מנשואים טריים

ניכרת הדאגה לאשתך מאוד, ובכל זאת - אתם צריכים ליווי מקיף ליחסים ביניכם. ואם עוד לא מצאתם אז אל תתייאשו

יחסים בין בני זוג לא אמורים להיות אפלטוניים

ולגבי גבר וכו - בעלי מרים את הילדים מתי שבא לו ומתי שבא להם. ככה יוצרים קשר רגשי, באמצעות היענות לצרכים.

אני יודע שיחסים לא אמורים להיות אפלטוניים - אבל כבר השלמנו עם זה...

אשתי לא מצליחה ליהנות עם עצמה אפילו, היא התרשמה מאד מהספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות" - אבל שם זה נגמר.

לא הצליחה להגיע למשהו מעבר לזה... קבענו עם מיכל פרינס כמה פגישות, אבל היא (אשתי) התייאשה אחרי כמה מפגשים כי היא אמרה שהיא מצטטת מהספר.

לדעתי היא מתחמקת מלהתמודד עם זה, אבל זו דעתי האישית בלבד.

וזה כואב שזה ככה

יכול להיות שהיא צריכה משהו מעבר. אבל לדעתי גם אתה.

כי זה לא בריא ההתנהלות הזו. 

תודה רבה!

גם לא נורמטיבי העמדת הפנים כאילו זה נורמטיבי.

בסוף זה מתפוצץ.

גבר סטנדרטי מרים ילדים על הידיים.

האם אתה קשוח כמו גבר סטנדרטי או שמא יש קושי בהבעה ועיבוד רגשות?

נכתב אחרי התבוננות קצרה בכרטיס שלך.

אבל יש לי גם בעיות גב ובעיות עם לתת פינוק לילדים (חושש שהם יגדלו כשהם לא מעריכים את זה).

ייתכן שאני טועה כמובן, ככה אני רואה את העולם.

יש לי בעיות אורטופדיות חמורות מאוד, ואני עד היום מרימה את בת ה5.5 שלי לפעמים. לא נגרם שום נזק ב"ה

לא חייב להרים בעמידה. אפשר להרים עליך כשאתה יושב על ספה. זה פתרון טכני. אבל ככל הנראה פה לא הבעיה

ברגע שאתה יוצא מנק הנחה שהבעת אהבה כלפי ילדים נתפס כמשהו לא מוערך, וכפינוק, אתה מבטל חלק מאוד מאוד חשוב ובסיסי בגדילה הרגשית שלהם.

כשאני יושב - ברור שהם עליי... אני לוקח אותם אליי ומחבק/מדגדג על הזמן...

סליחה אם לא הייתי מובן.

אז מבחינתה כדי לזרז תהליכים, אם הם מסרבים להתקדם בלי שהיא מרימה אותם (ו90% מהפעמים זה ככה) - אז היא מרימה.

כשהם איתי, אני מבחינתי מחכה להם ומחבק אותם ויושב איתם על המדרכה ולא מרים אותם.

לה זה מפריע כי היא כבר רוצה להגיע הביתה.

זה בערך.

אשתך רוצה להגיע הביתה. אם יעזור לה שתרים אותם, מה הבעיה בעצם..?

האורטופדי?

קחו עגלה ותרים לעגלה ותתקדמו

בין אם זה כי חזרנו מהגן או כי זה שבת והעגלה במקום רחוק וכו'.

מפריע לי העניין האורתופדי (בקטנה) והעניין של הפינוק (בגדולה).

אני מאד מעודד ילדים לעצמאיות ובאמת כשהם איתי הם די בוגרים (לא מתכוון להתנשא חלילה, אבל אני מתאר את המצב).

בשביל שלום בית ובגלל שקשה לה להרים - אז אני כן ארים.

בשגרה - אני לגמרי נגד מהסיבות שרשמתי.

כמובן שלא חייבים להסכים איתי (אפילו אשמח לשמוע למה זה לא נכון לדעתכם כדי לתקן את דרכיי).

אפשר גם לקרוא לזה לבחור ת'מלחמות

אם לא להרים יגרום לאשתך לכעוס עליך, ולהרים יגרום לך לוותר על עקרון שהוא חשוב בעיניך, מה עדיף?

יצכן שבעיניך עדיף להילחם עלמהעקרון,אבל אתה מפספס את זה שאתה מפסיד את אשתך ככה

יש עוד פתרונות למצב הזה

כמו שאשתך תתקדם ואתם תגיעו אחרכך

ואפשר

שתדאגו תמיד לעגלה אתכם

שתצאו פחות החוצה, או שרק אתה תיקח. הכל מתוך יציאה מנק הנחה ואמירה שאשתך חשובה לך מאוד ואתה לא רוצה לצער אותה.

צריך לצאת מאזור הנוחות כדי ליצור קשר רגשי ולוותר

הרבה קונפליקטים אפשר לעקוף. להילחם ראש בראש בדעה מנוגדת זה פתח להרבה בעיות

קראתי את התגובה ואני מבין שיש כאן פער בשיחה.

אם אשתי תבקש ממני להרים, אני ארים אותם. בעיקר עכשיו.

אם היא תבקש ממני בשגרה להרים, אני אעשה את זה פעם-פעמיים. זה מרגיש לי לא נכון לעשות את זה באופן קבוע. (כמובן צריך לדבר על זה. ניסינו גם והבנו שכל אחד ינהג כמנהגו).

אם אני לבד - אני מתנהל כמו שאני רואה לנכון.

אני מסיק מהשיחה שאנחנו מדברים על האם יותר חשוב אשתי או העקרון של להרים.

אני כמובן מסכים שאשתי חשובה יותר מהכל.

*עם זאת* אני לא מסכים שזה פתרון תמידי. אם מדובר במשהו *עקרוני* אצלי - אני לא חושב שהפתרון זה להגיד "טוב, אשתי יותר חשובה אז צריך לעשות מה שהיא אומרת".

בכל מקרה - זה לא קשור כל כך לנושא כרגע...

אבל תודה על התגובה וההתייחסות כמובן =]

לעקרונות שלך

זה בסדר שיש גישה הורית שונה להתנהלות מול ילדים. אבל כשאתם יחד איתם, נשמע שאתה באמת נענה לה

"דכאון" זאת מילה שמתארת סקאלה גדולה מאוד.

טבעי שיהיה לה צער גדול מאוד מזוגיות כזאת ותסכול עמוק.

