רווקות זה לחלשים

לא דומה ה5 שנים הראשונות לאח"כ

כל קשר יכול לטלטל

ופתאום אתה לבד,

ובבת אחת ביחד

ושוב חוזר לבדידות

הלב איתכם רווקים אהובים שלי

יכול להיות קושי בעניין הרווקות שצריך להתייחס אליו במלוא הרצינות.

כל אחד והתיק שלו, לא צריך לערבב בין התיקים וגם לא להשוות בניהם. 

הוא תלוי בהקשר ובנסיבות.

כל אחד והקשיים שלו ורמת הערך שהוא מחייב להם. 

זה קשה בכל גיל

הקושי החברתי נוסף בשלב יותר מאוחר.

אבל תחושת הבדידות והחוסר הבסיסי קיימים גם בשלב מוקדם

כנראה זה גם תלוי תרבות ומגזר.

אני לא הרגשתי שום בדידות בגיל 19, להיפך, רק התחלתי להינות מהחיים לאחר סיום התיכון.

רוב האנשים ככה.

עצם הצורך הנפשח בזוגיות קיים באיזור גיל 18. זה שזה לא מתעורר כי התרבות שאנו חיים בא לא מעוררת את הטריגר הזה, אבל אז הוא יכול להתעורר.

כבר חזל אמרו בן שמונה עשרה לחופה. זה מבוסס בעיני על הבנה של נפש האדם. 

הצורך המיני ללא המימד הריגשי קיים גם לפני.

קיים גם לפני צורך ריגשי אבל פחות עומק ומשמעותי מהצורך שנוסף באיזור גיל 18

אבל מזה שבתקופות קודמות היו מתחתנים הרבה לפני 18 אני לומדת שהיה צורך.

גם מה זה משנה איזה צורך. זה צורך שצריך חתונה.

אלא על המשנה.

יכולת להיות גם אם פחות צורך היו מתחתנים. 

צורך כדי למנוע התבוללות מהר..

חחחח, ממש לא צורך רגשי כי חווים בדידות שזה נושא השרשור

מתעורר צורך.

אם מרגישים צורך לפני סימן שהוא קיים לפני.

ואם לא מרגישים צורך נפשי עד גיל 20 אז סימן שלא מרגישים.

אפשר לטעון שהוא קיים בתת־מודע אבל אפשר לומר את זה על כל דבר אפשרי ולמה אם כן לקבוע גיל קבוע?

לגבי תחושת הבדידות לפחות בגילים האלה זה די אינדיבידואלי אני מכיר הרבה בנים ובנות שלא ממש דחוף להם.

אני לא יודע מה התרבות מעוררת או לא מעוררת, במה שונה באופן מהותי הקיום האנושי עכשיו מאשר אז?

המשנה עצמה (בן חמש למקרא כו') נראה שמדברת יותר על הגיל שבו יש מוכנות התפתחותית לשלבים השונים

או מה הדברים המתאימים לכל גיל

לא ש"בן חמש למקרא" אומר שאצל ילדים בני 5 קיים צורך וחוסר נפשי ללמוד מקרא...

אני מניח שמוכנות התפתחותית קשורה לצורך.

הרי באמת אם אני צורך בנפש, היתכן שתהיה מוכנות לאותו עניין?

נניח, לילד בן 10 יש כבר צורך להבין חילוקים של טקסט של המשנה ולא רק לקרוא בצורה ישרה כמו שקורים במקרא. ולבן 15 יש צורך מעבר לכך וכולי וכולי..

זה לא אומר שהם לא צריכים את זה בשביל התפתחותם השכלית / רוחנית כו'

אבל אם לשאול אותם אני חושב שהם יעדיפו שיעור חופשי.

התתפחות הנפש תלויה במה שהנפש מבקשת, מצפה מייחלת. היא מקבל את זה ואז זה מספק אותה.

הילד ברור שהוא ילד. הוא לא מבין איזו נשמה גדולה יש לו, ואיזו נפש יש לו..

בתחילה הדיון היא על צורך מיני או רגשי אלא שהכוונה לרצון, בדומה לתחושת הבדידות שהזכרת בהתחלה.

אפשר לרצות ואפשר לא לרצות. אצל חלק הרצון מתעורר מוקדם אצל חלק מאוחר כו'.

במשנה אנחנו לא מדברים על רצון כי כאמור ילד לאו דווקא רוצה, או מבין למה הוא אמור לרצות.

לכן הצורך, אם להגדיר אותו כך, הוא תת־מודע, צורך רוחני, בכל־מקרה לא משהו שנובע מהמודע / אינטואיציה של האדם, והתכלית שלו איננה שירות הרצון האישי באופן מצומצם.

