בתור חמושה עוד לפני ה7.10 הדעה שלי ברורה..

אותי אישית ממש מרגיעה הידיעה שח"ו אם יקרה משהו יהיה לי איך להגן עלי ועל הילדים.

בתור אמא לילדים קטנים, בזמן אמת, עם הילדים, אי אפשר לקום ולברוח, הכל יותר מורכב ומסורבל.

זה שיש לי נשק נותן לי ביטחון בנסיעות, וגם אם ח"ו בבית יקרה משהו אז אני יודעת שיש לי דרך להתגונן.

בורמה הפרקטית- או שהנשק כל הזמן עלייך, 24/7, בלילה מתחת לכרית.. זה קצת מסורבל ודורש התאמה של לבוש אבל מתרגלים.

או שהוא לא עלייך, הוא בהגדרה לשעת חרום, מונח בכספת לרגע האמת שבעז"ה לא יגיע..

אולי לנסיעות באיזורים מסוכנים לקחת אותו אבל בעיקרון הוא בכספת. וזה גם חשוב, כי אם מדברים על סיטואציות מסוכנות בישוב צמוד גדר כשהבעל לא בבית, אז יש אקדח בבית. וזה לגמרי יכול להציל חיים.

לי מרגיש שזו ההשתדלות שלי לדעת שאני עושה הכל כדי להגן עלי ועל הילדים.

ודווקא יש לי אישור ראשוני שלא מימשתי אותו כי הייתי בהריון ולא עושים מטווח בהריון.

לעניות דעתי, עם קצת הכרות עם האויבים שלנו ביו"ש- כדאי ורצוי שכל מי שיכול להחזיק נשק, עם כל הקושי והאחריות שכרוכה בזה- יעשה את זה. ראינו איך בעלי אקדחים הצילו משפחות ויישובים בשמחת תורה. אקדח אחד עלייך יכול להציל את החיים שלך ושל משפחתך וגם של השכנים. 

מוטב לא להשתמש בו עד 120 מאשר להגיע למצב שאת צריכה אותו ואין לך...

רק מדייקת

החשש שלי הוא בעיקר ביומיום לשים לב לנשק הזה כל רגע איפה הוא איפה הנחתי כשחזרתי מהקניות עם כל הילדים שלא בטעות שכחתי אותו איפשהו.

אני שכחנית גדולה... מבחינת חפצים..

האחריות גדולה ליייייייי

הייתי לוקחת בכלל.

רק בכספת ואם חלילה משהו קורה בבית אז יש.

להתחיל מידי פעם לקחת זה הכי מסוכן לשכחה. כי את לא רגילה ועם המון ילדים יכול להיות אסון. 

יש לה מתקן נשיאה כזה שמלבישים על הירך והאקדח נמצא שם, מתחת לחצאית.

לא יודעת כמה זה נוח. אבל זה כן פתאום טוב מבחינת זה שברגע ששמת עלייך זה נשאר עלייך בלי שתצטרכי לזכור ולשים לב.

וזה גם יתרון שהאקדח מוסלק ומבחוץ אף אחד לא יודע שיש לך, אז זה גם מוריד ממך קצת סיכון.

אם זו ההתלבטות שלך, אז אולי זה יכול להיות פתרון.

או באמת רק להשאיר בכספת, וזה יתן בטחון לפחות במצב שמישהו תוקף את הבית, ח"ו.

אני חושבת שאם היית כותבת שזה יביא לך יותר תחושת ביטחון, אז באמת זה היה הדבר הנכון לעשות.

אבל זה לא. ואת שוקלת את זה בעצם כי את חושבת שאולי זו השתדלות נצרכת בגלל הסיכון של הקרבה לגבול.

ואני חושבת שכל עוד אין דרישה כזו מצד מערכת הביטחון (נגיד דרישה שבכל בית יהיה מישהו שנושא נשק, או שכל מי שיכול שיוציא רישיון לנשק) אז זו לא השתדלות שאנחנו מחויבים בה.