פחות נשמע לי הגיוני ונורמטיבי להתיחס למצב הזוגי שלכם כנורמטיבי.

היא מבואסת כל פעם שאתם לבד בבית, אתם ביחסים אפלטונים, יש לך בעיה בהבעת רגשות ופינוק.

נשמע מאוד מתסכל.

אין לי מושג מה זו זוגיות סטנדרטית עם יחסים. 

רק שומע שאומרים שזה נורמטיבי שיש יחסים, אבל אנחנו לא מצליחים להבין מה החסך בזה.

הלכנו להרבה אנשי מקצוע כשאנחנו בעצמנו לא מבינים מה חסר לנו (לא ניסוח הכי מדויק, אבל אני מקווה שהבהרתי את הנקודה).

הייתי מקבל לגמרי את הטענות שלך אם זה היה ככה כבר כמה שנים.

זה התחיל להיות ברמה כזו רק מלפני כמה חודשים ותוך כדי ההריון.

התסכול שהיא מספרת עליו (אלא אם יש עוד משהו והיא לא משתפת) זה מההריון בעיקר.

ההתנהלות הלא בריאה שלכם נותנת איתותים, תמרורי אזהרה.

תשים לב.

כמו אדם שחסר לו ויטמין קריטי והוא לא מתיחס ולא שם לב, מתעלם מדחיק, אבל הגוף מאותת יותר ויותר ואז עוד יותר עד שאין ברירה אלא להתיחס.

ועדיף מוקדם ממאוחר.

אתה מבין שמשהו לא נורמטיבי, לא סטנדרטי,

אתה מבין שמשהו חסר אבל לא מבין מה חסר.

לא חושבת שכמה מילים פה בפורום יסבירו לך תהום כל כך גדולה.

מקווה שתמצאו טיפול שיעזור לכם להבין ולטפל.

להבדיל לגמרי - אני מרגיש כמו יהודי באירופה שקורא את האזהרות הספרותיות של עגנון וטשרניחובסקי.

נכון, המצב לא תקין.

אבל מה עושים מכאן? לאן פונים? 

לשאול רב שיסביר לי טכנית למה זה דבר חשוב? 

אשתי מסרבת ללכת לטיפול עם גברים.

כרגע התגובות שקיבלתי הן: 

"זה מראה לאישה שאתה אוהב אותה" (אבל אם היא לא רוצה? הרי לשכנע אותה שזה לטובתה מרגיש לי הכי גרוע...)

"אתה מחויב במצוות עונה - החובה היא עליך " (ואם היא לא רוצה?)

"גבר שלא מקיים יחסים עם אשתו בסוף יחפש את זה בחוץ אצל אחרים" (מפחיד לגמרי... אבל מה לעשות? לספר לה את זה? זה רק יכניס אותה ללחץ ויגרום לה עוד יותר להרגיש רע מהענין)

שאתה צריך טיפול אישי

והיא צריכה טיפול אישי

ואחרי שכל אחד יעבור מסע לבד תוכלו ללכת לטיפול זוגי

אתה פונה לפורום עם מצבים ושאלות וזה מראה כמה המשפחה והזוגיות חשובים לך, כמה אשתך חשובה לך וזה באמת מקסים

רואים שיש לך לב טוב.

אבל זה לא מצב לשאלה בפורום,

זה לא מצב לשאול רב,

זה לא מצב לפיצה או לכל פלסטר אחר.

זה מצב לטיפול אישי.

אם אשתך מסרבת לטיפול אישי, תלך אתה.

יש לך מצב לא תקין בנישואים, במשפחה, עם עצמך, עם אשתך. לך יש.

תהיה גיבור

נשמע כמו תוצאה של קבלת החלטות מוטעית.

נשמע על פניו שיש לכם בעיה זוגית שאתם פותרים ע"י להביא עוד ילדים

(אולי בתת מודע כדי שיעסיקו אתכם וישכיחו את הבעיה המקורית)

נשמע שטוב לה עם החברות והטיול חיזק אצלה את התחושה שלא טוב לה איתך ואת הפער שהיא מחזיקה ביומיום.

החיים הציבו לה מראה. הייתי רואה בזה הזדמנות לתקן דברים מהשורש ולהפסיק לברוח מזה. כי בסוף הבית הוא העוגן הכי חשוב שיכול להיות לנו בחיים.

נשמע שהכיוון הוא טיפול זוגי קודם כל. אפשר גם הדרכת הורים, אבל אם המחלוקת היא רק סביב אם להרים ילד או לא, כנראה לא זה מה שיתן לכם את המענה, אלא איך מתמודדים עם פערים בגישות מול הילדים.

אגב, גם אם הייתם בטיפול זוגי בעבר, אולי לא הייתם במקום כמו היום שהקושי להיות ביחד כבר נוכח. אולי הצלחתם לדלג על הקושי ולכן הטיפול לא היה אפקטיבי כי לא הייתה המוטיבציה לשנות. (רק מעלה השערה)

אגב לא יודעת למה אתה חושב שלהיות גבר זה אומר להיות קשוח, העולם כבר לא שם מזמן.

יש הרבה גישות בהורות, אבל הם לא קשורות למגדר. זה בסדר שיש חילוקי דעות וגישות שונות בהורות אבל כדאי שתבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה וההשלכות של הבחירות שלך ולא סתם כי "אני גבר".

בהצלחה

יש בעיה בזוגיות שלמדנו לחיות איתה, זה נכון - אבל היא לא נפתרת בהבאת ילדים, זה בלי קשר פשוט.

אני פשוט בעד להביא ילדים כל עוד אנחנו צעירים וזה לא פוגע בנו נפשית מרוב עומס (שייתכן שאשתי הגיעה לשלב הזה).

לגבי הקטע שלא טוב לה איתי - לא נראה לי. היה לנו טוב, היינו יוצאים אחת לשבוע, היא הייתה גם מקפידה על זה.

היום אני מציע לה כל פעם - אני נתקל בכתף קרה.

היינו בטיפול זוגי בעבר (בתחילת החתונה בלי קשר - פשוט המליצו) - לא ראינו איזו תועלת יתרה מכך.

ננסה באמת ללכת למשהו דומה, בלי נדר.

תודה!

וגם בזוגיות מושלמת עם הזמן נעשים שינויים, מה שהתאים אתמול לא בהכרח יתאים מחר,

וזה לא בגלל שמישהו עשה משהו.

