אני לא אוהב להגיד את זה בפירוש, אבל לא אכחד מלומר את האמת. הביטוי של זה הוא אצל החרדים, לדוגמא (לפחות רובם כמדומני, אני לא מדבר על הרבנים הגדולים מהם, אם כי גם עליהם יש לומר דברים אחרים, ואכמ"ל). "אם הבנים שמחה" מדבר על זה. הוא רואה שכל התורה מליאה מזה שיש מצווה לעלות לא"י, הרמב"ן פוסק את זה במפורש, ומוכיח ומראה שהיהדות דחתה את דעת המגילת אסתר ברמב"ם וזה לא נכנס ברמב"ם, ולכן כל מי שמתנגד לעלייה לא"י, או סאטמר שאף אומרים שזה "מעשה שטן", זה כי הוא כנראה שכח לאהוב את ה'. הוא אוהב את התורה, כי יותר קל לו משום מה ללמוד תורה בחו"ל, מקסיקו עיר התורה וכו', אבל שכח לאהוב את ה', ולברר מה רצונו. אהבת התורה הרוחנית יכולה להביא את האדם להיות "מרחף" ולא להבין שרצונו של ה' הוא לא רק בדברים רוחניים, ה' רוצה שהאדם יגלה את אור ה' בארץ, יעשה מצוות במעשה, "...כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נְאֻם ה'", וזה מה ש"אם הבנים שמחה" מביא על חזקיהו שלא עסק בפריה ורביה כי לא רצה שיצא ממנו בן רשע, אבל אומר לו ישעיהו: "בהדי כבשא דרחמנא למה לך?". ה' ציווה אותך לעסוק בפריה ורביה, וזה רצונו. מרוב אהבת התורה, דהיינו, תפיסה רוחנית שיש לאדם, ואהבת הטוב, האדם שוכח לאהוב את ה' ולעשות רצונו, ושוכח שזו תכלית התורה.

אגב, לפי המהר"ל שם יוצאת מסקנה חריפה: החרדיוּת, אף שהיא נובעת מרצון טהור, עלולה להוביל לחילוניוּת (וזה קשור ל"ע לתופעת בני הרבנים). הרב קוק (הרב זצ"ל) בעצמו כותב רעיון דומה. רציתי להוסיף עוד משהו קטן אבל שכחתי....😪

מאיפה הביטחון להגיד דברים כאלה? אתה לא חושב שיש בזה הוצאת שם רע?

אתה טועה ומטעה.

ממה שכתבת זה נראה שאתה לא באמת מכיר את הציבור החרדי.

הרעיון הזה שפירטתי וביארתי פה מופיע ג"כ ב"אם הבנים שמחה" (זה מהלך די ידוע בציבור שלנו) שהסיבה שהמרגלים לא רצו שעם ישראל ייכנס לארץ אף שזה היה רצון ה', כי הם רצו להישאר במדבר, כשמשה רבינו מלמד את העם תורה ויורד להם מן מהשמים, ו"שמלתם לא בלתה מעליהם" ("שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה"), ופחדו מדרדור רוחני שיגיע בעקבות חשיפה לחיי החומר. ובאמת החשש שלהם מוצדק, שהרי התורה בעצמה מזהירה שכאשר עם ישראל יגיע לארץ לבתים מלאים כל טוב שלא בנה ויאכל וישבע, יישמר שלא ישכח את ה' א-לוהיו שהוציא אותו ממצרים (=ועשה לו ניסים במדבר). וכן מה שכתוב: "וישמן ישורון ויבעט", שהשבע יכול להוביל לבעיטה (לעומת המן שנאמר עליו בתורה: "ויענך וירעיבך....", ואכמ"ל). אבל אף שהחשש שלהם היה מוצדק, רצון ה' היה שניכנס לארץ (זה גם חלק מחטא אדם הראשון, או יותר נכון החטא ה"שני" של אדם הראשון, שאמר: "האשה אשר נתת עמדי", ורש"י אומר: "כאן כפר בטובה". יש לרב שרקי מהלך על זה שכל מהות האדם הנברא הוא להגיד תודה. אור החיים (אם אני לא טועה, או שזה המלבי"ם) מסבירים שאדם הראשון חשב ש"אין רע יורד מלמעלה", ולכן לא חשב שהאשה תכשיל אותו. גם שם, אדם הראשון חשב שהאשה כפי שהיא היא "לא טובה", כיוון שהכשילה אותו, אבל זו כפירה בטובה לא להודות על מתנה של הקב"ה, אף אם יש במתנה זו חשש של כשלון, ובאמת גם הכשלון נלקח בחשבון ובדיעבד הוא חלק מתהליך בונה). "אם הבנים שמחה" גם אומר את זה בחזקיהו, כפי שהבאתי כבר, שכיוון שלא רצה שיהיה עוד רשע בעולם, נמנע מלהוליד אותו, אבל בגלל תפיסתו הרוחנית, הוא נמנע מלעשות רצון ה'. דבריי גם מבוססים בסיפור על הרב זצ"ל שאמר לרב מסויים (לא זוכר מי בדיוק. זה מופיע בשיעור של הרב דוד אמיתי שליט"א על מחלוקות בין הרבנים, באתר ישיבה) ש"ליראת שמים צריך שתהיה יראת שמים".

למה הוצאת שם רע? זוהי האמת. מדוע את חושבת שאני טועה ומטעה?

אני מכיר את הציבור החרדי. יש לי קרובי משפחה חרדים.

הוצאת שם רע זה כאשר אתה משליך את כל הדברים השליליים האלה על הציבור החרדי.

הניסיון להצמיד אותם לציבור שלם זה ממש חוצפה לדעתי. ואני בספק גדול אם ישבת ללמוד על האידיאולוגיה החרדית מחוץ לד' אמות של הבית מדרש החרד"לי.

הרב יששכר טייכטאל, בעל "אם הבנים שמחה" (שהיה בעצמו אחד מהגדולים החרדים, אז הוא הכיר את הציבור החרדי), אמר את זה, וכפי שאמרתי, הרעיון הזה אמר אותו הרב קוק זצ"ל (אם כי לא אמר את זה בהקשר ספיציפי של הציבור החרדי).

ציבור זה בהכרח לא אדם פלוני או אלמוני. זו שיטה, אידיאולגיה שעומדת בבסיס הציבור בכללותו. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל (או במילים של חז"ל: אין לומדים מן הכללות ואפי' במקום שנאמר חוץ). מה את מגדירה ללמוד את האידיאלוגיה החרדית? האם יש ספר שנכתב על שיטתם בנושא א"י? לא. יש רק דברים שבע"פ (היחיד זה ויואל משה, שעדיין לא עברתי עליו לצערי. אבל אם הבנים שמחה הביא את הטענות החרדיות בעצמו, וכן דיברתי עם חרדים, ויש לי קרובי משפחה חרדים, כפי שציינתי).

לשמוע וללמוד מהרבנים החרדים המינסטרים שאוחזים ממש בהשקפה החרדית ויודעים ללמד ולהסיר אותה, וספרי השקפה אם ידך משגת.

בנוגע למצוות יישוב ארץ ישראל בזמננו.

אני רק מנסה להבין מה הוא הבין ממנו.

גם טקסט אחד ברור ככל שיהיה אנשים יכולים להבין אותו אחרת.

הוא לא רק שינה את השקפתו בנוגע למצוות א"י, בגישתו הוא ממש קוקניק (לעומת נגיד הרבנים הספרדים שהם ציוניים אבל הם לא ממש אותו סגנון של הרב קוק בהשקפה).

בפרק שלישי אות נ"א (וכן באות נ"ג) הוא כותב שאותם רבנים מתגדים לציונות משום נגיעת עצמם (כיוון שחוששים לאבד ממשרתם), ובהקדמה שנייה גם מביא אפשרות זו, שהסיבה שהמתנגדים לציונות הפכו עבירה למצווה ומצווה לעבירה כנגד התורה זה או משום נגיעה עצמית (עד שאם יאמרו להם אלפי אלפים של ראיות לא יחזרו בהם), או משום שיש קליפה שגוברת באותם רבנים כדי לעכב את הגאולה. הוא כותב בהקדמה השנייה שהשוחד מערבב את האדם עד שהוא בעצמו לא יודע שהוא פועל בגלל השוחד, וחושב שהוא פועל לשם שמים, אבל כפי מה שהבאתי מהסיפור עם הרב קוק זצ"ל: צריך שליראת שמים תהיה ג"כ יראת שמים. אלו דברים חריפים שראוי להביא אותם, אבל לא משם לקחתי את מה שאמרתי.

בפרק שני אות ט' הוא מביא את העניין של חזקיה שלא רצה לעסוק בפריה ורביה כי ידע שיצא ממנו בן רשע (ואכן בסופו של דבר יצא ממנו מנשה), אך ישעיה אמר לו: בהדי כבשא דרחמנא למה לך? ה' ציווה אותך לעסוק בפריה ורביה, אפילו שזה לא תואם את הציור הרוחני שלך, ועכשיו יצא בן רשע, עליך לעשות את רצון ה'! וכך טוען הרב יששכר כלפי החרדים, גם אם אתם חושבים שיכול להיות פה דרדור רוחני וכו' (ולא אמרתי שהחשש לא מוצדק), עליכם לעשות רצון ה'! מהבחינה הזאת, מי שמעדיף את הציור הרוחני שצייר לעצמו (ויכול להיות שצייר בצדק) על פני רצון ה', זה מראה שמראש תורתו לא מכוונת באופן מלא רק למלא רצון ה', ואולי הוא "משוחד רוחנית", הרצון שלו לעסוק בתורה ולהישאר במציאות רוחנית מבלי לרדת לחיי המעשה שאז ייאלץ לעזוב את אותה חממה רוחנית, גורמת לו להילחם מבלי דעת על אותו מצב (וכך גם רציתי להגיד שדבריו של הרב יששכר בשני המקומות משלימים אחד את השני, והשוחד לא בהכרח שוחד גשמי. כמובן, לא על זה אני מסתמך). ואת העניין של "בהדי כבשא דרחמנא" חזר עליו עוד, לדוג' בפרק שלישי אות נ"ג הזכיר זאת, וכן באות ס"ז (ובפרק רביעי אות ט"ז הוכיח שאפילו צדיקים יכולים להיות מרגלים).

לגבי מה שאמרת מסאטמר. א', רוב החרדים לא כמו סאטמר, ואכן זו אידאולוגיה נוחה. ב', מבחינתי עיקר השוחד אינו שוחד גשמי, הפוך, מדובר בשוחד רוחני. מרוב שהם אוהבים את התורה ואת המציאות הרוחנית הזאת, הם לא רוצים לאבד אותה, ושוכחים שמטרתה היא לעשות את רצון ה', וכשהיא לא מכוונת לשם, היא מאבדת את משמעותה הגדולה. במובן מסויים הם אוהבים את התורה יותר משהם אוהבים את ה', וזה מה שגורם להם לבלבול. מבחינתם הם רוצים לעשות את רצון ה', זה לא שבמודע הם עושים נגד רצון ה', אני מדבר על התת-מודע.

עיקר המחלוקת בין כל השיטות זה על רצון ה'. כל אחד תופס את זה אחרת.

עכשיו אני מבינה למה כשאתה תופס את רצון ה' כx ברור לך שכל מי שלא בדעה הזאת טועה ולא עושה את רצון ה'.

עכשיו אני מבינה למה אה מפרש את זה ככה ואומר שהם לא אוהבים את ה', כי בעינין הם עושים הפך רצונו. רק שאתה לא מעלה בדעתך שגם הם בדיוק כמוך חושבים שהם יודעים מה רצון ה' ודווקא אתה טועה.

ובסוף העיקר שכולם מכוונים ליבם לשמיים.בתקווה.

אני יודע שהם חושבים שהם עושים רצון ה'. אבל, שני דברים. א', מבחינתי יש פה שיטה שלא מחזיקה שכל ומופרכת. ולכן אני חושב שבתת-מודע הם אוהבים את התורה והאהבה הזאת מתגברת על אהבת ה' שלהם עד שהם מגיעים לעשות משהו שהוא לא רצון ה'. ב', גם בצד המודע, אמנם הם לא חושבים באופן חיובי שהם עושים הפך רצונו, אבל רוב החרדים לא מספיק מבררים את הסוגיות האלו, ובדברים האלה מסתמכים על הרבנים שלהם שאמרו כך וכך וזהו. מהבחינה הזאת רואים שיש פה חסרון ברצון לעשות את דבר ה', שהרי אם בן-אדם רוצה לעשות כרצון ה', הוא לא היה סומך בזה על הרבנים, כפי שכל בעלב"ת סומך על הרבנים בכל הסוגיות, אלא מברר ומלבן את הדברים בעצמו. אבל העיקר זה סעיף א'.

א. מבחינתך.

ב.יש אצלהם דגש על "ועשית ככל אשר יורוך"( אגב יש גם המון חרדים שתופסים את הפסוק הזה אחרת ובעקבות זה הם נוהגים אחרת מרוב הציבור החרדי בכל מיני עניינים(אפילו השקפתיים), ועדיין הם נקראים חרדים)

מצוות יישוב הארץ לא קשורה רק לאהבת ה', זה מצווה מהתורה אם הם אוהבים את התורה למה שיוותרו על המצווה?(שלפי דבריך אהבת התורה שלהם מתגברת על אהבת ה' שלהם)

לעשות את רצון ה' זה לעשות את ציווי התורה.

אבל אני כן מתחילה להבין קצת מה אתה מתכוון רק שלא הייתי ממהרת להגיע מסקנות לגבי הכוונות שלהם.

א. כי כל דבר שאני אומר אני אומר מבחינתי (מהבחינה שלי=מהראייה שלי=מההשקפה שלי=מהמבט שלי=מההסתכלות שלי=מהפרספקטיבה שלי). אני לא אומר דברים מההסתכלות של א-לוקים או מההסתכלות של מישהו אחר, כי אני זה אני, עם השכל שלי והעיניים שלי (בבחינת: "אבל אני תמיד נשאר אני ").

