קודם כל, אני חושבת שזו שאלה שכולנו שאלנו את עצמנו בצורה כזו או אחרת. כי זה באמת כואב כל כך, ולא מובן, ובאמת באמת קשה לקבל את זה.
ועם כל התשובות שנקבל, לעולם לא נבין באמת למה זה היה צריך לקרות דווקא ככה.
ואני חושבת שנקודת המוצא שלנו צריכה להיות שאין לנו אפשרות להבין באמת. כי אנחנו רואים רק חלק קטן מאוד מהתמונה. גם חלק קטן במובן ההסטורי, וגם מבחינת התפיסה של המציאות - אנחנו רואים רק את המציאות החומרית בעולם הזה, אנחנו לא רואים מעבר לזה כלום. אבל יש עוד כל כך הרבה מעבר, וכל הנשמות של הקדושים שנרצחו נמצאות בעולם הבא ואולי שם הן מבינות הרבה יותר מאיתנו למה זה היה צריך לקרות.
ובכל זאת, יש מקום לשאלה. ויש גם מקום לתשובות. גם אם הן לא מלאות. גם אם הן לא מתיישבות עד הסוף. אבל זה כן יכול קצת להשקיט את הלב. קצת לעזור להבין שהקב"ה עדיין אוהב אותנו מאוד מאוד, גם כשהוא איפשר למציאות הנוראה הזו לקרות.
וכתבו פה כבר המון דברים משמעותיים, ואני ממש מתחברת לכל מה שנכתב.
ורוצה להוסיף עוד משל ששמעתי מהרב ראובן ששון מתישהו בתחילת המלחמה, שעזר לי קצת ליישב את השאלה הזו.
המשל הוא למלך, שמאוד אוהב את הנתינים שלו. ועושה הרבה כדי שיהיה להם טוב.
ובממלכה שלו יש תהום מסוכנת מאוד. והמלך, שאוהב את הנתינים שלו, הזהיר את כל התושבים שלא יתקרבו לתהום, כדי שלא ייפגעו.
אבל הנתינים לא תמיד מקשיבים. והמלך שם לב שיש כאלו שמנסים בכל זאת להתקרב לכיוון התהום. והוא אפילו שם שם גדר אבל יש כאלו שמטפסים מעל הגדר.
אז המלך הציב בקרבת התהום כלבי ציד, שיתפסו את מי שמתקרב יותר מידי.
וכשמישהו מגיע לשם והכלב נושך אותו, זה כואב מאוד. וזה ברשות המלך - המלך הוא זה שהציב את הכלב שם. אבל זה נובע מהאהבה של המלך, שלא רוצה שיקרה לאותו אדם דבר גרוע יותר של נפילה לתהום.
ובנמשל כמובן הקב"ה הוא המלך. והוא יודע מה המסלול הנכון שהעולם צריך לצעוד בו. והוא רוצה כל כך שנלך בדרך הנכונה ונגיע לתכלית הטובה של העולם, ונזכה לכל הטוב שבעולם ולעונג אמיתי בכל הרבדים.
והקב"ה גם לימד אותנו מה הדרך להגיע אל הטוב. וגם הזהיר אותנו ממה שצריך להתרחק ממנו. כי הוא יודע שזו הדרך שמובילה ל'תהום' - עצם החטאים מרחיקים אותנו מהטוב ומביאים למציאות קשה. לא כעונש, אלא כי זו הדרך שהם מובילים אליה. כמו שמי שמכניס את היד לאש נכווה, לא כעונש אלא כי זו המציאות.
וכשעמ"י הולך נגד ההדרכה של הקב"ה, הוא מתקרב אל פי התהום. והקב"ה לא רוצה שנגיע לשם. הוא רוצה לשמור עלינו. אבל כשאנחנו הולכים נגד רצונו ולא מקשיבים, אז בסוף הוא מאפשר ל'כלבים' לפגוע בנו. הוא לא שולח אותם נגדנו כי הוא רוצה לפגוע בנו. והוא לא פוגע בנו בעצמו כי הוא כך כך אוהב אותנו, ולכן איפה שהוא יכול הוא כן שומר ומנסה להרחיק אותנו מהנשיכות של ה'כלבים'. אבל כנראה שאנחנו צריכים לקבל את ה'מכה' הזו, כדי להתעורר ולא ליפול לתהום נוראית יותר.
ואני לא יודעת חשבונות שמיים. ולא יכולה להגיד בגלל אילו חטאים היינו צריכים לעבור את מה שעברנו.
אבל כן שמעתי שיעור של הרב סבתו שהרגשתי שגם עזר לי להבין את הדברים. אז אומרת את הדברים בשמו, ומקווה לדייק במילותי (יכול להיות שאני כן מערבת פה עוד מחשבות שלי, שמעתי אותו די מזמן וזה אחרי עיבוד שלי)
במשך הרבה מאוד שנים עמ"י לא התיישב בארץ עד הסוף, כמו שהקב"ה ציווה אותנו.
זה לא רק עניין של עונש רוחני. פה יש גם השפעה ישירה דרך המציאות עצמה. כשאנחנו נותנים מתנות לאויבים, כשאנחנו נסוגים מחבלי ארץ ישראל, כשאנחנו בוטחים ב'צבא קטן וחכם', וחושבים שכסף יקנה את האויבים שלנו ויגרום להם לא לרצות לפגוע בנו - זו טעות לא רק ברמה הרוחנית אלא גם ברמה המציאותית.
והמציאות היתה שבעוד שאנחנו שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, האויב כבר הכין לנו את התהום שהיינו עלולים ליפול לתוכה. היה להם תכנון ממשי איך לכבוש את כל הארץ על ידי תקיפה בו זמנית מכמה חזיתות, וזה היה ח"ו עלול באמת לקרות.
ובמשך שנים שהם ניסו לפגוע בנו בינתיים, לא התעוררנו. לא בפיגועים של אוסלו. וגם לא בכל הסבבים של הטילים מעזה. הקב"ה שמר עלינו שאלפי טילים שנורו במשך שנים פגעו במספר מזערי של אנשים (בזכות מערכת כיפת ברזל, אבל עדיין היתה פה הגנה של הקב"ה). אבל זה לא עזר לנו להבין מי זה האויב שלנו.
גם בצוק איתן, כשראינו את כל המנהרות שהם כבר חפרו מתוך מטרה ברורה להיכנס לתוך השטח שלנו ולפגוע בנו, עדיין לא התעוררנו. עדיין היינו שבויים באותן טעויות.
והאויבים שלנו המשיכו להכין לנו את התהום, לתכנן את הסוף של מדינת ישראל. ואנחנו המשכנו לצעוד לתוכו בעיניים עצומות, בלי להבין מה הם מתכננים לנו.
והקב"ה לא היה מוכן שניפול לתהום הזו. גם כשאנחנו הכי טועים בעולם, הוא אוהב אותנו.
אז הוא נתן לכלבים לנשוך אותנו. ולפגוע בנו באמת. וזה היה כואב מאוד.
אבל זה הציל אותנו מהתהום שכמעט הגענו אליה. וגם היום, יש עדיין אנשים שעוד לא התעוררו. אבל יש הרבה שכן.
והצלחנו להכרית הרבה מאוד רוע בשנה הזו.
בהמון סייעתא דשמיא. וגם בהרבה כאב על חיילים שנהרגו ומסרו את נפשם עבורנו. אבל באמת שבלי פרופורציות לכמויות שהצלחנו להרוג מהם.
ובעז"ה שנזכה לראות עוד הרבה טוב שיגיע דווקא מתוך השבר הזה.
כי דווקא כשהרוע צף, אפשר לנקות אותו יותר בקלות. הפגיעה שלו כואבת, ואכזרית, וקשה. אבל זה עדיף מאשר ליפול לתהום עמוקה וקטלנית הרבה יותר.
אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...