שאלה מוזרה...
איך טיפול פסיכולוגי מסתדר עם ההבנה שהכל לטובה?
טיפה מסובך להסביר אבל אני אנסה...
אם הכל לטובה ואני מאמינה בזה-למה ללכת לטיפול?
אם אני לא מאמינה בזה-לא עדיף לנסות לחזק את האמונה?!
אני יודעת שזה נשמע חרדי מידי ואני גם לא ממש מצליחה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לי אבל מקווה שהבנתם ותוכלו לעזור לי...
אני תמימלה
נא לא לנצל!!
שימי לב שגם שם, המדובר הוא בדברים שלא היה לרבי עקיבא שליטה בהם. אבל הוא לא עמד במקום, הוא עשה מה שבידו.
אוכל לא בא מעצמו אל הפה, אלא צריך לעבוד. חוכמה לא זוחלת לבד לתוך הראש, אלא צריך ללמוד. וכן הלאה.
אם מישהו צריך סיוע נפשי, אז טוב שילך כשם שהוא הולך לרופא רגיל. ואם חלילה לא תצא מזה תועלת, רק אז יהיה שייך לומר שכל מה שעושה ה' הכל לטובה. אבל זה לא משפט שבא לשלול מהאדם את העשייה שלו. אחרת, תצטרכי לעצור את כל החיים, כי על כל דבר אפשר לומר את זה.
הכי טוב פשוט ללמוד מהסיפור של רבי עקיבא עצמו. מתי הוא עצמו אמר את זה, וככה תביני למה הוא בעצם התכוון.
זו תכליתנו בעולם
אי אפשר להגיד הכל לטובה ולא לעשות כלום (אדם כעס ויצא מהכלים והרס משהו אומר על זה הכל לטובה.. נשמע לך הגיוני?)
טיפול פסיכולוגי אמור לעזור לנו לעשות את העבודה הזאת, כי לא תמיד אפשר לבד להצליח לעבוד על דברים מאתגרים במיוחד (אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים)
הכל לטובה אומרים על משהו שקרה למרות ההשתדלות, העבודה והמאמץ. כי המאמץ אצלנו (כמה שאפשר, אם אי אפשר זה אומר שזה מה שהקב"ה רוצה שנעשה, הרי הכל מה' אבל אנחנו צריכים לעשות השתדלות) והתוצאות אצל הקב"ה ועליהן אומרים הכל לטובה
(ללכת לרופא כשחולים, להדליק מזגן כשחם)
אם לא, יש סיבה שזה מפריע לך דווקא בהקשר הזה?
קודם צריך לבדוק עם המיועד\ת,
אם הוא רוצה ללכת לטיפול,
והאם זה נכון לו,
במידה שכן,
חובה עליו לעשות השתדלות בדברים שנראה שה' נתן לנו את האפשרות לשפר.
[ויכול להיות שלאחר ההליכה לפסיכולוג, הישועה תגיע מאיזה מכר = עיין חובת הלבבות]
ההבנה שהכל לטובה היא לא שאנחנו מפנים את זה בהכרח. זה דבר גדול.
לאנשים יש דברים שהם חוו בעבר שיצרו להם דפוסי חשיבה שליליים. לפעמים גם נוצר אצלם אנשים רושם בנפש שהעולם הזה הוא לא בטוח והם מפחדים ממכל מה שמתרחש בחייהם במקום לראות בו הזדמנות. הלימוד שם את העניין הזה בשכל כאשר לומדים למה כמה ואיך... אבל יש גם צורך בהפנמה. אדם שח"ו חווה טראומת ילדות (דוגמא קיצונית להבין עקרון) אז גם אם הוא ידע בשכל שהכל לטובה וה' יתברך אוהב אותו ורוצה שתמיד יהיה לו רק טוב (עוד יותר טוב) יהיה לו קשה להפנים את זה בגלל החוויות שלו ובכללי בגלל שהוא חושב שלילי.
זה עניין של דרך ארץ שקדמה לתורה. אדם צריך להאמין בחייו להיות עם נפש בריאה ועל בסיס זה עבודת ה' שלו תהיה הרבה יותר משמעותית וטובה.
וכמו שה' יתברך רוצה שנהיה בריאים בגוף וככה נעבוד אותו יותר טוב, ככה רוצה שנהיה כמה שיותר בריאים בנפש וככה נוכל יותר לעבוד אותו.
בעיתון בשבע יש כל מיני קורסים למינהם להפוך למטפל או מאמן או כל דבר מוזר אחר בכמה חודשים ובקורס על פי היהדות והחסידות והקבלה וכיוצ"ב, מטפל באלה לא הייתי מתקרב אליהם אפילו בחינם, פסיכולוג שלמד באקדמיה שני תארים ועשה 4 שנות התמחות עדיף בהרבה על שרלטנים בוגרי קורסים גם אם הם דתיים.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
וסגולות.
