לפני החתונה רציתי 4-5-6

כיום אני עם אחד בן 4.5 ולא רואה את עצמי עוברת את זה שוב.

יש לי עוד הרבה שנות פוריות (לצערי ולטובתי),

ולכן אולי אם מתישהו בעתיד אני אביא עוד ילד זה רק בשביל שהילד שלי לא יהיה לבד בעולם.

אבל יש לי עכשיו הפרש של 5 שנים ואני תוהה איך יהיה הקשר ביניהם,

לא חשבנו עדיין לגבי הילודה בהמשך. בינתיים נהנים ממה שיש ב"ה. 

והיחס מעולה ב"ה

זה לא רק פקטור של גיל, ולא רק הגילאים הקטנים הם המדד

6 או 8 כזה...

בנתיים אני עם אחת ומיוחדת, נראלי עדיין בכיוון של 6, כמה שה' יזכה אותי להביא

אם זה היה תלוי בי הייתי כבר עם 3

לפני החתונה רציתי כזה 6

אחרי החתונה נשאר בערך ככה

אחרי הלידה- ילדיייםםםם זה שמחהההההה😂😂😂

סתם באמת אנחנו רוצים איזה 10😍😇😂

מתפללת שה׳ יביא לנו את הכוחות

אבל אני בהריון שני אז אולי עוד לא יודעת על מה אני חולמת😅

רוצה ממש משפחה גדולה

ממש

בעזרת ה׳

רציתי באזור ה 6-8

הרצון הזה היה מאוד חריג אצלנו בבית כי נוהגים אצלנו להביא וכמה שיותר.

בפגישה היחידה שהייתה לי עם בעלי לפני שסגרנו ווארט העזתי לדבר על זה ולהגיד שאני בכיוון הזה, הוא מהצד שלו גם היה מפונק לא קטן וזרם על זה.

אחרי החתונה טיפולי פוריות, ירדנו לחלום של 5.

כיום עם בן שנתיים, בהריון שני אני פשוט לא מדמיינת את עצמי עושה את זה שוב.

אני פשוט לא בנויה להריונות. לא יכולה. 

מקווה שבעתיד בורא עולם יעזור לי להתגבר ולהביא עוד ילדים כן כדי שתהיה משפחה של 5.. אכי"ר. נגיד בעוד איזה 3-5 שנים.

משפחה של 2 מרגיש לי קצת מידי.

אני עוד צעירה ככה שיש זמן ב"ה.

שנקלטנו להריון שני באופו טבעי

לא מנעתי כי לא חשבתי שאחרי ivf זה פשוט יקרה סתם ככה 

זה באמת נס כי אם הייתי מונעת בטוח הייתי מחכה עשור לפחות!!!!

הכל מלמעלה ולטובה,ב"ה

עכשיו יש  7 מהממים

ולא יודעת אם לקחת הפסקה או לא....

עדיין רוצה 10 אבל עייפה קצת 

רציתי עשר 

ועדין בדרך לעשר בעזרת השם 

מתפללת כל יום להשם שיתן לי כוחות והמון סיפוק מגידול הילדים כי זה מה שחשוב !!

עוד לפני החתונה הייתי בכיוון של 8 ילדים בערך.

אבל כשהתחתנו הרגשתי שלא נכון לנו להיכנס מיד להריון וחיכינו.

בהריון הראשון היה כל כך קשוח שכמעט נשבעתי שזה הראשון והאחרון שלי.

ומאז שהילדים הגיעו אני רק רוצה עוד ועוד. יש לי 2.

כל אחד מהם בא לי אותו איזה 4-5 פעמים.

פשוט שרופה עליהם ועל האימהות.

אז חזרתי חזרה לחלום של 7-8 ילדים.

מקווה שאספיק כי אני לא כ"כ צעירה ואני גם לא בנויה להריונות צפופים...

רוצה משפחה גדולה, כמה? אין לי תשובה.

אין לי התנגדות להרבה ילדים אבל מקווה שתמיד נמשיך להיןת קשובים לכוחות וליכולות שלנו.

זורמים עם הרצון והכוחות והיכולות

כרגע עם חמישה ב"ה

בינתיים אין לי תוכניות לגבי העתיד

חשבתי שאני רוצה 6

היום השלישי בדרך אבל היו התלבטויות עליו חחח וזהו אחרי זה אני סיימתי

נשאר אותו דבר.

אחרי שנהייתי אמא יצא לי קצת לחשוב על זה בכלים יותר מעשיים

למרות שעכשיו בהריוןהקשוח הזה כל הזמן אומרת לבעלי ש3 ילדים זה נהדרררר

אבל אני בת 24… אישית ברוווור לי שארצה בעזרת ה יותר

רציתי 10 ילדים, בית מלא ושמח

אפילו היו לי שמות לכולם, וסדר של הבנים והבנות 🤣

היום עם ארבעה, אני כבר מבינה שזה פחות מציאותי וגם פחות אידאלי בעיניי, יודעת שחשוב לי קודם לדאוג לקיימים. כל פעם מסתכלת על ההווה ולא על העתיד- אם יש כוחות לי ולמשפחה לאחד נוכחי נוסף.

כבר לא חושבת על מספרים 🤷‍♀️ לאן שנגיע נגיע בע"ה

אבל מאמינה שיהיו מרווחים יותר..

ושרק יהיה לנו כח תגדל אותם בשמחה ובאחווה🙏💓

לא הגדרתי מספר, תמיד אמרתי שבהתאם לכוחות שלנו. הכי חשוב לי זה סבלנות ופניות לילדים שכבר יש.

אבל כן בחלום ראיתי משפחה של 4-5 ילדים, עם רווחים בערך של 3 שנים.

כרגע עם 2, הקטן עוד מעט 4.

ולא רואה מתי זה יקרה.

רוצה מאוד

אבל אין יציבות מקצועית

המלחמה הזו שמה אותנו בעצור

בעלי כל כך לא פנוי לזה

אני סחוטת כוחות משנה מטורפת ועמוסה של מילואים.

משתוקקת ממש ממש לעוד, אבל לא רואה את זה בחודשים הקרובים.

היה כאן שרשור לא מזמן, על בייבי בום של מלחמה. ורציתי לכתוב בקנאה וגם קצת בכאב, שאני לא מבינה איך בייבי בום של מלחמה מתרחש בזמן מלחמה. אולי זה אחר כך.

כי כשבן הזוג במילואים, וכל החיים נעצרים, ואין לך מושג אם מחר בבוקר עדיין יהיה לך בן זוג

אז יש כאלו שזה גורם להם לרצות להביא עכשיו

ויש כאלו שזה גורם להם לחכות עוד ועוד, לחכות שהחיים יפסיקו להיות כאלו שבריריים.

אין כאן נכון או לא, זו לא ביקורת.

סתם פורקת כאן

שהמלחמה הזו, משפיעה הרבה מעבר למה שנדמה. ושזה שהיא כל כך ארוכה, מקשה על ההתאוששות וההשתקמות

את צודקת, האמת הזאת ממש כואבת ומורכבת.

תודה לכם, אין לי משהו חכם להגיד על זה מעבר למה שכתבת ♥️

רק כשכתבתי הבנתי כמה זה בעצם חסר לי.

כי הכל נעצר לי השנה, אפילו היכולת שלי להרגיש.

פתאום שאני כותבת, אני מבינה שיש בפנים הרבה רגש, הוא פשוט שכח איך לצאת, כדי להגן עלי

השנה הכי הזויה בעולם.

היא פשוט הלכה לאיבוד כזה

והיתה קשה

אמאל'ה שתיגמר כבר!

ושהשנה החדשה תביא איתה בשורות טובות וגאולה

חמישה ילדים.. גדלתי בעיר, באזור המרכז, ולא הכרתי משפחות עם יותר מחמישה.. כשקצת "נפתחתי" לאזורים שהם לא ת"א-ראשון-חולון-בת ים, בתקופה של הסיירות של השירות לאומי, גיליתי בנות שיש להן גם 11 אחים והייתי בהתחלה בשוק- אבל שניה אח"כ מוקסמת! גיליתי משפחות מרובות ילדים שלא חסר להם כלום ושקיבלו אפילו יותר ממה שאני קיבלתי מבחינות מסוימות (אנחנו שלושה סה"כ, כולל אותי)

החלטתי שאני רוצה 12 ילדים בע"ה.

הכרתי את בעלי בתחילת השירות לאומי והתחתנו בסופו ב"ה.. שנינו רצינו "הכי הרבה ילדים שנוכל להביא בע"ה, משפחה גדולה בע"ה"

היום יש לי חמישה ילדים, אני בהריון שישי ב"ה ורוצה עוד בע"ה.. יש רגעים שקשה לי.. חד משמעית!!!! אבל בדר"כ הרגעים האלה עוברים.. ותמיד פשוט בא לנו עוד.. אני לא יודעת אם באמת נביא 12 בע"ה, יותר או פחות.. רק שה' ייתן כוחות.. הלוואי שאוכל להביא כמה שיותר בע"ה.. אני עדיין בשנות ה20 ומהבחינה הזאת לגמרי יכולה להספיק.  אבל בסוף הכל בידי שמיים ב"ה..

לא יצא לי לחשוב על זה ככ האמת

אבל מאוד רציתי להיות אמא צעירה. בסוף ילדתי את הקטנה שלי בגיל 27.

יש לי 2

לא יודעת אם סגרתי לגמרי, אבל לא בוער לי עוד. בכלל אבל.

אני רציתי 5, בעלי רצה 7.

אני עדיין רוצה 5 אבל 99% שנשאר עם הארבעה שיש לנו.

