מקווה שיהיה לי כוח גם לעשרה ילדים בע"ה (אולי יותר😍)

עכשיו יש לי שניים וזה הדבר הכי טוב שקרה לי

ב"ה יש לי כוחות וזה ממלא אותי כל כך, רוצה עוד מהטוב הזה!

רציתי קרוב ל10 חלום שלי ושל בעלי

ואז נולד בני הבכור המיוחד והמקסים ילד עם אוטיזם בתפקוד בינוני נמוך ויש הרבה קושי ילד בן 7 לא מדבר כלל לא גמול ,החיים הישתנו,אנחנו עם ארבעה כרגע בלי אוויר לנשימה,יחסית צפופים,ואנחנו החלטנו שרוצים אולי עוד שניים בעתיד בעזרת השםם!!  

מאז ומעולם רציתי משפחה גדולה, 10 לפחות! ועדיין חולמת על זה!

אחרי 2 הריונות קשים מאד עם סימפי’ קשוח לא יודעת איך זה יקרה, אבל עדיין מתפללת על זה

מאמינה שהרצון יחזור אלי, אחרי שבעז"ה אני אטפל בעצמי

וגם בעלי כאילו רצה.

והיה לנו ברור שהשותפות שלו קריטית כי אני לא אוותר על ההתפתחות שלי מחוץ לבית

כשהחיים האמיתיים הגיעו הוא בעיקר ירד מהעץ,הרבה יותר חשוב לו החיים בחוץ,הוא פחות ופחות מוכן להתעסק בגידול הילדים בהיבט הטכני וזה כמובן גורר גם אותי לרווח הרבה יותר....

אבל בעז"ה שיתן לנו כח.

כרגע מסתכלים כל פעם על האחד הבא ולא יותר 😉

ויותר מזה- ילדים נראו לי כמשהו מכביד ביותר. משהו שישלול ממני את החופש שלי.
בסוף התחתנתי עם בעלי, שהיה גרוש עם ילדים (חמישה)
ומאז נולדו לנו שלושת האוצרות שלנו, שאני אוהבת בכל ליבי.

גיליתי שילדים הם אכן דורשים, אבל דווקא הדרישות שלהם הוציאו אותי מעצמי ומהלופים בהם הייתי.

הם גרמו לי לצאת החוצה מעצמי, ולהבין שיש הרב טוב ואור בחוץ.

עכשיו הייתי שמחה לחמישה, אבל בכל יום מודה לה' שנתן לי את אלה שלי, שהם כ"כ לא מובנים מאליהם!
ברור לי שלפי הרקורד האישי שלי, יכולתי בקלות להיות היום רווקה. כי לא ראיתי בנישואים או בילדים משהו שגורם לאושר.

וטעיתי. 
והעולם (או ה'), פקח את עיניי.

בזכותם אני יותר חיה, אני יותר אני (הרבה יותר אני מאשר שהייתי כל היום עם עצמי, בחקירות פנימיות ובחפירות בנבכי הנפש), והם מוציאים ממני את רוח השטות שבי, שיקרה לי מאוד ושכמעט איבדתי אותה בתוך המסע ה"רציני" של החיים.

עושה חשק להכיר אותך

את נשמעת אישיות מדהימה

עדיין רוצה מלא...

הראשונה בדרך...

מה יהיה בהמשך? אין לי מושג...

רציתי יחסית הרבה ועדיין רוצה (והרצון דווקא גדל..)

עוד לא הגעתי למה שרציתי אבל גם אני גדלה, אז נראה לפי מה שה' יתן ולפי הכוחות

מודה מאוד על מה שיש. זכיתי לעבור כל מיני אתגרים, ומודה על כל נס שהגיע למשפחתינו

אני עדיין רוצה

כרגע יש לי צפופים יחסית

אבל כל התהליך של הבאת ילדים והגידול שלהם כל כך מאתגר ודורש שאין לי מספר בראש, אנחנו כל פעם מנסים לעשות את החשיבה מה הכי נכון עכשיו..