ב. הדגש הזה הוא לא אמיתי. כפי שהרב שרקי אמר בשיעור שהפניתי פה, הרבנים החרדים בעצמם מודים שאין להם מסורת לתפיסה שלהם, וכפי שהתורה אומרת לגבי המרגלים שאין שם דין רוב כי "קשר רשעים אינו מן המניין" (אמנם היו צדיקים, אבל לעניין הזה נחשבים רשעים, כי כל מי שעובר על מצווה אחת נקרא רשע). בפרשה שלנו מופיע הדין של נביא שרוצה להסית בן-אדם שיעבור על אחת ממצוות התורה, ושם גם אם יגיע אם מופת, לא שומעים לו. הרבנים האלו לא הביאו מסורת ולא הביאו פסוק אחר שסותר למצוות יישוב א"י ולא הסבירו אחרת את הפסוק, כך שאין משקל הלכתי לטענותיהם, וכנגדם עומדת מצוות ה'. אני לא מכיר את אותו מיעוט, אבל מן הסתם (לא יודע בדיוק במה הוא נוהג אחרת, אבל אם בעניין הזה הם נוהגים אחרת....) לא עליו דיברתי.

יש פה קצת משהו דק. כבר הזכרתי ששלוש המדרגות בסופו של דבר קשורות אחת לשנייה, ולכן פה יוצא אבסורד שבגלל אהבת התורה הם לא מקיימים את התורה, כי התורה בעצמה אומרת לאדם להקשיב בקול ה'. בגדול, התורה היא בעיקר הרובד הרוחני של המציאות, לעומת הקב"ה שהוא גם שוכן את דכא, וכבודו מלא את כל הארץ. הם מאוד אוהבים את התורה ולכן הם מאוד מתחברים לחיים הרוחניים, אבל קשה להם עם הדברים המעשיים יותר, עם העולם המעשי, וכפי שרואים מהתורה שדור המדבר היה רוחני, ובארץ המצב קצת ישתנה בעקבות המפגש עם האדמה ועולם החומר (ביסוס ממשלה, הקמת צבא וכל מה שמצריכים חיי מדינה), ולכן התורה בעצמה אומרת שעל האדם להיזהר ולא לכפור (אין אדם בועט בקב"ה אלא מתוך שבע). אבל, עם החשש הזה, התורה מצווה את האדם להיכנס לארץ.

יפה, ב"ה שהתחלת להבין אותי....

ושכחתי להוסיף, אהבת התורה הרוחנית ("השוחד הרוחני") מביא אותם לחשוב שהם כן לפי רצון ה'. אבל אם מראש הם היו שמים את האיזונים הנכונים הם לא היו טועים כך.

א.ברור

ב.לא כזה הבנתי. רק ציינתי שאצל חרדים יש דגש על "ועשית ככל אשר יורוך" וזה מתגבר על הדעה או השכל האישי שלהם. ז"א גם אם הם חושבים שמשהו לא נכון אם הרבנים אומרים שהוא נכון אז הם יסמכו על הרבנים.

וכאילו אם מישהו נגיד אומר משהו שהוא שונה ממה שהרבנים אומרים אז יגידו לו כזה "מה אתה רוצה לומר שהרבנים טועים?אתה יודע יותר טוב מהם? חסר לך באמונת חכמים וכו'"

מעניין.

זה מזכיר לי משהו שנראה לי קשור למה שאתה אומר. עשו לנו סדרת שיעורים בהלכות צניעות במקום שאני לומדת (מקום חרדי) ואחד הרבנים החרדים דיבר על אורך החצאית, הוא אמר(לא זוכרת ממש מדויק)שלפי ההלכה חצאית עד הקרסול זה הכי טוב והכי צנוע וכך הלכו בדורות קודמים אבל מכיוון שבנות הסמינרים הולכות עד אמצע השוק(בגלל התקנון) וחצאית עד הקרסול יכולה לתת לפעמים מראה קצת מרושל ולא מכובד (הוא רמז/הזכיר בנות חרד"ליות) וזה לא המראה שצריך להיות לבת ישראל אז לכן צריך להימנע מללבוש עד הקרסול. אז מה שהוא בעצם אומר בעצם זה שבגלל שככה נוהגים בסמינרים ובגלל שיכול להיות שיש בנות שילכו בחצאיות שיראו קצת מרושלות אז צריך לוותר לגמרי ולא רק אלא צריך להימנע לגמרי מההלכה הזאת.(אני זוכרת שזה העלה לי את הדם לראש). נראלי זה קצת דומה למה שאתה אומר. זה נוחות מול רצון ה'.במקרה הזה העדיפו את הנוחות, במקר הזה ספציפית גם וויתרו על "ועשית ככל אשר יורוך" כי גם הרב קנייבסקי זצ"ל ועוד אמרו שצריך עד הקרסול.

ב. אה, חשבתי שטענת פה הלכתית משהו. לא משנה, כן, אני מסכים, ואני חושב שזו בעיה גדולה (אם כי גם לימוד זכות מסויים).

אכן, אני שמח מאוד שהבנת על אני מדבר. ברגעים אלו אני גם מעוצבן מאוד מהאמרה הזאת.

זה בהחלט מרגיז.

ולא לגופו של מגזר.

אני חושש שהדברים ירדו כבר לגופם של אנשים וזה לא שייך בכלל לדון על כך ע"ג הפורום (ע"ע חוקי הפורום, חוק מספר שתיים - פורום עבודת ה'... יצאנו לדרך!! ~~~~שרשור כללי הפורום ~~~~ - עבודת ה')

חוץ מהתוכן, נא לשים לב גם לסגנון של הדברים, לא פחות חשוב.

לא מבין איך אהבת ה' תלויה דוקא ביחס לחומר ולארץ ישראל.

ובתכלס למה שלא תאמר את זה על תכלת, הר הבית, ותפילין כל היום?

דוקא למי שמתמסר לעניינים חומריים, כולל ארץ ישראל, יותר קשה לייחד הכל לאהבת ה' ורצונו ית', מאשר מי שאין לו אלא ד' אמות של הלכה.

ואפשר לראות את זה בעין..

אצל החרדים (למגזריהם) יש המון אהבה לבורא העולם, לתורתו ולומדיה. ואפשר ללמוד מהם הרבה על זה.

[אך גם שם כמובן יש יוצאי דופן שלא הסתדרו בדרך או משהו.]

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"ח באב תשפ"ד 17:47

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"ח באב תשפ"ד 17:37

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"ח באב תשפ"ד 17:36

באתי לכתוב בלי קשר את זה, עכשיו זה גם יענה לטענתך:

ישנן שלוש מדרגות: ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא. כל החזקה בערך מסויים באופן קיצוני, עלול להביא להיחלשות בשאר המדרגות, וממילא הבן של אותו בן-אדם (אגב, מה שכתבתי עלולה להוביל לחילוניות, אין הכוונה לאותו אדם אלא לבנו) ירגיש שאותה מדרגה לא שווה ולא בעלת ערך בלי המדרגה השנייה, וכיוון שכך הוא ינטוש את אותה מדרגה שאביו החזיק בה כ"כ וטיפח אותה.

לכן, גם בציבור הדתי-לאומי, הרבה פעמים החזקה בערך א"י או עם ישראל יותר מדי קיצוני מבלי להחזיק גם בערך התורה (אגב, עיקר העניין הוא מחשבתי), עלול להוביל להיחלשות בתחום התורה, וממילא גם עלול להוביל עזיבה מן הדת, כיוון שהבנים ירגישו שערך א"י או עם ישראל חסרים ללא התורה (כיוון שבסופו של דבר כל המדרגות קשורות זו בזו). על אותו דרך, אפשר לומר שגם חילוניוּת עלולה להוביל לחילוניוּת. דהיינו, החזקה בערך א"י או עם ישראל ללא התורה כלל, בוודאי שעלול להוביל לנטישת הערך שכ"כ החזיקו בו (עיין ערך החלוצים והציונות החילונית).

רגילים לציין שיש את ה"שילוש הקדוש" של הציונות הדתית: עם ישראל, ארץ-ישראל ותורת ישראל. נראה לי שהמדרגה של א"י מקבילה למדרגה של קודשא בריך הוא (ויש לכך הרבה הוכחות מפסוקים, ואני יכול להסביר את זה, אבל זה דורש אריכות דברים, ואכמ"ל. אם תרצה, אסביר בקצרה), ואפשר לראות בחוש שאצל הציבור הדתי-לאומי, לפעמים אפילו עוד יותר אצל הציבור הלייטי, יש יותר דגש על הרגש ועל החיבור הרגשי של האדם לא-לוהים, ואצל החרדים התפיסה הליטבקית שיותר שולטת היא פחות שמה דגש על הרגש ויותר על השכל (כפי שכתב יפה @advfb). למה התורה מקבילה לשכל והקב"ה לרגש? פשוט מאוד, כשאדם לומד תורה ושם דגש על העניין האינטלקטואלי שבתורה, בכך הוא מדגיש את הצד השכלי, שהוא עצם התורה, שהיא ברובה שכלית (בעיקר התורה שבע"פ אבל גם התורה שבכתב, דווקא הקושי להבין את התורה שבכתב יותר גדול, על אף שמבחינה מסויימת התורה שבכתב יותר "רגשית", עיין ערך סיפורי בראשית וכדו'), וכשאדם מדגיש יותר את העובדה שהקב"ה יושב ושונה כנגדו, וניגש ללימוד מתוך אהבת התורה וחיבור אליה (גם זה צריך בירור שכלי מקדים להבין את חשיבותה וגודלה, אך הבירור הזה מוביל לרגש, וכן חלק מהבירור הוא רגשי), מתוך הבנה שהוא שליח של כלל ישראל, מתוך הבנה שהוא משפיע על כל העולמות בלימודו, זה מראה שהוא מדגיש את הרגש (וזה מהלך ידוע שבגלות אין לך ביטול תורה גדול מזה, אומר הרב זלמן מלמד שליט"א שהכוונה היא לביטול תורה באיכות, לימוד התורה לא רק עוסק בבירור השכלי לכשעצמו, אלא לימוד מתוך דביקות בה', מתוך חיבור לכלל ישראל, זה סוג לימוד אחר). זה נראה לי מה שהמהר"ל כתב שבנים של ת"ח לא יוצאים ת"ח כיוון שהם לא בירכו בתורה תחילה, דהיינו, שהיו יותר מדי ליטבקים ולא הדגישו את הצד הרגשי של התורה מספיק, ולכן הבן שרואה את התורה יבשה וחסרת חיבור לקב"ה, חושב שהיא לא שווה כלום (כי כמו שאמרתי, כל שלוש המדרגות קשורות זו לזו).

בסופו של דבר גם לי יש מה לקבל מהביקורת הזאת של המהר"ל, שהרי תופעת בני הרבנים קיימת גם בציבור שלנו, וזה שעליי ללמוד יותר בשמחה ובחיבור לרגש ממה שאני לומד היום (אגב, יכול להיות הפוך, לימוד יותר מדי ברגש שלא מדגיש את השכל ואז זה הקצנה יותר מדי בקודשא בריך הוא והקטנה של הצד של התורה). וכן ניתן לומר שחלק מהישיבות של הציבור הדת"ל לוקות בזה שהן לא לומדות מספיק בהתלהבות, לא לומדות מספיק תנ"ך ואמונה שמביאים לידי לימוד מתוך רגש וחיבור עמוק לתורה. אבל ברור שביחס לחרדים מצבינו בעניין הזה הרבה יותר טוב, ואין מה להשוות בכלל.

מגיב ישירות למה שכתבת בהתחלה: האהבה שיש בציבור החרדי היא לא לקב"ה (ישירות לפחות, ברור שהם סוברים שבסופו של דבר זה לקב"ה), אלא בעיקר לתורתו. והפוך, בחוש רואים שבציבור המסורתי לדוגמא תראה הרבה יותר אהבה לקב"ה מאשר בציבור החרדי (הליטבקי) ששם אין אהבה לקב"ה (עבודת ה' שם מבוססת בעיקר על יראה מהקב"ה, והאהבה מופנית בעיקר לתורה). שאלה: אתה עשית שבו"ח בישיבה חרדית? ואנקדוטה לסיום, פגשתי (וגם דיברתי איתו מעט, בעיקר אבא שלי דיבר איתו) חרדי שאצלו זה התבטא בחריפות. בקריאת התורה ובתפילה הוא קורא עלונים ואמר לי להריץ את קריאת התורה, אבל כל היום שלו הוא מקדיש ללימוד (וייאמר לשבחו שהוא אכן לומד ומעמיק), ורואים שמרוב אהבה לצד האינטלקטואלי שבתורה, הוא מחפף במצוות קריאת התורה והתפילה (הוא גם עשה מזה משהו אידיאלוגי, הוא אמר לי שרק לגבי התורה כתוב: "והערב נא ה' א-לוקינו את דברי תורתך...", אבל בשאר המצוות צריך לעשות לשמה וההנאה פוגמת בלשמה. לא היה לי מספיק זמן לדבר איתו על הנושאים האלו לצערי, אבל זו הייתה התפיסה שלו).

הוכחה לדבר היא שהציבור החרדי קורא לעצמו: חרדי. הוא אומר בפה מלא שהוא מדגיש לא את האהבה לה', אלא את היראה לה', חרד לדבר ה', והאהבה שלו מתבטאת בעיקר כלפי התורה ולא כלפי הקב"ה.

