ועדיין היא נולדה בריאה וחזקה 💪🏼

ברור שיש בדיקות שמאוד חשוב לעשות בהריון,

אבל זה לא חיים או מוות (למעט במקרים מאוד נדירים).

ממה שאני זוכר:

*בדיקות דם שוטפות בשביל לראות שהכל תקין ושלא חסרים ויטמינים ומינרליים (כגון חומצה פולית, ברזל, המוגלובין) - אפשר פשוט לקחת תוספים מתוך הנחת עבודה שיש חוסרים.

*בדיקות דם כחלק מבדיקות הסקר לאיתור תסמונת דאון ותסמונות אחרות - אפשר גם בלי זה, רק קחו בחשבון שלא תוכלו לדעת מה הסיכוי שהילד עם תסמונת דאון. ממילא מדובר בבדיקה ססטיטסית שלא קובעת כן או לא אלא רק נותנת סיכוי. אם בשקיפות עורפית יראו בעיה חלילה, אז לפעמים הבדיקה הזאת כבר כן הופכת להיות קריטית כדי לדעת אם צריך מי שפיר או לא (או בדיקות אחרות).

*חלבון עוברי - כנ''ל, בדיקה סטטיסטית.

*העמסת סוכר. מיועד לגלות סכרת הריון. אולי אפשר לעשות זאת עם דקירה קטנטונת כמו של חולי סכרת? אני לא יודע.

אנסח את דעתי כך:

הבדיקות האלה מאוד חשובות, הן יכולות להיות קריטיות במקרים מסוימים וממש להציל חיים, אבל אני לא חושב שזה ברמה שמצדיקה הימנעות מחתונה או הריון. בסוף הבדיקות לא יודעות לרפא כלום אלא לתת לרופא מידע. לפעמים המידע הזה סטטיסטי, לפעמים יש דרכים אחרות להשיג את המידע הזה, לפעמים כן מדובר בצורך גדול.

בנוגע להשפעות של זה על הבריאות שלה, זה שלה. אני לא חושב שזה משהו שאתה צריך לנסות ''לתקן'' ולא חושב שזה צריך להשפיע על חיי הנישואין.

עד כמה שידוע לי, כדי לדעת מה סוג הדם שלה צריך לעשות בדיקת דם.

למי שיש סוג דם שלילי חובה לקבל אנטי די בהריון (גם זה מחט - זריקה...).

אם לא מקבלים כשיש צורך זה יכול לגרום לסיבוכים והפלות בהמשך...

ואת זה עושים פעם אחת ולא צריך כל הריון

זה לדעת אם סוג הדם חיובי או שלילי.

אם לאישה יש סוג דם שלילי, והיא לא מקבלת זריקת אנטי די, זה יכול לגרום להפלות בהריונות הבאים.

אלא אם לבעל יש גם סוג דם שלילי.

גם העמסת סוכר זאת בדיקה חשובה, ואני מניח שיהיה לה קושי גם בבדיקות סוכר בדקירה באצבע, שזה יכול להיות תחליף לבדיקת דם.

וכמובן, יש מצבים שעולה צורך בבדיקות נוספות.

גם בלידה עצמה, צריך לפתוח וריד.

הסבתות שלנו אכן נולדו בלי שעשו לאמהות שלהן בדיקות דם. אבל הן אלו שכן שרדו וגדלו. מה עם כל מי שלא?

לסבתא רבא שלי עברה הרבה הפלות, ל"ע. לא יודעת בוודאות את הסיבה, אבל ככל הנראה בגלל סוג דם שלילי, לפני שגילו את הפתרון של האנטי די.

אז אם יש לה סוג דם חיובי, היא לא תצטרך להתמודד עם זריקה של אנטי, אבל עד שהיא לא תעבור בדיקת דם לא יהיה ניתן לדעת מה סוג הדם שלה.

ואם מתפתחת לה סכרת הריון ולא עולים על זה כי היא לא עושה העמסת סוכר, אז זה מסכן את העובר וגם אותה.

ואם היא מתייבשת בגלל הקאות מרובות, ולא מוכנה לקבל עירוי, זה גם עלול להיות מסוכן.

ואם תוך כדי הלידה היא מאבדת הרבה דם, אז חייבים לחבר אותה לעירוי (ולכן בעיקרון פותחים וריד לפני הלידה, כדי לא לאבד זמן במקרה שקורה דבר כזה. לא יודעת אם יד בתי חולים שמוכנים לוותר על הפרוצדורה הזו מראש).

ואם היא לא מוכנה לקבל חיסון שעלת לקראת סוף ההריון, זה גם מסכן את התינוק שיוולד בלי נוגדנים ועלול להידבק במחלה שתסכן אותו (נכון שיש כאלו שבוחרות מראש לא להתחסן. זה לא הדבר הראשון שהייתי דנה לגביו. אבל גם זה עוד דקירה שנועדה להגן על התינוק).

ויש עוד תרחישים אפשריים שונים.

בקיצור, כמו שכתבתי גם בתגובה שלי למטה, אם היא באמת רוצה להקים משפחה בעז"ה, זה צריך להיות מספיק מוטיבציה כדי לגשת לטיפול בזה. לא ריאלי להמשיך להימנע ככה ממחטים...

ארצה להסביר את מה שכתבתי קודם:

אני בשום פנים ואופן לא ממליץ לאף אחת לוותר על בדיקות דם בהריון.

אני רק אומר שאם הבעיה (פחד ממחטים) קיימת מסיבות אלה ואחרות, לא הייתי מוותר על הריון בגללה.

כנ"ל חיסונים:

קוראי הפורום יודעים כמה אני חסיד גדול של חיסונים (ושל מדע בכלל). אבל אם האפשרות היא ללדת תינוק כשהוא עם נוגדנים לשעלת, או לא ללדת אותו כלל - ברור לי שעדיף ללדת אותו.

(אני לא אומר שאת אומרת אחרת, רק רוצה לדייק את מה ש*אני* כתבתי למעלה)

אבל האמת שאני חושבת שמה שאתה כותב פה קצת מטעה.

חיסון שעלת זו ממש לא הסיבה העיקרית בעיני לזה שלא שייך לעבור הריונות בלי להיות מסוגלת לקבל טיפול/בדיקה שכוללת מחטים.

כמו שכתבתי, אם יש לה סוג דם שלילי - כן מדובר בעניין של חיים ומוות. וזה לא כזה נדיר. לכ-15% מהאוכלוסיה יש סוג דם שלילי.

חוץ מזה שבכל בית חולים דורשים לפתוח וריד לפני לידה, וזו לא דרישה מיותרת, גם אם לרוב זה בסוף לא נצרך, לפעמים זה מציל חיים. לא יודעת בכלל אם ואיפה יאפשרו להתחיל לידה בלי פתיחת וריד. אבל גם אם כן, יש פה לקיחת סיכון.

בכלל האמירה על הסבתות שלנו מאוד מטעה. זה כמו להגיד שפעם לא נפטרו ממחלות ילדות, כי עובדה שלכולנו יש סבא וסבתא שגדלו להיות מבוגרים... אנחנו מכירים את מי ששרד, זה לא מעיד כלום על מי שלא.

ובעיני, אישה צריכה להבין שאם היא רוצה לעבור הריונות, היא חייבת לעשות איזשהו טיפול שיאפשר לה לפגוש מחטים, כי זה חלק הכרחי מהסיפור.

היא יכולה לבחור לוותר על חלק מהבדיקות (כמו שהזכרת, לא כולן הכרחיות ולרוב לא מדובר בעניין של חיים ומוות). אבל לחשוב שזה מעשי לעבור את כל החיים בלי שום דקירות זה לא ממש מציאותי.

אגב, לפעמים גם יש צורך רפואי בפיטוצין במהלך הלידה או בשביל השראת לידה, וזה גם מצב שלא ניתן להימנע ממחטים (אלא אם כן היא מעדיפה ניתוח קיסרי, אבל גם אז אני מניחה שיש מחטים - עירוי, הרדמה, לא בקיאה מה בדיוק צריך אבל מנחשת שזה לא חף ממחטים..)

מאוד מוזר שלא פתחו.

איך היא חושבת לעבור לידה??

יש סיכוי שהיא תצטרך זירוז/נוזלים/אינפוזיה/כל דבר שמצריך החדרת מחט לגוף.

ואז מה???

לויודעת מה להציע לגבי הזוגיות ביניכם,

אבל בשבילה טוב שהיא תלך לטפל בפוביה הזאת,

כי אני לא רואה איך בן אדם עובר חיים שלמים ללא בדיקת דם או החדרת מחט לגוף מתישהו...

אם שניכם נשאים של אחת מהמחלות הגנטיות המסוכנות - עדיף להתחתן עם מישהו אחר.

כמובן, התחתנו גם לפני זה ויש כאלו שגילו דברים אחרי החתונה ויש גם אז פתרונות, אבל הם כרוכים בהרבה מאמץ ואפילו סבל. (מניעת הריון ספונטני+הריון רק מהפריות אחרי בדיקת הביצית המופרית).

בדיקת דם זה חלק מהחיים. וכדברי 'אשתו של '

לא ברור איך עד הלום התנהלת והיגעת בלי יחס וטיפול לעניין זה

גילוי נאות, אחד מילדיי עם פער דומה, ושרפתי לא מעט זמן כדי להתלוות לבדיקות דם וכו,

מבחינתי זה חובה הורית

וככל שמתמהמה הטיפול, נעשה קשה יותר,

פתרונות נקודתיים שנרשמו כאן הם פתרונות של כביש עוקף, לנקודת זמן עכשווית . לא פתרון אידיאלי 

אבל שראו את רמת החרדה וההתנגדות שלה הם התייאשו בשלב מסוים

ושיש לה גם אפשרויות טיפול. לא העמקתי לראות מי מציע או כמה זה יעיל אבל זה קיים.

לגבי אם להמשיך את הקשר או לא, לא הייתי מפסיקה בגלל כזה דבר אם שאר הדברים טובים. לכל אחד יש קשיים להתגבר עליהם, ולא תמיד בכלל יודעים אותם לפני החתונה או ההריון/לידה בעזרת השם.
 

אלא אם כן בשיחה רצינית היא אומרת שבגלל זה היא לא תרצה ילדים נקודה ואין שום מוצא ודרך שהיא כן תרצה.

אצלי זה היה חמור יותר כך שאפילו מדיבור על הליך רפואי הייתי כמעט מתעלף.

