אם מישהי מזהה אותי- בניק או בחיים, אשמח שתגידי לי
ברוך ה' אני לאחר כמה וכמה לידות. חשבתי וציפיתי שגם הפעם יהיה דומה ללידות הקודמות פחות או יותר.
לקחתי חופש מהעבודה כמה ימים לפני התאריך. ניקיתי את הבית, הכנתי אוכל במקפיא והתכוננתי.
מגיע התאריך, כלום לא קורה. עובר עוד ועוד זמן, אני הולכת למעקבי הריון עודף ובאיזשהו שלב זה מתחיל להיות קשה ממש.
מתחיל שבוע 41, הנסיעות למעקב לוקחות שעה כל צד, ובמיון לוקח שעותתתת. הילדים משתגעים, רוב האוכל שהכנתי במקפיא כבר נגמר, הבית מזמן התבלגן שוב.
מלחיצים אותי שצריך כבר לזרז, ומצד שני אני אחרי ניתוח ולחוצה מהזירוז ומהסיכון לניתוח חוזר.
באמצע שבוע 41 נופל הפקק, ואני שמחה כי בלידות הקודמות הלידה התחילה גג יום אחרי הפקק. אבל הפעם לא..הוא ממשיך לצאת בנגלות, אני נלחצת שזה אולי כבר דימום אבל מנסה להירגע.
בביה"ח כבר לא משחררים אותי בקלות, אבל בסוף אומרים לי לחזור ב41+5 בכל מקרה לזירוז. תאריך סופי ואחרון.
עשו לי סטריפינג כמה פעמים, הלכתי לדיקור ולרפלקסולוגיה, וכלום לא מתקדם.
באיזשהו שלב אני כאובה ממש וכבר משתגעת. יש צירים (אבל די כמו כל השבוע, לא מספיק תכופים), לחץ למטה בכל תנועה, ולחץ נפשי.. לא ישנה הרבה בלילות. עושה תרגילים לביסוס העובר למרות שזה מעצבן אבל מתפללת שיעזור.
ואז מגיע 41+5.
בלילה לפני הצירים ממשיכים ואני קולטת שזה כל 8-10 דקות. צירים ארוכים וכואבים. לא ישנתי כל הלילה, בבוקר אני כבר בטוחה שאיזה יופי, בטח נגיע לבית חולים עם פתיחה ותנאים טובים, כמו תמיד.
נוסעים, מתרגשים, הנסיעה קשה עם הצירים אבל בסוף מגיעים.
אני בקבלה, בודקים אותי, פתיחה 2 וחצי בערך והראש לא מבוסס בכלל. מחיקה לא מלאה.
אני בהלם..ממש מאוכזבת.
ואז מתחילות ירידות בדופק.
ישר נלחצים, מכינים לניתוח. מוניטור רצוף בשכיבה בלי לזוז. כואב לי ממש! ואני חייבת לשירותים ולא נותנים לי ללכת! הלב שלי דופק כל הזמן, רק לא ניתוח! הזמן עובר, מתישהו נותנים לי ללכת מהר לשירותים ושוב לשכב. אחרי כשעתיים מבקשת שיבואו שוב לבדוק, בטח התקדם עם כל הצירים האלו.
עד שהם מגיעים אני מתחרפנת..ואז בודקים, כמעט לא התקדם כלום! פשוט מאכזב.
מתישהו אני מרגישה שבורח לי פיפי. רואה שזה בצבע מוזר וקוראת להם. העומס מטורף ולוקח להם מלא זמן להגיע, ובינתיים אני בתוך שלולית דוחה וכל כך כאובה.
עד שבאו, אמרו ירידת מים מקוניאלים וחייבים להמשיך מוניטור בלי לזוז.
אחרי כמה דקות מתחיל הסיוט..צירים בלתי פוסקים! לא היה לי דבר כזה! בלי רגע הפסקה בין ציר לציר, פשוט צמודים, אני מרגישה שכבר לא מסוגלת. מחזיקה חזק את המיטה מרוב כאב (אנחנו כבר אסורים), מנסה לנשום ללא הצלחה. מבקשת מבעלי שיתחנן אליהם שיתנו לי משהו לכאבים האלה, הם עמוסים ולא מתייחסים. רק אומרים שאין מה לעשות כי אין חדר לידה פנוי ואין דרך לתת אפידורל. ואני משתגעת!! שולחת שוב את בעלי למרות שהוא מתפדח ממש כי כולם שם עמוסים ועסוקים וזה לא יעזור, אבל אני לא יכולה עם הכאבים.
אחרי מלא זמן אומרים שהתפנה חדר לידה סוף סוף! עובר עוד זמן עד שמגיעים לקחת אותי. אין לי מושג איך אעבור לכיסא הגלגלים עם הכאבים האלה, אני לא נושמת. לוקחים אותי וזה נראה לי נצח! נכנסת לחדר לידה ומתחננת לאפידורל עכשיו! הרגע! המיילדת עוד לא הגיעה ויש שם מישהי פחות נחמדה בינתיים, היא הולכת לחפש את המרדים.
ואז מגיעה מיילדת מתוקה,
מביאה לי כדור פיזיו אבל הוא לא עוזר לי, הכל פשוט כואב. לפחות אני לא שוכבת! הידד!!
אני לא מוכנה שיבדקו פתיחה לפני האפידורל כי לא מסוגלת לזוז עם הכאבים.
המרדים מגיע אחרי יותר מידי זמן, אני לא מסוגלת לעלות למיטה ולוקח לי מלא זמן.
סוף סוף אני אחרי האפידורל, ו...ממשיך לכאוב לי! הכל לוחץ, אבל יותר טוב מלפני כן וסוף סוף זה לא רצוף ויש טיפה רווח בין לבין.
בעלי בטוח שאני בפתיחה מלאה.
בודקים, פתיחה 5! ראש עוד לא מבוסס! אני הולכת להשתגע. איך זה יכול להיות?! מחיקה אפילו פחות ממה שהיה לפני כן! הזיה! מילא האפידורל היה משפיע כמו שצריך, אבל הוא לא..
נותנים לי כרית מעצבנת לשים בין הרגליים כדי שהראש יתבסס.
אני גמורה, אחרי לילה בלי שינה בכלל ועוד לילות כמעט בלי שינה.
מתישהו קצת מתקדם אבל לא מספיק, עובר זמן, כואב לי, נכנסים רופאים ואומרים שהדופק לא טוב והם לחוצים. אני בהיסטריה, רק לא ניתוח! ועוד אחרי כל הסבל הזה! עם הכאבים האלה כבר מתחילה אפילו לחשוב שאולי היה עדיף ניתוח מראש..חשבתי עלייך @מתואמתבאותו זמן..
כל הזמן לוחץ לי כמו בצירי לחץ ולכן אין לי מושג מתי באמת צריך ללחוץ. קשה כל כך לא ללחוץ כל הזמן הזה.
מגיע כבר הלילה.
המיילדת מתחילה לתת פיטוצין במינון נמוך (כי אני אחרי ניתוח). ואז מגיעים שוב הרופאים, לא מרוצים, ואומרים שהתינוק צריך לצאת עכשיו! אפילו שהתנאים לא מושלמים עדיין. כבר יש פתיחה בערך 9 והמיילדת מרגיעה שעם הלחיצות הגיוני שאצליח להוריד את הראש של התינוק.
הם מחכים ששוב ארגיש תחושת לחץ כדי ללחוץ, כשאני מרגישה המיילדת רגע יוצאת, אוף. היא חוזרת, ובדיוק אז אני לא מרגישה איזה 2 דקות..ואז אני מרגישה, לוחצת סוף סוף, ותוך ממש טיפה זמן התינוק יוצא!! איזו התרגשות ענקית, והקלהההה!!! פתאום לא כואב!!! איזה אושר עצום ופלאי!! ברוך ה'!!
החוויה שלי מהלידה היא קשה..היה לי קשוח. לא הכרתי את עצמי, אני רגילה להגיע בפתיחה מכובדת, כולם מתלהבים מאיך שאני מתפקדת, רגילה שאני מסוגלת לעשות הכל גם כשכואב, רגילה שהאפידורל משפיע ואני יכולה להתפלל על כל מי שזקוק, לנוח ולחייך.
יצאתי קצת בטראומה אבל זה הכי מדויק בשבילי כנראה.
פעם ראשונה שאני באמת חוששת מאוד מלידות הבאות וכבר לא בטוחה שאהיה מסוגלת. למרות שנורא רציתי משפחה גדולה (ברוך ה' אנחנו משפחה ברוכה, רציתי עוד יותר אם ה' יתן..).
תודה לה'! ולמי ששרדה את כל האורך הארוך הזה!