זה המצב. אנחנו בני אדם ומדתנים עם הזמן.

ולכן כשמשהו משתנה צריך לבדוק איך נכון להתמודד עם זה.

יש כל מיני טריגרים לעשות חושבים ויכול להיות שהטיול הזה גרם לה למחשבות בנושא.

יכול להיות שזה קשור אליך, ויכול להיות שחוסר שביעות רצון יוצאת "עליך"

בכל מקרה זה דברים לפתור בטיפול זוגי.

אם גם מחוץ לבית היא הייתה כבויה ולא מוצאת עניין בכלום, אז הנה כדאי לבחון טיפול רק בשבילה אבל זה לא המצב.

וחוץ מזה שהעומס שאתה מתאר יכול להפיל את הנשים החזקות ביותר שהכל היה מושלם לפני כן. היא באמת בעומס גדול.

היא מאשימה אותך בהריון הזה וגם אתה כותב שזאת הגישה שלך, השאלה מה היא רצתה לפני ההריון וכמה היה לה מקום בזוגיות להביע את הספקות שלה.

אולי היא סתם זורקת את האשמה עליך כי נוח לה.

אבל שוב, כל הדברים האלה צריך ללבן לעומק עם בעל מקצוע ולא סתם כשיחה.

אם טיפול זוגי לא מקדם בכלל, אז כן כדאי לשקול לקחת לה טיפול רגשי (יש מלא סוגים) כי זה לבד טריגר לפתח דיכאון אחרי לידה.

וכן כדאי שתהיה מוכן לקחת על עצמך הרבה יותר עם הילדים והבית והתינוק החדש גם, כדי להקל עליה ולמנוע החרפה של המצב בשנה הקרובה עד שעברו את זה.

אשתך מתוסכלת מההריון הזה. ונשמע שגם מכל היחסים הזוגיים שלכם, קשה לה.

אתה לא מכיל את זה, לא נותן לזה מקום ומכחיש את זה, ובמקום כל זה עוד קובע עליה אבחנה פסיכיאטרית של דיכאון...

איזה איש מקצוע?

זה רלוונטי ללכת בלעדיה?

קודם כל תיקח חלק ואחריות על הצד שלך בסיפור.

כי אתה מציג את זה כאילו היא בעייתית ואתה מושלם ואפילו מפרגן.

זה יותר מקצת מבהיר את התמונה למה רע לה.

לא הבנתי את הבעייתיות ולא הבנתי למה ישר לתקוף.

כבר אמרתי מה היא מציגה ושאני לא מסכים עם זה.

אני אכן בעל מפרגן ומשתדל לפרגן (טכנית), אני חושב שהרבה בעלים שנמצאים סביבי מתנהלים ככה.

אם יש בעייה קונקרטית שאפשר לשים עליה את האצבע - אשמח לשמוע.

אני אשמח לקחת אחריות על הצד שלי בסיפור - אני פשוט באמת לא יודע מה האחריות שלי שאני מפר אותה. באמת.

וזה *בדיוק* הסיבה למה כדאי שתפנה לטיפול אם תרצה באמת לשנות משהו.

שאתה לא מבין מה אתה צריך לשנות.

היא אומרת לך מה מפריע לה, ואתה מקטין/מבטל/מכחיש.

תסבירי לי בבקשה.

אם לא מתאים לך לשמוע פשוט תדלג..

יחסים אפלטוניים בין בני זוג יוצרים חסך, לשני הצדדים. ברמה הכי בסיסית אישה אמורה להרגיש אהובה ומחוזרת, להרגיש שבעלה אוהב אותה, לא רק שיש ביניהם יחסי חברות. אם היחסים הם חבריים בגדול ולא מעבר, הגיוני מאוד שעם חברות יהיה לה טוב יותר. שווה להתאמץ ולעבוד על המקום הזוגי. להתחיל בחוויות כפיות ביחד, ולראות איך מעמיקים את הקשר. אפשר גם ללמוד את זה.

מעבר לזה, נשמע שההריון נפשית לא פשוט לה. תנודות הורמונליות בהחלט יכולות להשפיע על מצבי רוח. הריונות צפופים הם דבר לא פשוט בכלל, גם ברמה הטכנית אבל גם ברמה הנפשית. לפני טיפול פסיכולוגי כדאי לנסות לפנק, לראות מה יכול לשמח אותה, מה יכול להקל עליה. אחרי הלידה יש יותר אפשרות להתחלק בטיפול בתינוק, בהריון אין לך דרך להקל עליה לא מבחינת ההורמונים שבאמת יכולים לשבש ולא מבחינת תופעות לוואי, עייפות או חולשה. מה שאתה יכול לעשות זה לפרגן ולהרים לה על הילדים שהיא מביאה לכם, לפנק, ולראות איפה אפשר להקל עליה.

מאמינה שאני לא רואה את כל התמונה, ניסיתי לכתוב נקודות שיעזרו לך קצת להבין את מה אולי היא חווה, יכול להיות שזה לא זה, מוזמן לדלג הלאה.

קראתי והשכלתי.

תודה רבה! =]

נשוי היא לא בסדר.

אז מה הטעם שאני אסביר לך דברים שאתב לא רוצה להבין?

ומקריאה של שרשורים קודמים שלו בפורום אחר פה בערוץ, הוא פשוט הרים ידיים מלנסות כי אשתו לא מצליחה לרצות יחסים שלא בהקשר של הריון ולא נהנית מהם

והם גם ניסו כמה טיפולים אצל אנשי מקצוע

אז זה לא שהוא לא בהכרח מבין, הוא חי את הרע במיעוטו לדעתי ומצליח לראות בזה טחב ביחס למה שאידאלי

כי אני קוראת פה תמונה הרבה יותר גדולה, והיא לא יפה.

זה נראה שהוא לא רוצה להבין. זה מאוד ברור מה קורה פה, ולכתוב יפה "אני לא מבין- תסבירי לי" זה דרך יפה לצאת ה"בסדר" כי גם כשהם לא בסדר הם פשוט "לא הבינו".

מאוד ברור מה מפריע לה, היא גם אומרת לו את זה.

מה הטעם שלו לשאול בפורום אישה זרה? שישאל את אשתו או ילך לטיפול אם הוא באמת רוצה שיהיה טוב

אבל זה קושי של שניהם וזה ממש מתחילת הנישואין.

ברור ששניהם צריכים טיפול עמוק. כבר כתבתי.. מקרה מסובך

לרוב כשיש צד שעסוק בלהוציא את עצמו סבבה, ו*מסרב* להבין את הצד השני- הוא הבעיה.

תשימי לב איך אפילו את בעית היחסים הוא שם עליה.

גבר סבלני וקשוב, אכפתי, יביא את אשתו למיטה, גם אם רק לאהבה פיזית בלי יחסים מלאים.

אני מתכווצת רק מלקרוא איך הוא מתאר שהיא לא מצליחה שיהיה לה חשק.

במקרה כזה- טיפול זוגי יכול לעשות יותר נזק מתועלת בשבילה.

הוא לא שם.

הוא לא במקום לתקן, אולי לתקן אותה שתתאים לו.

רוב האנשים שבאים לטיפול זוגי באים בשביל לתקן את הבן זוג ולא מסתכלים פנימה על עצמם. הרבה פעמים הם מסרבים להסתכל פנימה.

זאת אחת הסיבות שעדיף שכל אחד מהם ילך לטיפול אישי.

במיוחד במקרים מורכבים.

מציגים את הצד שלהם,

אבל לא מסרבים לראות עוד צד.

אבל להניח שבבעיה כזו הגבר ״אשם״ זה ממש בעייתי

מכירה גבר מדהים שהתגרש אחרי שנים של סבל בנישואים מאישה שלא רצתה יחסים ולא הסכימה לטפל בעצמה.. והוא מצידו עשה הכל.

(כיום נשוי באושר רב בפעם שניה)

אף פעם אי אפשר להסיק מקריאה בפורום על תמונה השלמה

בטוח יש כאן סבל גדול של שני צדדים. ברור שצריך טיפול.

לא חושבת שאפשר לשפוט מי אשם או מי לא עשה מספיק

זה עניין של אי לקיחת אחריות.

ואני מדברת מידע מקצועי בנושא, לא מהבטן שלי.

עכשיו תקפת אותי. ישירות. אופס-

אני מבינה את הכעס שלך (הדי מוצדק) על ההתנסחות שלי וגם את התגובה שלך.

תסתכלי, תקפת אותי- כי הרגשת שאני פוגעת בו- במטרה להגן עליו מהניסוחים שלי.

אני קצת עשיתי אותו דבר, תקפתי אותו כי הרגשתי שהוא פוגע באשתו במטרה להגן עליה.

ממש רציתי לנער אותו. אולי הגזמתי והדרך שהבאתי את זה שנויה במחלוקת פה(ואם כן- מחילה. אבל אמן ילך לטיפול. אמן) .

בכל מקרה- הכוונות שלי לא היו רעות תהיי בטוחה.

ו... תודה  

לא יודע אם כולן תראינה את ההודעה.

א. נכון, אני לא יודע איך נראים יחסים שהם כוללים יחסי אישות. אין לי מושג. לא חוויתי דברים כאלה.

אבל חשוב לזכור שגם אשתי לא חוותה דבר כזה. *שנינו* לא יודעים מה אנחנו מפסידים וזה מה שמקשה עלינו בכל הטיפולים הזוגיים.

אנחנו הולכים, נלחמים בזה יחד ובסוף אנחנו שנינו לא מבינים על מה. מה מחכה לנו בסוף התהליך? זוגיות יותר טובה? זה מה שאומרים... אבל איך היא באה לידי ביטוי?

תוסיפי לזה שעות על גבי שעות של טיפולים דרך סקסולוגיות, יוצעים זוגיים וכו'. שפיכת כסף על משהו שאנחנו לא רואים בו הצלחה ונקודת האור היחידה שהצלחנו לראות הייתה בספר של מיכל פרינס (מאז לא יותר מדי ראיתי שינוי).

ב. אני לרגע (לפחות מקווה) לא טענתי שאשתי אשמה בכל דבר ושאני צדיק תמים. הרבה פעמים פניתי לפורום אחר בתקווה שיסבירו לי מה עובר עליה.

היו כאלה שצקצקו וישר ירדו עליי, למדתי להתעלם מהם. זה לא עזר לי ולמזלי זה גם לא השפיע עליי לרעה.

אבל היו את הצדיקים (צדיקות יותר) שענו לעניין, הסבירו לי בצורה אובייקטיבית לכאורה מה עובר עליה והשתדלתי להסתכל על זה אחרת.

פה ספציפית אני נפגעתי מאשתי... אני משקיע, נותן את הנשמה וזו התגובה שלה.

אז אין בעיה, אני אשמח כמובן לשמוע ולהבין את הצד השני - אבל כן, גם דיברתי מהצד הפגוע שלי.

ג. ברור לי שעובר על אשתי משהו, ברור לי שמדובר במשהו שהיה עוד לפני הנישואין שעוד לא נפתר לה. אני יודע שזה משהו גם שחייבים לפתור כדי שיחסי אישות יתקיימו.

זה לא אומר שאין לי בעיות. אני אשמח כמובן לפתור אותן (לא יודע איך... טיפולים אישיים הלכתי כבר הרבה ולא ראיתי יותר מדי ישועות מזה לצערי).

ערב טוב לכולם ובהצלחה עם סיום המלחמה.

ובאופן כללי - אם יש לך (או לכל אחת אחרת) הערה על ניסוח של הודעות - מוזמנת לדווח לנו.

כל שרשור שלו זועק.

גם הוא בעצמו לא מבין את החשיבות של היחסים,

ויש שם עוד לא מעט עניינים.

בנוסף, הוא משליך את המצב על אשתו כי היא לא מצליחה להנות.

הם ניסו טיפולים ולא התמידו. זה לא מצב לפגישת היכרות או לראות קורס אונליין של מיכל פרינס.

ובכלל הם הולכים על טיפול זוגי וזה מצב של טיפול אישי. 

את האפשרויות של הטיפול

כמו שכתבו כאן - זה לא עניין של פתרון לדיכאון שלה. זה סיפור זוגי שלם מורכב, שצריך לרדת לשורש כדי להבין איך לשנות ולתקן את המצב.

וזה באמת לא נשמע שזה רק שינוי שהיא צריכה לעשות. נשמע שלך גם יש עבודה מצידך. וכדי לתקן צריך להכיר קודם בצורך לתקן.

ממליצה מאוד לפנות לאיש/אשת מקצוע, בראש פתוח באמת. להיות מוכן לקבל נקודת מבט חיצונית שתזהה ותכוון לטיפול המתאים, ומתוך רצון אמיתי לעשות מאמץ ולשנות את המצב.

אולי@נגמרו לי השמות יכולה להיות כתובת מתאימה (מכירה אותה מהפורום, וגם מהמלצות של כמה ממשתתפי הפורום שהיו אצלה בטיפול).

המון הצלחה לפותח ב"ה 🙏

קודם כל רוצה להעלות את העניין שהרגשתי שקצת זולזל בשרשור והוא שייתכן שהיא אכן בדיכאון. ייתכן מאוד שבגלל חיי הנישואים ולא בגלל ההיריון, אבל גם אם יש סיבה טובה להיות בדיכאון עדיין חשוב מאוד לטפל *גם* בדיכאון עצמו כי זה פיקוח נפש.

שנית, חושבת שאם אתה אוהב אותה ורוצה להישאר איתה, חייב חייב טיפול זוגי. כמו שאמרו חכמות ממני לפניי - זה שאולי זה התאים לה בעבר, לא אומר שכך גם כיום.

אנסה לקרוא גם בשרשורים אחרים שלך כדי להבין את הסיטואציה יותר, אבל נשמע שכדאי טיפול פרטני במקביל לטיפול הזוגי. לך - להבין את חשיבות הזוגיות כזוגיות על כל הכלול בה, ולא רק חברות טובה עם ילדים משותפים. לה - להבין גם היא מה מפריע לה, מה חשוב לה וכו’. וכמובן טיפול זוגי כי לא יעזור שכל אחד יבין לבד, צריך למצוא את הדרך המשותפת.

לגבי פינוק לילדים - יש המון המון דרכים לפנק ילדים. אני לא רואה מגע אנושי מההורים בתור פינוק. וגם אם זורמת איתך שלהרים זה פינוק ומעכב עצמאות - הרבה זמן משחק משותף יחד, מילים טובות של אהבה והערכה, הבעת אהבה גם במגע של חיבוקים ונשיקות, הקראת סיפור לפני השינה… יש ככ הרבה דרכים להיות אבא חם ולא ״מפנק״, וכל אלה לא מונעים את הסמכות ההורית שודאי כדאי שתהיה לך. כלומר, אפשר להיות האבא הכי כייפי וחם בעולם, ובו זמנית שהילדים יעשו דברים כשאתה דורש. חבל שיזכרו אותך כקשוח ומפחיד… 

בגדול העניין די נפתר... (אם אפשר לקרוא לזה ככה).

קניתי לה פיצה מפונפנת ביום חמישי ומאז היא ממש בסדר איתי.

אמרתי לה שאני לא מצליח להבין מה קרה, היא טענה שזה בגלל שהיא ראתה דרך הפיצה שאני מבין שקשה לה.

שאלתי אותה אם היא לא ראתה את זה קודם לכן והיא טענה שלא.

לא יודע מה קרה כאן... העיקר שהסתדר בסוף (בינתיים).

לגבי הפינוק - אני מבין, אני מאד מחבק אותם ומקריא סיפורים וכו'.

ספציפית לגבי ענייני פינוקים אני פחות בקטע.

עכשיו יש לנו עניין אחר שאני לא חושב שצריך להיות תפריט במסעדה ולתת להם מה שהם רוצים... אני בעד לתת להם אוכל ולהגיד להם שזה מה יש.

אבל על זה אני יותר מוכן להתפשר האמת  

אני חושבת שהדבר הכי טוב הוא שאתה תלך לטיפול אישי עבורך.

אני חושבת שגם אשתך צריכה טיפול אישי, אבל אתה פתחת את בשרשור ולכן אני כותבת אליך.

בניגוד לתגובות קודמות, אני לא חושבת שיש כאן עניין של "אשמה". אני לא חושבת שיש מה לכעוס עליך.

אבל אני כן חושבת (וגם לאור שרשורים קודמים), שעוד לפני הדינמיקה בינך לבין אשתך, יש אצלך תפיסות מסויימות שאולי מקבעות התנהגות או צורת פעולה.

זה לא רע כשלעצמו, אבל כן כדאי להבין שבסקלה של הבעת רגשות מול רציונליזציה אתה כנראה נמצא בקצה הצד הרציונאלי. יש לחשיבה שכלית יתרונות, אבל כשהיא מגיעה בצורה כל כך טוטאלית אני חושבת שגם אם זה לא מפריע לך, זה יכול להקשות על דינמיקה זוגית ועל היכולת לחיות בתוך משפחה, זוג או קהילה.

ובאמת, זה לא עניין של אשמה. השרשורים והמקרים שאתה מתאר לא מעלים תחושת כעס בעיניי, אלא דווקא מצוקה גדולה (שאני לא בטוחה שאתה / אתם מצליחים לרדת לשורש העניין ולדעת שיש דרכים אחרות, של הנאה וחיבה ואהבה, והן לא נדירות).

אז דווקא מתוך אכפתיות אני כותבת, תמצא דרך לעזור לעצמך קודם כל. הלוואי שתצליחו למצוא את הדרך שלכם. אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה, אבל לא חייבים להשלים עם אדישות כדרך חיים

כתבת מעולה בעיניי.

אני הלכתי כמה פעמים לטיפול ובכל פעם הרגשתי תוך כדי שזה לא מתקדם לשום מקום... אמרה לי אחת מהפסיכולוגיות שיכול להיות שזה קשור אחד לשני.

אני פשוט לא יודע כבר איך ולאן ללכת.

אבל לוקח לתשומת לבי כמובן.

תודה רבה!

גם אני הייתי בדכאון בהריון והתחרטתי עליו והמצב הזוגי היה גם על הפנים. חד משמעית שייכתי את התחושות שלי לקשר הרעוע עם בעלי אבל רק בדיעבד אני יכולנ לומר זאת בצורה מובהקת

אחרי הלידה משהו השתחרר מאוד , גם איך שהוא היה איתי אחרי הלידה וגם התקשורת ביננו, וגם אני לקחתי דברים יותר בפרופורציה

לא יודעת אם יהיה כך גם אצלכם אבל אם זה עוזר לדעת שאולי זה כן.

אבל בכל מקרה זה בסוף נגמר...

קניתי לה פיצה מפונפנת ביום חמישי ומאז היא ממש בסדר איתי.

אמרתי לה שאני לא מצליח להבין מה קרה, היא טענה שזה בגלל שהיא ראתה דרך הפיצה שאני מבין שקשה לה.

שאלתי אותה אם היא לא ראתה את זה קודם לכן והיא טענה שלא.

לא יודע מה קרה כאן... העיקר שהסתדר בסוף.

חושבת שהרבה פערים יושבים בסוף על הצורך של אדם שיראו אותו.

אנשים מחפשים הבנה להזדהות לקושי שלהם, גם אם לא פתרון.

אז זה שקנית לה פיצה כשהיא הייתה מבואסת, נתן לה תחושה שאתה רואה אותה. שאתה שם לב אליה. ואולי זה משהו שחסר לה ביום יום

אז אל תשאיר את מה שקרה כאן עם המשפט "העיקר שהסתדר בסוף". 

אשתך היא לא מכשיר חשמלי, שבו יש כלל של 'אם זה עובד אל תיגע'. 

היא אמרה לך במפורש שהיא לא הרגישה שאתה מבין את הקושי שלה. תנצל את זה שעכשיו אתם בטוב ותשאל אותה מה היה לה קשה כל כך. מה יגרום לה להרגיש שאתה רואה אותה.

תנסה ללמוד להכיר אותה לעומק. 

נשמע שרצית רק "לתקן את הבעיה", ועכשיו אחרי שלכאורה אין בעיה- אז הכל בסדר.

אבל רוב הנשים לא רוצות ש"יתקנו" אותן.

אז אם אתה רוצה באמת להתקדם ולחיות בזוגיות טובה- תנשום עמוק, ותעיז להקשיב לכאב של אשתך.

מתנה לעולם לא תהיה פיצוי על היעדר תחושת הקשבה, אכפתיות ואהבה.

אולי זה יכול להיות פלסטר כדי לא להיתקע במריבה ספציפית אבל לא פתרון אמיתי.

היא אמרה לגמרי מה שאת אמרת - שהיא הרגישה שאני רואה אותה ואת הקושי שלה ומנסה לסייע לה.

מה שלא הסתדר לי ושאלתי אותה - זה מה פתאום רק מהפיצה היא רואה שאני קשוב לקושי שלה, הרי אני כל הזמן שואל אותה מה איתה ואם היא בסדר ושתיתן לי הוראות מדויקות מה לעשות.

התשובה שלה הייתה קצת חמקמקה של "לא ראיתי לפני" - אבל זה כנראה יותר הבנת דבר מתוך דבר ולא באמת שלא עשיתי את הדבר הנכון טכנית.

אתן לך דוגמה די טריה..

לאחרונה היה איזה משהו שהיה לי קשה בקשר בינינו

הסתובבתי עם פרצוף חמוץ בבית, הייתי בלי כוח לעשות ובלי מצב רוח לכלום.

באיזשהו שלב יצאתי לסלון ובעלי שאל אותי אם יש משהו שאני רוצה להגיד לו.

תכלס התשובה הישירה הייתה לא.

כי לא רציתי להגיד לו כלום. אין כאן מסר שרציתי להעביר לו. רציתי שהוא יתעניין בי ובמה שקורה לי, שישאל למה אני עצובה, שיראה שרע לי..

אחרי עוד כמה דקות שנמלכתי בדעתי הבנתי שזה היה האופן שלו להתעניין בי ובשלומי, ואמנם זה לא היה באופן שאני ציפיתי לו, אבל אני יכולה לתרגם את השאלה הזאת לשאלה של אכפתיות והתעניינות. ואז התיישבתי לידו. הוא הציע שנצא החוצה לסיבוב- זה ממש שימח אותי כי הרגיש לי שזה לא על הדרך רק כדי לשמוע מה יש לי להגיד ולסמן וי אלא פינוי של זמן ומרחב בנפש והתעניינות כנה בשלומי - כמו שתרגמתי את ההזמנה שלו. ומשם הדיבור דובר והדברים נפתרו..

אבל זה דבר שרכשתי לעצמי עם השנים בדרך של עבודה עצמית והבנה איך הוא חושב ומדבר ואיך אני... ממש רואה את עצמי שנה שנתיים אחורה אומרת לו שלא רוצה לדבר ונשארת שם בתחושות הרעות.

אולי היא מחכה למתנה, למכתב הערכה, למילה טובה (צריך הרבה כשנמצאים בדאון..), לא לשאול אותה שכלית מה מפריע לה, אלא איך את מרגישה? ולחפור קצת ברגשות שלה בלי להיבהל מזה..?

באמת לא יודעת איך שאלת אבל אולי זה יכול לפתוח לך משהו בחשיבה...

אצלי לפעמים אם בעלי יבקש 'הוראות מדויקות מה לעשות' - זה יעצבן אותי ולא יעזור לי בכלל.

כי זה לא עניין של בעיה טכנית שצריכה פתרון.

אם היא היתה צריכה רק עזרה טכנית, אז הוראות מדויקות זה באמת משהו שיכול לאפשר לך לעזור בצורה מדויקת לפי הצורך שלה.

אבל כשהיא צריכה תמיכה רגשית, כשהיא רוצה שתראה אותה ואת הקושי שלה, זה לא משהו שהיא רוצה ש'תבצע לפי הוראות מדויקות שלה'.

כי איזה הוראות בכלל היא יכולה להגיד לך? 'תחבק אותי, ותגיד לי שאתה אוהב אותי ומעריך אותי על מה שאני עוברת בהריון הזה'? ואם תעשה את זה אחרי שהיא תתן את ההוראות האלו זה באמת יעזור לה, או ירגיש קצת מעושה ולא אמיתי?

תמיכה רגשית זה משהו שלא יכול לבוא לפי הוראות מדויקות. היא צריכה להרגיש שהלב שלך איתה. וזה לא משהו שאפשר לחקות על ידי פעולות חיצוניות.

יכול להיות שהלב שלך באמת איתה, ואתה רק לא מוצא את המילים המדויקות שיגיעו ללב שלה. ואז יש פה גם מקום ללימוד זוגי. ואתה יכול גם לשתף אותה בזה - להגיד לה כמה אתה מאוד רוצה שהיא תרגיש כמה אתה איתה, אבל מרגיש שהדרך שאתה מבטא את זה לא מספיק עוזרת לה, אז אולי היא יכולה לכוון אותה מה היה יכול לעזור לה להרגיש אותך יותר (ואז לא בהכרח לעשות את זה מיד, אלא לזכור להשתמש בזה בהמשך. ואולי כן גם מיד עם איזה קריצה על זה שאתה יודע שכרגע זה נראה קצת מעושה ולא טבעי, אבל אתה באמת אוהב אותה ורוצה שהיא תרגיש אותך, אז אתה כבר מנסה לעשות את זה בדרך שהיא לימדה אותך).

אבל באמת לפני הכל אני חושבת שצריך פה הבנה שזה לא עניין טכני. זה לא עניין של פתרון שהיא תתן לך הוראות מדויקות. זה שפה של לב.

ואם אתה לא מרגיש שאתה יכול לתת לה מספיק את מה שהיא צריכה (או שהיא ממשיכה להרגיש שהיא לא מקבלת את מה שהיא צריכה), אז טיפול מקצועי יכול לעזור בזה, כמו שכבר הזכירו פה הרבה.

החכמתי ואנסה לחשוב על זה בהמשך הקשר

תודה!

קודם כל מתחילה מהסוף-

אשתך הייתה בחו"ל ונהנתה ופרגנת לה. מהמם.

היא משתפת אותך בתןבנה עמוקה וממש לא פשוטה, בחוויה פנימית קשה. קושי עם ההריון שהיא נושאת, חשש מעוד שנה קשה של דכאון וכו.

היא זקוקה לתמיכה, להבנה, לאמפתיה להקשבה.

לא לאמירה של אין מצב שהיא ממשיכה ככה ושתלך לאיש מקצוע.

לא כי איש מקצוע זה רע ופסול, להיפך. אני בעצמי עוסקת ביעוץ וליווי לנשים, אלא כי מה שהיא זקוקה לו, כמו שהיא אמרה לך

בעניין הפיצה, זה שתראה אותה, את הצרכים והרגשות שלה,

את הקושי, את התחושות שלה. שתתן חיבוק. שתגיד אני מבין שזה באמת מפחיד. שתשהה שם איתה בלי להבהל כל היום וללכת מאיש מקצוע לאיש מקצוע.

פשוט להקשיב לחבק ולתמוך, פשוט לתת מקום לרגשות שלה בלי שיפוטיות.

בעצם, מה שחסר לי ממה שעולה מדברים, זה השדר של

אני איתך, ואני לצידך גם אם קשה, ואני מסוגל לקבל אותך ולרצות ולראות אותך ולהיל אותך, גם כשמורכב, גם שלא הולך,

גם במקום השבור והלא שלם הזה. ואני חזק, ויש לי סבלנות.

במקום זה, כל הזמן לדבר על טיפול ולפנות לטיפול כמענה ראשוני לפני ובמקום להקשיב ולהיות איתה יחד, זה סוג של בריחה מלשהות שם איתה.

הדרך לאינטימיות פיזית עוברת באינטימיות רגשית.

ונשמע לי שזה הדבר העיקרי שחסר ביניכם.

סביר מאד שזה קושי של שניכם, שלה להתחבר לעצמה ולשתף אותך,

שלך להבין ולראות אותה, וכל אחד צריך ללמוד את הצד שלו (זה בדרך כלל ככה במורכבויות זוגיות),

אבל בסופו של דבר לי נשמע שזה הדבר הנכון.

גם אינטימיות פיזית שאישה שמחה בה ובטוחה בה היא כזו שבה היא מרגישה שרואים אותה, שקשובים לה

שהיא יכולה להרשות לעצמה להיות חשופה, לא שלמה, ופגיעה מול מישהו שאיך שהיא יאהב אותה, ישמח בה ויקבל אותה, ולא מול מי שיבקר, ישפוט וינסה למצוא דרך לשנות.

(אני אומרת את זה בהשאלה כמובן לאינטימיות הרגשית, בסופו של דבר זה מנגנון רגשי מקביל.)

שאלת מה יתן לכם את המוטיבציה ללכת לטיפול, והתשובה שלי היא הכאב.

הכאב שלה על מה שקשה לה וחסר לה עכשיו (שיראו אותה? שמחה? קרבה?)

הכאב שלך על מה שחסר *לך* בזוגיות ואולי גם בהורות ומול עצמך, על המקום שלך כגבר שלא ממומש.

זה מה שנותן לאנשים מוטיבציה לטפל. החסרון, וקיים אצלכם חסרון גדול. 

כמו שכתבתי אני לא נגד טיפול, להיפך אני מהתחום,

אבל כדאי להזהר מלברוח לשם במקום שצריך לשהות.

רואה כל הזמן בעבודתי שאנשים יעשו שינוי מהותי ועמוק

כאשר *הם* ירגישו קושי וצורך בעזרה, וגם רצון לצאת משם.

ולעומת זאת, לחץ ללכת לטיפול כשיש חוסר בשלות יוצר גם התנגדות וחוויית דה לגיטימציה,

ובוודאי שטיפול כזה כנראה לא ישא הרבה פירות אם בכלל.

ברגע שאשתך תרגיש שאתה באמת רואה אותה, באמת דואג לה, באמת רוצה שיהיה לה טוב בכל דרך,

היא תוכל לתת לעצמה להפסיק להתנגד, ולהתחבר לחויה הפנימית שלה, להבין את המצוקה שהיא שרויה בה גם אם היא לא לגמרי מודעת, ולרצות בעצמה להתקדם ולהשתנות.

וכמובן, בהנחה שאתה שם ורוצה שינוי, לך לטפל בעצמך, זה בע"ה יעזור גם לך, 

ומקווה שגם להתנהלות הזוגית שלך וגם לה

קראתי והחכמתי.

אני כל הזמן בטוח שאני מכיל ופתוח לרגש ולשמוע אותה, אבל באמת כשאני חושב על זה תוך כדי קריאה של מה שרשמת, בתת-מודע אני לא מבין אותה באמת ומרגיש לי ש"נוח לה להתלונן" ושזה כנראה בגלל שהיא גדלה ככה בבית ולא באמת כי היא חווה קושי אובייקטיבי.

אנסה בלי נדר לחשוב על זה ולדבר איתה באופן שיבהיר שאני מבין את הקושי שלה (גם אם אני לא) כדי שתהיה לה תחושת הזדהות.

תודה רבה!

וממליצה כן לנסות ממש להקשיב, ממש להבין מה באמת קורה אצלה

מה באמת עובר עליה ואיפה אתה יכול להיות שם בשבילה.

