מובן מאוד מדוע אתה חש קנאה. כל אחד רוצה להרגיש שה' יתגלה אליו, יאיר אליו פנים, יראה שהוא אוהב אותו בפועל. זה מה שאנחנו מבקשים בשיר "ידיד נפש": "הגלה נא ופרוש חביב עליי את סוכת שלומך". אנחנו מבקשים מה', אל תהיה רק בבחינת: "משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים", אנחנו רוצים כבר שתתגלה.

אבל, עלינו לדעת שיש תפקיד להסתר פנים שיש בעולם. רש"י מביא בשם חז"ל על הפס': "וזרח השמש ובא השמש", שה' מזריח שמשו של צדיק ישר כששמשו של צדיק אחר שוקעת. וכן כתוב שלכל מלכות יש את הזמן שלה. מכל זה עולה שלפעמים כשיש צדיק גדול, באורו הגדול לא ניתן שצדיקים אחרים יזרח אורם. באופן טבעי הצדיק הגדול תופס את המקום הדומיננטי, והאחרים לא נראים גדולים לעומתו. אבל, יש ערך גם בהופעת אורם של אותם צדיקים. ולכן חלק מהצדיקים "נפטרים בעטיו של נחש", גלגל המיתה במובן הזה יש בו ערך אידיאלי שבו יש מקום להופעת כל האורות הנצרכים לתיקון העולם, כל אור ואור בזמנו.

אותו דבר ניתן לומר על הקב"ה. כשיש את נוכחות הקב"ה, הכל בטל אליו יתברך, דהיינו, אין קיום לאורות בפני עצמם. האפשרות של האדם להופיע את אור הנשמה הפרטי שלו, הוא רק ע"י צמצום האור הא-לוהי, צמצום הנוכחות הא-לוהית, ולכן דווקא לבני-אדם יש בחירה חופשית ולא למלאכים. הערך בבחירה החופשית הוא שהאדם מגלה את גבורותיו, את כוחותיו, את ייחודו, ולא רק בטל כלפי האור הא-לוהי וממילא לא יכול לגלות את כל זה. זה מסביר את העניין בהסתר האור הא-לוהי. אמנם, אחרי שיתגלו כוחותינו, ה' ישוב להופיע, אבל אחרי שכבר הנשמות נבנו בפני עצמן, וכך הופעת האור הא-לוהי לא תבטלן לגמרי, אלא רק תחבר אותן להארה הכללית הגדולה והנשגבה. השלימות שלעתיד לבוא תגיע, תכלול את ההשתלמות, את העבודה שלנו, הברואים.

כל אחד יש לו את המקום שלו בעבודת ה'. זה שה' מגלה יותר את אהבתו לאותם אנשים, אין זה אומר שהוא יותר אוהב אותם. זה אומר שהם נמצאים במקום אחר מבחינת העבודה שלהם, התיקון שלהם. וייתכן שהם לא מצליחים להאמין ולעבוד את ה' כמו שצריך מבלי גילויי אהבה, ולכן ה' עוזר להם ונותן להם עזרה מיוחדת, לעומתך שהוא סומך עליך שתאמין בו ותרגיש את אהבתו אליך אף בלי גילויים ישירים. יש הרבה חשבונות שמים, אבל דבר אחד ברור- המשוואה שהצבת שאותם אנשים יותר נאהבים על הקב"ה, איננה נכונה. ולכן, תנוח דעתך. אתה חביב כלפי הקב"ה, והקב"ה אוהב אותך, ובעז"ה בזמן המתאים גם יגלה אהבתו אליך (כמו בתהליך העולמי, כך אצל האדם יש תקופות בחיים, יש תקופות שיש בהן הסתר, ויש תקופות שיש בהן יותר גילוי).

מקווה שעזרתי

בשמחה....

נתחיל בזה שמאיפה אתה יודע שבורא עולם נתן להם כ"כ בקלות? אתה לא יודע מה הזכויות שלהם, כמה הם או ההורים שלהם מתפללים, איזה מעשים מיוחדים הם עושים, איזה אמונה וכו' , זה דברים כאלה פנימיים שבאמת מבחוץ אי אפשר להבין ולדעת.

דבר שני, לא באנו לעולם סתם, כל אחד עם התיקונים שלו, יש אחד שיש לו הרבה לתקן אז יהיה לו יותר מאתגר ואחד שיהיה לו פחות מה לתקן אז יהיה לו יותר זורם, אם יהיה לבן אדם עם התיקון היוצר רציני חיים זורמים הוא לא יצליח לתקן מה שצריך לתקן, בשביל זה הרי הגענו.

דבר שלישי, זה לא מראה מי קרוב ואהוב יותר אצל ה' ממש לא.גם בגלל מה שכתבתי לפני וגם בגלל שה' מתאווה(כביכול) לתפילות של הצדיקים. דווקא זה שה' שם אותך במצב שלא נוח לך וקשה לך זה מראה שה' אוהב וחפץ בך (גם בגלל שאת אשר יאהב יוכיח) וחפץ שמהמקום הזה של הקושי וכו' תפנה אליו ותתלה בו. אם הכל היה לך זורם איפה היה אז המקום של ה' בחיים שלך?

בסוף בסוף תזכור איפה העיקר, העיקר זה לא כאן, זה בעולם הבא, אוקי נגיד בעולם הזה קשה לך ואתה מרגיש קנאה לגבי המציאות של אנשים אחרים אז בא תדאג "לפחות" שבעולם הבא המציאות תהיה אחרת לגמרי ודווקא אז אתה זה שתהיה ראוי לקנאה, וזה באמת מה שראוי לקנאה ולא דברים חיצוניים שיש לאנשים כאן בעולם, בסוף כל מה שיש כאן זה כלים בשביל להגיע לעולם הבא, כל דבר, פרנסה, ילדים, זוגיות, משפחה, חברים,רווקות,בריאות וכו' וככה צריך גם להסתכל על זה ושכשמסתכלים על המציאות בעיניים האלה ההרגשה היא אחרת. 

חידדת יפה בנקודה שה' מתאווה לתפילתם של צדיקים וכו'.

לגבי מה שכתבת על שהעיקר הוא בעולם הבא, זה לא בדיוק נכון. אני מניח שהתכוונת בעולם הבא לעולם הנשמות, אבל עולם הנשמות הוא ג"כ לא התכלית. התכלית היא תחיית המתים, שבה הנשמה תשוב אל הגוף. האידיאל הוא שבסופו של דבר הגוף יישאר, אלא שלא יהיה במתכונתו הנוכחית, שדבק בו ההעדר וכו', אלא יהיה מזוכך ומחובר לנשמה לגמרי, ואז גם יוכל להתקיים לנצח.

תודה רבה, אתה צודק רק שלא ירדת לסוף דעתי.

הכוונה שלי היא שהעיקר זה האוצרות הרוחניים שהאדם משיג כאן, ז"א לא המשכורת השמנה שלו היא העיקר אלא הצדקה שתורם ממנה זה מה ששווה, זה העיקר וזה מה שנשאר(השאר זה שקר).

הכוונה שלי היא להסתכלות יותר גבוהה, מעל המציאות כאן. 

כן, האמת שהבנתי שזה מה שהתכוונת, ואת זו שלא ירדה לסוף דעתי....😉

נכון שיש ערך גדול מאוד לצדקה. אבל הצדקה גורמת לכך שגם שאר הכסף של האדם יהיה קדוש, יהיה מחובר לקדושה. בסופו של דבר על האדם להפוך את כל חייו לקדושים, "בכל דרכיך דעהו", כך שגם האכילה שלו, הבית שלו, הכל יהיה חלק מעבודת ה', וממילא זה עצמו יש בו ערך, ולא שיש ערך רק למצוות ולצדקה.

כדי להמחיש את דבריי, רש"י בקידושין מא. אומר על דברי הגמ': "מצווה בו יותר מבשלוחו", שכיוון שעושה המצווה בגופו מקבל שכר יותר גדול. המצווה פועלת ומזככת את גוף האדם, ולא רק את נפשו או את נשמתו (לא יודע אם לזה התכוונת, אבל כשאדם נותן צדקה, הוא קונה בזה את מידת הנדיבות/מחזק אצלו את מידת הנדיבות, ובזה מזכך את נפשו). משה רבינו הגיע למצב שקרן עורו. העור הפך לאור. זו התכלית- שהגוף עצמו מזוכך ומכוון לרצון ה'.

אני מבינה על מה אתה מדבר אבל מה אתה רוצה ממני גם המסילת מישורים סובר כמוני "האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא  בעבור מצבו בעולם הבא.."

מצד שני יש גם את הבעל שם טוב אם אני לא טועה שאומר שהוא רוצה לעבוד את ה' גם ללא עולם הבא.

נראה שהבעל שם טוב מציב רף גבוה יותר של עבודת ה'.

בקיצור יש הרבה מה להרחיב בעניין הזה אבל אכמ"ל.

חשבתי על הרמח"ל. גם הרמח"ל במידת הקדושה בסופו של דבר מדבר על מצב של קידוש החול, ואולי כוונתו במילים "עולם הבא" היא לתחיית המתים. צריך עיון בכל אופן בשיטת הרמח"ל, אבל השיטות שאמרתי אינן מתחילות מהבעל-שם-טוב או הרב קוק, זה מבוסס כבר על הרמב"ן שמדבר על כך שבתחיית המתים יבטל יצה"ר וכו', שרואים ממנו שזה האידיאל ולא עולם הנשמות. נראה לי גם הר"ן סובר כך, ובעצם כל הראשונים (באמונה) חוץ מהרמב"ם (שאכן סובר שהעיקר זה עולם הנשמות, וסובר שתחיית המתים תהיה אירוע ניסי חד-פעמי).

אכן....

זה האידיאל בסוף בסוף של כל הבריאה אבל זה די יותר רחוק לנו מעולם הנשמות כך שיותר קל לדבר עליו (על גן עדן/גיהינום/כף הקלע וכו')וגם בסוף העבודה בשביל להגיע אליו זה אותה עבודה.

אבל כיוון שאנחנו כבר בדור הגאולה, זה לא כ"כ רחוק כמו שזה היה בזמן הגלות, ולכן ב"ה יש לנו את תורת הרב קוק זצ"ל שמדבר הרבה על ענייני הגאולה, זיכוך החומר וכו', וגם בחסידות מדברים על זה הרבה כפי שאמרת. ככל שמתקרבים יותר לזמנים אלו, יש אפשרות יותר להבין את הדברים האלו, ולכן זה לא כ"כ רחוק.

העבודה איננה אותה עבודה. מדובר על מטרות שונות לחלוטין, שממילא נוגעות במעשה להרבה הבדלים. אם יש ערך רק בעולם הבא, אז מדגישים רק את הרוח, והחומר הוא רק "היכי תמצי" ואין לו ערך עצמי. אך אם אוחזים בתורת הרב קוק זצ"ל, אז יש ערך עצמי גם בטיפוח הגוף, בחיזוק הגוף, בשמירה על בריאות, בעולם הספרות, המדע וכו'. בעל התניא מזכיר שהרמב"ן והרמב"ם הצליחו להשתמש בחכמות הגויים לעבודת ה'. את עבודת הרמב"ם אולי לא כל אחד יכול לעשות, כי צריך להגיע מתוך מטענים של קודש בשביל "ללקט את הניצוצות" של כל העולמות האלו, אבל העקרון הזה נכון לכולם, וזה בסופו של דבר האידיאל, לא לנתק בין העולמות, אלא לחבר, וזה עיקר תפקדינו כבני-אדם.

ברוכה תהיי

אשרייך על הדיון

תחיית המתים היא התכלית כי יש אחר כך את הנצח..מומלץ לפתוח "מעשה מרכבה" של הרב מאיר אליהו ולראות שם

זה בדיוק העניין של תחיית המתים, שהגוף שהוא לכאורה זמני וכלה חוזר לתחיה. איך? ע"י נקודת הנצח שלו (עצם הלוז), וממילא נחיה לנצח, "...בלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".

אתה לא באמת יודע מה הוא עובר...

מניסיון

לכן שאר התיאוריות בטלות ומבוטלות ..

אתה כן יכול להרגיש שלך יש פחות שפע.  אבל גם זה תלוי בך.

ה' אוהב אותך מאוד ורוצה אותך שמח. זו תכלית האמונה.

אם יש לך נסיון מאוד קשה שאתה מרגיש בו תקיעות זה ברור ששם השליחות שלך והתיקון.

נסיון קשה זה בדרך כלל משהו לא נקודתי משהו עם השלכות,מלווה אותך שנים ואתה עושה הכל אבל הכל כדי לפתור אותו.. ובכל זאת משהו שם נשאר כואב ותקוע.

עד כדי כך שאתה יכול לחלק את החיים שלך לפני ואחרי.

לפעמים לשליחים כואב כדי שאתה בעצמך תעזור לאחרים.

אבל זה כבר דרגה של נסיון שבא להאיר לאחר ולעזור לאחרים..

וגם שם ה' רוצה שתצלח אותו כדי שתפאר ותראה להם שה' אוהב גם אותם 

לאהוב מישהו קל וחומר ילד

זה לא אומר לתת לו כל הזמן

זה אומר שגם אם הוא יצעק את חייו אתה לא תביא לו משהו כי זה מסוכן לו.

נקודה למחשבה..

וגם לפעמים יש אנשים שהופכים כל דבר לניסיון ..

מישהו לא חייך אליהם זה נסיון ..

הם נפלו במדרכה בקטנה .. נסיון .

אולי זה לא נעים אבל זה לא ניסיון 

נסיון זה לבכות / לא לבכות לילה שלם כי כואב לך כי אין לך מוצא.. / כי משהו שהיה בחיים שלך נגמר

זה שאתה צועק לשמיים מתוך הנימיים שלך ואין מענה.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"