נ.ב. אתן אולי עוד דוגמא לסיום. השבוע שמעתי דיון של חרדים בבריכה, האם מותר לקחת גלגל ים שמישהו השאיר בבריכה. הם דנו אפילו במקרה שמדובר במישהו מהיישוב שכח אותו, ולמחרת יבוא לקחת אותו, ואחד מהם טען (השאר נראה לי פחות הסכימו איתו, ייאמר לשבחם) שיש פה ייאוש, וניתן לקחת את זה. ואחד מהחבר'ה שם שכולם הסכימו איתו אמר שאם מישהו מוצא עט בישיבה עם הרבה תלמידים, זה ייאוש מדעת ומותר לקחת את זה. נראה לי שבציבור הדתי-ללאומי בחיים לא ידונו בדברים האלו, וברור שלא ייקחו את הגלגל או את העט, והפוך, אם תלמיד מצא עט הוא יפרסם על מנת להשיב אותו לבעליו. למה? נראה לי פה מתבטא העקרון שאמרתי, שאצל הדתיים-לאומיים יותר מודגש הצד של לימוד תורה מתוך חיבור לה', לעשות רצון ה', ואם כן, ברור שרצון ה' הוא שהאדם יחזיר את האבידה לבעליה ולא ייקח אותה. זה די נפוץ אצל החרדים: דיון הלכתי מפולפל שמנותק מהשאלה מה רצון ה'. עכשיו, אין לי בעיה שידונו מה ההלכה, אבל ברור שגם אם ההלכה לא מחייבת דבר מסויים, אם זה רצון ה' מהאדם, עליו לעשות את זה. אבל החרדים שואלים את עצמם לא מה רצון ה', אלא מה רצון התורה ממני, וזו הבעיה (ושוב, ברור שהכל פה באופן כללי, לא כל החרדים ינהגו כך. התוצאות המעשיות אצל הרבה מהחרדים מורות על השקפה קודמת שיותר מאפשרת ומביאה לתוצאות מעשיות מסויימות).

נ.ב.נ לא הבנתי מה הקשר תפילין כל היום, תכלת והר הבית.

אולי נאמר שמי שלא מחזיק במצוות תפילין כל היום, תכלת, עליה להר הבית וחידוש עבודת הקרבנות פשוט שכח לאהוב את ה'. שהרי זה רצון ה'. [ואם תאמר שמדובר במחלוקת, אז כנ"ל ענייני ארץ ישראל, איך מתייחסים, ואיך פועלים].

בדברים שכתבת פה, אני רואה שהפנית את הביקורת יותר לחרדיות ה'ליטבקית', וזה מדויק יותר, ולא מכליל את כל לובשי הפראק והמגבעות. יש מקום לביקורת הזאת, אבל גם בעניין הזה, עם יותר היכרות אפשר להבין שזה לא מוחלט בכלל, ולליטבק יש נטיה ליפול לקצה כזה, כמו שבכל מקום יש נטיה ליפול לקצה מסוים.

בעניין הייאוש מדעת: ואולי מי שאוהב את ה' מייקר יותר את תורתו הקדושה, כל פרט ודקדוק, ואוהב גם את התוקף המוסרי שלה.

בזמן שמי שיחליט לפעול בדרך אחרת מהמותר והאסור זה יהיה דוקא בגלל שיש לו חלישות בתוקף התורה. אפשר לראות את זה בעיסוק בהמון נושאים. החל מהריגת כינה בשבת, ועד אשת יפת תואר במלחמה.

אם עשיתי שבו"ח בישיבה חרדית? 

קודם כל, מי שמבקר, חובת ההוכחה והבירור לעומק היא עליו. עד אז, הוי דן את כל האדם לכף זכות.

דבר שני, יש לי הרבה ממשק עם בתי המדרש של הציבור החרדי. חסידי בעיקר, אבל גם ליטאי, בעיקר לכיוון הספרדי.

יש שם הרבה תופעות 'פוסט-חרדיות', אבל בעיקרון מי שאת ההשפעה שלו יונק בעיקר מהלימוד ומתלמידי החכמים, יכול לנסוק לשמים בדבקות בה' ואהבת ישראל.

מטענתך זו נראה שכלל לא הבנת מה אמרתי. זה פשוט לא נכון שרצון ה' שכולם יהיו חסידים. עיין עין אי"ה שבת א' על הגמ' ש"אם התחילו אין מפסיקין" שלא תמיד החמרות על הציבור זה דבר טוב, וחכמים שקלו את חומרותיהם בשקל הקודש. וכן עיין מסילת ישרים על מידת הפרישות שאומר שהחמרה בדבר שיש לאדם צער בו= הוא לא מסוגל מבחינה נפשית לעמוד בו (גם אם פיזית יכול), זו החמרה שאיננה טובה כלל ועיקר. ובכללי, יש בזה גם בעיות של מוציא לעז על הראשונים, ולכן דווקא ההנהגה הרבנית (בגדול, יש רבנים מסויימים שכן מנהיגים ככה, וגם הם לא סוברים שזה לכלל הציבור) אומרת שיש להימנע מללכת עם תפילין כל היום (לא יודע אם זה הטעם של כל הרבנים שלא נוהגים ומנהיגים ככה). מי שמחדש את עבודת הקרבנות בזמנינו, כשאין לנו נביא וגם לא התקיימו התנאים של הקמת בית המקדש שזה קיבוץ נדחי ישראל ורשיון מלכויות, עובר על ההלכה (עיין בפורום הר הבית בתגובות שלי שם). התכלת של היום איננה מוכחת, ויש גם שיטות הלכתיות שאומרות שיש בזה משום קלא אילן אם זו לא התכלת, או מצדדים אחרים שיש בזה בעיות. ובקיצור, אני פשוט לא מבין לאן ניסית לחתור בטענה הזאת, ואיך הבנת את דבריי לעיל, זה נראה כאילו השבת למישהו אחר (אני אומר ברצינות, מנסה להבין).

אכן ביקורתי בעיקר כלפי הציבור הליטבק, אם כי גם כלפי הציבור החרדי החסידי, שכן גם הוא מכנה את עצמו: "חרדי"- חרד לדבר ה', ואכן גם הוא יותר מבסס את תפיסת עבודת ה' שלו על היראה ולא על האהבה (לפחות ברמה האידיאולוגית, לא בהכרח במעשה. ויש ערך גם לרמה האידיאולוגית, אם תרצה אומר בעניין זה עוד משהו חשוב).

לא כ"כ הבנתי מה טענתך פה, אשמח אם תכתוב אותה במילים אחרות, כדי שאבין.

לא אמרתי שאני לא מכיר את הציבור החרדי. לא צריך לעשות שבו"ח בשביל להכיר את שיטתם. אמנם בעז"ה מתכנן ללכת, אבל ההוכחה לא מותנית בללכת לשבו"ח. מה הכוונה שיש לך "ממשק"? במה זה מתבטא?

עבר עריכה על ידי אני))) בתאריך י"ח באב תשפ"ד 19:38

לגבי הפסקה הראשונה, אתה עונה רק מתוך התפיסה הפרטית שלך. אבל באמת זה אותו עניין, אותם (נגיד) אלה שהולכים עם תכלת יכולים להגיד דברים כאלה ואחרים על אלה שלא הולכים.

אתה צריך לצאת קצת מהצימצום התפיסתי שיש לך.(באמת בלי להעליב, כי אתה כן עונה תשובות יפות ומבוססות אבל אתה לא רואה את הצד השני, אתה רק מנסה להצדיק את הדעה שלך, ככה לא מגיעים לאמת(סליחה אם נראה ר מתנשא))

מה זה יכולים? יש תורה/יהדות/מקורות (תבחרי איזה שם שאת רוצה), ועל פי זה יש לדון. אם אכן התכלת הייתה ברורה היום, את צודקת. אבל זה לא המצב. אני לא מצליח להבין, את מסכימה שנימוקי וטעמי עמי, ועם זאת את אומרת שיש לי "לצאת מהתפיסה המצומצמת שלי". התפיסה ה"מצומצמת" שלי היא תפיסת התורה (לענ"ד, אני מקשיב לשמוע אולי אני טועה בהבנת התורה). הגעה לאמת היא ע"י דיון וליבון דברים, שנעשה ע"י השמעת טענות וצדדים. אם יש למי שחולק עליי טענה לומר, אני פתוח ומקשיב לשמוע. אני לא מבין למה את מתכוונת שככה לא מגיעים לאמת. נראה לי את לא מכירה את הגמ' בקידושין דף ל' עמ' ב': "ואומר: אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ". הבירור נעשה בצורה של התקפות (כמו הביטוי בגמ': "מתקיף ליה רב פלוני"). כמובן, הכל מתוך כבוד והקשבה ורצון וחתירה להגיע לאמת. וזה מצחיק שאת כותבת לי שאני טועה ומטעה, וכשאני חושב שהאמת איתי את כותבת שיש לי תפיסה מצומצמת (אני באמת מנסה להבין, לא מנסה להעליב ח"ו).

"..ולכן כל מי שמתנגד לעלייה לא"י, או סאטמר שאף אומרים שזה "מעשה שטן", זה כי הוא כנראה שכח לאהוב את ה'. הוא אוהב את התורה, כי יותר קל לו משום מה ללמוד תורה בחו"ל, מקסיקו עיר התורה וכו', אבל שכח לאהוב את ה', ולברר מה רצונו"

ומה שבאתי לומר הוא שזה שלך יצא ככה בסוגיה, זה לא אומר שלמישהו אחר לא יצא אחרת.. ואין לך פתחון פה כלפי מי שסומך על המגילת אסתר, ומחזיק בשלוש השבועות. גם אם לדעת רוב מניין ובניין הוא טועה.

בכלל לא נכון לגבי הציבור החסידי, שדוקא רוב עבודתו בענייני האהבה. ואגב, לא מוחלט שדוקא זו ההנהגה הראויה. בדורינו או בכלל.

מי דיבר על חסידות? כמעט מוסכם אצל הראשונים שמצוות תפילין מהתורה היא כל היום. לא לשים תכלת זה ביטול מצוות עשה. קרבנות מצווה לאומית מהתורה בכל יום.

בכוונה לא פירטתי יותר מידי לגבי אותו ממשק..

הרב צבי יהודה אמר לדוגמא על הרב משה יואל טייטלבוים שהוא לא ת"ח, כי הטענות שהוא מביא שם מגוכחות (ומתכוון בעז"ה בעצמי לראות את הדברים). העובדה והמציאות היא שהם לא מבררים, וכל טענתם שהם סומכים על מה שהרבנים אומרים להם. ועצמו הקושיות על המגילת אסתר (נגיד המגילת אסתר עצמו סבר כך, ניחא, אף שגם הוא הרב שרקי מוכיח בשיעור, אם תרצה אשלח לך קישור, קרא את הספרי רק מהציטוט החלקי של הרמב"ן, ולא פתח את הספרי בפנים, ואם היה פותח לא היה אומר את מה שאומר, כי כתוב שם במפורש שאותם חכמים אכן הלכו לא"י. אבל הוא לפחות כן בירר את הסוגייה, גם אם נקודה מסויימת לא בירר, החרדים הרגילים שאינם רבנים לא ביררו את הסוגייה כלל ועיקר), כך שאף שהמגילת אסתר בראייתו הגיע למסקנה כזאת, אנחנו שיש לנו עוד חכמים ויש לנו גם את שכלינו, עלינו לראות האם אכן המגילת אסתר הוא הסבר נכון בשיטת הרמב"ם או שלא, והתשובה היא שכל מי שמעמיק רואה שלא (אלא שהם לא מעמיקים ולא מבררים). הרמב"ם פסק במשנה-תורה שאסור לרדת מא"י לבבל. אם מישהו לדוגמא סובר כמו הרלב"ג בהשגחה, שה' יודע רק את הכללים ולא את הפרטים, או כדעת הלל שאין משיח לישראל, או כדעת רבי אברהם מן ההר (כמדומני שזה היה הוא. גם רבינו יונה היה בסיעה הזאת לפני שעבר צד, ועוד ראשונים) שיש לה' גוף, הוא כופר. להסתמך על שיטות שנדחו מהיהדות זה כמו להסתמך על שיטות שמחוץ לעם ישראל (וגם יש כלל "הלכה כבתראי").

לגבי הציבור החסידי, אז קודם כל, אכתוב מה שרציתי להגיד. שאלו את הרב צבי יהודה, מה החידוש בתורת הרב זצ"ל שמדגישה את אהבת ישראל? הרי חלק מהציבור החרדי גם כן מדבר על אהבת ישראל! הוא ענה: אצלנו זו תורה סדורה, משנה שלימה, ולא רק אהבה טבעית (כמובן, הכל בלשוני, לא בטוח שאמרתי את הדברים במדוייק). גם בהקשר הזה, עבודת ה' מאהבה אצלנו זה לא רק בפועל, זו משנה שלימה. בסופו של דבר בהשקפת העולם הציבור החסידי גם מבוסס על היבדלות והתרחקות (התכנסות בשכונות משלהם כמין גטו, אי הליכה לצבא כדי לא להתקלקל רוחנית וכו'), שמוּנעים מפחד. אז גם אם בפועל יש להם אהבת ה' טבעית, בהשקפת עולמם הם עדיין "חרדים", אין מה לעשות. ברור שבדורינו זו ההנהגה הראוייה, אין לי ספק בדבר (גם הרב זצ"ל במאמר הדור כתב כן).

ברור שזו לא חובה הלכתית ללכת עם תפילין כל היום, הרי הגמ' מביאה שאחד מהאמוראים (נראה לי רבי יוחנן) הסיבה שזכה לאריכות ימים הייתה שלא עבר ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, משמע שזו החמרה (וגם התוס' בסוגייה במגילה לדוגמא מסביר כל מימרא איך היא החמרה ולא עיקר הדין, שא"כ, לא שייך לומר שבגין זה זכה לאריכות ימים). גם אם מוסכם בראשונים שיש מצווה או שכך יש לנהוג לכתחילה, האם זו חובה?! ברור שלא! ותא חזי מה עם ישראל נוהג, ומה הרבנים מנהיגים, וברור שהם לא עוברים על חיוב של ממש. אתה לא קורא את מה שכתבתי לך? יש שיטות שאסור לשים תכלת שלא ברור שזו התכלת של התורה. אז לא רק שזה לא ביטול מצוות עשה, זה רצון ה' (לפחות לפי שיטות אלו) שלא ילבשו תכלת מסופקת. לגבי קרבנות, אתה מוזמן להיכנס לפורום צעירים מעל עשרים בשרשור שם ולראות את תגובותיי ולהגיב, זה פשוט וברור שאין לחדש היום את עבודת הקרבנות (ואין כמעט אף רב שסובר שיש לחדש היום את הקרבנות, רק כמה הזויים שלא מקשיבים לדעת תורה מנסים להקריב קרבן פסח, נגד המדינה, במחשבה שעושים בזה רצון ה').

אה, סבבה.

שמועות סותרות, בעז"ה בלנ"ד אברר את העניין.

כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה..

הגישה שלך מאוד יהירה..

מי שמך לברור שמועה זו מאחרת? שלא לדבר על כינוי גנאי שבררת לך מאיזה שמועה על ת"ח [למרות שמבין ממך ששמעת גם שמועה סותרת]

גם דעת המגילת אסתר והמחזיקים בה היא משמעותית וחשובה. אין לנו סמכות לפסול דעות של ת"ח מהדור האחרון (אגב, גם את דעות התנאים שלא נפסקו להלכה, אנחנו לומדים. ומה שלא נפסק להלכה לא בהכרח אומר שדעתו היא 'טעות', כב"ה וב"ש, ואכמ"ל]. וכל אחד יעשה כרבותיו.

לא מעוניין לפתוח במקביל המון סוגיות, גם כי זה סוטה ממטרת השרשור.

[ואגב ממליץ מאוד ללמוד את סוגית משך זמן הנחת תפילין,

וכ"כ את סוגית תכלת וקלא אילן]

אגב, כל הכבוד שאתה משקיע בתגובות..

מעולם לא שמעתי את השמועה שאמרת בשם הרב שילת, ואחרי שאמרת אותה, אמרתי שמדובר בשמועות סותרות, וצריך לברר מי מהן הנכונה. מה הקשר לגמרא שהבאת?

אין בעיה ללמוד את הדעה הזאת, יש בעיה להחזיק כמוה, והדוגמא שהבאת מצויינת, מי שאוחז בדעת בית שמאי אף לחומרא נקרא עבריין. ומלבד זה, יש הבדל באמת בין דעת בית שמאי ובית הלל שרק על מחלוקתם נאמר שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, לבין מחלוקות אחרות שעליהן לא נאמר ואכן יכולות להיות דעות שהן טעות (ולכן גם לעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי). מה שאמרתי עכשיו מבוסס, אוכל להביא לכך מקורות אם תרצה.

תודה רבה על ההמלצה, אקבל אותה בשמחה.

תודה רבה!!! בהחלט חיזקת ושימחת אותי עכשיו....

וגם לא הכרתי את שתיהן. 

[ואגב, אפשר להתחיות בלי סוף משמועות וכינויים לרבנים. מכל הקשת הרבנית]

זה שלא על כל סוגיה הלכתית יוצאת בת קול ואומרת איך נפסק בשמים, זה לא אומר שאין רבדים של אמת. זוויות שונות והנהגות שונות. אז לא הבנתי איך בן אנוש באלף השישי יכול לקבוע באיזה דעות אפשר להחזיק ובאיזה לא.

ויש מי שקיבל את דעתו של המגילת אסתר, ואין לי שום טענה עליהם, גם אם לדעתי לא כך נכון להחזיק, בימינו או בכלל.

נו, אז מה אתה רוצה?

אמרתי לך, הטענה שכיוון שיש רבדים של אמת זה אומר שכל דעה היא אמת בהחלט אלא שברובד מסויים אף שלא נפסקה להלכה, זה פשוט לא נכון. זה נאמר רק לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל שמחלוקתם הייתה לשם שמים וביררו וירדו עד עומק הדברים. וחוץ מזה, יש גם שיטות ש"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" הכוונה שיש רק ניצוץ של אמת (נגיד לדוגמא עיין אוצר ליקוטי שיחות של הרבי מלייבוויטש על תשובה, אחת מהשיחות הראשונות שם), ולפי זה יש שיטה אחת נכונה, ושיטה אחת לא נכונה, אלא שהשיטה השנייה לא "שקרית לגמרי". לא אני קובע, היהדות קובעת, ואתה מסכים איתי שמי שמחזיק בשיטת הרלב"ג בהשגחה או בשיטות הראשונים שלה' יש גוף הוא כופר, נכון?

מי שקיבל הוא לוקח שיטה שנדחתה מהיהדות. אין לזה אף לגיטימציה.

גם את מה שהתקבל מימות התנאים והלאה, לגבי משיח לישראל, באופן מוחלט או כמעט,

לעומת מצוות יישוב ארץ ישראל כהמגילת אסתר, או מי שחושש להפר את שלוש השבועות. מי אמר לך שדוקא אלו דעות שיש לדחות עד כדי לומר שמי שסובר כמותו 'שכח לאהוב את ה''?

מה זה "היהדות קובעת"??

עובדה שהרה"ק מסאטמר פסק כמותו, 

ור' צדוק הכהן פסק כמותו.

בין אם על דרך ה'אפשר', ובין אם על דרך הדין.

כי כמו שיש דברים שהתקבעו בעם ישראל ודעות מסויימות נדחו, ולא שייך להחזיק בהן, אותו דבר כאן. האם יש לזה אותו תוקף הלכתי? לא. האם טענתי שמי שעושה את זה כופר? לא. אבל זה אותו עקרון, מדובר בסופו של דבר בדעות שנדחו מהיהדות, ולא לגיטימי להחזיק בהן. מה עובדה? האם זלזלתי בת"ח שכתב את המגילת אסתר? אני יודע שזו דעת ר' צדוק, ובעניין הזה גם הוא נדחה מההלכה. זו שיטת יחיד שנדחתה.

בסופו של דבר אתה רואה שמי שאוחז בדעות האלו לא באמת בירר וחקר את הדברים לעומק (כי אם היה חוקר, היה מבין שלא ניתן להחזיק בדעה זו), וזה מראה על כך שהסיבה שהוא חולק לא משום שהוא אוחז בשיטה זו וסובר כמותה, אלא כי יש לו ציור רוחני כלשהו שבו הוא רוצה להחזיק. האם זה נראה לך הגיוני שכשיש לך ראשון מפורש אתה מחזיק בראשון אחר כשהראשון האחר רוב הפירושים בו אומרים שהוא בכלל לא חולק? וחוץ מזה, גם המגילת אסתר טוען שהמצווה עתידה לחזור, והרמב"ם במפורש מונה מצוות שעתידות לחזור, כך שזה פשוט הבל להחזיק ב"שיטה" הזו. מדובר בשיטה מופרכת מן היסוד. ונגיד גם שהרמב"ם הוא כמו המגילת אסתר, מה פתאום כאן החרדים רמב"מיסטים? בעניין לקיחת כסף על לימוד תורה הם לא סוברים כמו הרמב"ם, אבל פתאום כאן נזכרו להיות רמב"מיסטים. ה"חשש" לשיטות יחיד שנדחו מהיהדות, זו "חומרא" שיש בה קולא, וזה לא באמת נובע מרצון לעשות את רצון ה'. כי אם הם היו רוצים לעשות את רצון ה', ברור לי שלא היו אוחזים בשיטתם.

עובדה= האם עולה בדעתך לומר שר' צדוק הכהן שכח לאהוב את ה'?

כנ"ל אותו צ'אלמר ירא שמים שאוחז בדעה כזאת.

הנחתת ביטוי חריף מאוד, שגובל בלימוד חובה.

קודם כל, "אם הבנים שמחה" כותב על המרגלים את הדברים האלו, סתם שתדע (אני באמצע לכתוב תגובה של המקומות שהוא דיבר על זה, זה לוקח לי קצת זמן, מחר בעז"ה אסיים את זה). ויש הבדל גדול בין ר' צדוק לבין החרדים, ר' צדוק בעצמו בירר את הסוגייה וכך סבר (הוא פוסק, מותר לחשוב לו כך). אנחנו שיש לנו את כלל השיטות, אסור לנו לסמוך על שיטות יחיד. כמו בכל עולם ההלכה, רב שחושב משהו מבחינה הלכתית יכול לנהוג כסברתו, אבל הציבור אסור לו לנהוג כמותו. אבל באמת זה לא נחשב כ"שיטה". המגילת אסתר טען משהו ברמב"ם, והוא לא נכנס ברמב"ם, לכן ממילא אין שיטה כזאת, ולא ניתן להסתמך עליה. אינני יודע איך קרה שר' צדוק והמגילת אסתר חשבו כך, אבל יש פעמים שיש שיטות שנדחו לגמרי מהיהדות, אף שהן כתובות בספרים חשובים של רבנים חשובים. קורה שגם לרבנים גדולים יש טעויות (תחשוב על כמויות הסוגיות והדברים שהם כתבו והיו מדוייקים, אז טעות אחת קטנה לא אמורה להמעיט מערכם, אלא רק להראות את גדלותם, שבכל השאר היו מדוייקים).

וכ"ש, מי אמר שזה אומר שהוא שכח לאהוב את ה'?

נשמע כמו תסמונת ציר 60😉

שכידוע זו בועה לא פחות מקפלן ומאה שערים.

<צ>

אסתפק בכך שאין שיטה כזאת, כי זה פשוט לא נכנס ברמב"ם. ממילא, מי שאוחז בשיטה מופרכת מן היסוד ולא טורח אפילו לברר אותה, זה מראה שהמניע שלו באחיזת שיטה זו אינו מניע הלכתי, שיותר מסתבר לו כשיטה זו או משהו כזה, אלא מניע אחר, והוא איזו אידיאולוגיה רוחנית שיש לו, ולמענה הוא רותם את הרמב"ם. ממילא, במקרה זה הוא לא עובד את ה', אלא עובד את עצמו, או את התורה שיצר לעצמו.

לא אגיב לטענות כאלו, שאינן ענייניות.

להגיד שאתה חולק עליהם זה בסדר וסביר

אבל להסיק מזה שהם לא חושבים כמוך שהם לא עובדים את ה' ובכלל לא אוהבים אותו ורק אוהבים את עצמם וכו זה כבר בעיה גדולה וכבר לא קשורה ללימוד.

יצא לי בחיים להיות עם כל מיני דעות ואחרי זה לשנות כיוון ודעה בכל מיני עניינים אחרי שהבנתי שטעיתי והדעה האחרת יותר נכונה ולפעמים אפילו חזרתי לדעה הראשונה וכו' ומה הבנתי מזה? א. שהאמת לא בבעלותי. ב. שיכול להיות שיהיה לי רצון כנה להגיע לאמת ובכל זאת אהיה בדעה לא נכונה. ג. יש כמה צדדים לאמת והאמת לא בלעדית בהרבה תחומים. ד. האמת תלויה גם במציאות. (זאת אומרת שהאמת יכולה להשתנות לפי המצב).

לרוב אם בן אדם אוחז בדעה מסויימת אז זה כי הוא מאמין בדעה הזאת וחושב שהיא היא האמת.

ואני מעלה שוב את חסידות סאטמר שהם קיצוניים בהתנגדות שלהם לציונות , אפשר להגיד שחסר להם באהבת ה'? מבחינה חומרית וארצית הם לא מקבלים מההתנגות שלהם שום דבר טוב ואפילו להפך.

ואני אתייג תגובה שכבר כתבתי כאן בשרשור

.. - עבודת ה'

אם כבר מדברים על הקשבה, בלי לשים לב הכנסת לי דברים לאצבע שלא כתבתי (מקביל לביטוי: הכנסת לי דברים לפה שלא אמרתי....😉). לא אמרתי שהם לא עובדים את ה'. אמרתי שבמובן מסויים אהבת התורה סימאה את עיניהם (שוחד רוחני יותר קשה משוחד גשמי) עד שבדברים מסויימים הם מגיעים לכך שהם לא עושים רצון ה', ואותה "עבודה" שהם חושבים שהם עובדים בה את ה', הם לא עובדים בה את ה', אלא את התורה שהם ציירו לעצמם, ואותה תורה אינה רצון ה' (יכול להיות שהטעות שלי ולא התנסחתי נכון, אבל בכל אופן, זו כוונתי). אם את עדיין חושבת שזו בעיה, תכתבי מדוע.

לעומתך, לי לא היו (כמעט) תנודות בדעותיי (ב"ה זכיתי). לא אומר את זה בקטע של גאווה, אלא בקטע של להראות שאין מחייך הוכחה. יש אמת אחת, אני מקווה שעל זה אנחנו מסכימים. האמת לפעמים מורכבת מכמה מרכיבים, ואיננה חדגונית, אבל היא אחת. בעניין הזה, או שיש מצוות יישוב א"י בזמן הזה, או שאין. אל תביאי ססמאות כלליות שהאמת מורכבת, תטעני את טענתך בעניין שלנו, במה את חושבת שאני טועה. אני אוהב לשמוע דעות של אנשים אחרים, ואוהב להדיין. אבל מבחינתי הבאתי הוכחות, ולא שמעתי אף טענות של ממש בצד הנגדי, רק כל מיני סממאות כמו: תצא מהמבט הצר שלך, תבין שיש עוד דעות וכדו'. אבל זה פשוט לא שייך לעניין. לגבי סעיף ד', אכן האמת תלוייה במציאות, וזו אחת הטעויות הגדולות של החרדים, שהם חושבים שהמציאות מאז היציאה לגלות לא השתנתה, ולא משכילים לראות שהגיע זמן הגאולה, הגיעה עת קיבוץ גלויות.

לא הבנתי מה פשר המשפט: "לרוב אם בן-אדם אוחז בדעה מסויימת אז זה כי הוא מאמין בדעה הזאת וחושב שהיא היא האמת".

