הוא חרדי בן 24 גר בבני ברק בפינת הרחובות ז'בוטינסקי - ביאליק ומיותר לציין שאין לו מושג מי שניהם.
הוא לא רואה בעיה לשים שלט של "אחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה" ככותרת לבחירות.
הוא מתעקש שתפקידו בעת המלחמה זה להתנדב או להיות בישיבה למרות מה שנכתב על מלחמת מצווה ולא הוא לא רואה את האירוניה בכך.
הוא יודע הכל על החילונים הכופרים והמתנחלים המיזרוחניקים אבל מעולם לא פגש אחד.
הוא לא התגייס לצבא השמד, קיבל פטור של בן ישיבה, הוא תלמיד ישיבה ומעולם לא עלה על דעתו להתגייס לצבא וזה לא שהוא עושה דווקא, זה פשוט המסלול שכולם הולכים וזה זמין ונוח והצבא מריח מסכנת ה"תרבות רעה", למרות שעכשיו אחרי "שמחת תורה" הוא קצת מתלבט על זה, אם רוצים לרצוח אותו לא כדאי לנקוט ב"הבא להורגך השכם להורגו"?
בשכונה שלו יש כמה מגוייסים למילואים שנמצאים כרגע בעזה אבל חוץ מהם כולם בשגרה, פעם בשבוע יש אזעקה, ואמנם יש לו בני דודים באופקים שנרצחו להם השכנים אבל בכלל לא מרגישים שיש מלחמה, מקסימום עוד סבב, עוד שנה שנתיים הכל יחזור לקדמותו והוא ימשיך בדרכו.
הוא חילוני ערכי:
הוא חילוני בן 24 תל אביבי שגר בפינת הרחובות ז'בוטינסקי - דיזנגוף ומיותר לציין שאין לו מושג מי שניהם.
הוא לא רואה בעיה בכפיית דעתו על רוב המצביעים במדינה כדי להגן על הדמוקרטיה ועל הדרך סותם את פיות מתנגדיו
הוא מתיר את השבתת המשק וסרבנות וכל זה למען בטחון ישראל ופלורליזם ולא הוא לא רואה את האירוניה בכך.
הוא יודע הכל על החרדים העלוקות והמתנחלים האלימים אבל מעולם לא פגש אחד.
הוא לא התגייס לצבא הכיבוש, קיבל פטור על מצפון, הוא לומד באוניברסיטת תל אביב ומעולם לא עלה על דעתו להתעניין במסורתו היהודית וזה לא שהוא עושה דווקא, זה פשוט שכולם עושים ככה וזה מיושן ולא נצרך ומריח מסכנת ה"הדתה", למרות שעכשיו אחרי "השביעי באוקטובר" הוא קצת מתלבט על זה, אם רוצים לרצוח אותו בגלל יהדותו לא כדאי שיבין מה זה יהודי?
בשכונה שלו יש כמה מגוייסים למילואים שנמצאים כרגע בעזה אבל חוץ מהם כולם בשגרה, פעם בשבוע יש אזעקה, ואמנם הוא מכיר קצת נרצחים מהמסיבה אבל בכלל לא מרגישים שיש מלחמה, מקסימום עוד סבב, עוד שנה שנתיים הכל יחזור לקדמותו והוא ימשיך בדרכו.
הוא מתיישב ערכי ופרייאר:
הוא מתיישב דתי בן 24 גר בהר יהודה וכמובן שהוא יודע על שם מי הישוב נקרא וגם את ז'בוטינסקי הוא מכיר.
הוא לא רואה טעם להצביע בבחירות הקרובות בכל מקרה לא יתייחסו לקולו וזה מגיע רק כאקט מחאה שעדיין יש לו קול גם אם מתעלמים ממנו
הוא מתעקש לרקוד על שלושת החתונות ללמוד תורה לשרת בצבא ואז ללמוד באוניברסיטה ולא הוא לא חושב שהם סותרים אחד את השני.
הוא פגש חילונים בצבא וחרדים בירושלים ואל שניהם הוא בא בטענה שהם לא רואים את הדעה השנייה.
הוא התגייס רק לקרבי, כי מישהו צריך להגן על עם ועל החלום הציוני, הוא למד בהסדר אבל עשה שרות מלא והתלבט רבות עם לצאת לקצונה וכשהשתחרר התלבט בין חזרה לישיבה או לימודי רפואה, פסיכולוגיה או משפט, ידע תמיד שבשעת צרה הוא ירוץ לעזרה, ובשמחת תורה הוא עלה על מדים ובא.
בישוב שלו יש מעל 90 אחוז מגוייסים נשארו רק נשים ילדים וזקנים אבל חוץ מזה שומרים על שגרה הרי הישוב רגיל לזמני מצוקה והפחד הוא לא מהמוות או מהמלחמה אפילו לא פחד מניחום אבלים באפטר של יממה, הפחד הוא שלא יגמרו את העבודה ובעוד שנה שנתיים הכל יחזור לקדמותו והוא ימשך להירצח בגלל היותו יהודי, כדרכו.
בטקסט אני תוקף רעיונות לא אנשים וממילא יוצא שאני מכליל אך לא זאת הכוונה. אני לרגע לא אומר שכל החילונים או החרדים הם ככה אני בסך הכל תוקף את הרעיונות מאחורי ההצדקה לא להתגייס מימין ומשמאל(הרחבתי על זה בתגובות למטה).
וזה מוטה לטובתינו מהסיבה הפשוטה אין רעיון כזה בציבור הדתי לאומי.
התיאורים מציגים תפיסת עולם ולא כמות באוכלסייה. מצד אחד יש לי חרדי שאומר נמות ולא נתגייס מצד שני יש לי דמות של סרבן שמגיע כל שבת לקפלן על שניהם אני בא בביקורת אין כוונת הטקסט ללכת נגד כל החילונים באשר הם כמו שאין הכוונה ללכת נגד כל החרדים. הכוונה ללכת נגד רעיונות בחברה שמסבירים שזה בסדר לא להתגייס הייתי תוקף רעיון כזה גם בציבור הדתי לאומי רק שרעיון כזה לא קיים.
נקודה למחשבה:
אחוז הדתיים בקרבי (בסדיר) יותר גבוהה מאחוז שלהם באוכלסייה הם אולי לא מתגייסים בגיל 18 אבל הם שם ובמלחמה הרבה מהם האריכו שירות וקיצרו את זמנם בישיבה.
דרך אגב אחי אמר לי שבגדוד שלו רוב המגוייסים הם דתיים דתל"שים או חברה מהפריפריה בטח בסבבים מתקדמים. אני אישית לא חוויתי את זה בגדוד שלי אבל שמעתי על כמה גדודים שההגדרה הזאת נכונה לגביהם.
אני מסכים שעל ה"הסדר" יש מה לדון אבל זו עדיין צורה שבה אתה משרת ומציית לחוק "גיוס חובה לכולם" כמו שמישהו מתגייס ל3 שנים בתור משק ממטרות או אחר שמתגייס לגיוס טאלנטים. אין מה להשוות את ההסדר לציבור החרדי או ל"משתמטי המצפון והנוחות" החילונים שמפקירים במודע את שדה הקרב בגלל סיבות שמעבר להבנתי.
בהקשר של "העלאת תהיות" כל מי שקורא מוזמן לחשוב מה שהוא רוצה ככה זה תמיד בטקסטים בסגנון הזה.
מבחינת גאווה כן אני ללא ספק גאה בציבור הדתי לאומי אבל זה לא הרגש העיקרי פה, הציבור הדתי הוא לא העיקר פה.
מבחינת קשר למציאות אתה יותר ממוזמן להוכיח היכן אני טועה, זה יהיה קצת קשה כי הדמות השלישית נכתבה ב99% על עצמי והיא אמיתית לחלוטין למעט ההתלבטות בהקשר של לימודי רפואה.
אין ציבור מושלם ולכל אחד יש מעלות וחסרונות עדיין תעמיד טבלה של שלושת המגזרים שהבאתי פה תמצא שמי שתורם הכי הרבה ומקבל הכי מעט זה אנחנו. ומכאן הכותרת "ערכי ופרייאר".
יהיה לך יותר נוח עם החלוקה תתחלק לחרדי, אדם מאחים לנשק ומילואימניק? (זה יכול להיות אחלה פתיח לבדיחה😉)
השורה התחתונה נשארת אותו דבר. לא באתי לפאר את המילואימניק באתי לשים זרקור על מי שלא עושה מה שצריך(בעייני) ולהראות מהי דוגמא טובה למה שכן צריך(המילואימניק)
אבל יש פחות משתמטים במגזר החילוני מההגזמהארץ השוקולד
שלך, כלומר, אם תעשה ממוצע אורך שירות אצל חילוני (כולל משתמטים) זה יהיה גבוה יותר מממוצע כזה אצל דתיים.
אתה מתאר מציאות נדירה אצל חילונים.
אז במילואים יש יותר דתיים, אבל האם זה יותר ממה שהם דילגו בהסדר?
תעשה סיבוב במקומות רבים בצבא ותגלה איפה אתה טועה במגזר החילוני.
אם אתה מדבר על אחים לנשק, חרדי ודתי אז מילא, אבל זה אחוז זניח מהמגזר החילוני.
כתבתי במפורש שהדתי פוגש את החילונים בצבא. כתבתי שמי שמדובר עליו הוא חילוני סרבן תל אביבי שמשתתף בארגוני המחאה. לרגע אחד לא הכללתי את כל החילונים לתוך הקופסא הזאת זו הייתה הנחה שלך בתור קורא שזה בסדר גמור אבל לא מה שכתבתי.
האמור לא מתייחס לחילוני שמשרת, שירתי איתם בסדיר ובמילואים וגם אם אני חלוק עליהם בנושא כזה או אחר אני לא מגיע בביקורת שהם לא משרתים כי הם כן.
לגבי שירות ההסדר אני שומע את הביקורת שלך ואף מסכים לה אני בעצמי עשיתי שירות מלא אבל המדינה מאפשרת מסלולים רבים לשירות. טבחים ונהגים עושים שבוע שבוע תלמידי ישיבה עושים שנה וחצי עם כוננות של עוד כ3 שנים שבהם הם מחוילים אך לא בצה"ל האם זה צודק בעייני? לא כל כך, אבל איפה הקו עובר? יש חייל בפלוגה שלא סוחב את האלונקה אבל חוץ מזה הוא חייל למופת, תקין או לא? חייל אחר הוא חייל בינוני לכל דבר ועניין אבל הוא משתתף בהכל, תקין או לא? אני לא נכנס עם זכוכית מגדלת על מי שמשרת על איך וכמה הוא עושה אני מפנה ביקורת על מי שלא משרת.
ההבדל הוא שאם כל הביינישים היו עושים שירות מלא במקום הסדר, המילואימניקים היו עושים פחות ימי מילואים בהרבה. אתה סופר את ימי המילואים מצד אחד, אבל את ימי הסדיר אתה לא סופר?
חרדי אחד יכול לפגוש 100 דתיים כך יוצא ש100 דתיים פגשו חרדי ואילו מתוך 100 חרדים רק אחד פגש דתיים.
האמור מתייחס ל3 דמויות שאפשר למצוא ברחוב, כן הוא מכליל וברור שלא כל דמות ברחוב (החרדי, חילוני או דתי) היא כמתואר פה.
מטרת הטקסט היא להפנות זרקור למגמות שנמצאות במרחב. אצל החרדים התנועה המרכזית נגד גיוס. אצל חילונים ישנה תנועה שהולכת וגדלה עם השנים לא להתגייס ל"צבא הכיבוש" וגם מי שמתגייס לא לקרבי והתנועה הזאת התחברה לקפלן ולארגוני המחאה שהרסו את המדינה והצבא בשנה שלפני המלחמה. אצל הדתיים לאומים אין שום תנועה כזאת של לא להתגייס בטח ובטח בשעת צורך גדולה שאז אנשים בישיבות מקדימים את הגיוס.
אפשר לבחור את הדתי הערכי המתנדב, ואת החרדי והחילוני העבריינים, וכמובן כל הדמויות האלה קיימות במציאות.
לא לקחת את זה לקיצוניות הזו, אבל בכל זאת נראה לי שהתוצאה עדיין מוטה.
גם אם ההכללה הייתה מייצגת את הסטטיסטיקה לא הייתי אוהב את צורת ההצגה המכלילה, אבל נראה לי שבחלק מהדברים אין לה גם הצדקה סטטיסטית.
המתיישב הערכי פגש חילונים, לעומת החרדי והחילוני.
אני חושב המפגשים האישיים בין דת"ל לחרדים הם מן הסתם די סימטריים, ומן הסתם מתנחל פגש יותר חילונים מאשר להפך, פשוט בגלל שיש יותר חילונים.
המתיישב הערכי התלבט בין רפואה פסיכולוגיה ומשפט, בעוד החילוני תואר סתם כלומד באוניברסיטה, למרות שזה לפחות באותה מידה היה יכול להיות הפוך.
הייתי יכול לבחור להציג את החרדי שלומד ומשקיע מאמץ להתמיד בלימוד התורה, מתוך אמונה שזה חשוב לעם ישראל, ועובד גם על בן אדם לחבירו ועל תיקון המידות.
את החילוני שעשה שלוש שנים צבא, למרות שיש לו הרבה תלונות על מוסר המלחמה של הצבא, ובכללי זה לא מה שהוא אוהב לעשות בחיים, והוא יודע טוב מאוד איך להשיג פטור בקלות. ואחרי זה זה הלך ללמוד פסיכולוגיה, כדי לעשות את מה שהוא באמת אוהב בחיים ולעזור לאנשים.
ואת הדת"ל שהלך ללמוד ישיבת הסדר וששירת בצבא במסלול של הסדר בשירות צבאי מקוצר, כי זה מה שכולם עושים, ולמי יש כוח לשלוש שנים בצבא. אבל בישיבה התיכונית הוא השקיע בעיקר בבגרויות, שיעורי הגמרא היו ההזדמנות שלו להרפות, וסדר לימוד גמרא היה מבחינתו שיעור חופשי. וכשנגמר המסלול של ההסדר הוא ישר הלך ללמוד מקצוע כדי להרוויח כסף, ומקדיש מעט מאוד זמן ללימוד.
אני חושב שבחרתי כאן דמויות קיימות, ואפילו לא מאוד נדירות, אבל בוודאי זה עוול כלפי הציבור הדת"ל להציג את השוואה בין הציבורים דרכם.
ולמה אני לא אוהב צורת ההצגה הזו, גם בדברים שהיא מייצגת את הסטטיסטיקה.
כשמציגים את זה כך, בצורה שמתארת דמות ולא רק מציגה נתונים, מתקבלת תמונה בדימיון 'כך נראה חרדי', 'כך נראה חילוני' .
וזה בעייתי-
א. כי זה גורם להסתכל כך גם על מי שזה ממש לא נכון לגביו. [גם אם לא טוענים שזה מייצג את כולם]
ב. כי גם על מי שזה נכון לגביו, זה נותן תחושה שיש לנו מבט כללי על דמותו של האדם, וזה לא נכון.
עבר עריכה על ידי כנר✍️ בתאריך י"ב בחשוון תשפ"ה 0:54
אחר כך כמה דברים:
המתיישב פוגש חילונים בצבא והוא פוגש חרדים בירושלים החילוני שמסרב ומרים שלט "די לכיבוש" לא פגש מתיישבים וגם המתיישבים לא פגשו אותו ברוב המקרים
לגבי חרדים הקהילה החרדית מטבעה יותר סגורה מהחברה הדתית לאומית(מוזמן להוכיח שאני טועה אם אתה חושב אחרת) לכן יותר הגיוני שיותר דתיים פגשו חרדים מאשר הפוך.
לגבי הלימודים באוניברסטה אתה צודק בהחלט, פספסתי את זה.
לגבי רמת הכוונה בלימוד החרדי זה לא משנה. מה לימוד התורה שלך שווה אם אתה לא מקיים אותו? מלחמת מצווה כולם יוצאים, איפה הם? אני גם מאמין שהתורה עוזרת, אפשר ללמוד גם בצבא. יודע מה תשאיר את הלמדנים בבית המדרש איפה כל השאר?
הייתי יכול לבחור להציג דמויות הפוכות. נכון. אני אשיב לך כמו שנעמי שמר השיבה על התלונה של עמוס עוז על "כיכר השוק ריקה". אדם קרוב אצל עצמו וזועק את זעקתו, אם מישהו מהציבורים האחרים מרגיש שנעשה לו עוול שיצעק את צעקתו ויכתוב אחרת ממני. אנשים שלא משרתים בסדיר ובמילואים (שאליהם הטקסט פונה בביקורת) ה"ערכיות" שלהם לוקה בחסר בין עם זה סרבן שמשתמש בתורה כקרדום לחפור בה נגד ציווי התורה עצמה ובין עם זה ארגוני קפלן שמשתמשים בערכי הדמוקרטיה כדי להרוס את הדמוקרטיה.
דרך אגב כשאתה כותב דמות דתית לאומית שלילית אתה כותב דמות שבוחרת בבינוניות ולא דמות שהולכת עד הסוף עם מה שהיא מאמינה בו. הדמויות שאני כתבתי כן הולכות עד הסוף עם מה שהם מאמינים בו ולרגע לא אמרתי שהם מרמים בלימודים או עושים חצי עבודה. אני פשוט כותב שהם טועים ולא רואים את הגיבנת של עצמם ודווקא עכשיו בשעת מלחמה כשיש מקום לבירור עצמי על הדרך שלהם הם נעלמים הצידה ודבקים בדרכם כדי שעוד שנה שנתיים הכל יחזור להיות כמו קודם, כשהערכים שהם מעלים על נס לא מתנגשים להם במציאות.
זה לא מייצג נכונה את הסטיסטיקה. אולי, לא יודע. אבל בפעם האלף אני תוקף את הרעיון לא את כמות האנשים שאוחזים בו והייתי תוקף רעיון כזה גם בציבור הדתי לאומי אם הוא היה קיים. הסיבה שאני אומר אדם חילוני במקום איש קפלן או אדם חרדי במקום איש סאטמר או משהו בסגנון היא בגלל שהציבור הזה הוליד את זה. ציבור שמקדש רק חלק מערכים מוצא את עצמו בסוף בוגד באותם ערכים שלכאורה הוא תומך בהם. איך אדם שלומד תורה כל היום הולך הפוך מהוראת דאורייתא? איך אדם שצועק דמוקרטיה והכלכלה בסכנה והביטחון בסכנה כאשר הוא זה שמסכן אותם? זה יכול לבוא במישור גדול יותר(חרדים) או במישור קטן יותר אבל הרסני לא פחות(חילונים) תשאל אותי מה פוגע יותר בביטחון המדינה קפלן ואחים לנשק או אי גיוס של החרדים אני יגיד לך קפלן למרות גודלם היחסי בציבור החילוני.
אם המטרה היא לדבר על תופעות ולא על אנשים, אז השימוש במבנה הזה לא מתאים.
כשלוקחים שלוש דמויות, מאפיינים אותם כבר בכותרת כחילוני, חרדי ומתיישב, ואז מתארים שניים בצורה שלילית ואחד בצורה חיובית, זו השוואה ברורה בין ציבורים.
אז אם סתם מצביעים על תופעה מסויימת, אפשר לומר, שמי שמפריעות לו תופעות אחרות, שידבר עליהן, אבל אם יוצרים השוואה, כדי להיות הוגן צריך להציג דברים בצורה משקפת.
וגם אם תופעה מסויימת צמחה מתוך ציבור מסויים, זה לא הוגן להתייחס עליה כמאפיין של הציבור.
[הציבור הדת"ל הצמיח הרבה מאוד תופעות, חלקן חיוביות, חלקן שליליות, חלקם רחבות חלקם מצומצמות. וכך גם ציבורים אחרים.]
ואם המטרה שלך איננה להשוות, אלא להתווכח עניינית עם הטענות של הצד השני, באופן שאמור לשכנע מי ששייך לצד השני, יש צורך להגיב יותר קונקרטית למה שהוא טוען. הטענה שלך, אם אני מבין אותה נכון, שעצם העובדה שאחרים נלחמים עכשיו, גם בשביל להגן עליהם, והם לא מתגייסים, היא הוכחה שהדרך שלהם מעוותת
אני לא רוצה להיכנס עכשיו לנושא של גיוס חרדים לצה"ל, אז אתייחס דווקא לסרבן המצפון -
בהנחה שהוא צודק, והכיבוש הוא פשע נורא, האם הוא עדיין אמור להתגייס לצה"ל, ולקחת חלק בפשעים האלה, בשביל להגן על העם שהוא חלק ממנו?
[האם היית מתגייס לצבאו של סטאלין, למלחמה נגד היטלר, אם כחלק מתפקידך שם היית חייב לפגוע גם באנשים שכל אשמתם היא התנגדותם לשלטונו של סטאלין?]
אולי בעיניו, מה שהוא עושה יוביל בסוף לפיתרון הסכסוך, ולכן לדעתו זה עדיף לטווח רחוק על 'כיבוי שריפות' שנעשה על ידי החיילים?
בשביל לענות לו, צריך להתייחס עניינית למה שהוא חושב על צה"ל ועל הכיבוש.
ולגבי ההיכרות -
1. מפגשים הם מטבעם הדדיים. אם אחד מהציבורים סגור יותר, אז גם הציבור השני יכיר אותו פחות. ומאידך, אם בחורים דתיים לאומיים מגיעים לטישים או לבקר בישיבות חרדיות, גם החרדים שם ייפגשו אותם. וכל מיני אנשים שם גם מדברים איתם. [האנשים הנחמדים שמשתדלים להסביר פנים לאורחים שמגיעים, הסקרנים שמתעניינים מה קורה במקומות האחרים, האנשים שנהנים להתווכח].
בפועל החרדי יפגוש גם חילונים ודתיים לאומיים בכל מיני הזדמנויות אחרות. לרבים יש קרובי משפחה דתיים לאומיים, או שהם גרים בשכונות מעורבות של חרדים ודת"ל, בדרך כלל הרופא בקופת חולים איננו חרדי וכדומה.
יש גם חרדים שמגיעים בצורה יזומה למקומות של דת"ל [ישיבות או התנחלויות, למשל] מתוך עניין.
חרדי מבוגר בארץ שמעולם לא נתקל בחילוניים או בדת"ל, זו תופעה נדירה, על גבול הלא קיימת. ואם אתה מתכוון למפגשים משמעותיים יותר, אז כבר הבעיה היא דו-צדדית.
2. זה נכון שיש בציבור הדת"ל הרבה פחות הסתגרות, אבל שמפריע להכיר ולהבין חרדים זה שתי סיבות אחרות, [מן הסתם, דברים דומים גם מפריעים לשמאלני מתל-אביב, למשל, להבין ולהכיר מתנחלים]. עבור חלק מהציבור הדת"ל, החרדים פשוט לא מעניינים, הם לא חושבים שיש מה לחפש שם. ישנו חלק מהציבור הדת"ל שכן מתעניין באופן כללי בחרדים, אבל בשביל להכיר להכיר לעומק, לא מספיק לפגוש ולהתעניין, צריך גם פתיחות נפשית.
בעיני דווקא האמירה שהם לא מכירים אותנו, ואנחנו מכירים אותם, עלולה למנוע היכרות אמיתית עם החרדים כיוון שהיא יוצרת חוסר עניין בהיכרות כזו.
לא צחקת כשאמרת שתגיב בהמשך😊 תודה על התגובה אתחיל מהסוף: לגבי ההיכרות: אני רוצה לתת מקרה אחד לטובתי בנושא לפני שאני מגיב. לפני מספר שנים בקורונה הייתה מלונית בירושלים שאיכלסה אנשים מהר המור וממרכז יחד איתם הגיעו גם בחורים מישיבות חרדיות אחרי כמה זמן הוציאו הרבנים החרדים את תלמידיהם מהמלונית כי אמרו שהשהות המשותפת פוגעת בהם דתית. הסיבה? הדתיים המשיכו את הלימוד שלהם כסדרו בזמן שהותם במלונית ואילו החרדים לא כל כך למדו והתייחסו לזמן שהותם כחופשה. פתאום הם ראו שגם אנחנו למדנים וגם אצלנו יש תלמידי חכמים ואנו אף "ממיתים עצמנו באוהלה של תורה" יותר מהם דבר שפגע להם בתפיסת העולם אז במקום להתעמת עם המציאות ולשפר את עצמם הם בחרו בלברוח.
מהמקום הזה הגעתי לדבר על היכרות ציבורית אבל יש סיכוי שבפן של ההיכרות הביקורת שלך מוצדקת. אני רואה את מה שאתה אומר ויש סיכוי שנתתי לנסיוני האישי שופר שהוא לא מוצדק בצורה רחבה אז כרגע השאיר את זה במצב ביניים אני עדיין חושב שאני צודק אבל כבר לא בטוח בכך כמו קודם.
לגבי ההתחלה: המטרה הייתה לדבר על תופעות ובעיניי זה הכי לגיטימי לדבר על כך בצורה כזו של דמויות וכן אני משווה בין ציבורים כי בעיניי תוצר של הציבור הוא חלק מהציבור.
אתה יכול לקחת את הדתי שאני מתאר ולהחליף אותו בנער גבעות זה בסדר גמור מבחינתי. אותו נער כנראה יתגייס או לפחות ינסה וסיכוי גדול שתמצא אותו בספר המדבר. אתה מוזמן למצוא לי דמות שמייצגת תופעה כולשהיא בציבור הדתי שלא מאמינה בצורך להתגייס אני אישית לא נפגשתי בכזאת.
הצורה של הטקסט אינה יכולה להיות ויכוח ענייני, זה לא מאמר דעה. מה שכן זה ביקורת שממנה יכול להתפתח דיון שבו יגיע החלק הענייני כמו שאנחנו עושים עכשיו ואם כבר נגעת בנושא אז: לגבי הדוגמא על סטאלין אני חושב שהיא לא מדוייקת, זה אזרחי אויב שמתנגדים לסטאלין לא אזרחי המדינה אז כן אני הייתי מתגייס לצבא האדום להילחם בנאצים גם אם זה אומר שעל הדרך יהרגו גרמנים חפים מפשע כמו שמתים בכל מלחמה.
נחזור למחוזותינו לדעתי אוסלו היה פשע נתעב שבוצע ע"י הממשלה בתמיכת ראשי הצבא, לדעתי הגירוש היה פשע נתעב שבוצע ע"י צה"ל בהכוונה של ראשי המדינה, לרגע לא חשבתי לא לשרת. יתרה מכך גם עם בזמן שאני הייתי בצה"ל. כוח אחר היה מגרש ישוב לא הייתי מסרב פקודה כי אני כחייל לא קשור לאירוע.
מקווה שעניתי.
אני לא חושב שחינוך חילוני מוביל לסרבנותארץ השוקולד
"רוב התל אביבים לא סרבנים" קראת בכלל מה שכתבתי פה? לרגע לא אמרתי שזה המצב והסברתי באריכות בתגובה פה לעיל.
"בחרת דמות שולית" לא נכון. ב"שול" הזה נמצאים מובילי דעת קהל אנשים במשרות ציבוריות שופטים מנכ"לים עורכי דין רופאים אומנים אנשי רוח ועוד. מהרגע הראשון אמרתי שאני תוקף דעה ולא כמות בחברה של קפלן אפשר למצוא את המובילים של הציבור החילוני בכל דבר שהוא. זה כמו שאני אצטט לך 5 רבנים ממרכז, הר המור, הגוש, עלי, ועתניאל ואגיד לך שזה ה"שול" של הציבור הדתי לאומי הם אומנם רק 5 אבל הם פרוסים במרכז העצבים של לימודי הרוח והמחשבה של הציבור הדתי לאומי.
"הסדר". אמרתי כבר שאני מסכים איתך לגבי ההסדר (אפילו השוואתי את השירות שלי עם חבר בן 40 במילואים ויצא שכל שירות המילואים שלו עד המלחמה מגיע בערך לשנה וחצי) אבל בעוד כל ציבור שולח X אחוז מהאנשים ללוחמה ו-Y לגובניקים הציבור הדתי לאומי שולח X+Z ללוחמה ואחוז קטן יותר לגוב כאשר ה-Z+V הם הסדרניקים שעושים שירות מקוצר,(ד"א אחוז המשרתים שירות מלא בציבור הדתי הולך ועולה עם השנים) אותו שירות מקוצר עושים גם נהגים טבחים זמרים שחקנים ועוד. אני לא אומר שזה צודק, אני לא אומר שזה נכון, שורה תחתונה זה מסלול שהמדינה מאפשרת את קיומו. אולי כי באיזה שהוא מקום רואים ערך של לימוד תורה במדינה יהודית(אני יודע מפתיע גם אותי). אפשר לשנות את תנאי מסלול ה"הסדר" בממשלה ועל הדרך לשנות גם את המסלול טאלנטים והנהגים והטבחים שכולם יעשו שירות מלא.
"אתה סופר רק את מילואים" אני סופר גם את המילואים וגם הסדיר. כפי שכבר נימקתי לעיל אני תוקף את עלו שלא עושים את שניהם אני לא נכנס ל"אתה עשיתי 100 יום, הוא עשה 200, פלוני עשה שירות מלא אבל רק 30 יום ואלמוני עשה שירות מלא ומה-7 עד עכשיו הוא על מדים" את זה אני לא עושה אני שואל רש שאלה אחת "שירתת או סירבת?" לא נכנס לכמות ולא נכנס לאיכות.
הגענו לגולת הכותרת חינוך ולמה הוא מוביל ברשותך אחלק את זה לשניים:
האם ערכים חילונים או התורה מובילים לסרבנות? זאת שאלה לא נכונה בעייני קודם כל כי אני חושב שהסרבנות להגן על אורך חייך היא בגידה בערכים שלך כך שיש דיסוננס בשאלה מה שכן אם אתה לומד משהו בצורה חלקית יוצא בסוף שאתה בוגד באותו דבר שאתה מייצג. רק תורה בלי מדינה מנתק את התורה משורשה וסופה לנבול וליפול רק מדינה בלי תורה מנתק את האדמה מגידוליה והופך אותה לארץ חרבה.
האם חינוך מסוים מוביל לתוצאות מסוימות? בעיני חד משמעית כן. כאשר אני מתווה דרך הציבור שגדל בה הולך על פיה עד שהוא מגיע לפרשת דרכים ואז הוא בוחר על פי הערכים שהקנו לו. מה שאומר שגם ספקטרום הבחירה שלו נובע מהחינוך שלו. דוגמאות? יאללה דוגמאות:
תושבי גוש קטיף גורשו מביתם ומי שעשה את זה היה צה"ל. מפעל חייהם נהרס עד אפר. דמם שנשפך על הקמת היישובים האלו נשפך שוב בגלל הדמוניזציה שעשו להם ובגלל שהם היו צריכים להוציא את מתיהם מהקברים ולקבור אותם מחדש. איך הציבור שלהם הגיב לכך? החיילים שגדלו במקום יכלו לסרב לשרת בצה"ל במקום זאת הם ביקשו(ונענו) לא להשתתף בגירוש היו אנשים בודדים בכל רחבי הארץ שסירבו לפקודה ישירה הנערים שגדלו לצבא שמפנה אותם מהבית התגייסו ברובם ונלחמו במלחמות ישראל.
אותה דוגמא אני יכול להביא על אוסלו ויו"ש
אבל אני לא יכול לתת את אותה דוגמא על קפלן ו"אחים לנזק". אנשים שלא קיבלו שום פקודה אמרו שיסרבו מראש בגלל שיח פוליטי?! שלא הרס באופן ישיר את ביתם! ולא נתן באופן ישיר נשק לאויבים שגרים 100 מטר מהם!! הם אשכרה הודיעו לאויבנו שהם לא יהיו שם ביום פקודה! הם הפקירו את אחים שלהם בגלל דעה פוליטית ובגלל מרדף אחרי כוח.
את הדברים העלו אף אחד בציבור הדתי לאומי לא היה עושה לא משנה כמה גרוע המדינה התייחסה עליו ואני לא אומר את זה בעלמה אני מוכיח את זה מהיסטוריה.
שורה תחתונה לכל חינוך יש ספקטרום של תוצאות "נוער שוליים/נושר" מול "נוער מצטיין" וכל מה שבאמצע. הציבור מקבל את הקרדיט ליצירה של שניהם. בטח בציבור החרדי שהנוער המרכזי לא משרת ובטח בציבור החילוני ש"הנוער הסרבן מסיבות מצפון" אמנם לא מרכזי אבל מקבל גב מראשי הציבור החילוני ח"כ אנשי רוח עיתונאים ועוד.
נפגשנו בשעה היעודה, היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע זיהיתי אותה ונופפתי לשלום יורדים
היא קלילה וצעדה בוטח לרגליה סנדלים ברצועות דקות אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל אביב סביבנו מאוד היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור" מצטלבות עיניים והיא מחייכת סקרנית היא מביטה מהורהרת ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה
אנחנו מדברים על החיים "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת אני מחייך ונשכב על גבי ממולל עלה ותולש מן השדרה "לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר" מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה איזו רוח
תספר על עצמך, היא מתרגשת על החיים, איפה גדלת, על הצבא אני בולע רוק ומחייך היא מקשיבה ועיניה טובות רוח מתוקה נושבת
השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה העלייה תלולה והלב קל ורך אני מחזיק לה את התיקים ואת שקית הניילון היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה שנינו מחכים לו שיבוא
הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב מגף אדום כבד ומדים מחוייטים הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו
שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק
הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש" היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי" וגם "יש לך לב טוב" אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו במבט שהיא נושאת אליו בצעד הרחב שלו אני אוהב אותם ושותק קר מאוד
עננת אבק מיתמרת טופר פוצע פרווה עבה שאגה נוראית מחזה מיוסר קילוחי דם על זרועות ניב ננעץ בעומק רעמה לסת מטלטלת גניחה ונהמה רוטטת יש לנו מנצח
אלפא נס אל המרחק מוכה וצולע גיבור חדש עולה אל הבמה רעמתו דבלול ודבק גיבנתו בולטת זנבו שבור עיניו קהות הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים מכה רעם ולביאות זוקפות מבט הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו מערכה
הן יוצאות לצוד הרבה הוא מתבונן בשקט
ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף הן חוזרות עם דם על השפתיים "לא מצאנו טרף"
מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן
כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע זכר אלפא הולך לישון לבד
בחלומו הוא גור ואביו גדול הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק עובר ועובר ועובר הוא מתעורר בבעתה בפרוותו סבוכים קוצים נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות מלקקות דם מהשפתיים
הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?" הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים
מסע של כמה קילומטרים בצהוב סוואנה שמים בוהקים הוא מוצא אותו כמו מלך מלקק פצעים משחר לטרף "יש לך כמה דקות?" יושבים
הוא חוזר מן הגלות רעמתו אין בה דופי הגורים מזנקים על כפותיו החזקות הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות חיכינו לך, ידענו שתשוב הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט זה היה מוזר, חבל שלא היית פה היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש
גיבנת מזדקרת זנב שבור רחוק נהמה צרודה מאוד רעמה דבוקה וקוץ הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
רציתי לומר לעוד מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.
אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת.
כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.
אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים.
מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.
אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.
לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.
אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.
אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.
פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר. בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין.
הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.
ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.
מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.
אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום
אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים
זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).
[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.
. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).
לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...
גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות.
על פי השורה האחרונה בבית האחרון:
"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"
האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר.
בית ראשון:
קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...
"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.
[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]
את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?
אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.
"נכרכת...באדמת ההוא הפלאי" יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.
אז מה יש לנו עד כה?
המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......
אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)
--
הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית.
** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**
** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **
בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)
אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.
אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני.
בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"
חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.
אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה
--
"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו].
אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:
רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.
עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.
לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה.
אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.
"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...
צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים
אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:
לחמף /
גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.
לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף, השתף נדם, הקפל שנמעף אז באה רוח: סתם, להיפלטר והכלל שהתברר נלמס
ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן
ב' - לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל.
את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף.
למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע.
הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד.
כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה. החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני
לא אכפול את דבריו,
החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.