עם הזמן זה (ועבודה שלי עם עצמי) הרבה פחות גרוע (אבל לא עבר לגמרי)

אפשר להתמודד עם זה.

השאלה אם היא רוצה. להתמודד עם זה.

קודם כל תודה על התשובה והשיתוף

דיברנו כבר יותר מפעם אחת על טיפול אבל היא אומרת שהיא לא רואה את עצמה יושבת מול איש/אשת מקצוע ומספרת לו ממה היא מפחדת

ושאולי בהמשך היא תסכים ללכת עבורי , הבעיה היא שאנחנו יוצאים כבר תקופה לא מבוטלת ואני לא יכול להסתמך על משהו עתידי שאולי יקרה אולי לא וגם שלא מרגיש לי שיש לה רצון עצמי ללכת לטפל בזה כמו שאמרה שאם תלך תעשה את זה בשבילי 

בלי רצון שלה זה לא ישתנה.

אפשר לשנות את זה גם בלי איש מקצוע

אבל צריך לדעת להתמודד עם זה

ולדעתי אתה נותן לעניין הרבה יותר משמעות ממה שהוא.

וכהערת אגב.

מקווה בשבילך שזה לא נושא שיחה אצלכם.

אחרת זה רק מגדיל את הפוביה.

לא מחורים.

טריפנופוביה זה סוג ספציפי

אבל יש מנעד גדול של פוביות סביב הנושא

אבל לקרוא על הנושא בהחלט יכול לתת מושג

למרות שהיא לא צריכה לקרוא

היא יודעת מה היא מרגישה

בשלב מסוים היא תצטרך להבין שאם כרווקה היא יכלה להסתדר עם הימנעות ממחטים, כאישה נשואה שרוצה להקים משפחה זה לא שייך.

הקושי שלה לא באשמתה, הוא לא משהו שרק היא מתמודדת איתו, ויש גם דרך לטפל ולהתגבר. אבל היא צריכה להבין שאם חשוב לה להתחתן, אין לה פה באמת ברירה.

גם אם פעם אנשים חיו בלי בדיקות דם ובלי חיסונים, תוחלת החיים היתה הרבה יותר נמוכה, היו יותר סיבוכים בהריונות ובלידות, והיו גם יותר הפלות או לידות שקטות, בין השאר בגלל דברים שנמנעים היום בזכות מחטים (בדיקות דם, חיסונים, עירויים וכדו'). לא חושבת שאלו החיים שהיא רוצה לבחור לעצמה...

השאלה מה קורה עם 90 אחוז מהקרחון שמתחת לפני המים, לעניו"ד זה מעורר חשש לאדם חרדתי אובססיבי בצורה קיצונית, שבנוסף לכל גם מסרב לטפל בבעיתו כבר הרבה שנים.....

תחשוב טוב לפני, כי קצה הקרחון שבולט לא כ"כ נורא, הבעיה מה קורה עם מה שאתה לא רואה עדיין...

לדוג' אני.

אני לא חרדתי ולא כלום.

החרדה ממחטים נוצרת בדרך כלל מטרואמה (לפעמים בילדות)

הרבה פעמים זה לא נשלט. וגם אם רוצים להתגבר. זה פשוט לא הולך. זה תהליך ארוך אבל אפשרי

אני לא אגיד לך שאני הולך היום בחדווה וששון לחיסונים או בדיקות דם. אני עדיין נמנע כמה שאפשר.

אבל כאשר הרופאה אמרה לי שזה לא בריא שעברו 12 שנה בלי בדיקות דם ומבחינתה אני חייב לעשות

כן הצלחתי תוך כמה ימים להביא את עצמי למצב שעשיתי.

יש לי חבר טוב,

עורך דין וגם מהנדס בניין (כי עריכת דין שיעממה אותו), שלא מסוגל להיכנס למעליות ולמטוסים.

עשרים שנה שהוא לא משתמש במעלית, לא משנה כמה קומות צריך לעלות. אכלנו יחד על גג של בית מלון בנתניה במסגרת איזה אירוע, הבנאדם טיפס עשרות קומות והגיע מותש ומזיע.

אז הוא לא בשל למשהו? החיים שלו אינם חיים? אשתו והילדים לא מאושרים מזה שהוא חלק ממשפחתם?

זלזול בבעיות של אנשים אחרים הוא לא הפתרון, המחשבה כאילו אפשר בקליק אחד לפתור את הבעיה - אינה נכונה, יש כאלה ששום טיפול לא יעזור להם. 

אחד הולך עם הילד ואחד (זה שחושש) נשאר בבית.

לא מסובך במיוחד. ואפשר לחיות ככה. מניסיון של תכף עשור 😅

הבעיה שבהריון הגבר לא יכול לעשות בדיקה במקום האישה וגם לא בדיקות גנטיות לפני החתונה, טיפה יותר מסובך

(זה נושא השרשור)

כי זה משהו שקשור רק לאישה (ולכן בדרך כלל מתחילים את הבדיקה אצל האישה).

וחוץ מזה, הגבר אמנם יכול להתחיל, אבל זה לא עוזר אם מתגלה שהוא נשא לאחת המחלות והיא לא מוכנה לבדוק את עצמה.

אבל לדעתי זו חרדה שלא הייתי פוסלת עליה שידוך.