בגלל נסיבות החיים.

אולי כי לא קראתי את המפה נכון.

בד"כ בתכנון משפחה מסתכלים על שנות הפוריות של האישה. ופה לקחתי מרווח ביטחון מכובד.

פחות מדברים על הגיל של הבעל.

בעלי יותר מבוגר ממני וכל שנה שעוברת מרחיקה אותו יותר מהרצון לעוד ילד.

ככה שאני לא בונה על זה שהקטן יגדל עוד ואולי ידגדג לו..

מצד שני כל שנה שעוברת גם מרחיקה אותי מעוד סשן של הריון ולידה. לא רואה את עצמי עוברת את זה שוב.

לא חושבת שהיה נכון מצידי לקבל החלטה אחרת בכל נקודת זמן לפני כן.

כלומר גם אם הייתי יודעת שאני צריכה "להספיק" את כל כמות הילדים שאני רוצה בתוך טווח זמן צפוף יותר, לא חושבת שהיה נכון לעשות את זה במכלול השיקולים.

אבל מי יודע, אולי יום אחד משהו ישתנה. כרגע ההסתכלות היא הלאה.

כנראה גם לי לא היה מה לעשות עם המחשבה הזאת גם אם הייתה עולה, אבל מודה שזה לא היה מספיק במודעות.

בעלי בעבר היה הרבה יותר אנרגטי ופעיל שפשוט לא ראיתי את זה בא למרות שהוא כן אמר משפטים כמו "אני לא כמו פעם" לא הפנמתי שזה באמת עומד לבוא.

וגם @כבתחילה ו@חדשה כאן 2 אם תרצו כמובן,

זה יכול להיות ממש רגיש, אלא זה צד שפחות מדובר והייתי מעוניינת לשמוע עליו

עברתי לידה קשה וטראומתית, ואחרי זה גם הגידול שלו היה מאד קשה. עד גיל 8-9 חודשים הוא היה כל הזמן בוכה ורוצה רק על הידיים, ורק אותי.

הלידה ממש שינתה לי את החיים. נפשית - אני בטראומה עד היום, פיזית -  התפרצו לי כל מיני דברים בגוף שכנראה הם כרונים, וזוגית..

וזה דברים שאני סוחבת עד עכשיו.

גם היום, כמה שנים אחרי, הוא ילד לא הכי קל לגידול. ב''ה אני מאד אוהבת אותו, והוא גם ילד מהמם במקביל, אבל עדיין מאד קשה לי.

ובאופן כללי, אני לא אדם שאוהב ילדים, לא מושך אותי, ולא רואה שום ערך בלהביא עוד...

אחרי הלידה היה לי לא פשוט

ההריון היה לי קשוח הייתי מאושפזת המון, מהרגע שעשיתי בדיקה קבלתי שמירת הריון.. הלידה עצמה הייתה לא פשוטה .. נקרעתי תפרו אותי ההחלמה והטיפול בילדה לא היה קל .. שאחד בבית ואחד מפרנס זה מחרפן .. המשכורת שלי דלה אז לא יכולתי לשים במעון. החוסר עזרה מהמשפחות

ובגדול לא ככה דמיינתי את החיים 😂 ציפתי שירעיפו עלינו אהבה ויתגאו בנו בזה שהיא נכדה ראשונה בפועל התעלמו מקיומי 😅😂

שחשבתי עלייך המון מאז הפעם האחרונה שכתבת

אני מקווה שהמצב השתפר מאז❤️

זה כל כך מאתגר❤️

מקווה שאתם יותר בטוב עכשיו

שהתחתנתי לא חשבתי על הנושא

בהריון הראשון הבנתי שאני לא רוצה ללדת הרבה

היום סיימתי ללדת, 4 ילדים.

במבט לאחור היו שנים שעשיתי הרבה מעבר לכוחות והרצונות שלי, אם הייתי מתחילה את המסלול היום, היו לי 1-2 ילדים.

בפועל יש 5 לא בטוחה שיהיו עוד כבר..

בגדול אילוץ כי לקח לי זמן להיכנס להריון והריונות בסיכון וכו..

בדיעבד בטוחה ויודעת שזה מדוייק עבורי ושמחה במה שיש לי..

זוכרת שבת דודה שלי ואני כילדות דמיינו 18 ילדים לפחות לכל אחת

אז אמנם שתינו התחתנו צעירות, אבל היא מסיבה עצובה בעצם סיימה כנראה ללדת, ואני - נו, טוב, עכשיו הקיסריים מגבילים אותי... (ב"ה שזו הסיבה שלי ולא חלילה הסיבה של בת דודה שלי...)

סומכת על ה' שיעשה הטוב בעיניו, וייתן את הכוחות הפיזיים והנפשיים בהתאם למה שנכון בשבילי. (כמובן, גם עושה את ההשתדלות שלי בהתאם...)

