קריר בחוץ, עננים מצטופפים ליד הירח.
זמזום עדין נשמע מהסוכה, יסכה מסיטה בעדינות את דלת הבד.
אורי יושבת ליד השולחן, מציירת עם האצבע קווים בקפה שנשפך עליו ומזמזמת שיר לא ברור.
״למה את בחוץ? קר.״ יסכה זורקת לה שמיכה.
אורי לא מנסה לתפוס. ״אני?״ היא מחייכת לקפה. ״אני לא בחוץ, אני בפנים. בפנים הסוכה.״
יסכה מרימה את השמיכה מהרצפה. ״ממש מצחיק.״ היא פורשת אותה על הכתפיים של אורי.
הבד של הסוכה נע שוב. רוזה נכנסת על ארבע רגליים, נובחת בעצבנות ונרגעת כשהיא רואה את אורי.
נעה נכנסת אחריה, עצבנית לא פחות. ״אי אפשר לישון איתה.״ ואי אפשר לישון בכלל. אבל טוב שכמה ימים עכשיו יש לה את מי להאשים, חוץ מאת הצרחות והדממה העמוקה שרבות לה בראש.
אורי פותחת ידיים ושמיכה לרוזה, שמתמקמת בתוכן בהקלה.
״סליחה.״ היא אומרת לנעה. ״יקח לה קצת זמן להתרגל לכאן.״
וגם לי. היא לא אומרת, אבל חצי מבט כמעט אנושי עובר בעיני הכלב של רוזה. ואורי בטוחה שהיא שמעה בלי מילים.
הן שותקות כמה דקות עד שבד לבן זז בשלישית ורעיה עוברת דרכו.
״למה כולכן בחוץ? כל כך לא נוחות המיטות אצלי..?״ היא שואלת בחצי חיוך וחצי דאגה.
״אנחנו לא בחוץ, אנחנו בפנים הסוכה.״ יסכה צינית.
אורי רצינית. ״אנחנו הכי בפנים שיש.״
רעיה אוהבת את התשובה. ״בסוכות, השם לוקח אותנו החוצה, החוצה שהוא הכי פנימה שיש.״
היא מתיישבת על כסא פלסטיק לבן וקצת שבור. מישירה אליהן מבט. ״ובחג השמחה הזה, הוא לא מראה לנו איך שמחים באיזה בית מוכר ואהוב, הוא מלמד אותנו לשמוח בארעי, בכל המקומות האלה שפתאום אין בית, איזור הנוחות מתערער. וכמה יופי יש שם.״
היא נשענת אחורה על הכיסא, מחפשת איזשהו ניצנוץ בין ענפי הסכך.
״בסוכות השם מלמד אותנו לשמוח בפשטות, בטבע. בנענוע של כמה ענפים ופרי הדר, ביריעות בד מתנפנפות, בתקרה שהיא תמיד עם קצת חורים, כזאת שאפשר לראות דרכה כוכבים.״
כוכב כזה, קטן וקצר. עובר בין העיניים בסוכה. משכנע אותה להמשיך בלחש.
״והתקרה המחוררת הזו היא מורכבת דווקא מדבר שגידולו בארץ ולא מחובר אליה יותר. כמו מזדהה עם כל התלושים, המתגעגעים לאדמה. והיא לוחשת להם שגם כשאתה רחוק מאוד, אתה יכול להיות סכך.״
אורי מרימה עיניים מהקפה. ״זה משמח מאוד.״ העיניים שלה מחייכות לרעיה.
״מה, להיות סכך?״ יסכה לא נותנת לציניות ללכת כל כך מהר.
אורי חוזרת לצייר בקפה. ״להצל, להציל. להיות גג למישהו כשאין לו.״ היא מחבקת את רוזה חזק. ״אולי ההבנה הכי מנחמת שהבנתי בחיים האלו היא ההכרה הזאת, שגם כשאת הכי חשוכה שיש, את יכולה להיות אור.
גם כשאת הכי תלושה, את יכולה להיות בית.״
על השולחן מתחילה להתהוות צללית עדינה מקפה, ידיים משוחררות, רגליים בתנועת ריקוד, כמעט ריחוף.
״זה יפה.״ נעה אומרת ולא מפרטת אם זה הציור או המילים, רעיה משוכנעת ששתיהם.
גשם מתחיל לטפטף, שוטף אותן דרך החורים בסכך.
מתערבב בציור של אורי, מכריח את הצללית הרוקדת, להשתחרר עוד, לזרום לתוכו עד שהיא נעלמת והופכת לשלולית של מים בריח קפה.
אורי לא מנסה להילחם בגשם, היא קמה מהשולחן ונשכבת על האדמה הרטובה, רוזה מתכרבלת לידה בשמיכה והיא לוחשת לה. להן.
״זה כאילו שחג הסוכות מתרגל אותנו לא לפחד מארעיות. לא להיבהל כשהכל מתפרק. לקדש את הכמעט הומלסיות הזאת, לחגוג אותה.
להבין שלפעמים מַשהו שולח אותנו הכי החוצה שיש, רק בשביל לעטוף אותנו פנימה.
לגלות לנו את הסוד של השמחה הפשוטה.
כזאת שלא תלויה בכלום.״
הגשם ממשיך לזרום עליהן. נעה ויסכה מתחילות להתקדם פנימה, החוצה מהסוכה.
אורי לא זזה. העיניים שלה פתוחות נעוצות בפיסת שמיים שהסכך לא מכסה. גשם זולג לתוכן ומתוכן והיא ממשיכה לדבר בשקט.
״שמחה כזאת שמתגלה רק כשהכל נגמר ואת נשארת על אדמה כשמסביבך יריעות מתנדנדות וגשם שוטף.
ואת רוקדת, רוקדת.
רוקדת את הגשם הזה, את האוויר הקפוא, את ריח ההדרים שעובר בו. את הטבע.
ואותך.״
היא ממשיכה לשכב על האדמה בלי תנועה,
אבל בלב שלה נפתח ריקוד כזה, שברירי ומתכלה כמו ציור בשאריות קפה, ארעי כמו סוכה.
כזה שיכול לקרות רק למי שהכל בחוץ רוקד סביבו, מתערפל ומתהפך.
והוא, נאסף לפנים. לא תלוי בכלום.