מקווה ממש שהשם יתן לנו כוחות, אנרגיה, שמחה ומשאבים להרבה ילדים למודים ומתוקים

הם הדבר הכי מתוק וטהור ומשמח שקיים עלי אדמות

תמיד רציתי הרבה, ומלפני חמש שנים, כשנעשיתי אימא - הרצון התגבר ב"ה.

פשוט כמה שה' יזכה אותנו

גם זה תלוי זוגית אני חושבת

בעלי מאוד אינטנסיבי בעבודה והכל עליי בבית ועם הילדים

זה מאוד משפיע על היכולת הפיזית והרגשית

את מרגישה עייפות וחולשה, או שאת מרגישה בסדר?

בכל מקרה כדאי לקחת ברזל, ואם את כבר לוקחת, אז להעלות את המינון או להחליף סוג.

אם את מרגישה עייפות וחולשה גדולות, אפשר לבקש גם עירוי ברזל.

בדקת בי 12?

אם לא, אז כדאי לבדוק גם את זה.

200

עייפות ,בלבול . חולשות. הרבה תסמינים . חשבתי שאולי זה בגלל הסוכר.היום אקבל תשובות לעמסה של 100.

העמסה של 50 יצא לי 156

200

עייפות ,בלבול . חולשות. הרבה תסמינים . חשבתי שאולי זה בגלל הסוכר.היום אקבל תשובות לעמסה של 100.

העמסה של 50 יצא לי 156

תקחי בי 12 בכדורים למציצה מתחת ללשון, וגם ברזל.

גם אם היית לוקחת פרנטל, הברזל שם לא מספיק וכדאי לקחת בנפרד אם יש צורך.

תבקשי גם עירוי. אבל אם בינתיים לא לקחת ברזל, יכול להיות שהרופא יעדיף שתתחילי בברזל דרך הפה.

הנחייה לקחת כמות כפולה של פרנטל.

ואת חייבת רופא הריון בסיכון נגיש, במיוחד אם אכן יש סכרת.

בשביל ההתחלה ממליצה לך להתייעץ עם מוקד הריון ולידה אם יש לכם בקופה, בלאומית למשל יש מוקד טלפוני נפרד והן ממש עוזרות.

יש שם מרכיב שהוא בעייתי בשבילי

הגעתי לפרטין 2 עם המוגלובין זהה ואחר כך עלה לי ל170

כחודש אחרי שסיימתי את העירוניים הרגשתי הרבה יותר טוב

הגעתי ללידה עם המוגלובין ופרטין מצוינים

זה חשוב ממש

עשיתי עירוי פרנגיקס נראה לי ( עשיתי 3)

אף פעם לא היה לי חסר . לא הייתי צריכה אף פעם לקחת כדורי ברזל.

שייקח חודשים לעלות מכזה מספר

אמנם העירוי עצמו לא היה לי נחמד ממש אבל לא מתחרטת לרגע

גם עכשיו כמעט שנה אחרי לידה עם הנקה הפרטין שלי אחלה ( שנים שאני על כדורים )

אני חושבת שזאת הדרך היחידה לדעת.

ולא כדאי לקחת סיכון בשלב הזה, אם יש אפשרות לזהות דליפת מי שפיר ולשמור על ההריון.

כי עלול להיווצר זיהום

וכמה שאת נגד בדיקות פנימיות, אם ההריון חשוב לך, וזה נשמע שהוא באמת חשוב לך, חייבים לבדוק עם כל חוסר הנעימות וחוסר הרצון והכאב וכו' וכו'

שבוע 20 זה עוד מוקדם ממש והעובר עדיין לא בר חיות, ואפשר כ"כ הרבה לעשות במידה ומתפתח משהו, שחבל לאבד זמן יקר.

אם את חושדת שזה מי שפיר תלכי להבדק!!! אל תשחקי עם זה!!!!

