לפני החתונה רציתי 4-5-6

כיום אני עם אחד בן 4.5 ולא רואה את עצמי עוברת את זה שוב.

יש לי עוד הרבה שנות פוריות (לצערי ולטובתי),

ולכן אולי אם מתישהו בעתיד אני אביא עוד ילד זה רק בשביל שהילד שלי לא יהיה לבד בעולם.

אבל יש לי עכשיו הפרש של 5 שנים ואני תוהה איך יהיה הקשר ביניהם,

לא חשבנו עדיין לגבי הילודה בהמשך. בינתיים נהנים ממה שיש ב"ה. 

והיחס מעולה ב"ה

זה לא רק פקטור של גיל, ולא רק הגילאים הקטנים הם המדד

6 או 8 כזה...

בנתיים אני עם אחת ומיוחדת, נראלי עדיין בכיוון של 6, כמה שה' יזכה אותי להביא

אם זה היה תלוי בי הייתי כבר עם 3

לפני החתונה רציתי כזה 6

אחרי החתונה נשאר בערך ככה

אחרי הלידה- ילדיייםםםם זה שמחהההההה😂😂😂

סתם באמת אנחנו רוצים איזה 10😍😇😂

מתפללת שה׳ יביא לנו את הכוחות

אבל אני בהריון שני אז אולי עוד לא יודעת על מה אני חולמת😅

רוצה ממש משפחה גדולה

ממש

בעזרת ה׳

רציתי באזור ה 6-8

הרצון הזה היה מאוד חריג אצלנו בבית כי נוהגים אצלנו להביא וכמה שיותר.

בפגישה היחידה שהייתה לי עם בעלי לפני שסגרנו ווארט העזתי לדבר על זה ולהגיד שאני בכיוון הזה, הוא מהצד שלו גם היה מפונק לא קטן וזרם על זה.

אחרי החתונה טיפולי פוריות, ירדנו לחלום של 5.

כיום עם בן שנתיים, בהריון שני אני פשוט לא מדמיינת את עצמי עושה את זה שוב.

אני פשוט לא בנויה להריונות. לא יכולה. 

מקווה שבעתיד בורא עולם יעזור לי להתגבר ולהביא עוד ילדים כן כדי שתהיה משפחה של 5.. אכי"ר. נגיד בעוד איזה 3-5 שנים.

משפחה של 2 מרגיש לי קצת מידי.

אני עוד צעירה ככה שיש זמן ב"ה.

שנקלטנו להריון שני באופו טבעי

לא מנעתי כי לא חשבתי שאחרי ivf זה פשוט יקרה סתם ככה 

זה באמת נס כי אם הייתי מונעת בטוח הייתי מחכה עשור לפחות!!!!

הכל מלמעלה ולטובה,ב"ה

עכשיו יש  7 מהממים

ולא יודעת אם לקחת הפסקה או לא....

עדיין רוצה 10 אבל עייפה קצת 

רציתי עשר 

ועדין בדרך לעשר בעזרת השם 

מתפללת כל יום להשם שיתן לי כוחות והמון סיפוק מגידול הילדים כי זה מה שחשוב !!

עוד לפני החתונה הייתי בכיוון של 8 ילדים בערך.

אבל כשהתחתנו הרגשתי שלא נכון לנו להיכנס מיד להריון וחיכינו.

בהריון הראשון היה כל כך קשוח שכמעט נשבעתי שזה הראשון והאחרון שלי.

ומאז שהילדים הגיעו אני רק רוצה עוד ועוד. יש לי 2.

כל אחד מהם בא לי אותו איזה 4-5 פעמים.

פשוט שרופה עליהם ועל האימהות.

אז חזרתי חזרה לחלום של 7-8 ילדים.

מקווה שאספיק כי אני לא כ"כ צעירה ואני גם לא בנויה להריונות צפופים...

רוצה משפחה גדולה, כמה? אין לי תשובה.

אין לי התנגדות להרבה ילדים אבל מקווה שתמיד נמשיך להיןת קשובים לכוחות וליכולות שלנו.

זורמים עם הרצון והכוחות והיכולות

כרגע עם חמישה ב"ה

בינתיים אין לי תוכניות לגבי העתיד

חשבתי שאני רוצה 6

היום השלישי בדרך אבל היו התלבטויות עליו חחח וזהו אחרי זה אני סיימתי

נשאר אותו דבר.

אחרי שנהייתי אמא יצא לי קצת לחשוב על זה בכלים יותר מעשיים

למרות שעכשיו בהריוןהקשוח הזה כל הזמן אומרת לבעלי ש3 ילדים זה נהדרררר

אבל אני בת 24… אישית ברוווור לי שארצה בעזרת ה יותר

רציתי 10 ילדים, בית מלא ושמח

אפילו היו לי שמות לכולם, וסדר של הבנים והבנות 🤣

היום עם ארבעה, אני כבר מבינה שזה פחות מציאותי וגם פחות אידאלי בעיניי, יודעת שחשוב לי קודם לדאוג לקיימים. כל פעם מסתכלת על ההווה ולא על העתיד- אם יש כוחות לי ולמשפחה לאחד נוכחי נוסף.