אנשים מתגברים ומוצאים דרך לבצע בדיקות במהלך הריון גם עם חרדה קיצונית.

אני לוקחת דמים ויצא לי לפגוש בנשים עם חרדות ממחטים וכשהגיעו לקבלת טיפול עם כל הקושי הצליחו להתמודד.

כל מקרה לגופו. אבל למעט הריון זה לא משפיע על החיים בכלל בכלל ולכן לדעתי אין סיבה לפסול על חרדה כזו

הוספתי פרט חשוב בסוף השרשור אשמח אם תוכלי לענות אחרי מה שהוספתי

שהתחתנתי עדיין לא טיפלתי בחרדה.

יותר נכון. עד היום לא הלכתי לטיפול מסודר.

@עוגת גבינה. איך הסכמת לקחת אותי עם כזאת חרדה?

אצל גברים זה פחות קריטי

אצל נשים זה קריטי, גם לעצמן וגם לילדים.

❤️❤️❤️❤️

ב"ה היא לא נשאית של כלום.

אז לא הייתי צריך לעשות

לא מוכנה ללכת לטיפול כרגע פשוט כי זה מוזר לה ולא מצליחה לראות את עצמה עושה את זה 

ושאחרי שתתחתן באמת תלך כי תהיה לה סיבה להתמודד עם זה בשביל ילדים אבל שכל עוד לא התחתנה לא רואה את עצמה עושה את זה

ואם היא בסוף לא תרצה ללכת או תרגיש שזה קשה לה מידי?

יש לזה השלכות משמעותיות

רק אדם אחרי כמה וכמה שנים בקשר זוגי יקבל 100 במבחן מוכנות לזוגיות.

אם הייתי מחכה לפתור את כל הבעיות שלי וכל הצדדים הילדותיים שלי וכל הקשיים שלי עם שינויים......כנראה לא הייתי מתחתנת לעולם גם לא היום

שכשהיא היה בהריון היא תבין שאין ברירה ותעבור את זה איכשהו

כמובן שעדיף טיפול 

אבל בסוף כשמגיעים למציאות מתמודדים איתה והפחד לפני כן ענק הרבה יותר

כל הכבוד לך! נראה שאתה נכנס לנושא הזה איתה ברגישות ולא מזלזל בפחד שלה וזה מדהים.

א. גם לי יש פחד ממחטים... לא ברמה של להימנע מזה, כי אני מונעת מההבנה שזה חשוב לבדוק חוסרים ודברים, חיסונים (היא אף פעם לא עשתה חיסון?)... אני מסתכלת על הצד השני כשהאחות דוקרת ומבקשת ממנה לעדכן אותי כשהיא סיימה תוך כדי שאני מתרגלת נשימות😅 הרבה פעמים אני מבקשת מראש לעשות את הבדיקה בשכיבה, וממש זורמים עם זה ומאפשרים ואז בדרך כלל מבקשים ממני להישאר לשכב כמה דקות אחר כך כי הולך לי כל הצבע מהפנים..

ב. אולי אל תקרא לזה טיפול? טיפול זה תהליך, זה לבנות אמון. אולי זה מרגיש לה משהו פעוט בשביל תהליך עכשיו. אולי תקרא לזה פגישת ייעוץ? משהו חד פעמי, שאם יזרום היא מצידה תיזום המשך שלו. אולי אפילו תציע לה שתלכו ביחד. אני מאמינה שיש המון סיבות להימנע מבדיקות דם- פחד מכאב, פחד ממראה של דם, חלחלה מהמחשבה שמשהו חיצוני נכנס לגוף... חשוב לדייק ממה הפחד- אולי הוא ישפיע בהמשך על תחומים אחרים

ג. אפשר להסתדר בלי להידקר בהריון- אבל זה בהכרח יביא יותר סיכונים ופחות מידע על מה שקורה ודרכי טיפול. בסוף בדיקות דם מסייעות לרופאים לסייע לנו. בלידה אגב לא חייב לפתוח וריד, לא חייב לקבל זירוז והרבה נשים עושות בלי- אבל כמובן לוקחות סיכון שאם דברים לא הולכים כמו שצריך זה הרבה יותר מסובך לפתוח וריד תוך כדי סצינה מה שמעכב את הסיוע הרפואי..

קודם כל תודה שאת אומרת את זה , זה באמת ממש לא קל להכיל את הסיטואציה וזה עושה טוב לשמוע את זה..

א. ממה שאני מבין זו חרדה ברמה אחרת לחלוטין ממה שאת מתארת. אפילו להראות למישהו (סתם מישהו ואפילו לא בסיטואציה של בדיקות דם) את המקום שעושים בו בדיקות דם היא לא מסוגלת. ברמה של חרדה. חיסונים בקושי רב היא מצליחה (מתעלפת) אבל בדיקות דם זה כמה רמות מעל ולא משהו שמסוגלת אפילו לחשוב עליו.

ב. הצעתי כבר ללכת איתה ביחד , ללוות לתמוך , זה לא עזר היא עדיין לא מוכנה ללכת לטיפול. הפחד לא רציונלי , לא משהו שהיא שולטת בו.