הצרכים הם לא מנותקים אחד מהשני. לפעמים הצורך הנפשי לא באה לידי ביטוי בצורך ריגשי/פיזי אבל המטרה בסופו של דבר שהצורך העמוק יבוא לידי ביטוי שרבדים שיותר גשמיים.

ואם מדברים על ילד אז ככה גם בסוף אחרי שמכריחים אותו בצורך נכונה הוא מחובר ללימוד ואף רוצה ללמוד. מערכת החינוך לפעמים מדכא את הסקרנות הטבעית של ילדים אבל זה כבר נושא אחר.

אבל באשר למשפט "הצורך הרגשי נובע גם מהצורך הנפשי" => לא תמיד הוא נובע כמו שמוכיחה המציאות

המטרה שהוא ינבע מהצורך הזה. לכן זה קריטי שיש צורך. וקריטי שיש לו ביטוי ריגשי/פיזי וכולי

שלדעתי חז"ל לא מציינים במשנה מתי מתעורר צורך רגשי / תחושת בדידות

אלא שזה אחלה גיל מבחינת בשלות התפתחותית לחופה

עכשיו קלטתי שעליתי על ההודעה הלא־נכונה

קושי זה דבר אינדבדואלי

לאדם מלא קשה לעלות בהרבה מדרגות וגורם להתנשפויות לאדם בריא יכול להיות קל ואפילו מהנה, לאדם בכסא גלגלים זה בלתי אפשרי.

הנתונים משתנים מאדם לאדם. 

מי הסביבה שלו, מה משדרים לו, מה היו החלומות שלו, עם כמה כבר נפגש, כמה כבר נשבר, מתי רוצה להתחתן וכו' אדם שהשאיפה שלו להתחתן בגיל 25 גיל 19 זה לא מזיז לו שרווק ואפילו נחמד לו, אדם שהוא כבר מתחיל להקרא זקן ובין הבודדים הרווקים ולהיות בודד ומחוץ לענינים כמו בחסידויות מסויימות זה קושי גדול ממש. ומתחיל לכרסם יאוש. שצריך ואפשר להכיל ולהבין אותו. 

ברור שקושי בפני עצמו הוא אינדיבידואלי.

השאלה היא רמת הסבירות שלו, ובזה לדעתי יש סקלה. יש את הקצוות שברורים לכל שהם כישלון/הצלחה ויש שטחים אפורים.

לצורך העניין אם לדוגמא אדם קיבל במבחן 99 מתוך 100 והוא חווה מזה כישלון אז ברור שזה קושי שלו ואני לא מכחישה את זה אבל זה מראה על איזושהי הפרעה וזה מה שהתכוונתי קושי לא סביר ולא בריא. אפשר להגיד שהוא חווה קושי כי כל החברים שלו קיבלו 100 והוא לא ואז זה בדיוק כמו שרשמתי לגבי גיל הנישואין שזה תלוי תרבות ומגזר (למרות שגם אם לוקחים את החרדים גיל 19 לא נחשב רווק זקן).

רק ש20 נחשב רווק זקן בהרבה חסידויות. 17 מתארסים 18 מתחתנים. 

אבל זה לא אומר שלא קשה. ופה שאלו מה הכי קשה

ברמה הבסיסית טוב לי עם עצמי והייתי יכול לחיות לבד גם לנצח...

אבל יש איזושהי דקירה קטנה, שאני לא ממש הולך לשום־מקום, תחושה של חוסר־משמעות. אני אחרי לימודים, יחסית מבוסס ברמה מקצועית, ואין לי שאיפות מיוחדות מעבר לכך... תחושה קטנה שמשהו לא במקום שבו הוא אמור להיות.

הייתי בכיף יכול לחיות גם 5 שנים רצוף מבלי להחליף מילה עם אף־אדם, לוּ הייתה לי אפשרות כזאת...

שיש הבדל בין מובטלים לבלתי מועסקים.

מובטל רוצה לעבוד אבל אין לא עבודה מסיבות כאלו ואחרות.

בלתי מועסק זה אדם שאין לו עניין לעבוד כלל. זאת הגדרה שונה. נראה לי שזה שייך גם לרווקות החלוקה הזאת. 

אפשר לדבר על קבוצת אנשים שאין לה עניין בזוגיות, אבל זה נושא אחר פשוט. 

לרעיון של זוגיות, ואני מרגיש שזה בהחלט מקום שאני שואף אליו,

אבל בדידות ממני והלאה.