כבר לא חושבת על מספרים 🤷‍♀️ לאן שנגיע נגיע בע"ה

אבל מאמינה שיהיו מרווחים יותר..

ושרק יהיה לנו כח תגדל אותם בשמחה ובאחווה🙏💓

לא הגדרתי מספר, תמיד אמרתי שבהתאם לכוחות שלנו. הכי חשוב לי זה סבלנות ופניות לילדים שכבר יש.

אבל כן בחלום ראיתי משפחה של 4-5 ילדים, עם רווחים בערך של 3 שנים.

כרגע עם 2, הקטן עוד מעט 4.

ולא רואה מתי זה יקרה.

רוצה מאוד

אבל אין יציבות מקצועית

המלחמה הזו שמה אותנו בעצור

בעלי כל כך לא פנוי לזה

אני סחוטת כוחות משנה מטורפת ועמוסה של מילואים.

משתוקקת ממש ממש לעוד, אבל לא רואה את זה בחודשים הקרובים.

היה כאן שרשור לא מזמן, על בייבי בום של מלחמה. ורציתי לכתוב בקנאה וגם קצת בכאב, שאני לא מבינה איך בייבי בום של מלחמה מתרחש בזמן מלחמה. אולי זה אחר כך.

כי כשבן הזוג במילואים, וכל החיים נעצרים, ואין לך מושג אם מחר בבוקר עדיין יהיה לך בן זוג

אז יש כאלו שזה גורם להם לרצות להביא עכשיו

ויש כאלו שזה גורם להם לחכות עוד ועוד, לחכות שהחיים יפסיקו להיות כאלו שבריריים.

אין כאן נכון או לא, זו לא ביקורת.

סתם פורקת כאן

שהמלחמה הזו, משפיעה הרבה מעבר למה שנדמה. ושזה שהיא כל כך ארוכה, מקשה על ההתאוששות וההשתקמות

את צודקת, האמת הזאת ממש כואבת ומורכבת.

תודה לכם, אין לי משהו חכם להגיד על זה מעבר למה שכתבת ♥️

רק כשכתבתי הבנתי כמה זה בעצם חסר לי.

כי הכל נעצר לי השנה, אפילו היכולת שלי להרגיש.

פתאום שאני כותבת, אני מבינה שיש בפנים הרבה רגש, הוא פשוט שכח איך לצאת, כדי להגן עלי

השנה הכי הזויה בעולם.

היא פשוט הלכה לאיבוד כזה

והיתה קשה

אמאל'ה שתיגמר כבר!

ושהשנה החדשה תביא איתה בשורות טובות וגאולה

חמישה ילדים.. גדלתי בעיר, באזור המרכז, ולא הכרתי משפחות עם יותר מחמישה.. כשקצת "נפתחתי" לאזורים שהם לא ת"א-ראשון-חולון-בת ים, בתקופה של הסיירות של השירות לאומי, גיליתי בנות שיש להן גם 11 אחים והייתי בהתחלה בשוק- אבל שניה אח"כ מוקסמת! גיליתי משפחות מרובות ילדים שלא חסר להם כלום ושקיבלו אפילו יותר ממה שאני קיבלתי מבחינות מסוימות (אנחנו שלושה סה"כ, כולל אותי)

החלטתי שאני רוצה 12 ילדים בע"ה.

הכרתי את בעלי בתחילת השירות לאומי והתחתנו בסופו ב"ה.. שנינו רצינו "הכי הרבה ילדים שנוכל להביא בע"ה, משפחה גדולה בע"ה"

היום יש לי חמישה ילדים, אני בהריון שישי ב"ה ורוצה עוד בע"ה.. יש רגעים שקשה לי.. חד משמעית!!!! אבל בדר"כ הרגעים האלה עוברים.. ותמיד פשוט בא לנו עוד.. אני לא יודעת אם באמת נביא 12 בע"ה, יותר או פחות.. רק שה' ייתן כוחות.. הלוואי שאוכל להביא כמה שיותר בע"ה.. אני עדיין בשנות ה20 ומהבחינה הזאת לגמרי יכולה להספיק.  אבל בסוף הכל בידי שמיים ב"ה..

לא יצא לי לחשוב על זה ככ האמת

אבל מאוד רציתי להיות אמא צעירה. בסוף ילדתי את הקטנה שלי בגיל 27.

יש לי 2

לא יודעת אם סגרתי לגמרי, אבל לא בוער לי עוד. בכלל אבל.

אני רציתי 5, בעלי רצה 7.

אני עדיין רוצה 5 אבל 99% שנשאר עם הארבעה שיש לנו.

בגלל נסיבות החיים.

אולי כי לא קראתי את המפה נכון.