כרגע עם 3 ועדיין רוצה לפחות לפחות 5 בשאיפה ליותר

תאכלס במה זה תלוי ? בכוחןת שה' ישלח לי וברצון של בעלי

(שלא מבין מה רע ב2 ילדים🤣)

ובאמת יש לי הרבה

כרגע שוקלת לסיים את הילודה כי אני עייפה וגם הגיל.

רצינו המון ילדים

בגלל שאני בלי אחים ואחיות .. ובגדול בודדה

כן רצינו משפחה ענקית עם מלא ילדים

בפועל יש לנו ילדה אחת ברוך ה בת כמעט 5

ותודה גם על זה 🩷

אנחנו רצינו כמה שיותר ילדים, לכיוון ה20.. חחח... אפילו שזה לא היה נראה מציאותי. אלא אם כן יהיו תאומים- ואני כל כך רוצה!!! הלוואי!

נכון לעכשיו יש לנו 5 ילדים שיהיו בריאים, כל ילד- פרויקט, שה' ישמור אותם.

אני לגמרי מרגישה שאני רק בחצי הראשון, אבל גם לא יודעת כמה אספיק ללדת כי אני כבר לא ילדה...

בין לידה ללידה לקחתי מניעה, והמרווחים גדלו, אבל עכשיו אני במצב של כמיהה ענקית לעוד הריון ועוד לידה, והלוואי של 2...

ובו זמנית, הייתי שמחה להיפטר מאיזה 10 קילו ככה... חחח

הלוואי שאזכה לגדל את ילדי כולם באהבה ובמסירות ובסבלנות

אניכל פעם מחדש מתפעמת מכוחות הנפש וממסירות הנפש שלך כדי להביא חיים לעולם...

את פשוט משו מיוחד!

בערך 9 ילדים.

עכשיו אני עם חמישה, תודה לאל, וואו. זה קשוח... נראה לי אני יורדת, לא יודעת כמה...

אבל זה אני אומרת עכשיו, אולי עוד שנתיים -שלוש-ארבע נרצה עוד ועוד...

שהייתי ילדה תמיד פינטזתי שיהיו לי 10 ילדים למרות שבשום מקום לא ראיתי משפחות כאלה גדולות

שבגרתי לפני החתונה אמרתי לבעלי שאני מאוד רוצה 8 ילדים, וב''ה זכיתי לכך. עדיין מדגדג לי באיזה מקום עוד אבל שילוב של גיל ועוד דברים כנראה שנעצור כאן.

ב''ה בית גדול זה הרבה שמחה בגדלים שונים (גם התמודדות, לא סותר)

כעת אני בהריון השישי ונראה לי שזהו, אבל אין לדעת

כל הריון אני בהתמוטטות כמעט ולא מתפקדת והילדים בהתאם, הם ממש ברגרסיה ומתנהגים זוועה. כל הריון אני מתחרטת מרגישה שאני עושה להם עוול

אז נראה מה יהיה במיוחד שאני כבר בת 38

מאתגרים אותי רגשית פיזית

הלחץ סביב ההריון ועוד

איך הצלחת בכל פעם להחליט להביא עוד חיים לעולם?

איל הצלחת שוב ככל הנראה בתכנון להיקלט שוב?

אני פשוט מרגישה שהרצון הזה לעולם לא יבוא שוב

ואני רק בהריון השני!!!

שניים יחסית צמודים ואז הפסקה ארוכה. זה עוזר להתאפס לי ולבית

ומבינה אותך בהריון עצמו כל פעם הרגשתי שדי זהו מיציתי וזה האחרון!! והנה אחרי זמן מה הרגש והכמיהה התעוררו מחדש. ככה זה בטבע זה טבוע בנו

כשהייתי נערה רציתי 8-10.

היום יש לנו ב"ה 4, ב"ה אני בהריון חמישי. שילוב של טיפולי פוריות, ותנודות ברצון שלי... הייתי רוצה עוד הריון אחרי הנוכחי, אבל לא בטוח שזה יקרה, כי ההריון הזה מאתגר יותר מכל ההריונות שלי ביחד, והגיל. בעלי עדיין רוצה יותר ילדים ממני. 

דמיינתי משפחה של 6-8 כזה, עכשיו יותר חושבת על כיוון של 4-6

לא הייתי קוראת לזה אילוצים, אולי התבגרות/ התפכחות... בהחלט גיליתי כמה זה דורש עצם הגידול ואני עוד רק בהתחלה, וגם כמה הריון ולידה באמת מפרקים את הגוף... וגם הפן הכלכלי מאתגר מאוד.

בע"ה מקווה שה' ישלח כוחות ומשאבים בשביל משפחה שמחה.

יותר חשוב לי משפחה שמחה מאשר משפחה גדולה.

בלי מספר ממשי, אבל היה לי ברור שיהיה לי ילד כל שנה וחצי-שנתיים, והתחתנתי צעירה...