אל תדאגי, לא שכחתי להגיב לתגובתך, פשוט לוקח קצת זמן (אני באמצע לכתוב אותה כבר מיום שישי. פשוט הייתי קצת עסוק וזה לוקח טיפה זמן). אתייחס לחסידות סאטמר גם שם, אבל רק אומר מה שכבר אמרתי, לא מדובר בשוחד גשמי, אלא "בשוחד רוחני", יש לאדם רצון להישאר במציאות רוחנית מסויימת והוא לא רוצה לאבד אותה כשיצטרך להתעסק בעולם המעשה. זה הרבה יותר קשה משוחד גשמי.

אבל זאת לא הטענה היחידה שלהם. הם גם אומרים שבגלל שהציונים דאז הולכים נגד ה' אז אסור להשתתף איתם.

והמציאות הוכיחה שהם צדקו, והציונים ההם לא היו אנשים טובים ותמימים היו להם כוונות זדוניות(בהקשר לשרשור אחר ע"ע חטיפת ילדים תמנים) חוץ מלבנות את הארץ הם רצו לבנות ישראלי חדש משוחרר מעול תורה ובשביל להגיע לזה הם פעלו בצורה של מרמה וכפייה.

זה עוד טענה שיש להם וכמדומני שאת זה יותר קשה לתרץ אחרי שכבר המציאות הוכיחה את עצמה. 

מי שאומר הלל זה לא בגלל המדינה המושלמת שלנו... - שריטות ליליות 

הציטוט הוא מראשי ההנהגה של ה'אתחלתא דגאולה'

בטח שהפעולות של ראשי המדינה קשורות, מי שמנהיג ונמצא בראש הוא זה שקובע מה תהיה המדיניות וההלך רוח של המדינה וכמו שחששו אז ככה קרה ולא רק שהחילונים לא התקרבו לתורה אלא הם אף הרחיקו את הדתיים וקמה מדינה שרוצה להיות אומה ככל האומות.

ביום הכרזת העצמאות, בזמן שכל הציונים חגגו והתרגשו, הרצי"ה והרב חרל"פ לא יכלו לשמוח:

"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!

באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י"ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת!

ועתה, עם המשך השתלשלות שלשלת הקודש בכל גווניה, מערכת דבר ד' המתגלה בכל מדרגותיה הרוחניות והמעשיות במאורעות מדיניים והיסתוריים, הגענו לשכלול פלא זה, ליום קדשנו זה - ובלי ה"מחותנים" הגויים, ברוך ד'! כל השנים הננו מבקשים מאת ריבונו של עולם: "ושבור עולנו מעל צווארנו ותוליכנו קוממיות לארצנו". זכינו השנה במידה מסוימת מעשית וסמלית זו לשברון עול הגויים מעל צווארנו - אשרינו!" (מתוך מזמור י"ט למדינת ישראל של הרצי"ה)

הקב"ה עשה חסד עם עם ישראל, שנתן לו 'מנדט' על ארץ ישראל.

זו האתחלתא דגאולה.

לא קשור למי מינו לעמוד בראשה, או מה חוקקו בממשלה. זה כבר נושא אחר.

גם את הסרטונים אין לך כח לראות? תתגברי נו

את חושבת שכוונת בוני הארץ היתה להסית ולהדיח נגד היהדות?

קשה לומר..

שמעי את השירים ואת התרבות של בוני הארץ דאז.

היו עיוותים, אבל לא ברור למה לומר שהכוונה שלהם היתה רעה.

בכלל הרב קוק זצ"ל ראה בזה תנועה של תשובה.

וביניהם היו גם רשעים מסוימים.

כן, ולא רק אני חושבת ככה.

והיום לא צריך לחשוב, דפי ההיסטוריה מוכיחים.

אני חושבת שכל השאלות הדעות והחילוקים על כוונת הבונים לפני הקמת המדינה לא רלוונטים היום שכבר נתוודענו לכוונות שלהם.

כמו שלפני הקמת בית המקדש יש מקום לדון איך יוקם  וכו' אבל אחרי שכבר קם כבר אין שאלה. כנ"ל בעניין הזה.

ממי שמראש סימן את זה כמטרה כי זה מתיישב לו עם האג'נדה.

יש לי ספר בבית שמספר על הנוראות שעשו הציונים בעבר. היה לי מאוד קשה לעיין בו. לא כי הכל שם לא נכון, אלא כי זה נראה ששמים משקפיים שמחפשות את הרע, וממנפים ומאדירים אותו, ולא מזכירים את הדברים או את האנשים הטובים.

בסוף המציאות היתה הרבה הרבה יותר שפויה ממה שמספרים בעלי האג'נדות.

ויש הרבה מה לקרוא וללמוד על אותה תקופה.

ונכון מה שאתה אומר אבל יש גם הפוך שעוצמים את העיניים.

את מכירה את רבי עקיבא יוסף שלזינגר?

(בין היתר) בעל קונטרס חברת מחזירי עטרה ליושנה

(מה הסיכויים שאת זה יהיה לך כח לקרוא? חח)

אוצר החכמה 

אוצר החכמה 

רבי עקיבה יהוסף שלזינגר – המכלול 

הוא היה ממש מבוני הארץ, תוך כדי שהתנגד לכל חיבור עם הציונים ה'כופרים'.

את רצינית?! את חושבת שהמציאות הוכיחה שהם צדקו? "אם הבנים שמחה" אומר, שמשום שהם לא עזרו להם והשאירו את המדינה לחילונים, המדינה הייתה חילונית. אם הם היו משתתפים בבניית הארץ ונמצאים שם, המצב הרוחני בארץ היה נראה אחרת לחלוטין (ולא נעים לומר, אבל מי שלא עלה לארץ נרצח בשואה, ובסופו של דבר הגרמנים לא הגיעו לארץ). את כתבת שקראת את "אם הבנים שמחה", נראה שלא הפנמת מה שהוא אמר. הרב קוק זצ"ל בהרבה מקומות כותב איך שהפריצה הייתה כי הדור הישן לא חפץ בעבודת ה' מצומצמת וקטנה, הוא רוצה וחפץ במדרגה הגדולה. אך מי שייצג את התורה והיה אמור להביא לאותם צמאים תורה גדולה, לא עלה במדרגתו, ולא הביא להם תורה גדולה, וזה מה שקרה. בימות המשיח, חוצפה יסגי.

עבר עריכה על ידי אני))) בתאריך כ"ב באב תשפ"ד 1:15

זה שלא הסכמתי עם הכל לא אומר שלא הפנמתי.דווקא מאוד נהנתי והחכמתי מהספר.

אחרי זה הצטרפו אליהם גם דתיים וזה לא הועיל.וזה מוכיח שזה לא עוזר ואף מזיק. כן הוא גם כותב בשם רב אחר שכתוב "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" כתוב "אל תתחבר" דווקא ולא "הרחק" כי צריך להתקרב גם לרשעים כדי לחזק אותם רק לא צריך להתחבר בפנימיות. ואני חושבת שזה תלוי איזה רשע.

ככה בכל העניין הזה, כל מה שהרב אומר יש בהם הרבה אמת  והם נכונים אבל  נראלי שלא הבינו (ואני כותבת את זה בענווה ויראה, חיל ורעדה) במי מדובר, לא הצליחו לשער בנפשם שיעול להיות מציאות כזאת של יהודים ששונאים יהדות ברמה כזאת.

אתה יכול להתכחש כמה שבא לך.

(נ.ב נראלי שאת החשבונות שמיים נשאיר לה')

👍

הזמן הכי קריטי, הזמן שבו נוסדו חוקי היסוד והדברים שעליהם בנוייה המדינה (עד שחלק מהחילונים חילקו סרטיפיקטים לחילונים ולא לחרדים), הזמן שלפני השואה שבו מי שהגיע לארץ נשאר בחיים, באותו זמן הם לא הגיעו. אז השתנו קצת דברים בגלל ההחלטה להישאר בחו"ל ולא להגיע לארץ. וגם כשהגיעו, לא הגיעו בכמות הרצוייה. ובאמת אפשר לראות היום שכיוון שהדתיים נמצאים בצבא ולוחמים שם, כל צביון הצבא נראה אחרת לחלוטין. כולם לובשים ציציות, קוראים ק"ש ומזמורי תהלים לפני הקרבות. בגלל מי את חושבת שזה קורה?

לא הבנתי מה כתבת מהמילה: "כן הוא גם כותב" עד "איזה רשע". עדיין לא הבנתי. לא הבנתי מה הפאנצ' (מה רצית לטעון מהדקדוק הזה במשנה).

הרב קוק לא ידע במי מדובר? את צוחקת? הוא הסתובב בין כל הקיבוצניקים (מסע המושבות לדוגמא), וכל החרדים שיצאו עליו (אגב, בעיקר החרדים הרגילים, לא הרבנים, שדווקא כיבדו אותו מאוד, איזה קטע) יצאו עליו משום שהוא "מקרב פושעים" לטענתם. את יכולה להתכחש כמה שבא לך, אבל את טוענת דברים שהם רחוקים מהמציאות. אין רב שמכיר את הקיבוצניקים יותר מהרב קוק זצ"ל.

נ.ב לא אמרתי את זה מעצמי, ה"אם הבנים שמחה" מביא את זה כמה פעמים, וגם בשם רבנים אחרים, שזו הסיבה לגלות (וזה לא בהכרח כשכר ועונש, אלא שה' מביא את הייסורים כדי שעם ישראל יעלה, כי בלי הייסורים הוא היה נשאר בגלות).

עדיין לא הבנתי למה התכוונת. תוכלי להסביר? חשוב לי להבין

מצטערת לאכזב אותך שאתה ממש טועה ורואה לא נכון את הציבור החרדי כציבור וכאידיאולוגיה.

קודם כל יש את הציבור החסידי שהוא נתח גדול מאוד מהציבור החרדי ואצלם רואים את את השילוב המושלם לדעתי בין יראה לאהבה.ומשום מה אתה מתעלם מכך.

ואני מזכירה לך שאמרת שאצל סאטמר אין אהבת ה'.. מאיפה הגעת לזה? בגלל שהם לא ציונים אז הם לא אוהבים את ה'? מה הקשר? וסאמטר הם גם חסידות.בחסידויות בדר"כ תפילות השבת ארוכות, טישים, התוועדויות. דגש גדול מאוד על הרגש. מאוד.דגש על החיבור הפנימי, העומק. שמים דגש על החוויה של המצווה. ולא מצות אנשים מלומדה ממש לא. זה א.

ב. מה שאמרת על הציבור הלייטי/ מסורתי ועל הנטייה לשים דגש יותר על החיבור לה' ופחות על התורה וההלכה. ה' אומר על כך הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו ואכמ"ל. ואת העיקרון הזה אפשר גם לקחת כמעט לאורך כל הטיעון שלך על החרדים.

ג.מי קבע מה האיזון הנכון בין תורה לה'? ובכלל לא הבנתי למה מפרידים בין השניים, זה אמור לבוא ביחד. איך אפשר לעבוד את ה' בלי התורה? ואיך אפשרללמוד תור בלי ה' הרי לומדים כי זה רצון ה', אז כשאתה בא ואומר שהחרדים יותר מדי בתורה ופחות בה', מה זה אומר? התורה היא החיבור שלנו לה'.ואם יש יותר תורה יש יותר חיבור לה'. זה ג.

ד.ממה אתה מניח שבציבור המסורתי יש יותר אהבת ה' מהציבור החרדי? אתה שומע מה אתה אומר בכלל? אתה משווה ציבור יראי שמיים לציבור שפחות? איך מדדת והגעת לזה? זה שעושה נגד רצון ה' הוא אוהב יותר ממי שעושה את רצון ה' גם כשזה קשה לו ונגד הטבע שלו? זה נראה לך הגיוני?

ואתה שם לב יותר מדי מקום לרגש.

אוקי נגיד עכשיו יש מצווה נגיד מעשרות. עכשיו בן אדם פחות בא לו לעשות את זה כרגע. עדיף שיעשה את זה לא משנה רגש לא רגש משתחשק לו או לא , או שעדיף שיחכה שיתעורר לו חשק והתלהבות לתת מעשרות? רגש זה מאוד חשוב ונחמד שיהיה אבל אם אין זה לא אומר שכל המצוות לפח חלילה ממש לא, יש עניין גם בלקיים את זה בפשטות ואם ירצה ה' והאדם יזכה לחשק ורצון אז אשריו אבל ממש אי אפשר לעשות תנאי כזה לתורה ולמצוות במיוחד שהרבה פעמעם זה לא בידי האדם. זה ד.

ה.שוב מי קבע מה האיזון הנכון בין אהבה ליראה? אין מה לפחד מיראה זה דבר חשוב מאוד.אני לא למדתי מהסיפורים כלום. המסקנה שהגעת אליה די תלושה מהמציאות, במציאות בציבור החרדי יש המון גמ"חים וכדומיהם,הקפדה על השבת אבידות ואפילו מפרסמים במיוחד בעלונים וכמדומני שיש גם קווי טלפון מיוחדים לשם כך.

אני עדה להשבות אבידה גם של דברים שבטוח התייאשו מהם.  

הבאת את הנושא של אבידה שבעליה התייאשו ממנה שמותר לקחת. אני לא מבינה למה אתה קובע לאנשים לעשות יותר ממה שהתורה אמרה? ומי שלא עושה כקביעתך אז הוא מיד לא עושה רצון ה'. רצון ה' זה שיקיימו את התורה. אם אתה רוצן להתחסד על קונך זה מומלץ וחשוב ויפה מאוד אבל זה שלך. אי אפשר גם לקפוץ כמה רמות יותר מדי, יש את התורה מי שרוצה ויכול יותר למה לא? (רבי נחמן גם אומר את זה הרבה, לעשות בפשטות, לא להחמיר)

ודווקא הציבור החרדי נוטה להחמיר בהרבה עניינים.

נראה לי התפילין תכלת וכו' זה בהקשר לזה שגל מי שמקפיד על הנ"ל יכול להגיד על כל מי שלא עושה כך שהוא חסר באהבת ה'.שזה שטות כי יש עוד דעות ו70 פנים לתורה וכו'

(נ.ב אם אתה הולך להגיב להודעה הזאת בבקשה אם אתה יכול יעזור יקל עלי אם תצמצם בכתיבתך כמה שיותר כי רק להצליח לענות לך ולכתוב את ההודעה הזאת לקח לי אולי חצי שעה(אולי יותר, לא מדדתי), רק מלראות את המגילה אין חשק לקרוא. תודה רבה!) 

לגבי הציבור החסידי, כבר עניתי כאן, אחזור שנית על הדברים. גם הציבור החסידי בסופו של דבר דוגל בהשקפת עולמו בפחד, ולא סתם מכנה את עצמו: "חרדי"- חרד לדבר ה'. המבנה של חברה סגורה כמו בגלות, בגטו, ופחד מדרדור רוחני ע"י ה"ציונים", מבוסס על פחד, ואם היו עובדים את ה' מאהבה, הם לא היו בנויים ככה. אז נכון, יש להם גם אהבת ה' טבעית. אבל בתפיסת עולמם הם חרדים, בחשיבה שלהם הם חרדים. אולי בלבלתי אתכם מרוב תבניות שהגדרתי כאן. אני טוען שהחרדים מתנהגים בחוסר שכל אלא פועלים מתוך שוחד רוחני (לא יודע אם לקרוא לזה רגש). אצל הליטבקים הסיבה שהם אוהבים כ"כ את התורה זה כי הם שכליים, אבל אין הכי נמי, זה לא תלוי בזה. אפשר לאהוב את התורה בגלל הרגשת הרוחניות שבה, כפי שמתבטא אצל הציבור החסידי. זו הייתה רק דוגמא בעלמא לשוחד הרוחני שיש לחרדים.

ואם כבר הזכרת את סאטמר, הרב שרקי אומר שכל החרדים מהבחינה הזאת הם לא במרחב התורני הלגיטימי ברגע שהיסוד מוטעה, והיסוד שלהם אינו מן היהדות,שהיהדות אינה לאום אלא דת, בעוד שמהמקורות רואים שהיהדות היא לאום, ומי שיותר נאמן לאומה הוא יותר יהודי, תהיה שמירת המצוות שלו אשר תהיה, וזו עמדה נוצרית ומוסלמית. עייני בקישור שאשים בסוף התגובה מ-16:05, עד 22:05, מלבד סאטמר (עייני שם איך הרב שרקי מסביר את הדברים). מהבחינה הזאת, עיקר הדברים כאן לא מופנים לסאטמר, אלא דווקא לשאר התפיסות החרדיות.

לגבי מצוות מעשרות. הפוך, אני טוען שמה שצריך לעמוד בבסיס עשיית המצוות זה הרצון לקיים את רצון ה' (וכתבתי שסימן לדבר זה האם יש גם דגש לרגש, אבל זה רק סימן, לא סיבה). מלבד זה שלעומת רגש האהבה שהוא לפעמים קיים ולפעמים נכסה, רגש היראה יכול להתעורר תמיד. אבל בכל אופן, דווקא הפוך, מה שמניע את האדם לפי שיטתי זה הרצון לקיים את דבר ה', ואם האדם יימנע מלאכול פירות כי זה גשמי, הוא יפספס את מצוות מעשרות.

ה. לגבי אבידה, אל תתמקדי בסיפור ספיציפית. זו הייתה רק דוגמא שמבחינתי מהווה סימן. ושוב, עם כל השבת האבידה שיש שם, אני לא חושב שבמקרה הזה יש מישהו בציבור הדתי-לאומי שהיה מעלה על דעתו לקחת את זה, אא"כ הוא יכיר שהוא עושה דבר לא טוב ובכל זאת ייקח. דהיינו, הוא לא יכשיר את מעשיו ע"י התורה (שיש בכך דבר יותר חמור מאשר סתם לקחת להנאת עצמו, כי פה אתה עושה את התורה כקרדום לחפור בה), כיוון שיבין שזה לא רצון ה'. אבל שוב, עזבי את הסיפור, העקרון הזה נכון אצל הציבור החרדי, ורואים את זה בהרבה מאוד דברים.

זה לא להתחסד. מדובר על אבידה שלא התייאשו ממנה. הרצון של אותו חרדי להרוויח משהו ששווה גרוש עיוות לו את המחשבה עד שהוא הגדיר את זה כייאוש, בעוד שהאחרים אמרו לאותו אחד (ועדיין לא סר מעמדתו) שוודאי אין פה ייאוש, כי הם באים לפה למחרת וגרים ביישוב, ויש בבריכה השבת אבידה. כדי להמחיש יותר את הרעיון שהצגתי פה, אביא דוגמא מהרמב"ן על קדושים תהיו. הרמב"ן אומר שאדם שאוכל וסובא כל היום בשר מותר, אע"פ ש"טכנית" לא עבר על אף מצווה ממצוות התורה, הוא עבר על מצווה מהתורה, והיא: "קדושים תהיו". המצווה אומרת: תהיה ראש גדול, אל תיצמד לחוקים היבשים. בסופו של דבר התורה לא יכולה בהגדרתה לכלול את כל המקרים שיבואו, היא מביאה את העקרון המוסרי הכללי, וממנו כל אחד יגזור וישליך לכל מקרה (מה שנקרא, דימוי מילתא למילתא). בסופו של דבר העקרון של השבת אבידה הוא דאגה לממון אדם מישראל. אם אותו חרדי היה דואג לממון חבירו מישראל, הוא לא היה לוקח את זה, כי הוא יודע שאף אחד אחר לא ייקח מלבדו, ואם ישאיר, אותו אדם יקבל אותו. אז ברור שהוא עבר על העקרון המוסרי של התורה, גם אם "טכנית" ניסה להגדיר שזה לא מהמצווה. ומילא אדם מדקדק בתורה לחומרא, זה אני מאוד מבין, אבל להיאחז בדקדוקים לקולא כדי להרוויח גרוש, זה פשוט הזיה מבחינתי (אגב, הרמב"ן גם לגבי מוקצה טוען את אותו רעיון, שאדם שנושא משאות בשבת ולא נח בשבת, עבר על עבירה מדאורייתא של: "למען ינוח").

את יודעת, אדם שמחמיר איפה שנוח לו, אבל במקומות שקשה לא מחמיר, זו לא חכמה. החכמה היא לקיים את רצון ה' ולהחמיר איפה שצריך, ולא להחמיר איפה שלא צריך. נראה לי שהמבחינה הזאת הציבור החרדי עושה בדיוק הפוך ממה שצריך לעשות: מחמיר איפה שלא צריך להחמיר (א"י), ומקל איפה שצריך להחמיר (העלמת מיסים וכו').

מה זה יכול להגיד? וגם מוסלמי יכול להגיד לי שאני לא עושה את רצון הא-ל. האם זו האמת? לא. אז מה הטענה פה? שבעים פנים לתורה, לא שבעים ואחת. השבעים פנים זה לא בהקשר ההלכתי, אלא בהקשר הרעיוני (שהרי המדרש כפי שרש"י מצטט אותו אומר לא שבעים פנים, כפי שרגילים לצטט, אלא שבעים טעמים, יש שבעים טעמים, אבל גדר והלכה אחדים).

השתדלתי לקצר כמה שיותר. ופעם הבאה תכתבי אזהרה כזאת בתחילת התגובה.....😉

טוב הבנתי שלעולם לא נסכים.

מה שבעיקר רציתי לומר זה שכדאי מאוד להיזהר כשמדברים על אנשים(ובוא,מה שאמרת לא היה מופנה רק לאידיאולוגיה החרדית אלא גם על הציבור והאנשים החרדים) וזה גם כהמלצה אישית וגם אני חושבת שזה מפריע לאנשים שקוראים כאן . "אני טוען שהחרדים פועלים מתוך חוסר שכל"? אני לי מה להגיב. ברצינות. אם נראה לך לגיטימי להגיב איך שאתה מגיב אז סתם טחנו מים.(לא רק התגובה אלא זה שזה באמת מה שאתה חושב על חרדים, אני מכירה את העולם החרדי מקרוב ומה שאתה כותב זה מנותק מהמציאות)

שאדע על מה אנחנו לא מסכימים.

האם לא נזהרתי? שקלתי את דבריי והשתדלתי לכתוב רק את מה שנכון, בלי לכתוב יותר מזה, ובלי להתנסח בצורה פוגענית. מניין לך שזה מפריע לאנשים כאן? וגם אם מפריע, מדוע שבגלל זה אמנע מלכתוב את דעתי? גיביתי כאן את דבריי בציטוטים מרבנים חשובים מאוד, אז אם מעצבנים אותם, אין מה לעשות בנידון....שילכו לפורום חרדי.

הציטוט שציטטת מדבריי היה שגיאת כתיב. התכוונתי לכתוב: "איני טוען....". אם היית קוראת את המשפט כמו שצריך, היית עושה 1+1 ומבינה שלכך התכוונתי (שהרי מיד כתבתי: "אלא").

אני גם מכיר את העולם החרדי. לגבי הסוגריים שכתבת בתחילת תגובתך, אמרתי, ואחזור על זה שנית, לא דיברתי על פלוני או אלמוני, דיברתי על האידיאולוגיה של הציבור החרדי בכללותו. על דרך הטבע, רוב הפרטים יש להם את מה שיש בכלל, ברמות כאלו או אחרות, אחרת לא היו משתייכים לאותו כלל.

זה שזה נכון בעיניך לא אומר שזה אמת וגם זה לא אומר שזה לא פוגע.

מניין לי? כי זה אחד הדברים שמקפידים עליו בפורומים ועבר העירו לך על זה בשרשור הזה.

ראיתי אבל גם המשך דבריך לא היו יותר בסדר כך שזה לא היה מפתיע אם היית כותב את המשפט הזה.

אתה אולי מכיר את העולם החרדי מבחוץ, אני מכירה מבפנים.

בסדר.

זו האמת לשיטתי, והבאתי פה טענות וציטוטים מרבנים. מי שרוצה להתווכח, מוזמן לשטוח את טענותיו, מוזמן גם לא להסכים ולחלוק (הכל בסדר), ומוזמן גם להתעלם, מה שהוא רוצה. חלק מהכלת הדעות אומרת לא להשתיק דעות, גם של כאלו שאוי ואבוי, חושבים שהאמת איתם (והאמת, שאת לא שיטתית, את בעצמך כותבת שאני טועה. אז איך את יודעת שאני טועה וחושבת שהאמת איתך ואז קובלת עליי שאני חושב שהאמת איתי? אם כבר תפיסה מערבית שאין אמת אחת, אז עד הסוף). שוב, אני פתוח להקשיב ולשנות את דעתי, אבל לא סותר שכל עוד זה לא קרה, אני מחזיק בעמדתי וחושב שהיא נכונה והיא האמת. על מה את מדברת? אין חוק שאומר שאסור לתת ביקורת. כל ביקורת אפשר להגיד אותה בנימה אישית, מלכלכת, מעליבה ופוגענית ואפשר להגיד אותה בצורה יפה ומנומסת. אם את חושבת שהאופן שבו הצגתי את הביקורת הוא "מלוכלך" מדי, אדרבה, אני פתוח לקבל ביקורת ולשמוע איפה טעיתי. אבל אם את מדברת על עצם נתינת הביקורת, מאיפה החוק הזה שאסור לתת ביקורת? (מלבד העובדה שמטרתי לא הייתה בכלל להעביר ביקורת, אלא לבאר לבן-אדם את ההקדמה לתפארת ישראל של המהר"ל מפראג).

אולי דווקא משום שאת מכירה מבפנים, קשה לך לקבל ביקורת על אותו מגזר. אבהיר ואומר שדבריי אינם מתוך התנכרות וחוסר הערכה וחוסר הכרת הטוב (דהיינו, להכיר את הטוב שישנו), דווקא מתוך העובדה שאני מכיר את היתרונות של הציבור החרדי ואת הדברים שיש לנו ללמוד מהם (וכפי שכבר כתבתי בשרשור כאן, שיש דברים שהציבור הדתי-לאומי לוקה בחסר, ובדברים אלו הוא צריך ללמוד מהציבור החרדי), דווקא מתוך כך אני עומד על מה שהם לוקים בחסר, ועל מה שאני חושב שמבדיל את השיטה של הציבור הדתי-לאומי מהציבור החרדי, ולמה בנקודה הזאת אני חושב ששיטתינו עדיפה (למרות שאת זה כלל לא הזכרתי בשרשור, אגב, ואני גם לא בטוח בנקודה הזאת, שכן יש ציטוט: הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וצ"ע בנקודה הזאת), ובכל מקרה, למה אני אישית חושב שמחזיק בשיטה שלפחות באידיאל עדיפה על שיטת הציבור החרדי (כיוון שאני אישית משתדל לא ללקות בדברים שחלק מהציבור הדתי-לאומי לוקה בהם. שוב, מדובר בללקות בחסרונות באידיאלוגיה ובשיטה, לא דיברתי על הבפועל, או יותר נכון, לא השוויתי את הרמה המעשית, שכן בכל ציבור יש הבדלים ברמה המעשית, ומה שמאחד ציבור זה לא הפן המעשי, אלא הפן האידיאולוגי).

נ.ב חשוב לי להוסיף, כבר לא פעם ראשונה שאני רואה דברים שאת כותבת בפורומים, ואני יודע שאת כותבת מתוך כאב לב אמיתי ומחשבה טובה, חבל לי שהייתי צריך להיכנס איתך לפינות מסויימות. מחילה מאוד אם פגעתי בך באופן אישי באחד מהניסוחים שלי, אני מבקש סליחה ומחילה. אשרייך על החתירה לבירור האמת (בואי נגיד שאם אני הייתי חושב שאני טועה, ג"כ הייתי משתדל לשכנע אותי שלא לחשוב ככה, כי בגדול אני מעדיף כמה שיותר חשיבה חיובית ולא לחשוב דברים רעים סתם. אבל במקרה הזה אני כן חושב שאני צודק....)