בכל דבר בחיים אנחנו מצווים לדאוג לעצמינו באופן פעיל ולא לחכות שהדברים יסתדרו מאליהם בדרך ניסית - לבריאות (בריאות הגוף ובריאות הנפש), לידע והשכלה, לפרנסה, למציאת זיווג, לדיור….
א. שאדם מאמין אמור לא לדאוג לעצמו, אלא פשוט לקוות שיהיה בסדר.
זה כמובן לא נכון, אדם מאמין צריך לרוץ כדי להיות בריא ולחגור בשביל לא למות במכונית ולעבוד בשביל שיהיה לו אוכל וכו' וכו'.
ב. טיפול פסיכולוגי מיועד לאנשים עצובים שלא מבינים את האמת הפשוטה ש"הכל לטובה".
גם ההנחה הזאת שגויה - טיפול פסיכולוגי הוא ממש לא לשבת מול בנאדם שאומר לך "אתה טוב, אתה בסדר, אל תדאג, תהיה חזק, אתה תצא מזה, הכל לטובה".
מה הוא כן? קצרה היריעה...
לעיתים טיפול פסיכולוגי נדרש לאדם לא פחות ממה שאנטיביוטיקה נדרשת לחולה (והרבה פעמים - הרבה יותר).
זה הכי מסתדר .. את צריכה לבחור בחיים
ואם משהו פיזי/ רגשי גורם לך להרגיש בדכדוך את צריכה להבין שאת צריכה לעבור את זה .
אבל זה לא אומר שאת צריכה להתמודד לבד אלא ללמוד את הכלים...
באנו לעולם כדי לעבוד על המידות זה בדיוק זה..
אמונה חזקה היא מאנשים שעברו קושי אחד או שניים.
מי שלא עבר לא יכול לדמיין מזה באמת אמונה
ב"ה שזכית למרות שזה קשה וכואב
את זכית להרגיש בכל וריד בגוף שאת בוחרת בה' למרות הקושי והכאב.
אין גבוה מזה .
בין הנסתר לנגלה
בין העולם הבא
לעולם הזה
(ארז לב ארי)
יכול להיות שיש עניין לעשות הבחנה בין סיבות שונות להגעה לטיפול פסיכולוגי, ואולי גם להכיר גישות שונות ביחס לטיפול..
אני לא מספיק מבינה כדי להרחיב בנושא הזה, אבל למשל, קחי בחשבון שאדם שהולך לטיפול בגלל התמודדות נפשית מאובחנת, לא דומה לאדם שהולך בגלל קושי רגשי או התמודדות ספציפיים, ולא דומה לאדם שהולך לטיפול התנהגותי וכו'..
אבל בגדול, אם להתייחס רגע לשאלה שלך -נראה לי שטיפול פסיכולוגי אמור להביא אותנו לנקודת פתיחה שווה לעבודה.
אדם שמתמודד עם משהו, יכול להיות שמבחינה שכלית הוא יודע שהכל לטובה. אבל היכולת להיאחז בזה, לחיות את זה או להרגיש את זה כרגע- מוחלשת אצלו.
אפשר להגיד על המשפט הקודם 'בסדר, אבל זה קיים גם אצל אנשים שלא מתמודדים עם כלום. אז שיעבוד על המידות'.
אבל פה בדיוק הנקודה.. זה לא כמו כולם. כולם עושים את העבודה הזאת מנקודת מוצא 0, אבל אדם שמתמודד בעצם נדרש לעשות את העבודה הזאת מנקודת מוצא 50-.. אגב, לפעמים זה גם לא רק רגשי, אלא פיזיולוגי ממש (הורמונאלי/נוירולוגי וכו').. לעשות ככה עבודה זה קשה עד בלתי אפשרי.
ופה מגיע הטיפול- כדי להביא את האדם לנקודת מוצא שתאפשר לו עבודה על המידות ועל האמונה..
על התבודדות
בהתבודדות אפשר ורצוי וצריך להגיד הכל להשם יתברך, הכל מהכל. גם אם בן אדם חלילה לא מאמין בו ח"ו, אז שיגיד לו בהתבודדות
"ה' אני לא מאמין בך תעזור לי שאני אצליח, תעזור לי להבין תפתח לי את השכל" וכו' וכל אחד כיד ה' הטובה עליו מה שה' פותח לו לדבר שידבר.
וגם יש עניין בהתבודדות לשתף את אבא במה שקשה, אבא חסר לי ככה, ה' הטוב זה וזה קשה לי כי ככה וככה, תעזור לי, אתה בעל הכוחות כולם אני צריך שתיתן לי כח להתמודד עם א' ב' ג'..
ובסוף זה גם סוג של "טיפול פסיכולוגי" רק עם השם ברוך הוא.
וגם פה אפשר לשאול, למה בן אדם צריך להתבודד? מה יש לו לשתף את בורא עולם שקשה לו כרגע עם הפרנסה? מה הוא משתף את ה' שכרגע כואב לו בגוף והוא צריך טיפול בב"ח ל"ע מה הוא לא יודע שהכל לטובה ? שיתחזק באמונה.
וכאן נכנס העניין שה' כל כך רוצה אותנו קרובים אליו וזאת הבקשה היחידה שלו מאיתנו כמו שאנחנו קוראים פעמיים ביום כל יום "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" *ואהבת* בורא עולם אומר לנו תאהבו אותי!! (יצא לכם פעם לחשוב על זה? אפשר ממש לבכות מהתרגשות מהציווי הזה)
אנשים הולכים ואומרים ח"ו , "ה' לא אוהב אותי" ואז ה' שואל אותם "למה? אתה אוהב אותי? אני מצווה אותך כל יום מחדש פעמיים ביום שתאהב אותי, ואתה מקיים?"
אז ה' ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו נותן נסיונות וקשיים שיגרמו לנו להידבק בו ולדבר איתו ולפתח איתו קשר כי זה כל מה שהוא מבקש, שנחיה אותו
אז טיפול פסיכולוגי אולי לא בדיוק דוחף לשם (ואולי יש פסיכולוגים עם יראת שמים שכן מנסים לדחוף לשם אני לא יודע) אבל אולי זה גם עוד סוג של ניסיון של ה' יתברך לקרב אליו את הילדים שלו בדרכים שיודע כל נסתרות מבין
והדור שלנו זה דור שעובר המון, אל תשכחו שאמר כבר רשב"י בזוהר
"רבי שמעון זקף ידוי, ובכה ואמר, ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא. ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, בגין דכד ייתי קב"ה לפקדא לאיילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה, בכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי, דכתיב (ישעיה סג ה) ואביט ואין עוזר, וכמה עקתין על עקתין לישראל, זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, בגין דההוא דיתקיים בההוא זמנא במהימנותא, יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא, ועל ההוא זמנא כתיב, (זכריה יג ט) וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו'. "
אז הדור שלנו הוא דור קשוח, שאפילו תנאים לא רצו להיות בו (סנהדרין צ"ח: ) "ייתי ולא איחמיניה" היינו יבוא המשיח ולא אראנו.
אז אפשר אולי להגיד שהפסיכולוגים עושים עבודת קודש בלהשאיר את האנשים על הרגליים עם כל הקושי והצרות.
יש לי מקום להצטרף. @תמימלה..? הרגשת שמישהו מהמגיבים הניח את דעתך? (אשמח לדעתי גם איזה כיוון, סתם סקרנות).
האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?
"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]
מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!
תאמת התלבטתי אם להגיב כי היו פה באמת מליוןן הודעות אבל זה בכללי מה שלקחתי לי:
הולכים לטיפול פסיכולוגי ולא סומכים רק על תפילה באותה מידה שלא סומכים רק על תפילה כשחולים במחלה ''אמיתית'' כאילו של הגוף(היו הרבה מאוד שכתבו את זה במילים כאלו או אחרות...)
לפעמים צריך אדם מבחוץ שיוכל לעזור לי להסתכל בצורה יותר נרחבת על מה שקורה('אין חבוש מתיר עצמו' @שוקולד לבן)
אני צריכה אולי בשביל להשתחרר מהתפיסה שרע (@advfb-הבהרת לי את זה טוב ממש!!)
הטיפול מוריד את האמונה לתוך החיים ( @מתנות קטנות ♥️) ומזה נובע שחשוב מטפלת דתיה ברמה כזו או אחרת כמו שהרבה כתבו לי פה...
צריך לבחור בחיים-@הפי-משפט מדוייק.
בכללי-די עניתם לי על השאלות, נתתם לי כווני חשיבה חשובים!
תודה רבה רבה לכל מי שכתב משהו, @נקדימון, @אריק מהדרום, @אדם כל שהוא, @קבלה, @זית שמן ודבש, @פ.א., @איתן גיל, @פשוט אני.., @kaparalay, @שפלות רוח.
קראתי הכל וחלק מהדברים גם כתבתי לעצמי כדי לשים לב אליהם, מעריכה ממש שטרחתם לכתוב לי❤
@אני הנני כאינני-די קיבלתי תשובות אבל אם יש לך משהו להוסיף-ברור שאני אשמח...
אני תמימלה
נא לא לנצל!!
גם אני קצת. אם הייתי מגיב בהרחבה כנראה שהייתי מעלה את הרעיונות א, ב, וד (בו אני מאוד מאמין) שכתבת. הרעיון השלישי הוא בהחלט מעניין וכדאי להתבונן בו.
אם יש לך כיווני חשיבה, אז אני חושב שאניח את העט. בהצלחה!
האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?
"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]
מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!
אמונה היא מערכת שלמה של השקפות, סמלים, דרכי חשיבה, שמסדרת לנו את האישיות־נפש. לפיה אנחנו מבינים את גורלנו (מה שקורה לנו) ומכוונים את מעשינו (מה שתלוי בנו).
לא תמיד קל ואפשרי לפטור את מה שקורה סביבנו או בתוכנו במשפטים קצרים כמו "הכל לטובה" ו"יהיה בסדר". לפעמים כן, לפעמים לא.
לפעמים יש כל־מיני דפוסי חשיבה מאוד מורכבים לא־בריאים, וזה לא ממש פשוט להפוך אותם בעזרת סיסמה או "תחשוב טוב יהיה טוב".
לזה הצורך אפשר להיעזר בשירותי מי שמבין במבני הנפש כדי לעבוד על הדברים המפריעים ביחד, כמו שאמרו כאן בהרבה מקרים אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, לא תמיד קל להיות אובייקטיבי ביחס לעצמנו (למשל אם לקחת בעיה של דימוי עצמי נמוך), לפעמים יש דפוסי חשיבה מאוד מקובעים, אבל ברמת העיקרון האמונה שלי היא שכל מה שאפשר לעשות עם פסיכולוג קליני אפשר גם לעשות בבית עם ספרים, או עם חברים קרובים וחכמים, בלי יוצא מן־הכלל, בדיוק כמו שעשו במשך אלפי שנים, וגם עד לניסוחן של התיאוריות הפסיכולוגיות המרכזיות במאה האחרונה, שחלקן שטויות (פרויד), וחלקן פשוט התבוננות מאוד עמוקה במציאות שהייתה קיימת גם לפני כן (למשל יונג).
"על הכל הקב״ה פורע מידה כנגד מידה. בשביל מעשיהם הרעים של בני עלי שהיו מקולקלים, יצאו ישראל למלחמה ונהרגו מהם ארבעת אלפים. ואמרו בני ישראל: למה נגפנו ה׳ היום לפני פלישתים (שם ד-ג). באותה שעה אמר הקב״ה: כשהיו בני עלי מכעיסים אותי בעזרת ישראל ובעזרת נשים, לא אמרתם להם כלום. ועכשיו שיצאתם במלחמה אמרתם למה נגפנו ה׳ היום.
ואמרו ישראל: נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה׳ - וכן עשו שלחו והביאו את ארון הברית, שנאמר: וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאו-ת יושב הכרובים ושם שני בני עלי עם ארון ברית אלוקים וגו׳ ויהי כבוא ארון ברית ה׳ אל המחנה ויריעו כל ישראל תרועה גדולה וגו׳ (שם שם ד-ו).
באותה השעה הריעו כל ישראל תרועה גדולה שאין בה ממש (מפני שהמלחמה הזו באה להם מפני חטא בני עלי), על אותה שעה הוא אומר: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב-ח)."
הרדידות היא סימן ההיכר שלך.
מה אתה קופץ הלאה לפני שהבנת את העניין הראשון??
ראשית ראוי לציין את המקור והוא תנא דבי אליהו רבה י"א.
הפסקה מזכירה את הקינה "אם תאכלנה", "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אללי לי [...] ורוח הקדש למולם מרעים, הוי על כל שכניי הרעים, מה שהוקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, לא משמיעים."
כלומר, הקלות שבה העם מטיח דברים כלפי מעלה, לעומת הקושי למצוא בעצמו חסרונות ולתקנם.
"תרועה שאין בה ממש" אפשר להבין מכמה כיוונים,
הא' שאין ראוי לחוטא לבטוח בה' ולהעמיד פנים שא־לוהיו בקרבו (הגם שיש מקורות שגנב הבוטח מצליח ונענש על־כך).
הב' שעיקר המלחמה הייתה תלויה בחטאי בני עלי, אם כן, מה שמחה יש בכך שהם הגיעו למחנה? יש בכך משום חנופה לרשעים.
הג' שהבינו את ארון ברית ה' ואת מוסד הכהונה כגורמים מאגיים שעוזרים לנצח במלחמה או לשכנע את הקב"ה להיות לצדם, ולא שינוי המעשים, וזה מתחבר ל"תרועה גדולה" (סמל לתשובה, אך במקרה הזה, תשובה קולנית חסרת תוכן פנימי).
אז ממליץ לך ללמוד הבנת הנקרא. בני עלי הכעעסו בעזרת ישראל - כשאכלו את הבשר לפני החלב, ובעזרת הנשים - ששכבו את הנשים, או ששיהו קיניהן.
אין לזה קשר לדיזינגוף, אם במקרה חשבת
...לחטאים שהוא עושה. אפילו חכמים שבניהם טועים.
אין יוץר נבואה. כולנו בלי יוצא מהכלל ילודי אשה.
… את מרד בר כוכבא והדרוש ״דרך כוכב מיעקב״. יש דוגמאות עכשביות אבל אני שומר אותם לעצמי.