אני ממש זוכרת שאחרי הלידה של השלישית היתה לי תחושת רווחה כזו, שהנה אנחנו "משפחה אמיתית" ולא  "זוג צעיר", ומאז משהו בכמיהה לילדים נרגע אצלי.

אני עדיין רוצה משפחה גדולה, וחושבת שיש לי כזו (שישה ילדים ב"ה). אבל כן דמיינתי משפחה גדולה יותר, והחיים הראו לי שהמציאות יותר מורכבת ממה שילדה בת 18 חושבת (והמציאות זה כולל גם את הגישה של בעלי- שמבחינתו 6 זה הרבה מעבר למה שהיה רוצה, וגם הקושי והעומס שבגידול הילדים הקיימים, וההבנה שלפעמים כמות באה על חשבון איכות).

היו תקופות בעבר שרציתי המון ולאט לאט זה ירד וכשהתחתנו לא רציתי בכלל.

אחכ לאט לאט הרצון חזר, חשבתי על אחד או שניים.

ברוך ה ילדתי שניים, והבנתי שאני רוצה יותר - 4 או 6.

אבל מאז קרה השביעי באוקטובר ויש לי ממש מחסום רגשי להכנס להריון שוב. לא מסוגלת לחשוב ללדת עוד ילד לעולם שהדבר הזה קרה בו.

מרגישה ממש אשמה מול האוצרות שכבר יש לי..

אז יש בי כמיהה חסומה לעוד ילדים, אבל כרגע לא רואה שמשהו ישתנה

אני יודעת שזה מפחיד. מה שעזר לי אחרי היה לצפות בסירטונים של איך לתפעל נשק שאוכל להגן על הילדים שלי במקרה הצורך. אבל דווקא גם מתוך השכול היה לי רצון חזק להוסיף חיים, בין אם זה להקים ישוב בעזה או להביא ילד

במצב שאת כבר בסכנה.

הקושי שלי הוא ההבנה שאני מכניסה אותם לסכנות, לסבל, להיות נרדפים - בארץ או בחול (תראי את הפיגוע אתמול.. אם הוא היה מצליח זה היה יכול להיות אסון בממדים מטורפים).

לא רוצה להכניס אותם לזה.

אלה שכאן - אגן עליהם כמה שאוכל, אתן את הכל בשבילם.

לא יכולה לחשוב להכניס במודע עוד ילד למקום הזה.

והקטע האידיאולוגי - מבינה מאיפה את באה, אבל אני ממש בכיוון השני בזה.. לא מתחברת ככ וגם קצת מרגישה שזה הסתכלות על האישה ועל הילדים ככלי. אבל ברור לי שמי שמתחבר רואה את זה אחרת

אז לי לא היה אף פעם מספר מוגדר אבל די דמיינתי שיהיו לי מספר ילדים כמו האחים שלי שזה קרוב ל10,

אבל לא יודעת עד כמה זה יקרה.. ה' מסדר לנו כמה שנים בין הריון להריון, זה לא בא מהר אז יש פערים בין הילדים.

וגם הריונות ממש לא פשוטים שאני מקווה שה' יתן לי ולבעלי כח לשאת עוד כמה כאלה..

תמיד כששאלו אותי בעבר כמה ילדים אני רוצה, התשובה הייתה כמה שה' ישלח וייתן.... הייתי מודעת לכך שלא תמיד נקלטים מיד, ולא הכל תלוי רק בנו אלא יש גם את רצון ה' וכמובן השתדלותינו..

וגם היום, ברוך ה' אמא לארבעה שיהיו בריאים 🙏🙏🙏בהריון חמישי, עדיין חושבת אותה מחשבה... שכמה שה' ייתן בעזרת ה' נשמח בזה, שרק ימשיך לתת לנו כוחות לגדל אותם בבריאות, בשמחה ובנחת.

גדלתי אמנם במשפחה מצומצמת, גם בעלי. אבל המשפחות של הוריי, שניהם, מאוד גדולות... ותמיד היה לי כייף בחגים ואירועים ושמחות של המשפחה....( וזה מה שתמיד ייחלתי ורציתי גם עבור ילדיי, שתהיה להם משפחה גדולה, אחים ואחיות, כי לנו בעצמנו אין הרבה אחים ואחיות...)

והיום כשאני נשואה, בקושי יש אירועים, כי המשפחה מצומצמת ולא כולם נשואים וכו'.. אז גם חגים מרגיש ממש מצומצם שאנחנו כבר עושים הכל לבד בבית עם הסדר והארגון שלנו וכו'...

לכן היה ממש חשוב לי שנצליח להקים בית עם הרבה ילדים, גם בשביל העתיד שלנו בעזרת ה' 

שהרצון בהתחלה היה גבוה יותר. וכשהתחילו במסע הקמת המשפחה, המספר התנמך קצת...

