בחורות שיצאתי איתן. והיו קשרים מתמשכים ומשמעותיים, אבל זה לא הגיע בכלל לרמה
של חבר (שהיה פעם) קרוב, שהתעקשתי לשמור איתו על קשר, ולתקופה נכבדת זה
הצליח. ברור שהוא השתנה, המון. הלכנו בדרכים נפרדות בחיים, אבל תמיד הרגשתי
שהחברות שלנו היא מעל השיפוטיות על דברים שכאלה. והוא רגיש, וכל כך טוב לב,
לא חשבתי לרגע שהוא יגיד לי מה שאמר. במילים כאלה, אחרות, חסר משמעות.
זה לא חוסר עניין שלו להמשיך לשמור על הקשר, זה חוסר רצון. וזה כאב, וכואב,
כל כך. אני מרגיש שאיבדתי אותו. יכולתי לדמיין אותנו מאבדים קשר בכל דרך אחרת,
בברירת המחדל של הריחוק, באובר עיסוקים שלי או שלו, או של שנינו, אבל לא חשבתי
לא האמנתי שהוא יגיע למקום הזה.
וכל כך למה? כי הוא אחד האנשים היחידים שאני יודע שאני משמעותי עבורם. וזה
תהליך, שהפכתי להיות כזה בעיניו. ופתאום הוא, מה? מפחד כל כך מהפערים? מהשוני?
שהוא יפריד בינינו ואז הוא ייפגע יותר? אז הוא יוזם? וכל כך הברתי לו שזה ממש לא שם.
אבל כיבדתי את הבקשה שלו...
ועדיין,
הוא חסר לי.