אני מרשה לעצמי להגיב בנחרצות כזו כי חוויתי בעצמי הריון בסיכון גבוה עם מורכבות גדולה, וב"ה היו הרבה שליחים טובים בדרך שעזרו לי לשמור על ההריון.

בשורות טובות

תרגישי טוב

אם יש ירידת מים מתחילה לידה תוך מקסימום שבוע.

לפעמים באשפוז מצליחים לעצור את הלידה. אם זה באמת ירידת מים, אני לא חושבת שיש מה לעשות עם זה מחוץ לאשפוז...

כי לידה מוקדמת חלילה מסוכנת מאוד, לאם ולעובר...

יש לרפואה מה להציע- זריקה להבשלת ריאות, יש דרכים שונות לעצור צירים...

חושבת שכדאי להסיר ספק, להיבדק ובעזרת השם לגלות שנלחצת לשווא...

מבינה לגמרי את הצורך להמליץ לי ללכת למיון. אבל החשש שלי לא סתם.

יש לי היסטוריה מורכבת בהריונות. 2 מתוכם הסתיימו מוקדם מהצפוי והריון האחרון בנס ועם שליחים טובים (שהגיעו מהפורום דווקא) ניצל ולא אבד גם.

במיון בודקים אותי ויגינאלית והבדיקות האלה מובילות אצלי לדימומים, צירים, וסיבוכים כאלה ואחרים.

בהריון הקודם כבר הייתי עקשנית שלא יעשו ויגינאלי כי זה סיכון אבל יש להם נהלים ואסור להם לעבור עליו ולכן נאלצתי לקחת שיקולים על סמך סיפורים של בנות פה ותודה לה' זכיתי להגיע לחודש תשעי וללדת- אחרי לידה שקטה והפלה מאוחרת.

אז לגיטימי להציע מיון אבל מבחינתי זו סכנה יותר גדולה להריון מאשר להשאר בבית ולנוח. אבל עדיין רוצה אולי להחכים מבעלות ניסיון שחוו והצליחו לסתום חור של שק מי שפיר. ואולי זה בכלל הפרשה או בריחת שתן אבל הריח של הזרע קצת אומר לי אחרת...

אשתף גם שבהריון האחרון הייתי אצל רופאה של הריון בסיכון גבוה והיא המליצה לי לקחת נרות שהובילו לזליגת מי שפיר בשבוע 16, לא הצלחתי לתקשר איתה כדי להתייעץ אבל דווקא פה בנות סיפרו על מקרה זהה אחרי אותם נרות ולכן הפסקתי איתם ואחרי שבועיים שלוש ב"ה הפסיקו המים...

עכשיו אחרי כל ההכרות האישית שעשיתי -אני ממש ממש משתוקקת לטיפים למי שיש ניסיון. ובנתיים אשכב ואנוח שזה אף פעם לא מזיק.

ראיתי מישהי שכתבה על שתיית מי/שמן קוקוס שהוא באמת ידוע כמאחה ואולי מאחה את החור. אבל זו המלצה אחת בודדת ולא שמעתי על כאלה שחיזקו את ההמלצה הזו. ואשמח לשמוע המלצות נוספות או ניסיון של בנות פה

מחילה על האורך ושנה טובה ובשורות טובות

אבל ברור שעדיף להתייעץ עם רופא שיש לו הבנה ונסיון הרבה יותר מנשים אנונימיות.

תסבירי במפורט לרופא בדיוק מה שעברת ומה שגרמו הבדיקות הפנימיות, בסוף זה סיכוי מול סיכון, וברור שעדיף יעוץ רפואי מיעוץ פה בפורום. מאחלת לך בע"ה לסיים בשלום בחודש תשיעי בידיים מלאות.

והלכתי למיון יולדות. זה היה אחרי שבוע 24. ממה שזכור לי ברגע שיש חשד לדליפת מי שפיר, ממש אסור לבדוק וגינלית, אסור לבדוק פתיחה, כלום, מחשש שייכנס זיהום דרך החור.

יש בדיקה כזאת כמו נייר לקמוס? שבודקת אם זה מי שפיר. חיצוני לגמרי. לא אמורים לגעת בך.

ואם יש אכן דליפה יגידו לך להישאר באשפוז עד הלידה.. או לפחות כמה ימים כדי לקבל הבשלת ריאות ואנטיביוטיקה ואחר כך את יכולה לחתום סירוב אשפוז ולקחת את הסיכון בבית.

ככה היה אצלי לפחות. צר לי על החוויות הקשות שלך.

אגב את יכולה ללכת לאולטרסאונד ושיבדקו אם יש מיעוט מים. אבל גם אם אין זה לא בהכרח אומר שאין דליפה. אולי היא קטנה והמים מתחדשים מספיק מהר. קיצור זה לא מאבחן גם אם יש או אם אין.

הרבה בריאות ובהצלחה!!! שיהיה בידיים מלאות בע"ה

הייתי גם בסרט הזה

יש מצב שאני המלצתי לך להפסיק עם הנרות שהובילו אצלי לירידת מים😏

היה לי עוד הריון עם ירידת מים בשבוע 20 ובאמת בדקו במיון ולדעתי ההתעסקות גרמה שירד עוד מלאא מים

ממליצה ממש לנוח אני כשגיליתי שזו אכן ירידת מים שכבתי רק במיטה בלי לעשות כלום..גם שתיתי מים עם סטיביה שאמרו לי שמחדש מהר את המי שפיר אבל אצלי כבר היה ממש מיעוט

כן כדאי אולי לעשות אולטרסאונד ולבדוק אם זה מי שפיר עם כל מה שהציעו פה, לצאת מהספק..

וואי בהצלחה ממש בעה..תפילות..

פה באישי אם תצטרכי 💕

בתור התחלה הייתי בודקת שזה באמת מי שפיר, יש פדים לזיהוי - קונים בבית מרקחת. אני הייתי בטוחה שיש לי דליפה ומסתבר שזאת הייתה דלקת בדרכי השתן (היה ריח שונה מאוד משתן)

אני חושבת שאם תדעי בוודאות לכאן או לכאן, זה יכול להקל על הצעדים הבאים.

בימבה ג'וק- מצאים יותר לשנה וחצי, תלוי בגובה של הילד

חיות קופצות

שטיח פעילות לחדר

מצעים

ספר מנגן

בן או בת?

ספרים

המשחק הזה של חיות קופצות כשלוחצים

כולם אומרים מטבח

וואלה אני הרגשתי בגיל שנה שכלום לא מעניין במיוחד וזה בעיקר מתנה שנותנת יחס לנו 😅

מה שלא תבחרו תקחו בחשבון שזה יותר להמשך...

לא יודעת מה התקציב אולי מנוי לאטרקציה כמו גימבורי/גן חיות

אותו אחרי כמה ימים, אז מה הקטע לקנות?

מצד שני טוב שיהיה לו הרבה מגוון, אין לנו כל-כך הרבה

גם אם עכשיו נראה לך שמשעמם אותו. למשל מגנטים זה לגמרי משחק למלא שנים שמשחקים אצלנו כמעט כל יום.

מגנטים

משחקי התפתחות כמו הך פטיש ומגדל כדורים

בובה עם או בלי עגלה

תכלס גיל שנה זה עוד לא ממש אבל בגיל שנה וחצי זה כיף שיש את המשחקים שנקנו לגיל שנה..

לק"י

אני גם חושבת מה לקנות לו מתנה.

גם ספרים גדולים עם תמונות זה ממש כייף בגיל הזה.

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

איך הוא לא מפריע לפעילויות אחרות?

מתואמת כתבה מקודם שהילדה מסכימה לפעמים להניח אותו כדי ליטול ידיים ולהתקלח, נשמע שבשאר הזמן הוא תופס לה יד, אלא אם הבנתי משהו לא נכון.

מסכימה מאד שלא להלחם בחפץ מעבר ושהוא ינשור כשהצורך יגיע לסיפוקו, אבל אם ילד מפתח תלות כל כך חזקה עם חפץ מעבר כדאי לחשוב מה הצורך שם כדי לספק אותו בתוך החיים והקשר עם ההורה.

הגעתי למסקנה שהוא כן מפריע לה בפעילויות מסוימות, כמו לטפס, והיא כמעט לא מוכנה חעזוב אותו במצבים כאלה.

אבל היא כן משחקת גם בדברים אחרים, לא רק בו, אלא שפשוט לרוב הוא מתלווה אליה. (ויש גם זמנים שהוא נשכח בצד, זה לא שהם בלתי נפרדים בכלל)

בכל אופן, גם אליי היא נצמדת לא מעט... (לפעמים ברמה שאני לא עומדת בזה - בעיקר בגלל הרגישות התחושתית שלי - ואז אני מחפשת דרכים להעסיק אותה הרחק ממני...)

האמת שנראה לי שיש לנו מעין מנשא לבובות בבית... צריכה לחפש, ולבדוק אם הוא בכלל יתאים לדובי.

אבל רוב הסיכויים שהיא לא תסכים

תלות מוחלטת בחפץ שאין לו תחליף לדעתי זה סיוטי ברמות.

לא יודעת אם בגיל הזה אפשר לעשות שינוי או רק להתפלל לנס שלא תצא תקלה ושיעבור לה מהר,

אבל בהחלט כדאי להקדים תרופה למכה וככל האפשר להגדיל את האופציות. אם לא עובד עכשיו, אז לפחות כשתגדל.

פשוט מהסיבה הטכנית. זה לא דומה בכלל לטטרה וכד'

אגב כשלבן שלי הייתה תקופה שלא הסכים להחליף נעליים, קניתי 3 זוגות, תמיד 2 בשימוש לסירוגין כדי שיהיו בלויות באותה המידה ולא אחת בלויה ואחת חדשה.

ככה ככל שגדל זוג נזרק וזוג נקנה ויחסית הצלחתי לשלב בלי פערים גדולים

אבל זה קשהההההה

והיה צריך מלא פרסים ולהרים על הידיים והכלה עד שהתרגל.

והייתה לי ילדה עם תלות אפילו יותר גדולה וסיוטית מנעליים.

לגבי הדובי אולי אפשר לתפור לו אפודות ולהלביש אותו כל יום באפודה בצבע אחר ככה זה אמנם אותו דובי, אבל כן יש קצת שוני ויזואלי מיום ליום.. מעניין אם היא תזרום עם זה.

כן הייתי מנסה להכין את הקרקע ככל שזה תלוי בך (למשל אם קשה או קל להשיג דובי זהה ואם היא בכלל תסכים שחדש יכול להוות תחליף לקיים) וכן מנסה קצת להרגיל לגמישות.

לא בלחץ אבל גם לא לדרוך במקום. מדי פעם ליזום איזה שינוי קטן ולראות איך היא מגיבה אליו.

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אבל אנחנו שילמנו על שנה שלמה במעון במקום להעלות לגן עירייה בגלל 5 ימים..

(והתשלום זו לא הצרה היחידה שהייתה עם זה, השנצ למשל הרג אותנו 🤪

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אני כבר צריכה להחזיר תשובה למישהי אחרת אני ממש בדילמה רצינית

אם גם ככה את משלמת על החודש הזה

שחסר מסמך

השלמתי ולא קיבלתי מייל שהבקשה הועברה לטיפול אחרי השלמת המסמך

ידוע לך אוליי??

כל יום קריטי לי

התעדכנה לי דרגה בלי שביקשו השלמת מסמכים אבל לא קיבלתי מייל שיש לי דרגה כמו בשנים קודמות.

אולי תבדקי במערכת אם התעדכנה לך דרגה?

כשאני קיבלתי מייל על השלמת מסמכים

אני באמת לא נושמת טוב כבר מהלחץ הזה, אני במירוץ נגד הזמן.

צריכה לעדכן את המעון אם אני ממשיכה או לא ובכלל אין למ תשובה

ומשפחתון אחר רוצה תשובה עוד היום

דייייי אוף זה קשה ההחלטות האלה

לא שווה כבר להעביר למשפחתון וזהו?ללכת על הכי בטוח.

נשמע כואב ממש.

נשמע קשה ממש. שלא מתייחסים ולא מעריכים.

אין לי עצות, אז רק נותנת חיבוק ומקווה שתמצאי נחת 🙏

לדעתי תחשבי רגע על משהו קטן שיעשה לך נעים כי את דואגת לעצמך. משהו שניתן לך חיבוק לעצמך.

שוקו חם.

עוגיה.

איזה שיר שמרגש אותך.

משו קליל שניתן לך חיבוק. מגיע לך.

ואחרי זה אני היתי יושבת לחשוב מה יעשה לזה סוף. משו כלשהו חייב להיות.

♥️

את ראויה להרבה טוב 😘

כשיש פער בין איך שזה נראה

לבין המציאות

שאי אפשר להתלונן

שיוצאים קטנים

קשוח

דבר ראשון חיבוק, זה הרגשה נוראית לריב עם הבעל ולהרגיש לא מוערכת וכישלון..

שאלה מעצבנת מוזמנת לערוף לי את הראש וירטואלית - מה המצב ההורמונלי שלך?

שואלת רק! כי מזדהה כ"כ עם ההרגשה שהכל שחור ושהבעל מעצבן עד כדי רגשות הרהורי בריחה מהבית, ואז שבוע אחרי המחזור מגיע ואת כזה - אהה לכן הרגשתי ככה!

הרבה פעמים המצב בשעתו מרגיש נורא ואיום ושאין תקווה וש*הוא* כך וכך וכך

ובסוף בא הבוקר (או המחזור) והכל נראה יותר נורמלי

שהוא עושה לך מניפולציות, אולי אפילו על גבול הגיזלייטינג, ממה שאת מתארת זה נשמע שהוא מסובב את הכל וגורם לך להיות אשמה.

זה נשמע לי קצת מטריד.

אני יודעת שזה קלישאתי אבל ממליצה על טיפול או זוגי ואם לא אז לפחות לעצמך, לקבל כוחות, שלא תכתבי על עצמך שוב שאץ אכזרית חס וחלילה

מציעה ממש לחשוב על טיפול אישי... וחיבוק לך🫂

מצטרפת ל @מתיכון ועד מעון , גם לי נשמע שיש פה מניפולטיביות לא בריאה שהוא מפעיל עלייך.

מחזקת אותך ללכת לטיפול אישי ולקבל כוחות.

בהצלחה❤️

את טוב גדול, יש בך כוחות.

בלי קשר למה שאת עושה, בהשוואה אליו או מול הילדים או במדידה של כמה מטלות.

שבי עם עצמך, עם דף או בעל פה

היית אישה מדהימה גם לפני שהתחתנת

גם לפני שהפכת לאמא

(לא סותר את זה שאת כנראה אמא נהדרת)

להיאחז בנקודות הכוח הפנימיות.

להיזכר מי את.

תמצאי משפטים חיוביים שמגדירים אותך

תיאחזי בזה, תשנני לעצמך ברגעי הקושי

או כל ערב

מתי שאת צריכה.

להגיד כל בוקר בכוונה "אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא"

אחר כך יהיה לך כוח לבדוק מה מניפולציות, מה טעויות, מה חולשות שלו ומה אולי תקופה קשה.

כי זה נשמע שאת מודדת את עצמך רק בהשוואה אליו

יש אותך ויש בל הרבה טוב, אני בטוחה.

קודם כל את

למצוא את הכוח שלך

להאמין בעצמך.

נשמע קשוח וכואב.

ועצתי;

כשלומדים להבין את המנגנונים שמפעילים מב9נים את כל הסיבוך, וגם לנהל דינמיקה זוגית בריאה של גבר אישה, זה יכול מאד לעזור.