ועוד דבר חשוב , יש לה סימנים מסוימים שעלולים להעיד על סכרת (צמא מרובה יחסית , והליכה לשירותים לעיתים דיי קרובות , קימה באמצע הלילה) , ויש לה גם רקע סכרתי במשפחה , סיכוי משמעותי / רוב הסיכוי שזה לא סכרת אבל עדיין זה משהו שקריטי לבדוק אותו ובגלל שלא מסוגלת לעשות בדיקות דם לא בודקת.אפילו דקירה באצבע לבדיקת רמת הסוכר היא לא מסוגלת לעשות.

ואני מרגיש שאני לא מסוגל במצב הנוכחי מכל הדאגה והחשש מה יקרה להכיל את זה עד כדי כך שזה חוסם אותי רגשית לגבי הקשר איתה.

שצמא מרובה והליכה תכופה לשירותים זה סכרת.

יש עוד סימנים מלבד זה?

ונגיד ויש לה סכרת? זו מחלה שאפשר לחיות איתה חיים ארוכים ונפלאים.

אני עדיין חושבת שאין סיבה לפסול על כך שידוך.

אני כן חושבת שמתוך ההיכרות אתה אמור להבין אם היא סתם אומרת או באמת תלך. כשהתחתנתי עם בעלי סמכתי עליו ב100% והאמנתי לכל מה שהוא אמר לי. לא היה לי ספק.

אם אתה לא שלם עם זה ולא בטוח שתוכל להתמודד עם אישה שאולי יש לה סכרת ועם אישה שחוששת ממחטים כדי לעשות ברור פנימי ולהסיק את המסקנות.

מניסיון של בעל עם חרדה ממחטים זה לא משפיע על החיים שלנו כמעט בכלל.

לעומת זאת לי יש פוביה מבעלי חיים, תאמין לי שזה פוגש אותנו ביותר צמתים מהפחד ממחטים

את כותבת שאצלכם זה לא משפיע כמעט על החיים. אבל קודם כל - אצלכם הפוביה היא אצל הגבר, שמטבע הדברים הרבה פחות צריך לעשות בדיקות דם מאשר אישה.

חוץ מזה, הוא סיפר שכשהיה צריך לעשות בדיקת דם (אפילו לא בגלל צורך רפואי ספציפי, אלא רק כדי לבדוק מה המצב אחרי 13 שנה בלי שום בדיקות דם), הוא הצליח להביא את עצמו לבדיקה תוך יומיים.

פה מדובר על מישהי שגם כשיש חשש רפואי ספציפי, שעלול לסכן אותה אם הוא לא מאובחן, היא לא מצליחה להביא את עצמה להיבדק, או אפילו לפנות למישהו שיעזור לה לעבור תהליך כדי להצליח להיבדק.

סכרת זו מחלה שאפשר לחיות איתה חיים ארוכים ונפלאים, אם היא מאובחנת ומטופלת. סכרת לא מטופלת יכולה להיות מסכנת חיים.

אז אם יש חשד והיא לא מוכנה להיבדק, לא יעזור להגיד שלא יקרה כלום אם יש לה סכרת. כי היא לא מוכנה לעשות את השלב הראשון והבסיסי שהוא להיבדק ולבדוק אם באמת זה המצב.

(נכון שזה לגמרי לא מחייב שזה מה שיש לה. אבל כשיש חשד, אז כן הגיוני לעשות צעדים כדי להסכים ולהיבדק, כדי לשלול את החשד, או לטפל כמו שצריך אם אכן היא תאובחן עם סכרת).

לא יודעת מה אני הייתי עושה במקרה כזה.

אני לא אומרת שזה בהכרח סיבה לפסול שידוך.

אבל אני מבינה מאוד את החששות של פותח השרשור. ולמעשה חושבת שהבחורה הזו חייבת להבין שהיא צריכה לעמוד מול הפוביה שלה, להבין שיש פה משהו שצריך טיפול כי החיים שלה לא יכולים להמשיך ככה בהימנעות מוחלטת, ולעשות מה שצריך כדי ללמוד אלך להתמודד עם צורך בבדיקות.

פוביה זו לא סיבה לפסול שידוך. אפשר להתמודד עם זה ביחד, אם יש מוכנות מצידה. אבל מישהי שבגלל הפוביה שלה נמנעת מכל בדיקה, גם כשזה עלול לסכן אותה, זה בהחלט מצב שלא פשוט להיכנס אליו.

(האמת שבלי קשר לשידוך - המחשבה שלי היא יותר עליה.. הלוואי שהיא תצליח להתאפס על עצמה ולהבין שהיא לא יכולה להמשיך ולברוח מההתמודדות מול הפוביה שלה. זה מסכן אותה, וגם את האפשרות שלה להקים משפחה בהמשך...)

הוא מכירה אותה. הוא יוצא איתה.

הוא צריך להפעיל שיקול דעת אם לדעתו לאחר החתונה היא תסכים להתמודד עם הפוביה, באמצעות טיפול לבד או בכל אמצעי אחר שנכון להם.

מה שאני חושבת זה שהעיניין הזה לא פוגש אותך בחיי היום יום.

אני באופן אישי עושה בדיקות דם מהריון להריון, בשגרה זה לא פוגש אותנו גם אם אנחנו נשים.

זה לא שכל בוקר אנחנו קמות ודוקרות את עצמנו.

צריך להבין כמה זה תופס נפח בחיי היום יום. לעניות דעתי זה לא אבל אולי בגלל שאני לא במצב הזה ולא חוששת זה מרגיש לי שולי.

שוב אני אישית חושב שיש פוביות משבשות חיים הרבה יוצר וזה כן משהו שאפשר להתמודד איתו.

אם כשצריך היא מסוגלת לתפוס את עצמה בידיים ולמצוא את הדרך להתגבר על הפחד ולעשות את הבדיקה הדרושה, אז זה באמת לא יהיה כל כך משמעותי ולי יפגוש אותם כל כך הרבה פעמים לאורך החיים (בהנחה שלא יצטרכו להגיע לטיפולים, או הזקרת קלקסן וכדו', שזה כן הזרקה יומיומית, אבל הסבירות נמוכה יותר).

אבל כמו שזה נראה עכשיו, גם כשזה כן נצרך מבחינה רפואית, וגם כשזה מגיע למצב של ספק סכנה, היא לא מסוגלת לעשות שום דבר שיעזור לה להגיע ולעשות את הבדיקה.

ולהתחתן על דעת זה שהיא אולי תשתנה זה בדיוק מה שאומרים תמיד לא לעשות.

אולי אם היא תבין שבלי לעשות צעד בעניין היא גם לא תוכל להתחתן, זה יתן לה מספיק מוטיבציה לעשות את הצעד הראשון בכיוון....

שוב, לא יודעת מה נכון לעשות. לא יודעת מה בייתי עודה בעצמי במצב כזה. אני לא מכירה אותה ולא יודעת שום דבר מעבר למה שנכתב פה.

אבל אני בהחלט מבינה את השאלה של פותח השרשור, וחושבת שזו לא נקודה זניחה וקטנונית, אלא משהו שכן צריך לברר ולחשוב עליו כמו שצריך.

אבל ממה שפותח השרשור כתב היא לא מאובחנת.

אם היה לה סכרת גם מהיפרגליקמיה אפשר להגיע למוות אם יש לה טייפ 1.

אני לא רופאה ולא מתיימרת להיות.

אבל זה לדון במצב היפותטי.

זה שיש לה במשפחה סכרת זה *לא* אומר שיש טייפ 1. ואם זה טייפ 2 לרוב האוכלוסייה יש סיכוי לחלות בזה ואם זה טייפ 2 ברוב המקרים אפשר לאזן ע"י תזונה או בליעת תרופות ולא דווקא הזרקת אינסולין.

אני חושבת שזה מיותר להתעסק באם ואם ואם.

נכון לכרגע אין לה סכרת. (אם היה היא הייתה מאבדת הכרה ובבית חולים כבר היו מאבחנים את זה)

שוב זה החלטת פותח השרשור אם הוא מסוגל להתמודד עם זה. לא שלי ולא של אף אחד במסגרת הפורום פה.

וכשיש את זה בגנטיקה, סיכוי סביר שבמהלך ההריונות המתקדמים יותר תהיה סכרת הריון.

זה לא חשש רחוק, וזה לא משהו שאפשר לעבור ללא שום דקירה. סכנה לעובר אם לא מנטרים את רמות הסוכר, גם כששומרים על תזונה. כי יש כאן המון רמות אפשריות. ולפעמים תזונה לא מספיקה וצריך לעבור לזריקות או כדורים, ואין דרך לגלות את זה ללא ניטור יומיומי בגלוקומטר

באמת לא קל, אבל ב"ה כל אדם מביא איתו לזוגיות תיק שהשני צריך להכיל... ולא כולם זוכים לפגוש בבן זוג רגיש ודואג

זה באמת נשמע יותר קשוח מאיך שאני חווה את זה... אני באופן כללי משתדלת להיות רציונלית ואם יש דברים שצריך לעשות אני הולכת לפי השכל ומנסה לנתק את הרגש. למרות שאני מבינה גם את המקום הזה- לי כשמראים ורידים יש צמרמורת רק מהמחשבה על מחט אם זה בדיבור, וגם היו פעמים שהייתי ממש על סף עילפון (אבל כנראה שזה יותר פיזי אצלי כי הייתי ממש סבבה ואנשים מסביבי נבהלו חחח).

זה נשמע מאוד קשוח הצורך הזה לבחור- אתה מרגיש שאם אתה הולך איתה ככה בלי שהיא עושה תהליך זה לקחת ביחד המון המון סיכונים בריאותיים לעתיד. אם הבנתי נכון...

אולי שווה רגע לשים את הפחד שלה עצמו בצד, ולדבר עם יועץ זוגיות על הפער הזה שיש לכם וממש להגיד לו בפתיחות שאתה מרגיש שזה נהיה קו אדום להמשך הקשר. אולי הוא יעזור לראות את הדברים באור אחר, לשפוך פרופורציות אחרות שלא ראיתם קודם, אולי איכשהו זה יעזור גם לה להבין ממה היא באמת מפחדת.

כי זה בסדר לפחד, זה ממש בסדר. כשהרגש מגיע הוא מגיע,  השאלה היא מה עושים איתו. ועם כל בעיה יש פתרון- אם היא פוחדת שיכאב יש משחות לאלחוש, אם היא מפחדת מהמחשבה אז להסתכל על משהו להעסיק את עצמה, אם היא חושבת שלא חשוב מספיק להסביר את הסיכונים ללכת לרופא...  ואולי בכלל זה משהו אחר לגמרי שהיא בעצמה לא מודעת אליו כרגע ובשיח נעים זה יצוף.

אבל בעיקר לשדר לה שזה בסדר שהיא פוחדת!!! מלא אנשים פוחדים. זה לגיטימי להרגיש.

כשהיא תרגיש שלא שופטים אותה ורק מנסים להבין כדי להיות ביחד איתה בזה, פשוט כדי לשמוע אותה בלי איזו תוכנית לאחר כך ולא כדי להכריח אותה או לנסות לשכנע (!), אני מאמינה שזה יעזור לה לחשוב על הנושא יותר ברוגע ולהעלות בעצמה אפשרויות ללמה היא נמנעת.

כתבתי את זה בתגובה הקודמת ואשמח לשמוע בבקשה גם מה את חושבת. זה עוד פרט חשוב שמוסיף לקושי שלי להכיל את הסיטואציה.

יש לה סימנים מסוימים שעלולים להעיד על סכרת (צמא מרובה יחסית , והליכה לשירותים לעיתים דיי קרובות , קימה באמצע הלילה) , ויש לה גם רקע סכרתי במשפחה , סיכוי משמעותי / רוב הסיכוי שזה לא סכרת אבל עדיין זה משהו שקריטי לבדוק אותו ובגלל שלא מסוגלת לעשות בדיקות דם לא בודקת.אפילו דקירה באצבע לבדיקת רמת הסוכר היא לא מסוגלת לעשות. 

ואני מרגיש שאני לא מסוגל במצב הנוכחי מכל הדאגה והחשש מה יקרה להכיל את זה עד כדי כך שזה חוסם אותי רגשית לגבי הקשר איתה.

אולי גם אצלה.

נראה לי שהיא יכולה פשוט (טוב, לא פשוט) להתנהל כאילו שיש לה סכרת מבחינת תזונה וכו' גם אם אין לה, מזיק זה לא

בכל מקרה, יש מצב שהבעיה העיקרית היא החשש המוגזם שלך מזה, עד כדי חסימה רגשית, לי נשמע בעיה גדולה יותר מהפוביה עצמה

עם סכרת נעורים אי אפשר להתנהל רק בעזרת תזונה. הגוף לא מייצר אינסולין בעצמו, וחייבים להזריק. אם זה הסיפור, זה ממש עלול להגיע למצב של סכנת חיים.

וחוץ מזה, שעד כמה שאני מבינה, גם במצב של סכרת מסוג 2, שיש אפשרות לנסות לאזן בעזרת תזונה, יש משמעות גדולה לבדיקת רמת הסוכר כדי ללמוד איזו תזונה מתאימה. אין פה משהו גורף שיתאים לכל אחד. יש כללים עקרוניים, אבל יש גם שונות בין אנשים. נשמע לי שסכרת בלי מוכנות להידקר בקלות תביא למצבים מסכני חיים.

(אני לא כותבת מתוך ידע רפואי, אבל מתוך היכרות שלי עם חולה סכרת נעורים, וגם ע"פ מה שלמדתי על סכרת מנשים שכתבו בפורום הו"ל על סכרת הריון, שדומה יותר לסוכרת סוג 2).
 

שוב, אני לא יודעת מה רמת החשש, ומה באמת המצב ורמת הסיכון שלה למעשה. 

למעשה, הסכרת בעיני מדאיגה בלי קשר לנושא של השידוך, זה נושא בפני עצמו ולדעתי היא אמורה להבין לבד שהיא חייבת להתגבר איכשהו ולהיבדק, או שהמשפחה שלה או הרופא שלה צריכים לעזור לה להגיע להבנה הזו.

אבל אם בשביל הבריאות שלה היא לא יכולה לעשות שום צעד כדי להיבדק, אז אני ממש לא חושבת שהבעיה העיקרית היא החשש של הפותח. אם הוא רוצה להקים משפחה, ומבין שהריון מצריך בדיקות ומחטים למיניהם, ויודע שכרגע היא לא מוכנה להיבדק גם בשביל הבריאות האישית שלה, אז איך הוא יכול לסמוך על זה שבשביל הריון היא כן תיבדק? זה ממש לא חשש מוגזם בעיני.

אני לא אומרת שבהכרח צריך להגיד שזה לא מתאים להמשיך. אבל אני כן חושבת שזו נקודה משמעותית לבירור.

מכירה מקרוב ילד שאובחן לאחרונה עם סכרת נעורים.

הסימנים הראשוניים הם סימנים של היפרגליקמיה, שמתבטאים בהשתנה מרובה, צימאון מוגבר ועוד. כי אין בדם אינסולין שיפרק את הסוכר.

אחרי שמאובחנים ומתחילים לקבל טיפול (זריקות אינסולין) אז קיימת סכנה להגיע להיפוגליקמיה, שזה באמת גורם לאיבוד הכרה במצב קיצון. אבל זו תופעת לוואי של האינסולין שהוזרק. 

חולי סכרת בהחלט יכולים למות מהיפו, גם בלי שום זריקת אינסולין.

כותבת רק מתוך ההיכרות שלי והידע שלי (ועל פי מה שלימדה אותי אחות שטיפלה בילד שהזכרתי, לגבי ההתנהלות איתו. ממה שהיא אמרה היפו זו רק תופעת לוואי של אינסולין בכמות לא מתאימה, אבל יכול להיות שהיא לא דייקה, או שאני לא הבנתי נכון...)

אבל בכל מקרה לא נראה לי שזו נקודה עקרונית פה.

כתבתי קודם בתגובה למי שכתבה שאפשר להתנהל עם ספק סכרת בלי שום דקירות, רק דרך תזונה מאוזנת. בעיני זו אמירה מסוכנת מאוד, וגם בלי להיות רופאה בעצמי אני יודעת שזה לא באמת אפשרי.

בהמשך הדיון תכלס לא לגמרי הבנתי מה הנקודה...

מניסיון אפשר לנהל את זה עם מינימום דקירות.

לי באופן אישי נתנו הנחיה של מינימום דקירות ומכירה כאלה שאפשרו להן דקירה פעם בשבוע.

אני פיתחתי כפייתיות מסויימת והייתי דוקרת את עצמי מלא (הרבה יותר ממה שמנחים וצריך) כי הייתי חייבת להיות בשליטה.

אני מכירה סוכרתיים מאוזנים שלא דוקרים את עצמם כל יום. הם פשוט מזהים מתי הם בהיפו/היפר ומטפלים בעצמם. להגיע לאובדן הכרה זה לרוב חריג.

וזה תלוי גישה של רופא.

ואני מאוד מקווה שאף אחד מהקוראים לא לוקחים עצות רפואיות מפורום אנונימי אלא מתייעצים עם מי שמוסמך לכך.

ובכללי השרשור סטה לגמרי מנושא המקור.

שהוא האם הוא מסוגל להתמודד עם זה ביום יום.

אף אחד פה לא מכיר אותם או את המצב הבריאותי שלהם. העצות הן מניסיון אישי וכאמור פורום מגוון אז כל אחד ודעתו..

הוא צריך לקחת את ההחלטה ולהבין שהוא בוחר בה גם אם היא מחר בבוקר לא תטפל בזה ואם זה לא משהו שהוא מוכן לו שיעשה את המסקנות לעצמו.

הוא התעניין בניסיון האישי של אחרים.

אני ציינתי את הניסיון האישי *שלי* שזה לא פוגש אותי ביום יום. וזה לא משפיע על הזוגיות.

ושלדעתי במצב בריאותי תקין (וכרגע לא הוכח אחרת) אין הרבה צמתים שבהם נצרכים להידקר.

אבל אני חושבת שיש הבדל בין להתנהל עם קושי גדול מול דקירות, שגורם לצורך להפחית דקירות למינימום (שעם זה אפשר להתנהל היומיום וזה באמת לרוב לא ישפיע על כך על היומיום), לבין חוסר יכולת מוחלטת לעבור שום דקירה, שזה יכול להביא למצבים מסכני חיים.

אם יש לה את המוכנות והיכולת להביא את עצמה לעשות פעם בהמון זמן דקירה אחת, אז מן הסתם זה יספיק.

אבל אם היא לא מוכנה ולא מסוגלת לעבור שום דקירה, גם כשהיא עלולה להגיע למצב סכנה, או שהעובר שלה עלול להגיע למצב סכנה, אז זו השפעה משמעותית על החיים המשפחתיים שלהם, לא רק שלה.

ואם כרגע היא לא מוכנה לעבור בדיקה שנצרכת מבחינה רפואית, מי ערב לכך שאחרי החתונה היא כן תסכים?

כתבתי ואני כותבת שוב, אני לא חושבת שצריך להגיד בגלל זה שלא מוכנים להמשיך. אבל זה כן משהו משמעותי. זה ממש לא זניח בעיני.

ובאופן אישי, אני חושבת שכן הייתי מצפה ממנה לעשות מה שצריך כדי לעבור בדיקת דם אחת לפני החתונה (שגם ככה נצרכת כרבע מסיבה רפואית), כדי לא לסמוך על זה שאחרי החתונה היא תבין שאין ברירה, ואולי לגלות שזה לא ממש עוזר (כמו שכבר כתבו פה - אי אפשר להתחתן על סמך זה שהיא תשתנה אחר כך...).

אולי אפשר על הדרך לצרף עוד בדיקות כמו בדיקת סוג דם שקריטית לפני הריון, ואז זה יחסוך את הבדיקה הזו בהמשך בתחילת הריון (כי כמו שכבר נכתב פה, רוב בדיקות הדם בהריון לא הכרחיות, אבל לדעת סוג דם זה כן חובה ויכול להוות מסוכן לא לדעת. אז שתדע כבר מעכשיו וזה יחסוך לה בהמשך...)

זה אומר לדקור את עצמה בגלוקומטר באופן שוטף כדי לדעת אם התזונה מספיקה או שצריך להזריק בנוסף אינסולין. ממש לא פתרון אפשרי. סוכרת מסכנת חיים. צריך להבין את זה.

וסכרת הריון לא מאוזנת מסכנת את העובר.

זה לא משחק.

זו נקודה קריטית

אחרי החתונה.

לא מכריע עד כמה הנושא קריטי, אבל אם אתה מחליט להתחתן איתה, זה על דעת שזאת היא, על יתרונותיה וחולשותיה עד 120. מקסימום תופתע לטובה.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.