לא אמרתי שאתה טועה רק לא הסכמתי עם הגישה שלך לחרדים ולכוונות שלהם.

אני לא חושבת שאני משוחדת כי אני מכירה את העולם החרדי מבפנים, יש הרבה דברים שאני לא מסכימה איתם בציבור החרדי אבל שאני חושבת שיש להם כוונות טובות ויש להם ירא"ש וזהו.

וואי ממש אין צורך להתנצל, תודה על הרגישות וכן היו דברים שפחות לרוחי אבל כמו שאמרת זה היה כי זה היה האמת שלך ואני מעריכה את זה.יישר כוח!

שנזכה תמיד לכוון לאמת!

מצטט אותך: "מצטערת לאכזב אותך שאתה ממש טועה ", "אתה טועה ומטעה".

בסופו של דבר אני מדבר על התת-מודע, אז מניין לך שאני טועה? מנין לך שזה לא מה שמניע אותם בסופו של דבר? (מצד שני, זה הופך את טענותיי לתיאוריה ולא למשהו מוכח, ואני לא מתכחש לזה, אבל זו תיאוריה שמבחינתי מגובה בהסתכלות על המציאות ובסימנים שמחזקים אותה, וכן מגובה מהסתכלות בדברי קדמונינו שמדברים על היתכנות לתופעה כזאת).

זה שיש להם כוונות טובות, לא סותר שכיוון עולם ערכים עם דגשים מסויימים והקצנות מסויימות עלול לגרום לטעויות בשורה התחתונה (תסכימי איתי שיש הקצנה והגזמה בהדגשה שלהם את התורה, עד שמבחינתם הוא עולה על ערך של עם ישראל, ועל הערך של החיים: נמות ולא נתגייס, בעוד שבמפורש לגבי כל המצוות מלבד שלוש עבירות החמורות ההלכה אומרת ש: יעבור ואל ייהרג). שוב, גם אדם ירא שמים עלול לטעות משוחד, התורה בעצמה אומרת (פרשת השבוע): "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", וגם המרגלים היו צדיקים. ואת צודקת, אני חוזר בי ממה שאמרתי שאת אומרת את הדברים בגלל היכרות איתם, נראה שפשוט קשה לך לקבל הסבר כזה שיש בו מן הפער בין הפְנים לחוץ, וזה בסדר ומובן, אבל אני עדיין חושב שזו האמת.

אשרייך, זה מרגיע אותי. אמן!

חחחח זה הרגיש כאילו אני בבית משפט ומעלים את הראיות לחובתי. קיצר, מה שהתכוונתי זה שאני לא אומרת שאתה טועה באידיאולוגיה שלך אלא רק בתפיסה של על חרדים, אני חושבת שזה קצת קיצוני.(ובסדר, לא נסכים על זה)

אולי.יש בזה משהו.אבל זה בעיקר הציבור לא הרבנים. אני פשוט משתדלת לא לדבר על ציבורים.

אוקי.

כן, גם לי הרגיש קצת מוזר....

טוב, נסכים שאנחנו לא מסכימים.

בעיקר על הציבור, אבל גם על הרבנים (ומבחינה מסויימת זה דווקא על הרבנים, כי על החרדי הפשוט יש עוד איזה שהוא לימוד זכות שהוא מקשיב לרב, לעומת רב שיש לו דעה משל עצמו (עצוב לומר, אבל הרבה פעמים רק לרב יש דעה משל עצמו) ולמרות זאת הוא חושב את מה שהוא חושב. ואולי אצל הרבנים צריך לומר שזה לא בגלל שוחד אלא בגלל שהסטרא אחרא מערבב אותם כדי לעכב את הגאולה, ואז באמת עיקר הטענה היא על הציבור). אני חושב שזה די חשוב לברר מה דעת החרדים ואיך ייתכן שחושבים כך (אם אנחנו מספיק חושבים שהאמת איתנו, השאלה הזאת צריכה לצוף ולעלות), ודווקא אם לא מבררים אז או שאנחנו לא מספיק בטוחים בדעתינו, או שאנחנו מזלזלים בדעת החרדים וחושבים שהם סתם טועים מבלי להבין איך ייתכן שהם בעלי תורה, שכל, ועוסקים הרבה זמן בתורה, ומנגד מגיעים לטעויות כאלו עקרוניות. אא"כ את חושבת שהם לא טועים ואין אמת אחת ואז הכל מסתדר (חוץ מהעובדה שזה פשוט לא נכון, וכמו שחבר שלי אומר: במקום להיות בקושייה על משהו לא מובן, נביא משהו עוד יותר לא מובן ונסביר על פיו את אותו דבר....).

הדעה האישית שלי זה שהאמת עדרים עדרים ואצל כולם יש חלקים מהאמת.

אני מסכימה עם הרבה דברים במגזר החרדי וגם עם הרבה אני בפירוש לא מסכימה, כנ"ל אצל כל הציבורים.

אם אתה שואל אם אני חושבת שההשקפה החרדית היא אמת צרופה אז לא. 

זה ממש מצחיק, בדיוק עכשיו פתחתי את השרשור בשריטות ליליות שמדבר על זה. קטעים.

בכל אופן, הגמרא (סנהדרין צ"ז) אומרת בפירוש שזה רק על דור המשיח. והכוונה היא שהאמת לא מתגלה, אלא נעלמת, כמו עדר שמתפצל להרבה מקומות וכבר לא עדר, כך האמת כבר איננה, וכל אחד אוחז בחצי אמת ובנקודה אבל מפספס את האמת. ואכן אפשר לראות שרוב העם איננו אוחז באידיאולוגיה של הציבור הדתי-לאומי לצערינו, והגמרא הזאת מתקיימת. דווקא מוכח מהגמרא הזאת שיש אמת אחת (בזמנו @ארץ השוקולד טען (בשרשור אחר) שיש פרשנים שמפרשים שאין אמת אחת על בסיס ירושלמי אחד נראה לי, או על בסיס גמרא, לא זוכר כבר).

טוב, אני חושב שהאידיאולוגיה של הציבור הדתי-לאומי היא הצודקת. אמנם צריך קצת איזונים לפה ולשם (כמו שכבר אמרתי), אבל בגדול אני לא חושב שמבחינה השקפתית אנחנו צריכים לעבור איזה שהוא שינוי משמעותי.

כן זה ידוע שיש לי רוח הקוטג'.

אני לא אומרת שאין אמת. וזה שאני לא מסכימה עם הרבה דברים בציבור החרדי כמו אמרתי זה בגלל שאני חושבת שזה לא האמת.

וזה שיש לי דעות מסויימות ולא אחרות זה כי אני חושבת שזה הכי נכון.

רק שלדעתי יש הרבה אמת והגיון גם במה שאחרים אומרים. וחוץ ממה שאני חושבת שהם טועים יש להם גם הרבה דברים טובים ולכן אני לא יכולה לפסול לגמרי.

ובגדול לדעתי בעולם הבא לא ישאלו אותנו באיזה השקפה היינו. העיקר זה התורה,המצוות, המעשים הטובים.(כמובן שיש להשקפה נגזרת על התורה והמצוות אבל זה בגדול. וגם יש דברים שהם לא בשליטה שלנו)

אחלה.

מה הכוונה לפסול לגמרי? הבאתי במה הם מדגישים שבזה חלק מהציבור הדתי-לאומי לוקה בחסר. העובדה שיש להם הרבה דברים טובים לא אומרת שהם לא טועים. מי שחושב כמו הציבור הדתי-לאומי, ורק נמצא בסביבה חרדית כי טוב לו שם, שיערב לו. לא דיברתי עליו בכלל.

קודם כל, את כנראה לא מכירה את שיטת הרמב"ם. לפי הרמב"ם, עיקר העולם הבא של האדם זו ההשכלה, השגת האמת (חלק מהאמת זה גם להתנהג לפי האמת שהשגת), או כלשונו: "קיום הנפש בקיום מושכלה". וגם בלי הרמב"ם, תפקיד התורה היא להוביל אותנו אל האמת, אל ההשגה הנכונה, התורה נקראת אמת ("משה אמת ותורתו אמת"). גם הרמב"ם אומר שכל המעלה של הגאולה השלימה (שתהיה בביאת המשיח) היא בכך שתרבה הדעה וכולם "ידעו" את ה' (זה פסוקים, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"). יש עוד הוכחות ודוגמאות לכך, אבל אכמ"ל.

השקפה של האדם מביאה אותו למעשה. ההשקפה של החרדים מביאה אותם לנהוג אחרת גם כן בעולם המעשה, ורואים לכך הרבה הרבה ביטויים. וחוץ מזה, יש דעה במסכת מכות (דף ז' עמ' ב') ש"אומר מותר- קרוב למזיד הוא". מי שהיה לו לברר ולא בירר את האמת (עייני שם בתוס' שכך מבאר), אף שהוא אומר מותר, זה כמעט כמו אדם שהזיד.

תקשיב, רק הצגתי את הדעה שלי.

זה מה שאמרתי.

(וואי זה נראה שאתה מחפש אותי על המילה)

לא רואה למה דברי הרמב"ם סותרים אותי.

נכון אני מסכימה.

אני לא רואה שום בעיה במה שכתבתי, גם לאור תגובתך.

ואז זה לא יותר מעבר להתעסקות פילוסופית.

מצד שני, לימוד תורה על פי התפילה לכניסה לבית מדרש ועל פי בברכות התורה ועל פי ברכת אהבת עולם(/רבה) הוא מפגש עם דבר ה', הוא חזון שכולל את כל רבדי החיים

בדיוק יצא לי לקרא ספר על זוגיות שבו מופיעה טענה מעניינת - אהבה עצמית ואנוכיות היא שני דברים שונים. כיצד? אנוכיות זה טמון ברצון של אדם לדאוג רק לעצמו מכך שהוא לא יודע לתת ערך ומשקל לסובבים אותו. אותו בנאדם לא יודע מה היא אהבת אדם ומתוך כך גם האהבה בעלת האופי ה"השרדותי" שהוא מפנה כלפי עצמו היא אהבה מאוד נמוכה. לעומת זאת אדם שאוהב את עצמו הוא אדם שמכיר בערך אהבת האדם ומתוך כך, ומזה שגם הוא בנאדם, הוא אוהב את עצמו. האדם שלו כלפי עצמו לא רק שלא סותרת את אהבת הזולת שבו אלא אף מעצימה אותה. כיצד? הוא כל כך אוהב את עצמו שמתוך כך הוא יודע איך לאהוב, הוא רואה את הסביבה כראויה לממש את אהבתו. אהבה משפריצה ממנו החוצה.

כך בערך אותו דבר כלפי התורה והקב"ה ועמ"י וכל הערכים הקדושים.

ישנה אהבות סותרות שאי אפשר לאהוב את שניהם ביחד, כמו שאי אפשר לחלק אותה אהבה כלפי שתי בנות זוג, חלילה. זה בא על חשבון השני ולא צריך להסביר למה.

אבל ישנה אהבות שאחת מתוך השניה. אדם אוהב לראות קבוצת כדורגל משחקת ומתוך כך הוא אוהב לראות שחקן כזה או אחר שלה.

אדם אוהב את חברו ומתוך כך הוא אוהב גם את ילדיו.

ככה ביחס לתורה, להבדיל, 

הוא יכול להיות, חלילה,

דבר נפרד לקב"ה שעומד בפני עצמו. סה"כ ספר יפה. גם מעניין, גם מחכים.

הוא יכול להיות כיחס לדבר ה' שמתגלה אלינו.

האדם אוהב את ה' יתברך ומתוך כך הוא משתוקק לשמוע מה יש לו לומר, מה הוא רוצה להעביר לו, מה הוא רוצה ללמוד את בני האדם ואת עמו המיוחד לו.

לגבי תחילת תגובתך, הרב שרקי מנסח את זה בצורה יפה: האדם מקבל על מנת לתת.

@פתית שלג 

@תות"ח! 

@אני))) 

לא התעמקתי במה שכתבו עד כה, אך אני רואה צריך לומר משהו

הפורום לא נועד כדי לדבר על מגזרים כאלה ואחרים, הוא כן מרחב חופשי לבטא רעיונות, וכן, אפשר גם לכתוב ביקורת עניינית ביחס לרעיונות.

בבקשה להפסיק לעסוק בציבור כזה או אחר (בין לטוב, בין למוטב) אלא ברעיונות.

י"ר שנזכה לאחוז בשיפולי גלימתו של הראי"ה קוק ולקיים את אמרו הנפלא בשלהי מאמרו החשוב 'מסע המחנות': "מסורת ישנה היא ש"צבור" הוא כולל במובנו כפי הנוטריקין שלו "צדיקים בינונים ורשעים", אבל זהו דוקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". וטוב מאד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין."

בבקשה לא לדון יותר על מגזר או חצי מגזר או על רבע מגזר. 

ובודאי בבקשה להגיב לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

בבקשה לא להגיב על התגובה הזאת, מי שרוצה לפנות אלי בפרטי מזומן בשמחה

גיליון 962- ראה - עולם קטן

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך ו' באלול תשפ"ד 11:16

בשם חידושי הרי"מ,

"כאשר אחד נעשה מנהיג, רבי, מתהוים סביבו כל הדברים הנצרכים להנהגה, בית מדרש, חדרים, ספסלים ושולחנות אחד נעשה גבאי והשני שמש וכדומה, אחר כך בא בעל דבר וחוטף את הנקודה הפנימית ואז הוא משאיר כבר לכל השאר להסתובב כמקודם, כמה יש לעמול להיזהר מזה."