ועונה לגבי עצמי-

רוצה מלא ילדים בעז"ה. חלום שלי כמה שיותר!

אבל-

אני רק בתחילת הדרך.

הריון ראשון היה קלי קלות, ולא רציתי למנוע אחריו בכלל, מרוב שהתאהבתי בהריון, ובילדון ובהורות.

הריון שני קשוח יותר, וילד שמתחיל לגדול ודורש ממני לגדול איתו. ההורות כבר לא רק גיפופים, נשיקות, לילות לבנים וטיטולים. כבר יש מימד אחר של קשר (והוא רק בן שנה + 5🤭)

ועדיין יהיה לי מבאס למנוע אחרי הלידה, לא יודעת אם ארצה. במיוחד שההנקה מנעה לי יפה פעם קודמת. חייבת להחליט לגבי זה.

בקיצור, כרגע עוד חולמת על משפחה ענקית.

כלומר ברור שזה בסדר לשאול אבל העלה לי את הכאב האישי שלי

תמיד חלמתי על המון המון ילדים, זאת היתה השאיפה שלי לחיים

בפועל נתקלנו בקשיי פוריות רציניים מאד, זכינו באחד יחיד ומיוחד שהגיע בדם יזע ודמעות ואנחנו מאושרים ממנו מאד

ועדיין מאחלים לו ולנו עוד הרבה אחים ואחיות ומשפחה גדולה ומאושרת,

ועובדים על זה מאד מאד קשה. חודשיים אחרי הלידה כבר חזרתי למירוץ הטיפולים, ובינתיים זה עוד בסחבת.

אני בעבודה אישית להצליח לשאת את הניגודים, בין אמונה וביטחון שנזכה לעוד הרבה, ובין הבנה שיש מציאות ונסיון למצוא מי אני גם מחוץ לחלום של משפחה גדולה.

מאחלת לכם מכל הלב להגדיל את המשפחה ובקלות!! הלוואי שתגשימי את החלום!

שהשם ישלח לכם את הכוחות

ובעז"ה גם את השפע שאתם מייחלים לו

🤍

אני מתקרבת קצת לשם אבל כן משהו קצת התעייף

אבל כן רוצה עוד אבל כבר אין זמן כאונולוגי

אם אגיע ל9 אהיה שמחה נראה לי

רק שיפסיקו לריב ואז אפשר גם 20 חחחח

האמת שאף פעם לא הגדרתי ממש מספר.

כמה שיותר בגבול היכולת הנפשית הפיזית והכלכלית...

בפועל יותר קשה לי פיזית ובעקבות זה גם נפשית ממה שחשבתי ואני צריכה לנוח בין הריון להריון... יותר ממה שהייתי חושבת שאצטרך/ארצה.

(עכשיו למשל הקטנה בת שנתיים וחצי ורק עכשיו מתחילה להרגיש רצון ומסוגלות לעוד אחד, כשבאידיאל אולי זה כבר הזמן ללדת ולא רק להתחיל לחשוב חחח)

אני חושבת שמי שיותר מתמודד אצלנו עם הפער בין הרצוי למצוי זה דווקא בעלי.

אבל בגלל שהתחתנתי צעירה ואת הגדולה ילדתי בגיל 20 כנראה שלמרות הקושי והצורך לנוח ככל שזה תלוי בנו כן יהיו לנו 6-8 ילדים בעז"ה!

אצלי זה כואב ממש. ורגיש גם.

רציתי הרבה... איזור ה10+

גם בעלי

מאז הילדים בעקרון עוד יותר רוצה ככה כי הם הדבר הכי מתוק ומשמח בעולם למרות הקושי

אבלללל

עם ההריונות שלי אין שום סיכוי שאגיע למספר כזה בחיים..

לא מבחינת הכוח סבל והמוכנות לעשות את זה שוב ושוב כשזה פשוט גיהנום של 9 חודשים

לא מבחינת כמה שזה פשוט עוצר את החיים לגמרי ל9 חודשים מבחינה משפחתית, זוגית, תעסוקתית והכל.

לא מבחינת ההחלמה אח''כ מכאלה הריונות

לא מבחינת היכולת הפיזית של הגוף לסחוב הרבה הריונות ככ קשים ומחרידים שמסכנים אותי ..

קיצור פשוט לא רלוונטי

לצערי הרב

אז זה תהליך של לקבל שלא תהיה לנו משפחה בגודל שרצינו. אבל אלה החיים.. עם כל הבאסה והכאב

ומנסים הכי לשמוח בכמה שיש ולקוות שיהיה כוחות מכל הבחינות לעוד..

ושבסוף נשמח בכמות ולא רק נצטער ש"אם לא ההריונות"  יכלו להיות עוד..

בעלי הרבה יותר מצליח להשלים עם זה וכמה שיהיה זה טוב והעיקר הכוחות וכו' וגם 3 זה משפחה מהממת.

הלואי שהייתי ככה גם, אני ממש בכאב וכעס מול זה... 

נראה שכללית יותר קשה לנשים מאשר לגברים החוסר יכולת/מסוגלות ללדת עוד

כי זה בטבע שלנו

הגוף שלנו גם מזכיר לנו מידי פעם את חלק מייעודו (וסת וכו') כך שאי אפשר להתנתק מזה ופשוט לשכוח..

מפתיע אותי שרוב הנשים פה חלמו על מישפחות גדולות. מעניין אותי להבין למה, כי בעיני זה אמור היה להיות הפוך.

אני תמיד חלמתי על ילד אחד או מקסימום שניים. בעיני זה היה המישפחה האידיאלית - אבא, אמא בן ובת

כיום יש לי שני ילדים, ואני דווקא כן אשמח אם יהיו לי עוד ילדים, בעזרת ה.

בין 10 ל15

היום עדיין רוצה ככה

אבל מבינה שזה לא כזה בקלות בכללללל

חושבת יותר בכיוון של 8-9

ואם יותר שימת לב למצב הגופני שלי בעיקר וגם למצב הנפשי כמובן.

הריונות קשים וזה משפיע אבל אני גם ממש צעירונת אז הכל יכןל להיות

כמה אחים אתם בבית?

מעניין אותי לדעת אם זה קשור ומשפיע

אני מגיעה מבית של 12

חלמתי על 8 (והמשפט שמגיע מייד אחרי הוא שאני רוצה קטן יותר מההורים)

כיום החלום ירד לפחות..

יש למעלה כמה שכתבו שהן רוצות הרבה בגלל שהן מגיעות ממשפחה קטנה

והיום רוצה כמו המשפחה שגדלתי בה או קצת פחות.

אני חושבת שזה משפיע, אבל לאו דווקא לרצות כמו המשפחה.

מי שהיה לו טוב בבית הוריו, ומעריך את ההורות של הוריו ובקשר טוב עם האחים - סביר שירצה מספר דומה (לפחות בהתחלה, כמו שניתן לראות מהתשובות כאן, הרבה דברים משתנים אחרי שנהיים הורים בפועל)

מי שלא היה לו טוב בבית הוריו, שיש לו חילוקי דעות על צורת גידול הילדים שלהם, שאין לו קשר טוב עם האחים - בטח ירצה יותר/ פחות בהתאם לאיך שהוא תופס שמשפחה אידאלית כן נראית בשונה מהמשפחה שלו.

וגם כאן יש יוצאי דופן

ורציתי הרבה דווקא בגלל זה...

כי גם המשפחה שלי וגם המשפחה שלו, כל אחד שם בכיוון אחר... שפחות יש מפגשים וקשר כמו שהייתי רוצה שיהיה בין ילדיי...

בעלי מבחינתו היה מסתפק ב3, כמו שגדל בבית.. אבל תכלס אחרי הלידות, כשהוא רואה שיש בן אחד כרגע, הוא ממש רוצה שיהיו לפחות שני בנים 😅 

לא התכוונתי להכאיב, זו בהחלט שאלה שעלולה להיות טריגרית.

אני בעצמי שאלתי אותה בגלל מחשבות שלי ותהליך שאני עוברת בנושא.

אני לפחות הייתי שמחה שהחלום מלפני החתונה לא ישתנה, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ועדיין קשה להרגיש שאין לי מספיק כוחות כמו שהייתי רוצה שיהיו.

(אני צעירה ודברים יכולים להשתנות לכאן ולכאן, ועדיין...)

כן דמיינתי וחשבתי שהאמהות מאוד מתאימה לי (עוד כהייתי ילדה החלום הכי גדול שלי היה להיות בהריון ולהיות אמא והייתי משחקת בזה המון חחחח)

וגם הייתי בטוחה שילך לי בקלות כי אני טובה עם ילדים (לא באמת,כשזה ילדים שלך).

היום יש לי 3 בנות שילדתי את כולן בקיסרי. אז זה גם פקטור.

חולמת שה' יפנק אותי ויהיה לי עוד 2 או 1 לפחות

ובעיקר שמחה על מה שיש ושמחה שילדתי אותן צפופות.

בעבר רציתי 8 בערך

היום אני רוצה כמה שיותר חחחח

מקווה שיהיה לי כוח גם לעשרה ילדים בע"ה (אולי יותר😍)

עכשיו יש לי שניים וזה הדבר הכי טוב שקרה לי

ב"ה יש לי כוחות וזה ממלא אותי כל כך, רוצה עוד מהטוב הזה!

רציתי קרוב ל10 חלום שלי ושל בעלי

ואז נולד בני הבכור המיוחד והמקסים ילד עם אוטיזם בתפקוד בינוני נמוך ויש הרבה קושי ילד בן 7 לא מדבר כלל לא גמול ,החיים הישתנו,אנחנו עם ארבעה כרגע בלי אוויר לנשימה,יחסית צפופים,ואנחנו החלטנו שרוצים אולי עוד שניים בעתיד בעזרת השםם!!  

מאז ומעולם רציתי משפחה גדולה, 10 לפחות! ועדיין חולמת על זה!

אחרי 2 הריונות קשים מאד עם סימפי’ קשוח לא יודעת איך זה יקרה, אבל עדיין מתפללת על זה

מאמינה שהרצון יחזור אלי, אחרי שבעז"ה אני אטפל בעצמי

וגם בעלי כאילו רצה.

והיה לנו ברור שהשותפות שלו קריטית כי אני לא אוותר על ההתפתחות שלי מחוץ לבית

כשהחיים האמיתיים הגיעו הוא בעיקר ירד מהעץ,הרבה יותר חשוב לו החיים בחוץ,הוא פחות ופחות מוכן להתעסק בגידול הילדים בהיבט הטכני וזה כמובן גורר גם אותי לרווח הרבה יותר....

אבל בעז"ה שיתן לנו כח.

כרגע מסתכלים כל פעם על האחד הבא ולא יותר 😉

ויותר מזה- ילדים נראו לי כמשהו מכביד ביותר. משהו שישלול ממני את החופש שלי.
בסוף התחתנתי עם בעלי, שהיה גרוש עם ילדים (חמישה)
ומאז נולדו לנו שלושת האוצרות שלנו, שאני אוהבת בכל ליבי.

גיליתי שילדים הם אכן דורשים, אבל דווקא הדרישות שלהם הוציאו אותי מעצמי ומהלופים בהם הייתי.

הם גרמו לי לצאת החוצה מעצמי, ולהבין שיש הרב טוב ואור בחוץ.

עכשיו הייתי שמחה לחמישה, אבל בכל יום מודה לה' שנתן לי את אלה שלי, שהם כ"כ לא מובנים מאליהם!
ברור לי שלפי הרקורד האישי שלי, יכולתי בקלות להיות היום רווקה. כי לא ראיתי בנישואים או בילדים משהו שגורם לאושר.

וטעיתי. 
והעולם (או ה'), פקח את עיניי.

בזכותם אני יותר חיה, אני יותר אני (הרבה יותר אני מאשר שהייתי כל היום עם עצמי, בחקירות פנימיות ובחפירות בנבכי הנפש), והם מוציאים ממני את רוח השטות שבי, שיקרה לי מאוד ושכמעט איבדתי אותה בתוך המסע ה"רציני" של החיים.

עושה חשק להכיר אותך

את נשמעת אישיות מדהימה

עדיין רוצה מלא...

הראשונה בדרך...

מה יהיה בהמשך? אין לי מושג...

רציתי יחסית הרבה ועדיין רוצה (והרצון דווקא גדל..)

עוד לא הגעתי למה שרציתי אבל גם אני גדלה, אז נראה לפי מה שה' יתן ולפי הכוחות

מודה מאוד על מה שיש. זכיתי לעבור כל מיני אתגרים, ומודה על כל נס שהגיע למשפחתינו

אני עדיין רוצה

כרגע יש לי צפופים יחסית

אבל כל התהליך של הבאת ילדים והגידול שלהם כל כך מאתגר ודורש שאין לי מספר בראש, אנחנו כל פעם מנסים לעשות את החשיבה מה הכי נכון עכשיו..

מקווה ממש שהשם יתן לנו כוחות, אנרגיה, שמחה ומשאבים להרבה ילדים למודים ומתוקים

הם הדבר הכי מתוק וטהור ומשמח שקיים עלי אדמות

תמיד רציתי הרבה, ומלפני חמש שנים, כשנעשיתי אימא - הרצון התגבר ב"ה.

פשוט כמה שה' יזכה אותנו

גם זה תלוי זוגית אני חושבת

בעלי מאוד אינטנסיבי בעבודה והכל עליי בבית ועם הילדים

זה מאוד משפיע על היכולת הפיזית והרגשית

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

ומסכימה עם זה שלא הלכת

אני הלכתי ונדבקו

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

על הדרך מקפיצה

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר

בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:

1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור

2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה

3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה

4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם

5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

ריפלוקס. לי באופן אישי הרופא המליץ לא לעשות כשהיה חשד.

ואני מחסנת בד"כ את כל החיסונים.

יש לך את הפרבנר שזה נגד דלקת קרום המוח אין מה לפצל יותר ממש שפיצלת.

הרוטה זה טיפות שמקבלים בפה, אם החלטת להביא זה לא סותר את הפרבנר...

אני אשאל את הרופא.

פשוט יש לי נסיון עם ריפלוקס עם ילדה אחרת שלי והיה ריפלוקס ברמה לא קלה, אז אין לי כח להגיע לשם שוב..

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.