בד"כ בתכנון משפחה מסתכלים על שנות הפוריות של האישה. ופה לקחתי מרווח ביטחון מכובד.

פחות מדברים על הגיל של הבעל.

בעלי יותר מבוגר ממני וכל שנה שעוברת מרחיקה אותו יותר מהרצון לעוד ילד.

ככה שאני לא בונה על זה שהקטן יגדל עוד ואולי ידגדג לו..

מצד שני כל שנה שעוברת גם מרחיקה אותי מעוד סשן של הריון ולידה. לא רואה את עצמי עוברת את זה שוב.

לא חושבת שהיה נכון מצידי לקבל החלטה אחרת בכל נקודת זמן לפני כן.

כלומר גם אם הייתי יודעת שאני צריכה "להספיק" את כל כמות הילדים שאני רוצה בתוך טווח זמן צפוף יותר, לא חושבת שהיה נכון לעשות את זה במכלול השיקולים.

אבל מי יודע, אולי יום אחד משהו ישתנה. כרגע ההסתכלות היא הלאה.

כנראה גם לי לא היה מה לעשות עם המחשבה הזאת גם אם הייתה עולה, אבל מודה שזה לא היה מספיק במודעות.

בעלי בעבר היה הרבה יותר אנרגטי ופעיל שפשוט לא ראיתי את זה בא למרות שהוא כן אמר משפטים כמו "אני לא כמו פעם" לא הפנמתי שזה באמת עומד לבוא.

וגם @כבתחילה ו@חדשה כאן 2 אם תרצו כמובן,

זה יכול להיות ממש רגיש, אלא זה צד שפחות מדובר והייתי מעוניינת לשמוע עליו

עברתי לידה קשה וטראומתית, ואחרי זה גם הגידול שלו היה מאד קשה. עד גיל 8-9 חודשים הוא היה כל הזמן בוכה ורוצה רק על הידיים, ורק אותי.

הלידה ממש שינתה לי את החיים. נפשית - אני בטראומה עד היום, פיזית -  התפרצו לי כל מיני דברים בגוף שכנראה הם כרונים, וזוגית..

וזה דברים שאני סוחבת עד עכשיו.

גם היום, כמה שנים אחרי, הוא ילד לא הכי קל לגידול. ב''ה אני מאד אוהבת אותו, והוא גם ילד מהמם במקביל, אבל עדיין מאד קשה לי.

ובאופן כללי, אני לא אדם שאוהב ילדים, לא מושך אותי, ולא רואה שום ערך בלהביא עוד...

אחרי הלידה היה לי לא פשוט

ההריון היה לי קשוח הייתי מאושפזת המון, מהרגע שעשיתי בדיקה קבלתי שמירת הריון.. הלידה עצמה הייתה לא פשוטה .. נקרעתי תפרו אותי ההחלמה והטיפול בילדה לא היה קל .. שאחד בבית ואחד מפרנס זה מחרפן .. המשכורת שלי דלה אז לא יכולתי לשים במעון. החוסר עזרה מהמשפחות

ובגדול לא ככה דמיינתי את החיים 😂 ציפתי שירעיפו עלינו אהבה ויתגאו בנו בזה שהיא נכדה ראשונה בפועל התעלמו מקיומי 😅😂

שחשבתי עלייך המון מאז הפעם האחרונה שכתבת

אני מקווה שהמצב השתפר מאז❤️

זה כל כך מאתגר❤️

מקווה שאתם יותר בטוב עכשיו

שהתחתנתי לא חשבתי על הנושא

בהריון הראשון הבנתי שאני לא רוצה ללדת הרבה

היום סיימתי ללדת, 4 ילדים.

במבט לאחור היו שנים שעשיתי הרבה מעבר לכוחות והרצונות שלי, אם הייתי מתחילה את המסלול היום, היו לי 1-2 ילדים.

בפועל יש 5 לא בטוחה שיהיו עוד כבר..

בגדול אילוץ כי לקח לי זמן להיכנס להריון והריונות בסיכון וכו..

בדיעבד בטוחה ויודעת שזה מדוייק עבורי ושמחה במה שיש לי..

זוכרת שבת דודה שלי ואני כילדות דמיינו 18 ילדים לפחות לכל אחת

אז אמנם שתינו התחתנו צעירות, אבל היא מסיבה עצובה בעצם סיימה כנראה ללדת, ואני - נו, טוב, עכשיו הקיסריים מגבילים אותי... (ב"ה שזו הסיבה שלי ולא חלילה הסיבה של בת דודה שלי...)

סומכת על ה' שיעשה הטוב בעיניו, וייתן את הכוחות הפיזיים והנפשיים בהתאם למה שנכון בשבילי. (כמובן, גם עושה את ההשתדלות שלי בהתאם...)

כרגע עם 3 ועדיין רוצה לפחות לפחות 5 בשאיפה ליותר

תאכלס במה זה תלוי ? בכוחןת שה' ישלח לי וברצון של בעלי

(שלא מבין מה רע ב2 ילדים🤣)

ובאמת יש לי הרבה

כרגע שוקלת לסיים את הילודה כי אני עייפה וגם הגיל.

רצינו המון ילדים

בגלל שאני בלי אחים ואחיות .. ובגדול בודדה

כן רצינו משפחה ענקית עם מלא ילדים

בפועל יש לנו ילדה אחת ברוך ה בת כמעט 5

ותודה גם על זה 🩷

אנחנו רצינו כמה שיותר ילדים, לכיוון ה20.. חחח... אפילו שזה לא היה נראה מציאותי. אלא אם כן יהיו תאומים- ואני כל כך רוצה!!! הלוואי!

נכון לעכשיו יש לנו 5 ילדים שיהיו בריאים, כל ילד- פרויקט, שה' ישמור אותם.

אני לגמרי מרגישה שאני רק בחצי הראשון, אבל גם לא יודעת כמה אספיק ללדת כי אני כבר לא ילדה...

בין לידה ללידה לקחתי מניעה, והמרווחים גדלו, אבל עכשיו אני במצב של כמיהה ענקית לעוד הריון ועוד לידה, והלוואי של 2...

ובו זמנית, הייתי שמחה להיפטר מאיזה 10 קילו ככה... חחח

הלוואי שאזכה לגדל את ילדי כולם באהבה ובמסירות ובסבלנות

אניכל פעם מחדש מתפעמת מכוחות הנפש וממסירות הנפש שלך כדי להביא חיים לעולם...

את פשוט משו מיוחד!

בערך 9 ילדים.

עכשיו אני עם חמישה, תודה לאל, וואו. זה קשוח... נראה לי אני יורדת, לא יודעת כמה...

אבל זה אני אומרת עכשיו, אולי עוד שנתיים -שלוש-ארבע נרצה עוד ועוד...

שהייתי ילדה תמיד פינטזתי שיהיו לי 10 ילדים למרות שבשום מקום לא ראיתי משפחות כאלה גדולות

שבגרתי לפני החתונה אמרתי לבעלי שאני מאוד רוצה 8 ילדים, וב''ה זכיתי לכך. עדיין מדגדג לי באיזה מקום עוד אבל שילוב של גיל ועוד דברים כנראה שנעצור כאן.

ב''ה בית גדול זה הרבה שמחה בגדלים שונים (גם התמודדות, לא סותר)

כעת אני בהריון השישי ונראה לי שזהו, אבל אין לדעת

כל הריון אני בהתמוטטות כמעט ולא מתפקדת והילדים בהתאם, הם ממש ברגרסיה ומתנהגים זוועה. כל הריון אני מתחרטת מרגישה שאני עושה להם עוול

אז נראה מה יהיה במיוחד שאני כבר בת 38

מאתגרים אותי רגשית פיזית

הלחץ סביב ההריון ועוד

איך הצלחת בכל פעם להחליט להביא עוד חיים לעולם?

איל הצלחת שוב ככל הנראה בתכנון להיקלט שוב?

אני פשוט מרגישה שהרצון הזה לעולם לא יבוא שוב

ואני רק בהריון השני!!!

שניים יחסית צמודים ואז הפסקה ארוכה. זה עוזר להתאפס לי ולבית

ומבינה אותך בהריון עצמו כל פעם הרגשתי שדי זהו מיציתי וזה האחרון!! והנה אחרי זמן מה הרגש והכמיהה התעוררו מחדש. ככה זה בטבע זה טבוע בנו

כשהייתי נערה רציתי 8-10.

היום יש לנו ב"ה 4, ב"ה אני בהריון חמישי. שילוב של טיפולי פוריות, ותנודות ברצון שלי... הייתי רוצה עוד הריון אחרי הנוכחי, אבל לא בטוח שזה יקרה, כי ההריון הזה מאתגר יותר מכל ההריונות שלי ביחד, והגיל. בעלי עדיין רוצה יותר ילדים ממני. 

דמיינתי משפחה של 6-8 כזה, עכשיו יותר חושבת על כיוון של 4-6

לא הייתי קוראת לזה אילוצים, אולי התבגרות/ התפכחות... בהחלט גיליתי כמה זה דורש עצם הגידול ואני עוד רק בהתחלה, וגם כמה הריון ולידה באמת מפרקים את הגוף... וגם הפן הכלכלי מאתגר מאוד.

בע"ה מקווה שה' ישלח כוחות ומשאבים בשביל משפחה שמחה.

יותר חשוב לי משפחה שמחה מאשר משפחה גדולה.

בלי מספר ממשי, אבל היה לי ברור שיהיה לי ילד כל שנה וחצי-שנתיים, והתחתנתי צעירה...

אני ממש זוכרת שאחרי הלידה של השלישית היתה לי תחושת רווחה כזו, שהנה אנחנו "משפחה אמיתית" ולא  "זוג צעיר", ומאז משהו בכמיהה לילדים נרגע אצלי.

אני עדיין רוצה משפחה גדולה, וחושבת שיש לי כזו (שישה ילדים ב"ה). אבל כן דמיינתי משפחה גדולה יותר, והחיים הראו לי שהמציאות יותר מורכבת ממה שילדה בת 18 חושבת (והמציאות זה כולל גם את הגישה של בעלי- שמבחינתו 6 זה הרבה מעבר למה שהיה רוצה, וגם הקושי והעומס שבגידול הילדים הקיימים, וההבנה שלפעמים כמות באה על חשבון איכות).

היו תקופות בעבר שרציתי המון ולאט לאט זה ירד וכשהתחתנו לא רציתי בכלל.

אחכ לאט לאט הרצון חזר, חשבתי על אחד או שניים.

ברוך ה ילדתי שניים, והבנתי שאני רוצה יותר - 4 או 6.

אבל מאז קרה השביעי באוקטובר ויש לי ממש מחסום רגשי להכנס להריון שוב. לא מסוגלת לחשוב ללדת עוד ילד לעולם שהדבר הזה קרה בו.

מרגישה ממש אשמה מול האוצרות שכבר יש לי..

אז יש בי כמיהה חסומה לעוד ילדים, אבל כרגע לא רואה שמשהו ישתנה

אני יודעת שזה מפחיד. מה שעזר לי אחרי היה לצפות בסירטונים של איך לתפעל נשק שאוכל להגן על הילדים שלי במקרה הצורך. אבל דווקא גם מתוך השכול היה לי רצון חזק להוסיף חיים, בין אם זה להקים ישוב בעזה או להביא ילד

במצב שאת כבר בסכנה.

הקושי שלי הוא ההבנה שאני מכניסה אותם לסכנות, לסבל, להיות נרדפים - בארץ או בחול (תראי את הפיגוע אתמול.. אם הוא היה מצליח זה היה יכול להיות אסון בממדים מטורפים).

לא רוצה להכניס אותם לזה.

אלה שכאן - אגן עליהם כמה שאוכל, אתן את הכל בשבילם.

לא יכולה לחשוב להכניס במודע עוד ילד למקום הזה.

והקטע האידיאולוגי - מבינה מאיפה את באה, אבל אני ממש בכיוון השני בזה.. לא מתחברת ככ וגם קצת מרגישה שזה הסתכלות על האישה ועל הילדים ככלי. אבל ברור לי שמי שמתחבר רואה את זה אחרת

אז לי לא היה אף פעם מספר מוגדר אבל די דמיינתי שיהיו לי מספר ילדים כמו האחים שלי שזה קרוב ל10,

אבל לא יודעת עד כמה זה יקרה.. ה' מסדר לנו כמה שנים בין הריון להריון, זה לא בא מהר אז יש פערים בין הילדים.

וגם הריונות ממש לא פשוטים שאני מקווה שה' יתן לי ולבעלי כח לשאת עוד כמה כאלה..

תמיד כששאלו אותי בעבר כמה ילדים אני רוצה, התשובה הייתה כמה שה' ישלח וייתן.... הייתי מודעת לכך שלא תמיד נקלטים מיד, ולא הכל תלוי רק בנו אלא יש גם את רצון ה' וכמובן השתדלותינו..

וגם היום, ברוך ה' אמא לארבעה שיהיו בריאים 🙏🙏🙏בהריון חמישי, עדיין חושבת אותה מחשבה... שכמה שה' ייתן בעזרת ה' נשמח בזה, שרק ימשיך לתת לנו כוחות לגדל אותם בבריאות, בשמחה ובנחת.

גדלתי אמנם במשפחה מצומצמת, גם בעלי. אבל המשפחות של הוריי, שניהם, מאוד גדולות... ותמיד היה לי כייף בחגים ואירועים ושמחות של המשפחה....( וזה מה שתמיד ייחלתי ורציתי גם עבור ילדיי, שתהיה להם משפחה גדולה, אחים ואחיות, כי לנו בעצמנו אין הרבה אחים ואחיות...)

והיום כשאני נשואה, בקושי יש אירועים, כי המשפחה מצומצמת ולא כולם נשואים וכו'.. אז גם חגים מרגיש ממש מצומצם שאנחנו כבר עושים הכל לבד בבית עם הסדר והארגון שלנו וכו'...

לכן היה ממש חשוב לי שנצליח להקים בית עם הרבה ילדים, גם בשביל העתיד שלנו בעזרת ה' 

שהרצון בהתחלה היה גבוה יותר. וכשהתחילו במסע הקמת המשפחה, המספר התנמך קצת...

ועונה לגבי עצמי-

רוצה מלא ילדים בעז"ה. חלום שלי כמה שיותר!

אבל-

אני רק בתחילת הדרך.

הריון ראשון היה קלי קלות, ולא רציתי למנוע אחריו בכלל, מרוב שהתאהבתי בהריון, ובילדון ובהורות.