אכן יש תופעה כזאת שבה תופשים את התורה באופן חיצוני, או יוצרים ניתוק בין חלקים מסוימים של התורה, וכך למשל, יכול להיות בחור ישיבה מפולפל במהרש"א, אבל בחזרת הש"ץ מדבר חופשי, מעשן סיגריות למורת רוחם של חבריו, בקיצור אין לו הנקודה הפנימית של הרצון לעשות רצון ה'.

מהצד השני, כמובן, יש כאלה שאוהבים את ה' "יותר מדי", ואז ממציאים דברים נגד התורה וההלכה, או בכל־מקרה, לא מבינים שהתורה היא לבדה רצון ה'. ועל זה נאמר "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים", ויתרה מכך, "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו": כשלומדים תורה, ונמצאים באופן כללי במגמה של למידה, התפתחות, בתוך המסגרת של חוקי ה', זה עדיף מאשר שרירותיות של "אני מרגיש שזה רצון ה'" (=נראה לי, נדמה לי).

///

@תות"ח! הדיון פה ממש ארוך אבל רציתי להגיב לחלק מהדברים.

במסכת כתובות דעת רב יהודה היא שאסור לעלות לארץ ישראל כלל, "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם", וזאת אחת מהשבועות בשיר השירים. מצד שני במסכת ברכות, בברכת שמן אפרסמון, הובאה דעת רב יהודה שמברכים "בורא שמן ארצנו", אבל היא נדחתה כדעת יחיד, "בר מיניה דרב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל, לכולי עלמא מאי?"

לא יודע, נראה לי שהיינו מצפים שאם הוא לא רוצה לעלות לא"י בטח יש לו חיסרון באהבת ה', או שהוא לא כל־כך אוהב את א"י, אם כן, מאי האי?

אכן יש כמה ראשונים שסוברים שאין כלל מצוות יישוב הארץ בזמן הגלות, זה לא מעיד על פגם בתורתם או על אחריותם לשואה. יש כאלה שסוברים שהמצווה היא ליחידים שמתכוונים לעלות לארץ כדי לקיים מצוות ויש להם היכולת לכך. דווקא הדעה שצריכים לארגן עלייה גדולה ולבוא לכבוש את א"י בכוח הזרוע, הייתה רחוקה מאוד מהקונצנזוס.

בסופו־של־דבר, גם המעפילים חשבו שהם עושים את רצון ה', "מורידים את התורה הרוחנית לעולם המעשה", "מתקנים את חטא המרגלים", איך שלא תקרא לזה. ככה גם במרד בר כוכבא, מרד גאלוס, מרד הרקליוס, מסע אבא מהרי...

ההשקפה עצמה הייתה די ברורה, אכן יש מצוות יישוב הארץ ליחידים שמסוגלים לכך, אבל ברמת הכלל, עם ישראל נמצא גלות, גם ארץ ישראל עצמה נמצאת בגלות, הסיבה שעם ישראל יצא לגלות היא כדי לעבור תיקון מסוים, שינויים מסוימים, העבודה שלנו היא לשאוף לתיקון המוסרי שה' מבקש מאיתנו, פחות לברכות שתבואנה בעקבות כך... אחרת למה יצאנו לגלות? אם הבעיה היחידה היא שאנחנו לא בא"י, אז הנה, היינו כבר כמה פעמים בא"י, וגלינו משם. כמו המחשבה שעלייה להר הבית היא זאת שתביא את בית המקדש – "היכל ה' המה". מצטרפים לכך עוד כל־מיני מקורות ופרשנויות שהגאולה צריכה להיות ניסית דווקא וכיו"ב (ראה גם זוהר ואתחנן דף ר"ע ע"א ויש עוד כמה).

ויואל משה לוקח את זה צעד אחד קדימה ובאמת ממליץ לקרוא כדי להבין מה בדיוק ההשקפה מאחורי זה.

לגבי חוסר המעורבות בחיי המעשה זה לא נובע מעצלות או "תורה מרחפת" אלא זאת שיטה סדורה שקשורה בהבנת הצמצום ובעוד כמה עניינים. הנחת היסוד המתנגדית היא שאין קדושה בעוה"ז לכן מעט בעסק ועסוק בתורה כי זאת הדרך היחידה למצוא את הקב"ה בעולם, אכמ"ל. אפשר לקרוא לזה גלותי, לא מחובר לחיי המעשה, כו' כו', אבל בגדול זאת השיטה של רשב"י במחלוקת הידועה.

בעיניך, בירור עצמי של סוגיות, כך שתחליט לעצמך מה נכון ומה לא, הוא סימן לאהבת ה' גדולה. בעיני ההשקפה החרדית זאת גישה של גאווה וחוצפה שגורמת לכך שבמקום תורה אחת תהיינה מיליון תורות כי כל אחד עושה מה שהוא רוצה, במיוחד בסוגיות כל־כך מהותיות. בעיני החרדי הממוצע אהבת ה' באה לידי ביטוי בכך שהוא מבטל את דעתו ואת מה שנוח לו לטובת מי שבעיניו הם מומחים לדבר ה', על־כל־פנים, יותר מומחים ממנו.

בכל־מקרה, לא הייתי ממהר לעשות ניתוח פסיכולוגי ולחפש אי־אילו כוונות ופגמים נסתרים שהם היסוד לטעות האחר, או להניח שהס"א מבלבל אותו. אפשר שהוא פשוט חושב אחרת ומשוכנע שזה נכון. אפשר גם שאני טועה. בזמנו, כמו מי שגדל בחמ"ד ולמד בישיבת הסדר, הלכתי כמובן יד ביד עם תורת הראי"ה וכל ההשקפות הקלאסיות והייתי די משוכנע בהן וידעתי גם אני לדקלם את כל אותם מהלכים, אבל כשנחשפתי לספרים אחרים ודעות אחרות אז דעתי השתנתה וגם ראיתי עד כמה טורחים להראות רק חצי אחד של התמונה. הזכרת את זה שאמרו על ויואל משה שהטענות של מגוחכות, זה בדיוק מה שאני מדבר עליו. לא באמת יודעים הרבה על ההשקפה השנייה (והאמת, יש רצף של השקפות, זה לא רק ראי"ה וסאטמר), וכל מה שיודעים זה במסגרת האפולוגטיקה והשלילה ולא מתוך סקרנות אמיתית להבין מה בדיוק חושב האחר, מהם הנחות היסוד הגלויות והסמויות של ההשקפה הזאת (גם אם הבירור הזה לוקח זמן).

במאמר מוסגר, לגבי ידיעת האמת כתכלית החיים, לא בדיוק קונצנזוס... ואיך לומר את זה – מה לעשות עם פשוטי העם? כאלה שאין להם יכולות שכליות מצוינות? כאלה שיכולים ללמוד קצת חוק לישראל ושיעור יומי עממי ורוב היום עוסקים במלאכה (וכמובן שומרים את כל התורה, גומלים חסדים, נותנים הרבה צדקה, מחזיקים ת"ח)? "ועתה ישראל מה יי א־להיך שאל מעמך כי אם ליראה את יי א־להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את יי א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך" "הגיד לך אדם מה טוב ומה יי דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א־להיך" לא ראיתי כאן את הכרת האמת כדרישה האולטימטיבית. גם כל לימוד התורה "למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו" ולא "תשמור לעשות ככל הכתוב בו למען תבין את האמת". (וזאת לא קושיה אישית שלי על הרמב"ם הנושא הזה דווקא נדון הרבה על־ידי גדולים אחרים)

וזהו, כמו שהתורה אומרת, אם אתה לא מבין משהו, לך אל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, לך איתם עד הסוף, וה' יעזור, לא כתוב בתורה "שים לב אולי הס"א מבלבל אותם, אולי חסרה להם יראת שמיים לכן עדיף ללמוד לבד...

גם לא יודע איך החלטת שההשקפה החרדית לגבי יישוב הארץ נדחתה מכל וכל אם א' עד לפני 100 שנה היא הייתה קונצנזוס כמעט מוחלט ב' מבחינת החרדים שמהווים AFAIK את רוב עולם התורה שום דבר לא ממש השתנה. לא שמעתי שיצא עדכון או PUSH NOTIFICATION שהם טועים והאמת אצל הציונות הדתית.

וכך לסיום, קצת מהמעשה של אבא מהרי...

"פעם אחת נתוודעתי אל נזיר, אבא מהרי, שהיה משוכנע לגמרי כי קרובה העת שבה יקבץ האל את היהודים מקרב כל העמים אל ארץ אבותיהם. הוא האמין כי אז הם יבנו את מקדשם בירושלים, כמתואר בנבואת יחזקאל, ויעבדו את האל על-פי תורת משה.

המסע הקשה תבע לא מעט קורבנות. לדברי הכהן מהרי, הגיעו משתתפי המסע עד נהר מרב, הנמצא על גבול תיגראי לאריתריאה, ולדברי הכהן יוסף, אף עברו אותו והגיעו לקווייהין ואריתריאה, מציינת במחקרה שושנה בן דור. מתיאור האירועים במדביי עולה כי רמת התמותה שם הייתה כבר גבוהה מאוד, משום שרבים סבלו מרעב וחלו בחורף הקשה. נספים רבים מקרב המשתתפים, בכללם כהנים ונזירים, נקברו במדביי שם עומדת מצבה גדולה לזכרם. בשלב כלשהו הכיר אבא מהרי בכישלון הניסיון, הבין כי הנבואה היא לעתיד ושב חזרה לדמביה. חלק ניכר מן השורדים עשה דרכו חזרה עם אבא מהרי, מעטים, באישורו של אבא מהרי, ניסו להמשיך את דרכם לירושלים. מסורות אחדות גורסות כי חלק מן העולים הגיעו יחדיו עם אבא מהרי עד ים סוף, ושבהגיעם לנהר הרים אבא מהרי את מטהו, כמעשה משה ביציאת מצרים, מתוך תקווה שהמים הסוערים יפתחו לחצייה, ורק משלא נפתח הים הכיר אבא מהרי בכישלון המסע ועשה דרכו חזרה לאתיופיה.

לאחר הכישלון, המשיכו ביתא ישראל לחשוב על האפשרות להגיע לירושלים ומדי פעם עלתה בקרבם התעוררות משיחית. ניסיונות אלו הסתכמו בתפילה ולא בביצוע מעשי, בעקבות הלקח ממסע אבא מהרי."

אין לי פנאי (לא עכשיו ולא בחודש הקרוב....) להשיב לתגובה זו במלואה לצערי (אתה יכול להמתין בסבלנות עד החגים שאז יהיה לי זמן, אם אתה רוצה....). בכל אופן, אם אתה רוצה לפתוח דיון, כדאי לעבור לפורום אחר, כבר העיר פה המנהל היקר שהדיון גלש לנקודות שמבחינתו אינן לפי חוקי הפורום, ויש לכבד את הכללים. אם כבר כתבת, אשיב בקצרה. בשיעור של הרב שרקי ששלחתי מופיע שרב יהודה הופיע כגלגול של אחד מהמקובלים (נראה לי המהרח"ו, לא זוכר, תעיין בשיעור), בגלל מה שאמר לגבי א"י. העובדה שחיבב את הארץ למרות שסבר שיש איסור בעלייה לא אומרת כלום. רב יהודה עצמו היה לו מותר לחשוב את מה שהוא חשב, ומי שתופס שיטות שנדחו מהיהדות ועל פיהן מסתמך, זה נובע מחוסר אהבת ה'. הטענה שלך שאמרתי את דבריי על רב יהודה מראה שלא קראת ברצינות את השרשור ואת דעתי (אני מכבד אותך מאוד, אבל אם אתה רוצה להיכנס לדיון עם מישהו, כדאי שתקרא את דעתו קודם לכן....). גם מה שכתבת שהחשיבה החרדית לא נדחתה, וודאי שהיא נדחתה מהיהדות, וזה שלפני מאה שנה רבנים ניסו להפוך את פני היהדות (עם הודאה מליאה שאין להם מסורת והם פועלים משם עצמם, אגב....), זה לא אומר כלום. יש איררכיה הלכתית וסדר פסיקה, ויש דברים פשוטים. הרבה דברים שכתבת פה לדעתי הם טעות, אבל כמו שאמרתי, אין לי פנאי להשיב על הכל. אם תרצה להמשיך את הדיון, כדאי שנעבור לאישי או לפתוח שרשור בפורום אחר (וכפי שאמרתי, אהיה פנוי רק בתקופת החגים בעז"ה).

אולי זה מגיע כי בדרך ככל שואלים רב את ההלכה ואז נוצרת אשליה מוטעת שנשים לא זוכרות הלכות.

או אולי בגלל שגברים לומדים גמרא אז נוצרת אשליה כזאת.

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

זה מצע שיהיה בכל מקום עבודה 

ויש למצוא איך להתמודד או ישירות או בעקיפין 

המחשבות מעצבנות נורא. כמו זבוב. למעשה ברור שלא מגיעים.

זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.

קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.

לעניות דעתי,

היות שאין אפוטרופוס לעריות,

צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.

או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)

או גדרים דרקוניים

וכו'

אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,

מה היית מצפה מעצמך ליותר?

אם יש לך מכשיר לא כשר, תמונת מסך שלך ושל בעלך.

להזכיר בכל אפשרות לך (ולסובבים) את הקשר הטוב שיש לך בנישואין.

ולהדוף מחשבות לא מתוך ריסוק הנפש שלך, אלא פשוט כמו זבוב מעצבן- לנפנף בכח. "איזו מחשבה אווילית, לכי" ולזמזם שיר בראש. 

זה עניין של תירגול הדיפה. צריך לספק למוח גירוי אחר למחשבה.

בהצלחה מרובה.

כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה. 

ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...

בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל. 

אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.

יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש... 

אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.

חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.

אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים. 

יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה

אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.

אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.

אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.

לא?