זה המפתח לזוגיות קרובה.

ולגבי מה שחשבת בתת מודע שנח לה להתלונן, ושככה היא גדלה וכו,

זה משהו שהייתי ממליצה לך לעשות עבודה להבין מה המקור ולראות איך להיפטר מהאמונה או ההסתכלות הזאת,

גם כלפיה, גם כלפי הילדים, ואפילו כלפי עצמך.

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

לק"י

הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.

(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷‍♀️).

לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.

כדי לאשר אבחנת אוטיזם בודקים שני מרכיבים-קשיי תקשורת בתחומי עניין חזרתיים , אצל מחוננים אני חושבת שאין תחומי עניין חזרתיים...

והיום מבינים גן שהמרכיב החושי (הקושי בוויסות חושי, חיפוש תחושה, רתיעה מתחושה ) הוא מרכיב מהותי מהתקשורת ואפילו שחלק מקשיי התקשורת נובעים מהמרכיב התחושתי והמוצפות מגירויים, (זה במחקרים, לא הכל מאוד מבוסס עדיין) מרכיב שאצל ילד מחונן לא חייב לבוא יחד עם המחוננות (אני מחוננת ואין לי שום קושי תחושתי, הבן שלי על הרצף והאמת שאני לא רואה דמיון, והוא בתפקוד גבוה עם יכולות קוגניטיביות גבוהות לדברי הפסיכולוג) . כן מאפיין את האוטיסטים איים של יכולות (גם לא תמיד) שיכולים להזכיר מחוננות, ואני מניחה שיש מחוננים על הרצף לא מאובחנים/מחוננים עם קשיים רגשיים ותחושתיים שאינם על הרצף, בסוף מאוד קשה לייצר אבחנה מבדלת בגיל הצעיר, במיוחד אצל ילדים בתפקוד גבוה, אבל אני חושבת (ומהיכרות אישית) שמחוננים כן ידביקו את הפער החברתי כשיגדלו, כי הם ובני גילם יתאזנו , אוטיסטים לא ידביקו את הפער, גן אם הם בתפקוד גבוה וזה לא בולט...

אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)

ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)

ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת

חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,

אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.

מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.

למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).

בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.

יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.

כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים

לק"י

נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.

אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.

הגורם הוא אחר

ולכן המענה צריך להיות אחר

בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני

אוטיזם זו לקות

מחוננת זו יכולת

אפשר לקשור לקות ליכולת ויכולת ללקות

זה לא אומר שזה בהכרח נכון

יש מחוננים שאין להם שום לקות או בעיה מיוחדת

רק נטו יכולות גבוהות 

עדיין נותרתי בתהיות, האמת...🙈 כי באמת בנות פה מתארות קשיים למחוננים שיוצאים מגדר המחוננות הבסיסית.

אבל אולי באמת ההבדל הוא שאוטיסטים לא יודעים לתקשר כמו שצריך עם הסביבה ומחוננים - עם כל הקושי - כן יודעים...

(אני פשוט מסתמכת על מה שאני מכירה... בעלי מחונן כנראה, אבל אין כמוהו יודע לתקשר עם אנשים, והבן שלי גם מחונן, אבל מתקשה בתקשורת, ובאמת אובחן לאחרונה עם אוטיזם... אבל זה לקח זמן, כי הוא בתפקוד גבוה)

התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.

ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)

הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות

ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.

אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT 

לפעמים צריך גם  טיפול תרופתי.

אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.

מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר

לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה

לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה

ונפילת סוכר ממש כן.

לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.

אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.

לכן חשוב קודם כל בדיקות.

ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.

בהצלחה יקרה

טוב שקבעת תור

תרגישי טוב

להיות שעדיף תור פיזי, אם יש לך אפשרות.

את מתארת משהו שאולי יכול להיות קשור לחרדה, ואולי לא.

ואני מניחה שבשביל לבדוק, הרופא יצטרך שתגיעי פיזית.

הטלפון בדרך כלל מתאים למרשם קטן, התייעצות קצרה, לא לטיפול ממש

מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.

ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...

הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️

אם זה חרדה, אז לתת לעצמך את הזמן.

לחזור כמו מנטרה במח שתיכף זה יעבור.

נשימות עמוקות.

ובכל מקרה, כדאי ללכת לרופא לשלול דברים נוספים.

הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!

בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.  

אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..

אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר. 

לק"י

זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.

(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).

זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.

אם יש אנשים שמתאים להם לדבר איתו או שמרגישים שזה פחות מעיק עליהם - הם ידברו איתו. עלייך זה מעיק אז פשוט תפסיקי.

אי אפשר לבנות קשר, ועוד כזה שלא מתאים לך ואת לא מעוניינת בו, אם הוא מעיק עלייך רק בגלל הרחמים.

תרחמי קודם על עצמך

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

דורש מומחיות גדולה.

לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.

אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-

נשמע לי ממש התאבדות.

סליחה על החריפות...

אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.

אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

לק"י

כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?

(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).

איזו גיבורה את!

כל כך קשה להיות עם קושי שקוף

את סוחבת ככ הרבה,

זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך

מגיע לך מחיאות כפיים!

נשמע ממש קשוח.

ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?

נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..

שיהיה בקלות בע"ה

חיבוק ענק, עצום

מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר

קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי 

ושומעים את המורכבות והקושי.

מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.

חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.

ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?

אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".

שימי על כולם פס.

אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...

תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️

ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!

מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..

שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד

שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️

אהבתי

זה כבר חצי ריפוי

ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים

ותראי איך את חשובה לו

ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו

איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום

שיהיה לכם ערב קסום 

ושזה יתן לכם מלא כח להמשך

בשורות טובות

זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.

איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️

כמה קשה. מבינה אותך כ"כ

שולחת חיבוק גדול.

ותודה לכם. 

תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...

אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...

בהצלחה! נשמע קשוח ממש

זה לא ילד ראשון שלי

קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו

זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה

גם אין לו פחד

חופשי בגינה נניח

ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה

הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך

וואלה זה זר לי..

וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..

וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...
 

יש לי אחד כזה שבגיל יותר צעיר אפילו עלה לארון העליון במטבח ופתח ושפך את האקמולי... היה אלוף במתקנים בגינה...וכד'

ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...

אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...

יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים