אולי גם קשור קצת לבעיות ויסות או קשב וריכוז.
(אני יודעת שעל כל דבר אומרים את זה, אבל באמת שזה יכול להתבטא במלא דברים)
אני חושבת שיכול לעזור לה להאיר את הצדדים הטובים שבה ולבנות את הביטחון העצמי כך שלא תצטרך "לבלוט" בדרכים שהיא מוצאת, אלא תהיה בטוחה במקום שלה.
יש לכם זמנים של 1 על 1 איתה?
האם יצא לך לקחת אותה או לדבר איתה יותר ויותר שיחות של גדולות?
לכבד בחירות והחלטות שלה? (למשל להחמיא על תיק שהיא בחרה לבד והוא אופנתי, דברים כאלה..)
לגבי ההתנהגות כלפי החברה, כדאי לנהל שיחה בעזרת כלים של תקשורת מקרבת.
על קצה המזלג:
הייתי שואלת אותה איך היא הרגישה עם מה שהחברה סיפרה? (הגעיל? הביך? הצחיק?)
מה היא חשה כלפי החברה? (רחמים? בושה? זלזול?)
איך היא חושבת שהחברה הרגישה עם מה שקרה לה?
מה הבת שלך הייתה עושה במצב הפוך? (בטח היא תגיד שהיא לא הייתה מפספסת אצלה, אז לחדד שהשאלה מה היא הייתה עושה אם הייתה נתקלת במצב מביך כשהיא מחוץ לבית, למשל מקיאה או נקרע לה הבגד)
לתת לבת שלך הזדמנות לפרוק את מה שהרגישה בעצמה בסיטואציה. כנראה היא בעצמה לא ידעה כ"כ איך להגיב.
תסכימי איתי שילדה בת 10 שמפספסת אצל חברה זה לא דבר נפוץ ועלול להיות מביך ולא נעים גם לבת שלך ולא רק לחברה.
אחרי שאת מבינה קצת מה היא הרגישה כלפי הסיטואציה, לתת לגיטימציה להרגשות שעלו לה.
לומר למשל: זה באמת מביך מה שקרה.
זה באמת מבלבל איך להגיב.
אפשר גם להזדהות: גם לי קרה פעם שהייתי ילדה, ראיתי ילד שנפל ולא ידעתי מה לעשות ואיך להרגיש אז ברחתי משם. זאת הייתה התגובה המיידית שלי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
או: פעם ראיתי ילדה שהקיאה בטיול, זה היה לא נעים לה ולא נעים לנו. זה באמת מצב לא נעים.
(סתם שיתוף אמיתי, כשהייתי בכיתה ח' המורה שלי נפלה ועף לה הכסר"ש, ואנחנו בנות 14 לא ידענו מה לעשות ורצנו החוצה בצרחות שכל האולפנה שמעה.. לא הרבה יותר בוגר. מזל שהבנו שהגבנו באופן לא מאוד בוגר ונמנענו מלספר למה צרחנו...)
אחרי שקצת שחררנו רגשות, דיברנו עליהם ברצינות ולא מתוך ביקורת ונתנו לגיטימציה ולא נבהלנו מעצם הרגשות שעלו בנו,
אפשר לנתב את השיחה, איך עדיף להגיב פעם הבאה במצב כזה.
למשל אם היא מרגישה צורך דחוף לשתף את ההורים (איזה מקסים שההורים הם כתובת ראשונה בשבילה בשביל לשתף ולפרוק את המבוכה! כן, גם אבא..)
אפשר לספר את זה בסוד.
אפשר לרשום ביומן.
אפשר לנסות להחזיק בבטן עד שהחברה תלך ואז לקרוא לאמא ולספר מה הרגשת לגבי כל זה.
למי כן כדאי לספר? האם מתאים לספר להורים? לחברות בכיתה?
אגב אני מבינה שטכנית היא פעלה בבגרות ואחריות. נתנה לחברה בגדי החלפה והחברה התקלחה. לשבח מאוד את החלק הזה.
שיחה אחת לבד זה לא מספיק, אבל עם הזמן יותר ויותר שיחות כאלו, זה יקנה לה כלים איך להתמודד עם סיטואציות בלתי צפויות.
אגב אם עוד לא יצא לכם לדבר, זה לגמרי הזמן גם לדבר על שינויי ההתבגרות, השפעה הורמונלית שגורמת להיי לפעמים או לדאון. ושניהם מצבים בריאים וטובים כשהם בשליטה.
אולי כדאי לקנות ספר שבו היא תרכוש כלים להבין מה עובר עליה ואיך להתמודד עם זה.
לגבי האגרסיביות לא הייתי אומרת כלום, זה יעבור לבד. ואם זה יימשך הרבה זמן אז תוכלי בהמשך לשקף לה שזה לא נעים. כרגע הייתי נותנת לה להתפתח לבד, וסביר שזה יעבור מעצמו.
אגב זה שיש לה אחים בנים עדינים ממנה לא מעלה ולא מוריד. היא ילדה לעצמה ולא צריך להתוות לה דרך עדינה ביחס לאחים שלה, אלא אך ורק ביחס לעצמה וביחס למה שיעזור *לה* בחיים.
כלומר אם היו לך בנים אגרסיביים יותר שהיו מטשטשים את חוסר העדינות שלה, אז תדמייני שזה המצב בעצם.
בהצלחה!
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)