"אני מרגיש שזה בהחלט מקום שאני שואף אליו,"

למה אתה עכשיו אתה מרגיש שאתה יותר שואף לשם מאשר מקודם? מה עכשיו השתנה? יש לזה קשר מסויים לבדידות או בכלל לא?

אני לא ממש סגור מה בדיוק קרה, כי זה לא שהגעתי לתובנה ספציפית או הארה כלשהי... עשיתי הרבה נבירה וכל־מיני תרגילי מחשבה וזה נראה שזה התניע תהליך תת־מודע אי־שם במעמקי הנוירונים של המוח, קצת כמו אפקט דומינו, קצת כמו המשל בחובת הלבבות עם אותו אחד שניכש את השדה חרש זרע וסידר והצמיחה התרחשה לבד... במונחים של אלכימיה, מצד־אחד התהליך "מותנע" על־ידי האלכימאי, ומצד שני, הוא מתרחש לבד בתוך עצמו, או משהו כזה.

אין לזה קשר לבדידות, כי כאמור, זה לא שיש לי בעיה להיות לבד, או שאני "צריך" נוכחות משותפת. לא התחלתי להרגיש פתאום איזשהו חוסר. אדרבה, לקחתי כמה שבועות שבהם התנתקתי לחלוטין מטלפון, הודעות, מחשב, שום קשר לעולם החיצון, והיה לי ממש נחמד וכיף.

זה יותר מרגיש כאילו חשפתי גן ארכאולוגי עתיק, איזושהי שכבה עתיקה בנפש שנקברה עם הזמן, שמלאה באנרגיות חיוביות, בהקשר הזה.

כי מה שכתבת, לא נשמע כל כך ברור.

"זה יותר מרגיש כאילו חשפתי גן ארכאולוגי עתיק, איזושהי שכבה עתיקה בנפש שנקברה עם הזמן, שמלאה באנרגיות חיוביות, בהקשר הזה."

למה קשורות האנרגיות החיוביות שבה קשר הזה? (לא חייב לענות אם זה אישי או ספציפי מדי) 

במילים יותר אמיתיות ופחות מכובסות אז הקנאה חד משמעי.

אני מבינה את הכוח של הביחד ..

וזה עצוב לפעמים שזה לא ..

אבל זה די מטשטש כי אני נזכרת שאני לא באמת לבד.. תמיד יש אנשים מסביב 

עוד דבר לפעמים יש מפגשים כולם עם זוגות ואני לבד.. וזה שוק לפנים.. וזה נרגע שאני מתזכרת שזה זמני.

וגם זה שהילדים בעבודה לא לוקחים אותי ברצינות כי אני בלי כיסוי ראש

אני אסביר - לקראת נישואין וזוגיות

מאז אותה התקופה אח שלה הקטן התחתן, נולדה לו ילדה ואני רק שמח בשבילם ולא משווה לעצמי בכלל.

אני ממש מרוצה מהחיים שלי עכשיו.

זה לא סותר את הרצון הטבעי ללדת ולראות חברות כבר שם זה טיפה קשה

כל כך מזדהה עם הקטע של הלוקחים ברצינות מצחיק שרוב מי שיצא לי לדבר איתו לעומק מכיר את זה מקרוב, אוטומטית אתה נתפס כמישהו "פחות" ומרגישים את הזלזול הזה

אצל גברים אני חושב שזה יותר קריטי מאצל נשים, כי אצל גבר אם הוא לא נשוי זה כאילו אין לו שום אחריות חי כמו פרזיט אין לי את המילים לתאר את העומק של זה אבל זה עמוק ונכון לצערי.

למשל סתם דוגמא, ילד בן 20 נשוי עם ילד לעומת גבר רווק בן 30..יצא לי לראות לא מעט מקרים מהצד שרואים וגם שומעים את ההבדל ביחס כלפי השניים

שילדות בנות 18 שהתחתנו עם הראשון שלהם נותנות לי עצות בשידוכים בנימה מתנשאת כזאת כאילו יש להן יותר ניסיון ממני רק כי הצליח להם מהר

שאת הכל אתה חווה לבד, וגם מה שאתה משתף מרגיש נקודתי.

אין מישהי שאתה חי את החיים שלה, ושהיא חיה את שלך.

כל השיתוף עם משפחה או חברים הוא במקרה ולא בעצם... 

מתי זה יגמר? מתי אמצא כבר את האחד.

חיה בטוב, אבל בקצת סוג של המתנה, שלא יודעת אפ תסתיים או לא ואם כן מתי.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.