הריון שני קשוח יותר, וילד שמתחיל לגדול ודורש ממני לגדול איתו. ההורות כבר לא רק גיפופים, נשיקות, לילות לבנים וטיטולים. כבר יש מימד אחר של קשר (והוא רק בן שנה + 5🤭)

ועדיין יהיה לי מבאס למנוע אחרי הלידה, לא יודעת אם ארצה. במיוחד שההנקה מנעה לי יפה פעם קודמת. חייבת להחליט לגבי זה.

בקיצור, כרגע עוד חולמת על משפחה ענקית.

כלומר ברור שזה בסדר לשאול אבל העלה לי את הכאב האישי שלי

תמיד חלמתי על המון המון ילדים, זאת היתה השאיפה שלי לחיים

בפועל נתקלנו בקשיי פוריות רציניים מאד, זכינו באחד יחיד ומיוחד שהגיע בדם יזע ודמעות ואנחנו מאושרים ממנו מאד

ועדיין מאחלים לו ולנו עוד הרבה אחים ואחיות ומשפחה גדולה ומאושרת,

ועובדים על זה מאד מאד קשה. חודשיים אחרי הלידה כבר חזרתי למירוץ הטיפולים, ובינתיים זה עוד בסחבת.

אני בעבודה אישית להצליח לשאת את הניגודים, בין אמונה וביטחון שנזכה לעוד הרבה, ובין הבנה שיש מציאות ונסיון למצוא מי אני גם מחוץ לחלום של משפחה גדולה.

מאחלת לכם מכל הלב להגדיל את המשפחה ובקלות!! הלוואי שתגשימי את החלום!

שהשם ישלח לכם את הכוחות

ובעז"ה גם את השפע שאתם מייחלים לו

🤍

אני מתקרבת קצת לשם אבל כן משהו קצת התעייף

אבל כן רוצה עוד אבל כבר אין זמן כאונולוגי

אם אגיע ל9 אהיה שמחה נראה לי

רק שיפסיקו לריב ואז אפשר גם 20 חחחח

האמת שאף פעם לא הגדרתי ממש מספר.

כמה שיותר בגבול היכולת הנפשית הפיזית והכלכלית...

בפועל יותר קשה לי פיזית ובעקבות זה גם נפשית ממה שחשבתי ואני צריכה לנוח בין הריון להריון... יותר ממה שהייתי חושבת שאצטרך/ארצה.

(עכשיו למשל הקטנה בת שנתיים וחצי ורק עכשיו מתחילה להרגיש רצון ומסוגלות לעוד אחד, כשבאידיאל אולי זה כבר הזמן ללדת ולא רק להתחיל לחשוב חחח)

אני חושבת שמי שיותר מתמודד אצלנו עם הפער בין הרצוי למצוי זה דווקא בעלי.

אבל בגלל שהתחתנתי צעירה ואת הגדולה ילדתי בגיל 20 כנראה שלמרות הקושי והצורך לנוח ככל שזה תלוי בנו כן יהיו לנו 6-8 ילדים בעז"ה!

אצלי זה כואב ממש. ורגיש גם.

רציתי הרבה... איזור ה10+

גם בעלי

מאז הילדים בעקרון עוד יותר רוצה ככה כי הם הדבר הכי מתוק ומשמח בעולם למרות הקושי

אבלללל

עם ההריונות שלי אין שום סיכוי שאגיע למספר כזה בחיים..

לא מבחינת הכוח סבל והמוכנות לעשות את זה שוב ושוב כשזה פשוט גיהנום של 9 חודשים

לא מבחינת כמה שזה פשוט עוצר את החיים לגמרי ל9 חודשים מבחינה משפחתית, זוגית, תעסוקתית והכל.

לא מבחינת ההחלמה אח''כ מכאלה הריונות

לא מבחינת היכולת הפיזית של הגוף לסחוב הרבה הריונות ככ קשים ומחרידים שמסכנים אותי ..

קיצור פשוט לא רלוונטי

לצערי הרב

אז זה תהליך של לקבל שלא תהיה לנו משפחה בגודל שרצינו. אבל אלה החיים.. עם כל הבאסה והכאב

ומנסים הכי לשמוח בכמה שיש ולקוות שיהיה כוחות מכל הבחינות לעוד..

ושבסוף נשמח בכמות ולא רק נצטער ש"אם לא ההריונות"  יכלו להיות עוד..

בעלי הרבה יותר מצליח להשלים עם זה וכמה שיהיה זה טוב והעיקר הכוחות וכו' וגם 3 זה משפחה מהממת.

הלואי שהייתי ככה גם, אני ממש בכאב וכעס מול זה... 

נראה שכללית יותר קשה לנשים מאשר לגברים החוסר יכולת/מסוגלות ללדת עוד

כי זה בטבע שלנו

הגוף שלנו גם מזכיר לנו מידי פעם את חלק מייעודו (וסת וכו') כך שאי אפשר להתנתק מזה ופשוט לשכוח..

מפתיע אותי שרוב הנשים פה חלמו על מישפחות גדולות. מעניין אותי להבין למה, כי בעיני זה אמור היה להיות הפוך.

אני תמיד חלמתי על ילד אחד או מקסימום שניים. בעיני זה היה המישפחה האידיאלית - אבא, אמא בן ובת

כיום יש לי שני ילדים, ואני דווקא כן אשמח אם יהיו לי עוד ילדים, בעזרת ה.

בין 10 ל15

היום עדיין רוצה ככה

אבל מבינה שזה לא כזה בקלות בכללללל

חושבת יותר בכיוון של 8-9

ואם יותר שימת לב למצב הגופני שלי בעיקר וגם למצב הנפשי כמובן.

הריונות קשים וזה משפיע אבל אני גם ממש צעירונת אז הכל יכןל להיות

כמה אחים אתם בבית?

מעניין אותי לדעת אם זה קשור ומשפיע

אני מגיעה מבית של 12

חלמתי על 8 (והמשפט שמגיע מייד אחרי הוא שאני רוצה קטן יותר מההורים)

כיום החלום ירד לפחות..

יש למעלה כמה שכתבו שהן רוצות הרבה בגלל שהן מגיעות ממשפחה קטנה

והיום רוצה כמו המשפחה שגדלתי בה או קצת פחות.

אני חושבת שזה משפיע, אבל לאו דווקא לרצות כמו המשפחה.

מי שהיה לו טוב בבית הוריו, ומעריך את ההורות של הוריו ובקשר טוב עם האחים - סביר שירצה מספר דומה (לפחות בהתחלה, כמו שניתן לראות מהתשובות כאן, הרבה דברים משתנים אחרי שנהיים הורים בפועל)

מי שלא היה לו טוב בבית הוריו, שיש לו חילוקי דעות על צורת גידול הילדים שלהם, שאין לו קשר טוב עם האחים - בטח ירצה יותר/ פחות בהתאם לאיך שהוא תופס שמשפחה אידאלית כן נראית בשונה מהמשפחה שלו.

וגם כאן יש יוצאי דופן

ורציתי הרבה דווקא בגלל זה...

כי גם המשפחה שלי וגם המשפחה שלו, כל אחד שם בכיוון אחר... שפחות יש מפגשים וקשר כמו שהייתי רוצה שיהיה בין ילדיי...

בעלי מבחינתו היה מסתפק ב3, כמו שגדל בבית.. אבל תכלס אחרי הלידות, כשהוא רואה שיש בן אחד כרגע, הוא ממש רוצה שיהיו לפחות שני בנים 😅 

לא התכוונתי להכאיב, זו בהחלט שאלה שעלולה להיות טריגרית.

אני בעצמי שאלתי אותה בגלל מחשבות שלי ותהליך שאני עוברת בנושא.

אני לפחות הייתי שמחה שהחלום מלפני החתונה לא ישתנה, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ועדיין קשה להרגיש שאין לי מספיק כוחות כמו שהייתי רוצה שיהיו.

(אני צעירה ודברים יכולים להשתנות לכאן ולכאן, ועדיין...)

כן דמיינתי וחשבתי שהאמהות מאוד מתאימה לי (עוד כהייתי ילדה החלום הכי גדול שלי היה להיות בהריון ולהיות אמא והייתי משחקת בזה המון חחחח)

וגם הייתי בטוחה שילך לי בקלות כי אני טובה עם ילדים (לא באמת,כשזה ילדים שלך).

היום יש לי 3 בנות שילדתי את כולן בקיסרי. אז זה גם פקטור.

חולמת שה' יפנק אותי ויהיה לי עוד 2 או 1 לפחות

ובעיקר שמחה על מה שיש ושמחה שילדתי אותן צפופות.

בעבר רציתי 8 בערך

היום אני רוצה כמה שיותר חחחח

מקווה שיהיה לי כוח גם לעשרה ילדים בע"ה (אולי יותר😍)

עכשיו יש לי שניים וזה הדבר הכי טוב שקרה לי

ב"ה יש לי כוחות וזה ממלא אותי כל כך, רוצה עוד מהטוב הזה!

רציתי קרוב ל10 חלום שלי ושל בעלי

ואז נולד בני הבכור המיוחד והמקסים ילד עם אוטיזם בתפקוד בינוני נמוך ויש הרבה קושי ילד בן 7 לא מדבר כלל לא גמול ,החיים הישתנו,אנחנו עם ארבעה כרגע בלי אוויר לנשימה,יחסית צפופים,ואנחנו החלטנו שרוצים אולי עוד שניים בעתיד בעזרת השםם!!  

מאז ומעולם רציתי משפחה גדולה, 10 לפחות! ועדיין חולמת על זה!

אחרי 2 הריונות קשים מאד עם סימפי’ קשוח לא יודעת איך זה יקרה, אבל עדיין מתפללת על זה

מאמינה שהרצון יחזור אלי, אחרי שבעז"ה אני אטפל בעצמי

וגם בעלי כאילו רצה.

והיה לנו ברור שהשותפות שלו קריטית כי אני לא אוותר על ההתפתחות שלי מחוץ לבית

כשהחיים האמיתיים הגיעו הוא בעיקר ירד מהעץ,הרבה יותר חשוב לו החיים בחוץ,הוא פחות ופחות מוכן להתעסק בגידול הילדים בהיבט הטכני וזה כמובן גורר גם אותי לרווח הרבה יותר....

אבל בעז"ה שיתן לנו כח.

כרגע מסתכלים כל פעם על האחד הבא ולא יותר 😉

ויותר מזה- ילדים נראו לי כמשהו מכביד ביותר. משהו שישלול ממני את החופש שלי.
בסוף התחתנתי עם בעלי, שהיה גרוש עם ילדים (חמישה)
ומאז נולדו לנו שלושת האוצרות שלנו, שאני אוהבת בכל ליבי.

גיליתי שילדים הם אכן דורשים, אבל דווקא הדרישות שלהם הוציאו אותי מעצמי ומהלופים בהם הייתי.

הם גרמו לי לצאת החוצה מעצמי, ולהבין שיש הרב טוב ואור בחוץ.

עכשיו הייתי שמחה לחמישה, אבל בכל יום מודה לה' שנתן לי את אלה שלי, שהם כ"כ לא מובנים מאליהם!
ברור לי שלפי הרקורד האישי שלי, יכולתי בקלות להיות היום רווקה. כי לא ראיתי בנישואים או בילדים משהו שגורם לאושר.

וטעיתי. 
והעולם (או ה'), פקח את עיניי.

בזכותם אני יותר חיה, אני יותר אני (הרבה יותר אני מאשר שהייתי כל היום עם עצמי, בחקירות פנימיות ובחפירות בנבכי הנפש), והם מוציאים ממני את רוח השטות שבי, שיקרה לי מאוד ושכמעט איבדתי אותה בתוך המסע ה"רציני" של החיים.

עושה חשק להכיר אותך

את נשמעת אישיות מדהימה

עדיין רוצה מלא...

הראשונה בדרך...

מה יהיה בהמשך? אין לי מושג...

רציתי יחסית הרבה ועדיין רוצה (והרצון דווקא גדל..)

עוד לא הגעתי למה שרציתי אבל גם אני גדלה, אז נראה לפי מה שה' יתן ולפי הכוחות

מודה מאוד על מה שיש. זכיתי לעבור כל מיני אתגרים, ומודה על כל נס שהגיע למשפחתינו

אני עדיין רוצה

כרגע יש לי צפופים יחסית

אבל כל התהליך של הבאת ילדים והגידול שלהם כל כך מאתגר ודורש שאין לי מספר בראש, אנחנו כל פעם מנסים לעשות את החשיבה מה הכי נכון עכשיו..

מקווה ממש שהשם יתן לנו כוחות, אנרגיה, שמחה ומשאבים להרבה ילדים למודים ומתוקים

הם הדבר הכי מתוק וטהור ומשמח שקיים עלי אדמות

תמיד רציתי הרבה, ומלפני חמש שנים, כשנעשיתי אימא - הרצון התגבר ב"ה.

פשוט כמה שה' יזכה אותנו

גם זה תלוי זוגית אני חושבת

בעלי מאוד אינטנסיבי בעבודה והכל עליי בבית ועם הילדים

זה מאוד משפיע על היכולת הפיזית והרגשית

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת

והיה מעולה

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.

גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".

להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.

ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן

קיצר זה משגע

אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..

אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח

שהן לא מעירות.

רק בלילה האחרון.

אבל ניצלתי, כי חתכתי יום קודם

;)

יש הבדל בין מחלקה של ביות לאפס הפרדה? או שזה אותו הדבר?

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

בדקו כשהייתי ערה

הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום

אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.

אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...

אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...

לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.

במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.

אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.

זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט

מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה

כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים

אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)

כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!

לא לחץ דם, ולא כלום

רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי

מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי

ולמה?

כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה

והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי

למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז

כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....

היה הזוי....

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...

השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)

או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.

השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?

ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...

אם זה לא דימום חזק אז זה לא דחוף.

עיצות לקיצור והפסקת דימום-

1. לשתות מיץ מלימון כל בוקר, במקרים קשים לשתות אחד בבוקר אחד בערב. להקפיד רק מהיום השלישי לווסת ולא לפני כן, ועדיף לטובת השיניים לשתות את זה עם קש.

2. לשתות הרבה מים

3. לא לעשות פילאטיס ומאמץ פיזי

4. ביופלונאידים לפי המינון המומלץ המצורף

5. לקחת ברזל וB12

6. לשבת באמבטיה חצי שעה ו/או לשטוף ישירות את האזור בתכיפות במהלך היום

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!

לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים..

ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)

ברוכה השבה!

אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...

אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

והכל היה בסדר

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם