מכתב אישי לאורלי וילנאי: ניצלת אותי
בעקבות צילום פרק בסדרה "שתולים" בחוות הר סיני, תירא-אל כהן, תושבת רכס מגרון, כתבה מכתב כואב וכועס לאורלי וילנאי
אורלי,
בשבוע שעבר צפיתי בפעם הראשונה בתוכנית שלך. נדהמתי לגלות את הפנים שלי, אומנם מטושטשות, מדברות אלי בקול לא לי. אני שולחת לך את המכתב הזה לא מתוך עלבון אישי שלי, אלא מתוך רצון להעביר לך מסר רחב יותר כתושבת רכס רמת מגרון.
ביום בו השליחה שלך הגיעה אלינו, חתכתי ירקות למרק. חתכתי בצל למרק של חורף בלי לדעת שאני מצולמת, שוחחתי שיחת אחר צהריים נינוחה בלי לדעת שאני מוקלטת. במאחז שלי, על אדמתי שלי, תוך שאני מארחת בכבוד את המושתלת שלך. מתחזה מול דורשי אמת, מחופשת מול כאלה שליבם ופיהם שווים, מושתלת בין נטועים.
המושתלת שלך באה בסתר, באה תוך רמייה בוטה ושקר. הציגה התעניינות והתרשמות, וכשהפננו את הגב סידרה את המצלמה הנסתרת, שתקלוט טוב יותר. הבתים שאנחנו בונים נמצאים על הקרקע. ההתיישבות שאנחנו מקימים נמצאת על אדמה. חשופה לרוח, גלויה לגשם, פתוחה למבקר ולאורח. אנחנו לא מסתירים דבר בקפל שרוול החולצה, אנחנו מקיימים את הבנייה שלנו בגאון.
אנחנו מחזיקים דרך הקיום הרוחני שלנו; דרך האהבה לאדמה, דרך ראיית החזון, דרך הידבקות לשורשים
הכי עמוקים בנפש שלנו, בהיסטוריה שלנו. אנחנו נושמים את התקווה להחיות את עם ישראל ולחברו לאדמתו, אנחנו צועקים אותה בקולי קלות. אנחנו מקווים להוות מגדלור איתן, המשמיע את הבשורה שהאדמה לוחשת לנו.
הניצול שלך ושל התוכנית שלך, שימוש בנוער אידיאליסטי ומסור לרעיונותיו במטרה לגרוף עוד פרסום וכסף הוא ניצול ציני וכמעט אכזרי. במקום להתרשם מההתמסרות, במקום לתעד את ההיאחזות העיקשת; בלי חשמל ומים זורמים, לעיתים בלי קורת גג.
במקום לסקר נוער שמשקיע את חייו בהצטרפות למסלול הארוך בדרך לגאולתו של עם ישראל, בחרתם אתם להשקיע עוד קצת נכלוליות ורמייה במרדף האינסופי אחרי הרייטינג.
המרדף אחרי כסף ופרסום, הרומס ערכים של נוער המוותר על רמת חיים בסיסית למען רעיונותיו, הוא מרדף המבליט את עוצמת הפער. ההבדל בין החמדנות האנוכית והבלתי נגמרת, מול אידיאולוגיית-חיים המניעה אנשים למסור את נפשם למען ערכיהם. הרמיסה הזאת מדגישה את חוסר היכולת התקשורתית להכיל גדלות של נוער כזה, להבין את עוצמתו.
העורך של ערוץ שבע שאל אותי אם הכתבה הלא-חיובית שלך תגרום לנו לסגת, ולו במעט, מהמקום שלנו. עניתי לו, כמו שאני עונה גם לך, אורלי, מה ששבע פינויים במהלך שנתיים לא עשו, מה ששני חורפים ספוגי רוח וחסרי תנור לא השיגו, מה שעוינות של גורמים מסוימים בימין לא הצליחו, כך גם הכתבה שלך לא תכופף אותנו ולו במעט. אנחנו גאים, אנחנו עומדים, ולמרות שעברנו את השמצות הכתבה שלך לפני שבוע, ולמרות שעברנו את פינוי האחרון רק אתמול- אנחנו מתקיימים כאן, על אדמתנו, נטועים בה.
נטועים ולעולם לא שתולים.
תירא-אל כהן
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל