לא תקראו בו על לידה טבעית ומהירה
לא תקראו בו כמה היולדת נשמעת גיבורה
היריון מס'.. (הפסקתי לספור) לידה קודמת יצאתי בטראומה... לידה מהירה מאוד שלא הספקתי לקחת בה אפידורל. הודעתי לבעלי שאני סוגרת את הבסטה. יש לנו ברוך ה' מספיק ילדים. וכל היריון אצלי קשוח ברמה שאני מושבתת כל השליש הראשון למיטה ומקיאה ואחכ חוסר ברזל, חוסר מצב רוח(דיכאון) חוסר כח, צרבות נוראיות בחילות, קוצר נשימה ועוד ועוד שלא נדע ושלא נדבר על כמות ההפלות שעברתי ועל כל ההורמונים שדוחפים לי עקב זאת.
אבל.........
שמחת תורה תשפ"ד הגיע... והלב שלי נקרע לנוכח כמויות הנרצחים... חיילים נופלים אני גמורה .... אני מודיעה לבעלי שלמרות שעבר הרבה זמן מאז הלידה הקודמת ובהתחשב בזה שאני פחות מ40 אני מחליטה למסור את הנפש ולנסות להביא תינוק לעולם. נשמה יהודית עבור עם ישראל. בעלי מסתכל עלי בעיניים פעורות.. בטוחה? שלא תאשימי אותי אחכ .. אני אומרת לו שלא ידאג וגם ככה אני לא צעירה והסיכוי שאקלט ממש קטן..
מפסיקה עם טבעת הנובהרינג.
חודש עובר עוד חודש. מחזור מאחר. אני מודיעה לבעלי לפני בדיקה שאני כנראה בהיריון. ישר מתחילות החרטות. אוי ואבוי ... מה חשבתי לעצמי?? השתגעתי???
בעלי מרגיע ואומר איזה שטויות. אמרת שאת כבר זקנה את לא בהיריון. אני עושה בדיקת בטא תוצאה: 2567
אני מודיעה לו רשמית. הוא טס איתי לרופא בסיכון שלנו שישר מביא לי זריקות וכדורים כדי שההיריון יחזיק...
אני מתחילה להקיא את חיי... סובלת עוברת עינוי תופת. כל היום במיטה. אמא לא מתפקדת. יש ילדים גדולים שעוזרים. אבא אומר שאמא עם וירוס. מונו. זה יקח כמה חודשים. כל הקאה יסורי תופת. אומרת לעצמי: תגידייי לי התחרפנת לגמרי??? מה עשית לעצמך... כל היום ככה. בחילות הקאות. כל יומיים זריקה. בעלי מנסה שאוכל משהו. אבל הכל יוצא ממני. לאט לאא המצב של ההקאות משתפר.. אבל אני כבר סמרטוט מהלך מכל המצב. מתחילה לצאת לאויר העולם. עושה בדיקות שצריך. כל בדיקה הכל תקין. תודה לה'. אבל בגוף סבל. בחילות וצרבות שלא מפסיקות. מתחילים כאבי תופת באגן ומסביב. אני לא יכולה יותר ללכת הרבה. נהיית ממש סיעודית. אין אוויר. אין ברזל. שולחים לעירוי. מתקדמת ומתקדמת. מגיעה לחודש שמיני סובלת מכאבים נוראיים מטחורים. בוכה בלי סוף זועקת לאלוקים שיגאל אותי. נהיית כבר אדישה. חודש תשיעי... זועקת לה'... שאינני יכולה עוד... אבל רועדת מפחד מהלידה. לא רוצה ללדת מהטראומה של לידה קודמת. שבוע 40 לא רוצה ללדת למרות הסבל הבלתי נסבל. היריון עודף. כל יומיים שלושה א.ס מוניטור. לאט לאט מתחילה לנשום. עושה עיבוד ללידה עם דולה מדהימה. שבוע 41 ועוד לא ילדתי. כולם סביבי מלחיצים. תניחו לי. טוב לי ככה אני מפצירה בפניהם... מגיעה לבית חולים לביקורת שבוע 41 פלוס 5 רוצים לתת זירוז אני אומרת להם חבר'ה אם הכל תקין תחכו עוד יומיים. בסדר נותנים לך יומיים וזהו. באותו לילה... בלוףףףףףףף ירידת מים מטורפת. אני מתחילה לצרות לבעלי. שיציל אותי. אני נכנסת להתקף חרדה. אוי לא. אוי ואבוי ליייי. זה לא קורה שוב. אני לא אספיק אפידורל. בעלי מזמין אמבולנס בגלל לידה קודמת לא לוקח סיכון. מרוב לחץ אני לא מרגישה כלום. אני צורחת כל הנסיעה ומתחננת שיגיעו לבית חולים כי אני עוד שניה יולדת. אני מכירה את עצמי הרי.. הפראמדקית מרגיעה אותי. אני מרגישה שיוצא ממני משהו ענקי. היא בודקת אומרת שזה מים (כמות פסיכית כזאת של מים לא היתה לי מעולם) מגיעים לבית חולים ישר אני בוכה תביאו לי אפידורל אני מתחננת עוד רגע יתחילו הצירי לחץ מ4 אני אקפוץ פה ל10. פתיחה 3.8 המיילדת. מתוקה מרחמת עלי מנסה להרגיע. אני מכניסה אותך לחדר לידה.. בינתיים מביאים לי גז צחוק.. והוא מרגיע אותי ואני מרגישה שלווה מגיע מרדים חרדי ועדין נפש. אני מברכת אותו ואת אמא שלו ואת כל צאצאיו.. הוא עושה לי זריקה מושלמת. אני לא מרגישה אותה בכלל. זהווו. לא מרגישה כלום. לא את הצירים שבקושי גם הרגשתי קודם. אני נירגעת תודה לה' אני אלד בלי כאב. מיילדת חלומית כל הלילה מדברת איתי ואני איתה, מדברות על החיים. אני כמעט היחידה שם במחלקה. בעלי החמוד ישן לו חזק.. בבוקר מגיעה מיילדת אחרת ואני בפתיחה מלאה. יש ירידות בדופק. אני לא נלחצת גם היא לא. ככה זה אצלי קבוע עם אפידורל. היא שמה לי כרית לבסס את העובר טוב יותר. אני לוחצת ולוחצת.. בעלי מתעורר אני נהנית מכל רגע. אני מרגישה הכל ולא כואב לי כלום. אני לוחצת שוב. ושוב ושוב. והוא בחוץץץץץץץ
אומרת למיילדת אחרי שהוא עלי.. שתביא לבעלי את התינוק. הוא אוהב להחזיק אותם גם לקלח אותם אני פחוות..
הלכתי לישון אחלה לידה אמרתי לבעלי. לילה טוב.
תבדוק מה איתו בתינוקיה.
תודו שלידה חלומית ורגועה ללא כאבים 
והתאוששות אותו דבר. ישר קמה על הרגלים בקושי כואב משהו. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