בסופו של דבר אנחנו פועלים מתוך אמונה שהקב"ה מוביל את מה שקורה בעולם, דרך המעשים שלנו. אז אנחנו כמובן צריכים לפעול בכל מקום שיש לנו אפשרות, ולא לסמוך על ה' שיעשה הכל בשבילנו. אבל השתדלות ראויה היא לעשות מה שאנחנו יכולים וצריכים, ולא לחשוב שהכל בידיים שלנו ולנסות לכסות כל תרחיש אפשרי (ולהיכנס לחרדות כי באמת אנחנו לא יכולים לכסות את כל התרחישים האפשריים).

באופן אישי, גם אנחנו גרים באזור שיכול להיות מסוכן (בנימין, רמאללה מעבר לגדר של הישוב..).

לבעלי יש אקדח, אבל הוא לא תמיד איתנו בבית.

ובכל זאת לא חשבתי שאני צריכה להוציא רישיון לאקדח גם לעצמי. (בתחילת המלחמה ביקשתי שיראה לי איך מתפעלים את האקדח שלו, רק למקרה שח"ו יקרה משהו, שלא יהיה מצב שיש לי אקדח בבית אבל אני לא יודעת איך לתפעל אותו..).

כן יש לי גז פלפל (באופן קבוע בתיק), לא לכל מצב זה יכול לעזור, אבל אולי לפעמים כן. וזה משהו שיותר קל להשיג ודורש פחות אחריות.

את רואה את עצמך באמת יורה על מחבל?, חס ושלום שלא תצטרכי ולא תדעי...

אני נגיד מפחדת להוציא רישיון גם כי אני מפחדת על הילדים אבל גם כי אני יודעת שזה לא יועיל. חס ושלום במקרים כמו 7.10 לא בטוח שאפשר לתפקד בקור רוח ולירות כמו שצריך ולפעול

תכלס אני לא יכולה ולא רוצה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו בכלל...

ומתפללת בעז"ה שלעולם לא נגיע לידי מעשה.

אבל אני באמת לא יודעת אם הייתי מצליחה לפעול בקור רוח ולהשתמש באקדח במצב כזה.

באופן כללי, בשאלות כאלו של תרחישי קיצון, השאלה שמובילה אותי היא מה ההשתדלות שדרושה ממני ואני מסוגלת לעשות.

אני לא חושבת שאני צריכה לעשות מאמץ על כדי לכסות את כל האפשרויות וכל התרחישים. כי זה באמת גם לא אפשרי ולא בידיים שלי. אבל אני כן משתדלת לעשות מה שביכולת שלי ובגדר השתדלות סבירה.

ואני חושבת שזו שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות שונה בין אנשים שונים.

כמו למשל בנסיעה ברכב - יש כאלו שחלק מההשתדלות שלהם תהיה גם לקנות רכב איכותי שעבר מבחני ריסוק ושיהיה עמיד יותר בתאונות. ויש כאלו שזה מעבר ליכולת שלהם, אבל ההשתדלות שלהם זה להקפיד על כסאות בטיחות וחגירת חגורות בכל נסיעה.

או ברפואה, נגיד בניתוח שצריך לעבור - יש כאלו שיקחו רופא פרטי במחיר גבוה כדי להבטיח שגם אם משהו מסתבך מי שיטפל בהם יהיה רופא מומחה, ויש כאלו שההשתדלות שלהם היא עצם הפניה לרופא, אבל דרך המערכת הציבורית כי זה מה שהם יכולים.

אז גם פה - זה לא שאני סומכת על הנס. יש בישוב כיתת כוננות איכותית ומאומנת, ויש צבא, ויש גם לבעלי אקדח, ואני לא חושבת שההשתדלות שלי צריכה לכלול גם רכישת אקדח בשבילי, אני מרגישה שזה מעבר ליכולת שלי, וזה לא באמת מה שיגרום לי להרגיש יותר בטוחה, וזה לא שיש דרישה כזו שאני מזלזלת בה...

מי שזה כן גורם לה להרגיש יותר בטוחה, ומרגישה שזה נכלל בגדר ההשתדלות שלה, אני חושבת שזה מצוין (יש לי במשפחה כמה כאלו, וגם כמה חברות). אבל זה שעבורן זה נכון, זה לא אומר שזה נכון גם עבורי.

כאילו אני כתבתי את זה.

מאידך , מחילה ענקית כי כתבתי את זה למפרסמת והייתי בטוחה שזו את משום מה

חוסר שינה🤦🏽‍♀️

ולאט לאט רכשו בטחון שכן חס וחלילה במקרה הם ידעו איך לתפעל.

בעיני המהות של נשים נושאות נשק זה להגן על סביבתן הקרובה ולא מעבר

לא לצאת לשדה הקרב ולהלחם אבל כן אם ח"ו מגיע מחבל לסביבה קרובה אז אימונים רבים יכולים להפוך כל אחת למיומנת, ושסיכוי רב שגם בשעת אמת תדע לתפעל.

אז לא נראה לי נכון לצאת בהצהרות על עצמנו..

זה נתון לשינוי לא עובדה מוגמרת 

אני בכללי מאוד הססנית ופחדנית

אז לא הייתי סומכת על עצמי ברגעים כאלה דרמטים

רק רוצה להוסיף נקודה שחשבתי עליה לאחרונה, אדם שנושא נשק יכול להפוך גם בעצמו למטרה.

אני לא מוציאה רישיון כרגע, כי לא מספיק חזקה בשביל להתנגד במקרה שינסו לקחת אותו ממני

ואם לא מסליקים אז מאבטחים עם רצועה חזקה גמישה כזו שמתחברת לחגורה

כי באמת הסיכון קיים

לדעת שאם ח"ו תצטרכי להשתמש בו את עשית את המירב להגן על המשפחה שלך.

ארועי השנים האחרונות לימדו אותנו את הצורך (במיוחד שומר החומות ואין צורך לומר מתקפת שמחת תורה)

מה שכן זה גם אחריות מאוד כבדה -

לשמור על הכלי

לתחזק אותו

לשאת אותו, להסליק, או להחליט לשים בכספת

והכי הכי יש לך אחריות ללמוד להשתמש בו נכון, להמשיך ללכת לאימונים ומטווחים

וזה גם מחיר כלכלי

בעיני - זה המעשה הנכון, לקחת אחריות על החיים שלך בד"כ בא עם מחירים

אבל צריך להיות מוכנים למחיר שלו

לא לכולם מתאים להסתובב חמושים כל הזמן,

זה גם לא נכון שכולם יסתובבו חמושים על הזמן, יוסף חמושים הוא גם מסוכן

אבל אותי מרגיע לדעת שיש לי בבית את האפשרות להגן על עצמי ועל הילדים שלי גם אם בעלי לא נמצא.

אז לפעמים מסתובבת יותר עם האקדח ולפעמים לא מתאים לי והוא בכספת, אבל בעיני זאת ההשתדלות המינימלית

ברור שמי שמצליחה גם להתאמן ולשאת אותו זה נפלא

אבל מי שתעשה ורק ישכב בכספת ופשוט יהיה יותר תחמושת ונשקים חיוני להגן ח"ו במקרה של טבח שמחת תורה נוסף...

לי בכלל לא עלה על הדעת לעשות רישיון לנשק (קודם כול שלבעלי יהיה ) אבל אני לא גרה במקום מסוכן לכאורה...

בכל אופן, לי נשמע שלאישה שמפחדת אחזקת נשק תהיה רק מסוכנת יותר, כי יש יותר סיכוי שבזמן אמת היא תקפא ולא תצליח להשתמש בו, ואז אולי הנשק יהיה לרעתה חלילה...

אני חושבת שעדיף למצוא דרכים אחרות להתגונן 🤷‍♀️ (בזמן איניתיפדת הסכינים, למשל, שבהחלט הייתה גם באזורנו, הייתי מסתובבת עם פטיש... ולבעלי היה אז בתיק תרסיס צבע, שלדעתו יעיל יותר מגז פלפל... נכון שזה לא ברמה של נשק, אבל עדיין זה יכול לעזור כנראה...)

להיות רגועה שאם חלילה קורה משהו אני יכולה להתמודד...

אם יום אחד מה שקרה בדרום יקרה ביו"ש-

מי שיהיה לו נשק לדעתי זה יהיה משמעותי ממש...

וזה תרחיש הגיוני ולא נראה שכוחות הבטחון ערוכים אליו

גם בדרום, ביישובים שהיתה כיתת כוננות מאומנת וחמושה ופעילה - התושבים לא היו צריכים להילחם. הצליחו לפגוע הכי הרבה בישובים שכיתות הכוננות לא היו ערוכות (הנשקים היו בנשקיה, ועוד). זה לפחות מה שאני שמעתי, לא בקיאה בפרטים.

וביו"ש יש כיתות כוננות מאומנות, עם נשקים, שהתאמנו וגם הגדילו את מלאי התחמושת בעקבות המלחמה ומה שהיה בדרום.

ובאופן כללי השליטה של הצבא באזור והיכולות המודיעיניות הרבה יותר טובות ממה שהיה בדרום.

אני לא אומרת שהכל מושלם. ויש גם אנשים במערכת שעוד שבויים בקונספציות של פעם.

אבל עדיין המצב פה הרבה יותר טוב ממה שהיה בדרום.

ובכל אופן כתבתי פה כבר שמי שמרגישה שנשק יוסיף לה ביטחון - אני ממש בעד. רק לא חושבת שזה נכון לכל אחת.

ממה שהיה שם- הפקרות מוחלטת

אבל עדיין אני לא מרגישה לגמרי בטוחה

וכשאני רואה שפותחים להם מחסומים וכו'... אני פשוט לא רוצה לבנות על זה...

גם אצלי תחושת הביטחון מאוד נפגעה בעקבות המלחמה.

בהתחלה הרבה יותר, עכשיו כבר מרגישה יותר ביטחון.

ועדיין - ברור לי שאין הגנה מוחלטת. והם יכולים לפגוע בנו הרבה יותר ממה שחשבנו.

משתדלת בעיקר להתחזק באמונה בקב"ה ולא לתלות את הביטחון שלי בכוחות הביטחון וכיתות הכוננות.

ואני לגמרי מבינה את מי שמחליטה להוציא רישיון לאקדח.

אני השלמתי עם הסיכון שנוסף בשנה האחרונה, חושבת שהסיכון המשמעותי לעורף הוא הנפשי ואני מתרכזת רק בשימור החוסן הנפשי.

בתור נשים יש לנו נטייה ליפול בעניין של החוסן הנפשי... מצד שני אנחנו גם מסוגלות למצוא בתוכנו את הכוחות האלה בצורה מופלאה ולחזק אחרים!

ובאמת בשנה האחרונה נפגעו יותר אנשים מהבחינה הנפשית מאשר מהבחינה הפיזית...

בעיניי, רק הוצאת רישיון ונשיאת נשק, משפרת בצורה מעטה את היכולת ההגנה העצמית (של אישה שאינה מיומנת בהגנה עצמית) ולכן בהסתכלות על עלות תועלת, זה לא שווה.

בתקופה כזו שצריך להשקיע הרבה כדי לשמור על החוסן הנפשי העצמי, הזוגי והמשפחתי, בעיניי חבל לבזבז משאבים ואנרגיות על רישיון נשק.

ותכלס כל מקום בארץ

אני אמנם גרה ביו״ש אבל לא חשה שום פחד יומיומי קיומי לחיי

ולא הייתי גרה במקום כזה

אמנם התעוררתי לזה רק אחרי אוקטובר כשמשהו בבת היענה של כולנו נסדק. אבל בשגרה המח מספיק חכם במנגנונים שלו כדי שנמשיך לחוש בסדר רוב הזמן. אני כן חושבת אחורה שלהתחמש זה נכון במציאות של כולנו. מבחינתי זו השתדלות ראויה. גם אם לא מהנה ונעימה.

ולגבי בחירת מקום מגורים לא מסכימה איתך בכלל. צפון לא? דרום לא? חצי מיוש לא?

כל אחד יבחר לפי יכולתו אבל קשה להגדיר היום מה ''בטוח''. אם לא כוללים את גוש דן סובב כבוד ת'''א. 

יש אזורים יותר מסוכנים

לי ממש לא קשה להגדיר, אם יש פגיעות בטחוניות בתדירות מסוימת,זה גם מקום יותר מסוכן וגם גורם ליותר חרדות.

נכון, בשנה האחרונה חלק מהצפון נוסף למקומות הללו, ועדין יש מספיק מקומות בטוחים יותר גם מחוץ לגוש דן.

עושה ומצמידה אותו אלי! ולא קשור לאיפה גרים

הם יכולים להתקיל אותנו בכל מקום

לי ספציפית אין רישיון נשק וכנראה שלא יהיה לעולם😅

כפי שראינו לצערנו המחבלים חמושים ברובים, רימונים וטילי RPG.

הסיכוי שאקדח יעזור במצב כזה הוא אפסי, ובוודאי אצל אדם שלא מיומן בירי.

מצד שני כל כך הרבה נשק מסתובב עכשיו ויש סיכון רציני שיזלוג לגופי פשע/ אלימות במשפחה/ טרור כך שיש נזק של ממש בהקלות שנתנו להוצאת רשיון.

שמעי הרבה עדויות של אנשים בקיבוצים בעוטף שבאמצעות אקדחים הצילו את עצמם.

שלא נדבר על אלו שהצילו עם אקדחים עוד המונים (הם לרוב היו לוחמים מקצוענים יותר)

אבל אנשים פשוטים עם אקדח פשוט ממש הצילו את משפחותיהם.

זה ממש לא אותו דבר…

זה די קשה לפגוע.

אני ממש משתדלת כל כמה חודשים ללכת לאימון, כדי לשמור על כשירות ולשפר את הפגיעות.

זה עניין של אימון שאפשר ללמוד.

אם מחליטים שזה חשוב אז משקיעים בזה ומגיעים למיומנות 

מעבר לכך הצלה של המונים התבצעה באמת לרוב ע"י לוחמים מנוסים

לא מצפה ממך אם ח"ו יבוא לפתחך אירוע שכזה לצאת לרחובות וללחום

אבל לשבת בממד עם אקדח עדיף ויכול מאד להציל אותך לעומת לשבת עם פטיש

והאמת שהמון עדויות אתה שומע וקולט כמה חסרי אונים הם היו והם ניצלו בנס וכל המשפחה מתה וכו וכמה אקדח היה משמעותי. לא לכל ממד נכנסו בבת אחת מליוני חמושים, והחוסר אונים בלהיות בלי כלום ולחכות למוות הוא מזעזע. ברור לי שכל אחד שהחזיק אקדח הרגיש הרבה פחות חוסר אונים.

בטח אם זה היה בכמויות גדולות ובכל ממד היה אקדח. או שניים.

לא דווקא אזרחים מיומנים

רוב הפיגועים בערים בשנים האחרונות נוטרלו ע"י אזרחים

היו המון מקרים שעצם שליפת האקדח הספיקה כדי למנוע לינץ באוטו או משפחה (בעיר דוד,בשומרון, היו כמה וכמה מקרים)

האויב חי מעבר לפינה וכוחות הבטחון לא ערוכים לכל תרחיש כל זמן

גם בגלל הקונספציה והמחדלים האיומים אבל גם ברמה הכי פשוטה בדקות הראשונות אין מה לצפות בכלל. אי אפשר שיעמוד שוטר דרוך בכל פינת רחוב וכיתת חיילים בכל צומת

אז נכון מול חוליה על גיפ חמושה בrpg אקדח לא יספיק וגם אם מחבל יסתער על אישה חמושה כנראה שהוא יגבר במיוחד שגורם ההפתעה אצלו

אבל כשמבינים את המציאות העצובה שהגיוני שנקלע לסיטואציה שבה יהיה לצערנו מספיק זמן להתאפס ולתפעל אקדח שבו אין מישהו אחר שיציל את המשפחה שלנו - מבינים שזה חשוב גם בלי מיומנות מיוחדת.

וכמובן - זה בא עם אחריות להתאמן כמה שיותר אבל זה לא סותר

לגבי זליגה- למשפחות פשע וערבים יש מספיק נשק גם בלעדינו.השינוי פה הוא שיש יותר נשק בידיים טובות. בידיים מזיקות תמיד היה ותמיד יהיה זה טבע העולם

ברמה הפשוטה- לא היו כמעט מקרים של גניבת נשק מאזרחים או של שימוש בנשק ברשיון אישי לפגיעות פליליות זה לא משהו שראוי להתחשב בו במיוחד כשבצד השני יש כל כך הרבה מקרים של הצלת חיים

מסכימה שזה לא קל.שזה בא עם אחריות. ומי שמחליט להוציא נשק כמובן צריך למלא את האחריות הזו שלא תצא תקלה תחת ידו

אבל בעיני אין ספק שזה דבר חיובי ונכון 

מסיבות כלשהן לא יכולה אבל ברגע שאוכל אעשה

אין משהו שמשתווה לזה שאני אוכל להגן על הילדים שלי במקרה וחלילה

כל יהודי אחראי ומסוגל, שרשאי לקבל רישיון ומרגיש שזה מתאים לו - כדאי שיהיה לו. למרות שאת צודקת וזה מגיע עם אחריות עצומה וצריך להשקיע כדי לדעת לתפעל את הכלי. אבל לא הייתי עושה בכוח, רק מי שזה מתאים לה.

אבל זה מציל חיים. כמה שיותר יותר טוב.

בהצלחה

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

לפעמים זה עושה ת.ל של סחרחורות ועייפות  אצלי למשל זה עושה קצת סחרחורות אבל לא בטוחה שזה מפריע לתפקוד.

מה ש קראתי ובדקתי אין סיבה לא לקחת, להפך, בעיני זה תרופה שמצילה חיים ומעודדת ילודה🤣

הרופא ייתן לך בקלות, את לא צריכה להוכיח כמה את סובלת..

לי למשל באחד ההריונות לא הקאתי אבל הבחילות גמרו עלי.. עד שלקחתי כדור ביום וחיי השתנו..

בהריונות אחר כך לקחתי 2 כדורים ובאחרון אפילו המשכתי להקיא, ועדיין,  אין מה להשוות לבלי כדור.

(להיפראזיס, זה בד"כ קצת פחות עוזר..)

בשעה טובה!

מספיק ל-25 יום

לפני כמה חודשים היה עולה 104..

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

להסתכל על איבחון כזה הגאולה זו ממש ראיה מיוחדת ויפה של המציאות

(וכן, אני מכירה מקרוב לצערי מה המשמעויות של אוטיזם לא מאובחן בזמן, ועדיין להסתכל על איבחון כזה כגאולה זה וואו בעיני)

בזמן (הבן הגדול שלי)

לכן אני יודעת להוקיר את האבחון המוקדם של הבת שלי...

השם הטוב נתן לנו 2 אוצרות בבת אחת

מתנה עצומה ומעצימה

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

אין עוד מלבדו🌸

לידה של ילד מתוק ופלאי, מתנה ממש, גדילה והתבגרות של שני האחים הגדולים שלו, כל אחד בכיוון שלו, גם מתוקים ופלאיים.

התבגרות וצמיחה שלנו כהורים וכמשפחה.

כבר הספדתי את כל פסח, ונהיה אסורים וזה..

ופתאום הוא הגיע

בקרוב אצלי...

אני ב"ה שמחה שלא הייתי לחוצה בחרדות (יש לי OCD כידוע)

וכמו שכתבתי בשרשור לפני כמה ימים

אפילו הצלחתי להכין עם הילדים עוגה ליומולדת בקייטנה ביום שני!!!

והספרון סוף-סוף יצא לאור השנה

וזו ממש גאולה.

תודה על השרשור הזה!

היה נראה כמו איזה משו תכנותי..

פשוט מלא מלא מלא מלא שרשורים של טסטים

איזה 3 עמודים ראשונים של הפורום...