אני דווקא אזכיר דוגמא אחת שלא שמענו לדברי חכמים והיא הצעקה של הרבי לא להחזיר שטחים בזמן המשא ומתן עם מצריים. כאן באמת חבל שלא שמענו בקולו.
כתוב בגמרא שעשרות אלפי תלמידי ר עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. כלומר מתואר כשלון מרד בר כוכבא. גם באיגרת רב שרירא גאון כתוב שתלמידי ר עקיבא מתו בשמד. אולי גם המגפה שבגמרא היא המגפות שבאו כתוצאה מהוות והרעב שאחרי הטבח שעשו הרומאים.
כלומר בר כוכבא נכשל בגלל שנאת חינם.
המרד עצמו היה אמור להצליח אסטרטגית, כי לרומאים היתה אימפריה אויבת אדירה שכבר עזרה ליהודים בעבר- האימפריה הפרתית, שבדיוק נלחמה מול הרומאים באותם זמנים. התכנון היה להסתייע בעזרה פרתית במרד, שמשום מה, (באופן עמוק בגלל שנאת חינם שלנו) לא עזרה ברגע האמת.
רוב הרבנים התנגדו להחזרת סיני
שהרומאים שלטו. כיום אנו עצמאיים.
בעצם יש דוגמאות לחשיבה הזויה - המחשבה שאפשר לעשות שלום עם אשף, לדוגמא
אני לוקח משדה התעופה יותר מדי שלוחים מארץ ישראל שבאים לכאן לאסוף תרומות.
זה ברמה האישית. ברמה הלאומית בלי ארצות הברית אין לנו קיום. לא פלא שראשי ההתישבות כרגע נמצאים באמריקה שתדלנים ואוספי תרומות.
א. עצמאות לא מחייבת עצמאות מלאה, גם עצמאות ברובה היא עצמאות. גם חזקיהו שהעלה מס לסנחריב, או צדקיהו שהעלה מס לנבוכדנצר, או תקופת השופטים או שאול המלך בתחילת דרכו שהעלה מס לפלישתים נחשבים עצמאיים. ויש לזה ראיות הלכתיות ובגמרא רבות
ב. גם ללא התרומות מדינת ישראל עומדת. ללא תמיכת האמריקאים אמנם יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, וחוץ מזה תמיד אפשר לפנות למעצמה אחרת לעזרה. בסוף לא כל תכתיב שהאמריקאים נותנים אנו עושים, וארהב צריכה אותנו כמו שאנו צריכים אותם. כנל אדם שעובד אצל בוס לא נחשב עבד. זה דרך העולם שיש יחסי חוץ בין מדינות, וגם שלמה היה צריך עזרה מפרעה, עצמאות אינה אאוטרקיה.
ג. כל התכתיבים שאנו מקבלים מארהב זה רק מחוץ לקו הירוק או במלחמות שלנו מחוץ לגבולות המדינה. גם כשארהב נלחמת בחול אז מעצמות אחרות הגבילו אותה. בתוך הקו הירוק אנו עצמאיים במאה אחוז, ומעולם לא קיבלנו תכתיבים מארהב לדברים שבתוך הקו הירוק, גם לא בדיכוי פרעות שומר חומות, או בממשל הצבאי על ערביי ישראל בעשור הראשון למדינה. אנו זקוקים לארהב בלבנון או עזה, כי מבחינת העולם זה מחוץ לגבולות המדינה, שם אנו לא שולטים באמת מבחינתם.
ואם אתה חושב שאין שם שתדלנים ממדינות אחרות, אתה חי בסרט. זו המעצמה הגדולה והחזקה ולכן כל מי שבגוש שלה יעשה הכל כדי להפיק את המיטב.
בגמה הלאומית, אם ארהב תצא מהתמונה אז רוסיה או סין יכנסו, כי אנחנו המדינה הכי משגשגת, הכי יצרנית, הכי מתקדמת, והכי אסטרטגית באזור. מי עדיף לרוסיה? אנחנו או סוריה? ברור שאנחנו, אבל הם צריכים דריסת רגל במזרח התיכון וזו האופציה שהסתדרה להם. אם ארהב תלך, רוסיה תמהר לדרוש את הידידות שלנו.
מישהו יכול להסביר לי למה אחדות יותר חשובה
מעבודה זרה. ואיזה השלכות יש לזה לגבי היום?
היי,
אשמח לדעת באילו מאמרים מדובר על התפילה בספר המאמרים. בנוסף, אם אתם מכירים מאמרים נוספים על התפילה, אשמח.
תודה!
בהוצאה של חב"ד
שם יש על פי סדר מסויים פסקאות של הרבי האחרון על תפילה באופן כללי ועל הסדר הכללי של הסידור
יש בגמרא בברכות מחלוקת אמוראים האם ק"ש דאורייתא או דרבנן, איך שלא תפרש את המחלוקת יוצא שאפילו במשהו ככ יסודי כמו גדר קריאת שמע יש מחלוקת..
הרמבם בהקדמה למשנה כתב במפורש שיש הלכות ששמעו ממשה רבנו ובהם אין מחלוקת, ויש הלכות שלא שמעו מפי משה רבנו. ואותם למדו ביג מידות שהתורה נדרשת בהן. ובהן תפול המחלוקת.
אלא שלכאורה הייתי חושב שהאם יש מצווה לקרוא קש ומהו ההיקף שלה זה יהיה מההלכות ששמעו במפורש ממשה. ולא אמורה להיות בהם מחלוקת.
חשבתי לתרץ, שאין מנוס מלומר שאולי לפני חורבן בית ראשון לא הייתה מחלוקת בדינים ששמעו ממשה, אבל בעקבות גלות בית ראשון נוצר מצב שגם בהלכות שקיבלו ממשה נוצר חוסר וודאות שהוליד מחלוקת..
אשמח לשמוע כיוון אחר...
אגב, גם אם הדוגמא של קש לא מוצלחת בעיניכם, מניח שאתם בקיאים יותר ממני למצוא לפחות מחלוקת אחת שהייתי מצפה שיהיה ברור שנאמר לעם מפי משה מה הדין בה ואעפכ יש מחלוקת..
משה לימד את בנ"י לקרוא את שמע.
אבל האם הוא עשה זאת כי ה' ציווה, או שהוא תיקן זאת כתקנת-חכמים מפי עצמו (כמו קריאת התורה ג פעמים בשבוע שמשה תיקן אותה) - זוהי המחלוקת.
בסגנון דומה מפרש הרמב"ם מחלוקות נוספות בענינים שעברו במסורת.
שהרמב"ם לא מתכוון לומר שאין הלכות שנשתכחו [חז"ל מדברים על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה]. אלא גם כשיש מחלוקת כזו, זה לא שאחד מהצדדים אומר שיש לו מסורת אחת, והצד השני מביא מסורת מנוגדת או סתם לא מוכן לקבל את המסורת, אלא ששני הצדדים יודעים שאין בידם כבר מסורת וחולקים מסברא.
כרגע אני לומד פסוק ואת הרש"י שעל הפסוק...
הבעיה שבסוף את רש"י אני איכשהו זוכר אבל הפסוקים נמחקים לי מהזיכרון בקושי זוכר פסוק וחצי ממה שקראתי
יש לכם עצות מה לעשות?
"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו
רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף"
(פתגם אינדיאני)
(אני בהנחה שאתה מתכוון בעיקר לנ"ך)
רש"י על הנביאים, מביא דרשות חז"ל על נקודות ספציפיות וכמעט לא מבאר פשט. לכן הגיוני שאתה נשאר עם הנקודות שרש"י מביא ולא עם המכלול.
המלצצי שקודם כל תלמד עניין שלם, תקרא פרשיה /פרק /הקשר ברצף ותשתדל להבין. אי אפשר להבין פסוק, פסוק לבד. אחר כך, אם צריך תלמד שוב את הפסוקים עם מצודת דוד המבאר את הפשט.
כשיש מילים קשות, מומלץ להעזר במצודת ציון, אבל בשלב ראשון חשוב להבין מכלול, גם אם לא מבינים כל מילה ומילה.
בהצלחה רבה
אז כדאי לקרוא את הפסוקים בקול, אפילו במנגינה (אפשר טעמים), כדי לזכור. ואפשר גם לשמוע הקלטות של התנ"ך תוך כדי הקריאה.
אם זיכרון חזותי -
לדבוק בתנ"ך אחד שרק ממנו אתה לומד (או ספר בודד כל פעם).
כמובן, תמיד חשוב לעשות חזרות...
ועוד רעיון - לשמוע שיעורים על התנ"ך, שמתעמקים בכל פסוק הרבה זמן, וכך הפסוקים נכנסים לראש אחרי הרבה חזרה עליהם בשיעור.
"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו
רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף"
(פתגם אינדיאני)
ומוסיף שכדאי ללמוד מתנ"ך ממש. העימוד המקורי עם הפרשות הפתוחות והסגורות, והאריחים על גבי לבנה וכו' עוזר להבנה וזיכרון.
לא כדאי לוותר על רש"י, רק להפריד בינו ובין לימוד פשט המקרא, שלא יפגע ברצף.
וכמובן להתמיד בלימוד כדי לזכור טוב. עם התמדה של זמן מועט כל יום אפשר לסיים כל שנה את התנ"ך בעז"ה.
(יש תנ"ך שמחולק ללימוד של עמוד ליום. כמדומני שעכשיו הם בסביבות שופטים)
הבבלי במסכת מגילה יג ע״א דן בשאלה מה היה השם המקורי ומה היה הכינוי של אסתר, ובפרט מביאה שם הגמרא את דעתו של רבי מאיר: ״ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״.
כלומר, מהפסוק בזכריה לומדים בשביל הפסוק באסתר שהדס הוא כינוי לצדיקים.
אממה, שהבבלי במסכת סנהדרין צג ע״א עושה לימוד הפוך:
״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (זכריה א) ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה [וגו'] מאי ראיתי הלילה ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב אין איש אלא הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה ה' שמו על סוס אדום ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״.
כלומר, הלימוד שהדס הוא כינוי לצדיקים נעשה מהפסוק באסתר לצורך הפסוק בזכריה.
ובסה״כ קיבלנו כאן הוכחה מעגלית. התוס׳ במסכת ברכות מציינים לכך, אבל בלי לפתור את הקושי שבדבר.
אני רוצה להציע **השערה** שאולי תפתור את הקושי.
مورد בפרסית ובתעתיק לעברית מוּרד (או murd באנגלית) זה הדס! קשור ליוונית עתיקה שם הדס נקרא múrtos ומכאן באנגלית של ימינו myrtle אפשר לראות את זה כאן μύρτος - Wiktionary, the free dictionary
כלומר, ייתכן שמשמעות השם של מרדכי היא בעצם הדס או שהשם שלו נדרש באופן הזה. ואם זה אכן כך אז כנראה כאשר רבי מאיר אומר שאסתר נקראת על שם הצדיקים שנקראו הדסים הוא מכוון בפרט ובמיוחד למרדכי שנקרא הדס.
כעת נשים לב שהגמרא במסכת מגילה משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״ ולעומת זאת במסכת סנהדרין היא משתמשת בלשון ״ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״, כלומר הגמרא במסכת מגילה לא לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק בזכריה אלא רק מביאה אותו לחיזוק העניין ולכן היא משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר״. לעומת זאת הגמרא בסנהדרין לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק באסתר ולכן היא משתמשת בלשון ״שנאמר״.
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])
עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש
לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס.
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
בעבר ניסיתי לבאר את ההגיון של הגמרא בדרשה מסוימת שבה היא דרשה את האות ׳ה׳ כאילו כתוב במקומה ׳ח׳
2 הערות בעקבות יחזקאל פרק ז - בית המדרש (לא יודע אם הקישור עובד)
בימים אלו אנו לומדים בבית הכנסת בערב מסכת ברכות. והשבוע באחד הימים עסקנו בקטע הבא:
דף ל,ב משנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
דף ל,ב גמרא מנא ה"מ א"ר אלעזר דאמר קרא (שמואל א א) והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא א"ר יוסי בר' חנינא מהכא (תהילים ה) ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא (תהילים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה
אני רוצה להתעכב על הקטע הבא: ״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״.
בקטע הזה הרגשתי אי נוחות קלה, כזאת שמנסים להדחיק, כי לא באמת מבינים את המהלך הלוגי של הגמרא, אז לוחצים חזק כדי שאי ההבנה לא תציק יותר מדי. אבל בסייעתא דשמיא זכיתי ב״ה להבין, אז רציתי לשתף.
באופן פרטי עם עצמי למדתי השבוע את פרק ו בשמואל ב. הפרק עוסק בהעלאת ארון ה׳ על ידי דוד, כאשר בניסיון הראשון עוזה מנסה למנוע מהארון ליפול וכתוצאה מכך מת, ובתיקון של דוד בניסיון השני של העליה. הפרק שם עוסק בדיוק בסוגיה הזאת שגם הגמרא לעיל עוסקת בה של היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳.
הרב שמעיה כרמל בשיעור שלו ביוטיוב על פרק זה מביא בשם הרב מרגליות שפרק כט בתהילים ״מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים״ מתייחס לפרק ו בשמואל ב שעוסק בעניין העלאת ארון ה׳ על ידי דוד. הוא לא ממש מפרט אז אני כן אנסה בע״ה לפרט ואחרי שנוכיח את הנקודה הזאת אפשר יהיה לסגור את המעגל.
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
פרק כט בתהלים
א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃
ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃
ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם
אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃
ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃
ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃
ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃
ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃
ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃
ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת
וּבְהֵֽיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃
י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃
יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃
שמואל ב פרק ו
א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}
א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)
1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)
המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).
2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.
3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)
4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום!
5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.
עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:
״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!
פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)
@אני הנני כאינני לבקשתך.
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:
״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.
את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.
הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !
בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם.
(ותודה לשום וחניכה)
לאחרונה טיפה יצא להסתכל יותר על הספר והוא יצר אצלי הרהורים מסויימים בקצת שקראתי. אז שמח לשתף אתכם במה שהתרשמתי. אם יש למי להוסיף, אשמח ממש.
הספר הזה הוא עוד אבן דרך בכתיבה התורנית של הרב בכך שהוא גם חלק מההסתכלות בעיניים הגדולות שדרכם הרב קוק מסתכל על המציאות. עין אי"ה לדוגמא הוא גם פרוייקט שהרב התחיל ביחס לפרשנות אגדות חז"ל. עולת ראי"ה הוא מהפכה בעולם התפילה בכלל ובפרשנות המילים בסידור בכלל. שלמדתי עם הרב שלי את "ענייני תפילה" שהן קובץ הפסקאות שלפני הפירוש על הסידור הוא אמר לי שיש שני רבדים - הרובד השיטחי שאפשר להסתכל עליו ביחס לתפילה והרובד העמוק של הפרשנות של הרב. הרובד הזה יהיה בעל הנחות יסוד שונות ומתוך כל הוא יספק פרשנות בנוגע לסיטואציה.
ככל ספר שנערך על ידי הרב צבי יהודה כך גם כאן יש הרבה פסקאות שנלקטו ממקומות שונים ועל ידם הרב צבי יהודה עשה את מלאכת העריכה וחיבר אותם לפי נושאים (ב"ענייני תפילה") ולפי סדר הסידור.
ובעצם, לצערנו הרב, כנראה שהרב קוק לא הספיק לפרש את כל הסידור על הסדר ומה שנשאר לנו במתכונת של הספר המקורי עצמו - זה מ"מודה אני" עד "מזמור לתודה" שבתחילת פסוקי דזמרא. כל שאר הסידור ערוך על פי "ליקוטים" מתוך כתביו של הרב.
אם נסתכל ביחידה המיוחדת הזאת שהרב הספיק לכתוב נגלה חיבור מדהים. למה הוא כל כך מדהים? כי הרב לוקח כל פעם כמה מילים ומרחיב אותם ומראה לנו עולם שלם שקיים סביבם. הפרשנות של הרב היא כמובן מתבססת על מושגים שונים שמבטאים עקרונות רוחניים מאוד גדולים.
וככל שמבינים יותר את הפסקאות בעולת ראיה ככה אפשר לראות הפסוקים בצורה יותר משמעותית ורחבה.
לדוגמא אם נסתכל בתחילת הספר יש פסקה שלימה על המילה "מודה" ביחס למשפט הראשון "מודה אני לפניך..."
בה בעצם הרב מדבר על תנועת הנפש הרוחנית של ההודאה. על העקרון הרוחני שיש והמורכבות שמכילה המילה "מודה" לבדה. הרב שם מדבר על שני משמעויות שונות שאפשר להבין מהמילה "מודה" ומחבר את שני המשמעויות הללו לקימה של האדם בבוקר שלה הוא קורא "ראשית ההופעה של צהלת החיים". קיצר, עולם ומלואו..
לכן מי שמחפש להבין את מילות המילים וההקשרים בצורה פשטנית, לא מומלץ לקרוא את הספר הזה. יכול להיות מאוד מתסכל לקרוא ספר על פרשנות לסידור ולהשקיע מאמץ רב בכמה מילים בודדות.
אז מה כן אפשר להרוויח בספר? השתתפות למסע של תנועות נפשיות שחיות עולם מרומם. נפש שמתפללת בצורה מאוד עמוקה יסודית ושורשית.
הרב דרוקמן זצ"ל היה מדגיש ביום הפטירה של הרב שמה שכתוב בעולת ראי"ה זה ממש התפילה של הרב. שנזכה לחוות מעט מזה.
כשלמדתי בישיבה (מישיבות הקו שליט"א).
התורות של הרב מוצגות כאילו הן גם הפשט, ואז אף אחד לא עוזר לך ולא טורח לגלות לך על ספרים אחרים ורבדים קודמים בכל נושא. הרב נהפך להיות המשפך היחידי דרכו כל התורה כולה עוברת. חבל שהבנתי את זה רק כשסיימתי את התקופה בישיבות.
והפילובופיה היהודית שהיו לפניו, אז ברור שהתורות שלו הן הפשט. אם אתה מתכוון לדרשות על התפילה בעולת ראיה, אז נראה לי די ברור מתי הוא מתכוון לכתוב את פשט הכתוב ומתי רומז לעומק הפשט ומתי מתכוון לנושא אחר שרק רמוז בעקיפין בפשט.
אבל מבחינת תפיסת עולמו של הרב קוק, תראה לי רעיון אחד (לא דרשה) אלא רעיון אמוני שהוא לא הפשט
אם אתה סובר שקבלה = פשט אז אני מבין את מה שאתה אומר.
וברור שגם אם הדברים של הרב נכונים האמיתיים (שזה בודאי נכון) אז יכולים להתחדש עוד פירושים אמיתיים ובפשט. והפשט נראה לי שיש לו מימד מסויים אינסופי כמו שסובר הרשב"ם בעניין "פשטות המתחדשות בכל יום"
אלא יחס לתנועה לאומית יהודית שהאידאולוגיה שלה רשעה.
ברור שמקריאה פשוטה של התורה עולה שהיחס לתנועה לאומית יהודית, למרות שהאידאולוגיה שלה רשעה, צריכה להיות יחס של קדושה וחיובי.
