מנשואים טריים

ניכרת הדאגה לאשתך מאוד, ובכל זאת - אתם צריכים ליווי מקיף ליחסים ביניכם. ואם עוד לא מצאתם אז אל תתייאשו

יחסים בין בני זוג לא אמורים להיות אפלטוניים

ולגבי גבר וכו - בעלי מרים את הילדים מתי שבא לו ומתי שבא להם. ככה יוצרים קשר רגשי, באמצעות היענות לצרכים.

אני יודע שיחסים לא אמורים להיות אפלטוניים - אבל כבר השלמנו עם זה...

אשתי לא מצליחה ליהנות עם עצמה אפילו, היא התרשמה מאד מהספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות" - אבל שם זה נגמר.

לא הצליחה להגיע למשהו מעבר לזה... קבענו עם מיכל פרינס כמה פגישות, אבל היא (אשתי) התייאשה אחרי כמה מפגשים כי היא אמרה שהיא מצטטת מהספר.

לדעתי היא מתחמקת מלהתמודד עם זה, אבל זו דעתי האישית בלבד.

וזה כואב שזה ככה

יכול להיות שהיא צריכה משהו מעבר. אבל לדעתי גם אתה.

כי זה לא בריא ההתנהלות הזו. 

תודה רבה!

גם לא נורמטיבי העמדת הפנים כאילו זה נורמטיבי.

בסוף זה מתפוצץ.

גבר סטנדרטי מרים ילדים על הידיים.

האם אתה קשוח כמו גבר סטנדרטי או שמא יש קושי בהבעה ועיבוד רגשות?

נכתב אחרי התבוננות קצרה בכרטיס שלך.

אבל יש לי גם בעיות גב ובעיות עם לתת פינוק לילדים (חושש שהם יגדלו כשהם לא מעריכים את זה).

ייתכן שאני טועה כמובן, ככה אני רואה את העולם.

יש לי בעיות אורטופדיות חמורות מאוד, ואני עד היום מרימה את בת ה5.5 שלי לפעמים. לא נגרם שום נזק ב"ה

לא חייב להרים בעמידה. אפשר להרים עליך כשאתה יושב על ספה. זה פתרון טכני. אבל ככל הנראה פה לא הבעיה

ברגע שאתה יוצא מנק הנחה שהבעת אהבה כלפי ילדים נתפס כמשהו לא מוערך, וכפינוק, אתה מבטל חלק מאוד מאוד חשוב ובסיסי בגדילה הרגשית שלהם.

כשאני יושב - ברור שהם עליי... אני לוקח אותם אליי ומחבק/מדגדג על הזמן...

סליחה אם לא הייתי מובן.

אז מבחינתה כדי לזרז תהליכים, אם הם מסרבים להתקדם בלי שהיא מרימה אותם (ו90% מהפעמים זה ככה) - אז היא מרימה.

כשהם איתי, אני מבחינתי מחכה להם ומחבק אותם ויושב איתם על המדרכה ולא מרים אותם.

לה זה מפריע כי היא כבר רוצה להגיע הביתה.

זה בערך.

אשתך רוצה להגיע הביתה. אם יעזור לה שתרים אותם, מה הבעיה בעצם..?

האורטופדי?

קחו עגלה ותרים לעגלה ותתקדמו

בין אם זה כי חזרנו מהגן או כי זה שבת והעגלה במקום רחוק וכו'.

מפריע לי העניין האורתופדי (בקטנה) והעניין של הפינוק (בגדולה).

אני מאד מעודד ילדים לעצמאיות ובאמת כשהם איתי הם די בוגרים (לא מתכוון להתנשא חלילה, אבל אני מתאר את המצב).

בשביל שלום בית ובגלל שקשה לה להרים - אז אני כן ארים.

בשגרה - אני לגמרי נגד מהסיבות שרשמתי.

כמובן שלא חייבים להסכים איתי (אפילו אשמח לשמוע למה זה לא נכון לדעתכם כדי לתקן את דרכיי).

אפשר גם לקרוא לזה לבחור ת'מלחמות

אם לא להרים יגרום לאשתך לכעוס עליך, ולהרים יגרום לך לוותר על עקרון שהוא חשוב בעיניך, מה עדיף?

יצכן שבעיניך עדיף להילחם עלמהעקרון,אבל אתה מפספס את זה שאתה מפסיד את אשתך ככה

יש עוד פתרונות למצב הזה

כמו שאשתך תתקדם ואתם תגיעו אחרכך

ואפשר

שתדאגו תמיד לעגלה אתכם

שתצאו פחות החוצה, או שרק אתה תיקח. הכל מתוך יציאה מנק הנחה ואמירה שאשתך חשובה לך מאוד ואתה לא רוצה לצער אותה.

צריך לצאת מאזור הנוחות כדי ליצור קשר רגשי ולוותר

הרבה קונפליקטים אפשר לעקוף. להילחם ראש בראש בדעה מנוגדת זה פתח להרבה בעיות

קראתי את התגובה ואני מבין שיש כאן פער בשיחה.

אם אשתי תבקש ממני להרים, אני ארים אותם. בעיקר עכשיו.

אם היא תבקש ממני בשגרה להרים, אני אעשה את זה פעם-פעמיים. זה מרגיש לי לא נכון לעשות את זה באופן קבוע. (כמובן צריך לדבר על זה. ניסינו גם והבנו שכל אחד ינהג כמנהגו).

אם אני לבד - אני מתנהל כמו שאני רואה לנכון.

אני מסיק מהשיחה שאנחנו מדברים על האם יותר חשוב אשתי או העקרון של להרים.

אני כמובן מסכים שאשתי חשובה יותר מהכל.

*עם זאת* אני לא מסכים שזה פתרון תמידי. אם מדובר במשהו *עקרוני* אצלי - אני לא חושב שהפתרון זה להגיד "טוב, אשתי יותר חשובה אז צריך לעשות מה שהיא אומרת".

בכל מקרה - זה לא קשור כל כך לנושא כרגע...

אבל תודה על התגובה וההתייחסות כמובן =]

לעקרונות שלך

זה בסדר שיש גישה הורית שונה להתנהלות מול ילדים. אבל כשאתם יחד איתם, נשמע שאתה באמת נענה לה

"דכאון" זאת מילה שמתארת סקאלה גדולה מאוד.

טבעי שיהיה לה צער גדול מאוד מזוגיות כזאת ותסכול עמוק.

פחות נשמע לי הגיוני ונורמטיבי להתיחס למצב הזוגי שלכם כנורמטיבי.

היא מבואסת כל פעם שאתם לבד בבית, אתם ביחסים אפלטונים, יש לך בעיה בהבעת רגשות ופינוק.

נשמע מאוד מתסכל.

אין לי מושג מה זו זוגיות סטנדרטית עם יחסים. 

רק שומע שאומרים שזה נורמטיבי שיש יחסים, אבל אנחנו לא מצליחים להבין מה החסך בזה.

הלכנו להרבה אנשי מקצוע כשאנחנו בעצמנו לא מבינים מה חסר לנו (לא ניסוח הכי מדויק, אבל אני מקווה שהבהרתי את הנקודה).

הייתי מקבל לגמרי את הטענות שלך אם זה היה ככה כבר כמה שנים.

זה התחיל להיות ברמה כזו רק מלפני כמה חודשים ותוך כדי ההריון.

התסכול שהיא מספרת עליו (אלא אם יש עוד משהו והיא לא משתפת) זה מההריון בעיקר.

ההתנהלות הלא בריאה שלכם נותנת איתותים, תמרורי אזהרה.

תשים לב.

כמו אדם שחסר לו ויטמין קריטי והוא לא מתיחס ולא שם לב, מתעלם מדחיק, אבל הגוף מאותת יותר ויותר ואז עוד יותר עד שאין ברירה אלא להתיחס.

ועדיף מוקדם ממאוחר.

אתה מבין שמשהו לא נורמטיבי, לא סטנדרטי,

אתה מבין שמשהו חסר אבל לא מבין מה חסר.

לא חושבת שכמה מילים פה בפורום יסבירו לך תהום כל כך גדולה.

מקווה שתמצאו טיפול שיעזור לכם להבין ולטפל.

להבדיל לגמרי - אני מרגיש כמו יהודי באירופה שקורא את האזהרות הספרותיות של עגנון וטשרניחובסקי.

נכון, המצב לא תקין.

אבל מה עושים מכאן? לאן פונים? 

לשאול רב שיסביר לי טכנית למה זה דבר חשוב? 

אשתי מסרבת ללכת לטיפול עם גברים.

כרגע התגובות שקיבלתי הן: 

"זה מראה לאישה שאתה אוהב אותה" (אבל אם היא לא רוצה? הרי לשכנע אותה שזה לטובתה מרגיש לי הכי גרוע...)

"אתה מחויב במצוות עונה - החובה היא עליך " (ואם היא לא רוצה?)

"גבר שלא מקיים יחסים עם אשתו בסוף יחפש את זה בחוץ אצל אחרים" (מפחיד לגמרי... אבל מה לעשות? לספר לה את זה? זה רק יכניס אותה ללחץ ויגרום לה עוד יותר להרגיש רע מהענין)

שאתה צריך טיפול אישי

והיא צריכה טיפול אישי

ואחרי שכל אחד יעבור מסע לבד תוכלו ללכת לטיפול זוגי

אתה פונה לפורום עם מצבים ושאלות וזה מראה כמה המשפחה והזוגיות חשובים לך, כמה אשתך חשובה לך וזה באמת מקסים

רואים שיש לך לב טוב.

אבל זה לא מצב לשאלה בפורום,

זה לא מצב לשאול רב,

זה לא מצב לפיצה או לכל פלסטר אחר.

זה מצב לטיפול אישי.

אם אשתך מסרבת לטיפול אישי, תלך אתה.

יש לך מצב לא תקין בנישואים, במשפחה, עם עצמך, עם אשתך. לך יש.

תהיה גיבור

נשמע כמו תוצאה של קבלת החלטות מוטעית.

נשמע על פניו שיש לכם בעיה זוגית שאתם פותרים ע"י להביא עוד ילדים

(אולי בתת מודע כדי שיעסיקו אתכם וישכיחו את הבעיה המקורית)

נשמע שטוב לה עם החברות והטיול חיזק אצלה את התחושה שלא טוב לה איתך ואת הפער שהיא מחזיקה ביומיום.

החיים הציבו לה מראה. הייתי רואה בזה הזדמנות לתקן דברים מהשורש ולהפסיק לברוח מזה. כי בסוף הבית הוא העוגן הכי חשוב שיכול להיות לנו בחיים.

נשמע שהכיוון הוא טיפול זוגי קודם כל. אפשר גם הדרכת הורים, אבל אם המחלוקת היא רק סביב אם להרים ילד או לא, כנראה לא זה מה שיתן לכם את המענה, אלא איך מתמודדים עם פערים בגישות מול הילדים.

אגב, גם אם הייתם בטיפול זוגי בעבר, אולי לא הייתם במקום כמו היום שהקושי להיות ביחד כבר נוכח. אולי הצלחתם לדלג על הקושי ולכן הטיפול לא היה אפקטיבי כי לא הייתה המוטיבציה לשנות. (רק מעלה השערה)

אגב לא יודעת למה אתה חושב שלהיות גבר זה אומר להיות קשוח, העולם כבר לא שם מזמן.

יש הרבה גישות בהורות, אבל הם לא קשורות למגדר. זה בסדר שיש חילוקי דעות וגישות שונות בהורות אבל כדאי שתבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה וההשלכות של הבחירות שלך ולא סתם כי "אני גבר".

בהצלחה

יש בעיה בזוגיות שלמדנו לחיות איתה, זה נכון - אבל היא לא נפתרת בהבאת ילדים, זה בלי קשר פשוט.

אני פשוט בעד להביא ילדים כל עוד אנחנו צעירים וזה לא פוגע בנו נפשית מרוב עומס (שייתכן שאשתי הגיעה לשלב הזה).

לגבי הקטע שלא טוב לה איתי - לא נראה לי. היה לנו טוב, היינו יוצאים אחת לשבוע, היא הייתה גם מקפידה על זה.

היום אני מציע לה כל פעם - אני נתקל בכתף קרה.

היינו בטיפול זוגי בעבר (בתחילת החתונה בלי קשר - פשוט המליצו) - לא ראינו איזו תועלת יתרה מכך.

ננסה באמת ללכת למשהו דומה, בלי נדר.

תודה!

וגם בזוגיות מושלמת עם הזמן נעשים שינויים, מה שהתאים אתמול לא בהכרח יתאים מחר,

וזה לא בגלל שמישהו עשה משהו.

זה המצב. אנחנו בני אדם ומדתנים עם הזמן.

ולכן כשמשהו משתנה צריך לבדוק איך נכון להתמודד עם זה.

יש כל מיני טריגרים לעשות חושבים ויכול להיות שהטיול הזה גרם לה למחשבות בנושא.

יכול להיות שזה קשור אליך, ויכול להיות שחוסר שביעות רצון יוצאת "עליך"

בכל מקרה זה דברים לפתור בטיפול זוגי.

אם גם מחוץ לבית היא הייתה כבויה ולא מוצאת עניין בכלום, אז הנה כדאי לבחון טיפול רק בשבילה אבל זה לא המצב.

וחוץ מזה שהעומס שאתה מתאר יכול להפיל את הנשים החזקות ביותר שהכל היה מושלם לפני כן. היא באמת בעומס גדול.

היא מאשימה אותך בהריון הזה וגם אתה כותב שזאת הגישה שלך, השאלה מה היא רצתה לפני ההריון וכמה היה לה מקום בזוגיות להביע את הספקות שלה.

אולי היא סתם זורקת את האשמה עליך כי נוח לה.

אבל שוב, כל הדברים האלה צריך ללבן לעומק עם בעל מקצוע ולא סתם כשיחה.

אם טיפול זוגי לא מקדם בכלל, אז כן כדאי לשקול לקחת לה טיפול רגשי (יש מלא סוגים) כי זה לבד טריגר לפתח דיכאון אחרי לידה.

וכן כדאי שתהיה מוכן לקחת על עצמך הרבה יותר עם הילדים והבית והתינוק החדש גם, כדי להקל עליה ולמנוע החרפה של המצב בשנה הקרובה עד שעברו את זה.

אשתך מתוסכלת מההריון הזה. ונשמע שגם מכל היחסים הזוגיים שלכם, קשה לה.

אתה לא מכיל את זה, לא נותן לזה מקום ומכחיש את זה, ובמקום כל זה עוד קובע עליה אבחנה פסיכיאטרית של דיכאון...

איזה איש מקצוע?

זה רלוונטי ללכת בלעדיה?

קודם כל תיקח חלק ואחריות על הצד שלך בסיפור.

כי אתה מציג את זה כאילו היא בעייתית ואתה מושלם ואפילו מפרגן.

זה יותר מקצת מבהיר את התמונה למה רע לה.

לא הבנתי את הבעייתיות ולא הבנתי למה ישר לתקוף.

כבר אמרתי מה היא מציגה ושאני לא מסכים עם זה.

אני אכן בעל מפרגן ומשתדל לפרגן (טכנית), אני חושב שהרבה בעלים שנמצאים סביבי מתנהלים ככה.

אם יש בעייה קונקרטית שאפשר לשים עליה את האצבע - אשמח לשמוע.

אני אשמח לקחת אחריות על הצד שלי בסיפור - אני פשוט באמת לא יודע מה האחריות שלי שאני מפר אותה. באמת.

וזה *בדיוק* הסיבה למה כדאי שתפנה לטיפול אם תרצה באמת לשנות משהו.

שאתה לא מבין מה אתה צריך לשנות.

היא אומרת לך מה מפריע לה, ואתה מקטין/מבטל/מכחיש.

תסבירי לי בבקשה.

אם לא מתאים לך לשמוע פשוט תדלג..

יחסים אפלטוניים בין בני זוג יוצרים חסך, לשני הצדדים. ברמה הכי בסיסית אישה אמורה להרגיש אהובה ומחוזרת, להרגיש שבעלה אוהב אותה, לא רק שיש ביניהם יחסי חברות. אם היחסים הם חבריים בגדול ולא מעבר, הגיוני מאוד שעם חברות יהיה לה טוב יותר. שווה להתאמץ ולעבוד על המקום הזוגי. להתחיל בחוויות כפיות ביחד, ולראות איך מעמיקים את הקשר. אפשר גם ללמוד את זה.

מעבר לזה, נשמע שההריון נפשית לא פשוט לה. תנודות הורמונליות בהחלט יכולות להשפיע על מצבי רוח. הריונות צפופים הם דבר לא פשוט בכלל, גם ברמה הטכנית אבל גם ברמה הנפשית. לפני טיפול פסיכולוגי כדאי לנסות לפנק, לראות מה יכול לשמח אותה, מה יכול להקל עליה. אחרי הלידה יש יותר אפשרות להתחלק בטיפול בתינוק, בהריון אין לך דרך להקל עליה לא מבחינת ההורמונים שבאמת יכולים לשבש ולא מבחינת תופעות לוואי, עייפות או חולשה. מה שאתה יכול לעשות זה לפרגן ולהרים לה על הילדים שהיא מביאה לכם, לפנק, ולראות איפה אפשר להקל עליה.

מאמינה שאני לא רואה את כל התמונה, ניסיתי לכתוב נקודות שיעזרו לך קצת להבין את מה אולי היא חווה, יכול להיות שזה לא זה, מוזמן לדלג הלאה.

קראתי והשכלתי.

תודה רבה! =]

נשוי היא לא בסדר.

אז מה הטעם שאני אסביר לך דברים שאתב לא רוצה להבין?

ומקריאה של שרשורים קודמים שלו בפורום אחר פה בערוץ, הוא פשוט הרים ידיים מלנסות כי אשתו לא מצליחה לרצות יחסים שלא בהקשר של הריון ולא נהנית מהם

והם גם ניסו כמה טיפולים אצל אנשי מקצוע

אז זה לא שהוא לא בהכרח מבין, הוא חי את הרע במיעוטו לדעתי ומצליח לראות בזה טחב ביחס למה שאידאלי

כי אני קוראת פה תמונה הרבה יותר גדולה, והיא לא יפה.

זה נראה שהוא לא רוצה להבין. זה מאוד ברור מה קורה פה, ולכתוב יפה "אני לא מבין- תסבירי לי" זה דרך יפה לצאת ה"בסדר" כי גם כשהם לא בסדר הם פשוט "לא הבינו".

מאוד ברור מה מפריע לה, היא גם אומרת לו את זה.

מה הטעם שלו לשאול בפורום אישה זרה? שישאל את אשתו או ילך לטיפול אם הוא באמת רוצה שיהיה טוב

אבל זה קושי של שניהם וזה ממש מתחילת הנישואין.

ברור ששניהם צריכים טיפול עמוק. כבר כתבתי.. מקרה מסובך

לרוב כשיש צד שעסוק בלהוציא את עצמו סבבה, ו*מסרב* להבין את הצד השני- הוא הבעיה.

תשימי לב איך אפילו את בעית היחסים הוא שם עליה.

גבר סבלני וקשוב, אכפתי, יביא את אשתו למיטה, גם אם רק לאהבה פיזית בלי יחסים מלאים.

אני מתכווצת רק מלקרוא איך הוא מתאר שהיא לא מצליחה שיהיה לה חשק.

במקרה כזה- טיפול זוגי יכול לעשות יותר נזק מתועלת בשבילה.

הוא לא שם.

הוא לא במקום לתקן, אולי לתקן אותה שתתאים לו.

רוב האנשים שבאים לטיפול זוגי באים בשביל לתקן את הבן זוג ולא מסתכלים פנימה על עצמם. הרבה פעמים הם מסרבים להסתכל פנימה.

זאת אחת הסיבות שעדיף שכל אחד מהם ילך לטיפול אישי.

במיוחד במקרים מורכבים.

מציגים את הצד שלהם,

אבל לא מסרבים לראות עוד צד.

אבל להניח שבבעיה כזו הגבר ״אשם״ זה ממש בעייתי

מכירה גבר מדהים שהתגרש אחרי שנים של סבל בנישואים מאישה שלא רצתה יחסים ולא הסכימה לטפל בעצמה.. והוא מצידו עשה הכל.

(כיום נשוי באושר רב בפעם שניה)

אף פעם אי אפשר להסיק מקריאה בפורום על תמונה השלמה

בטוח יש כאן סבל גדול של שני צדדים. ברור שצריך טיפול.

לא חושבת שאפשר לשפוט מי אשם או מי לא עשה מספיק

זה עניין של אי לקיחת אחריות.

ואני מדברת מידע מקצועי בנושא, לא מהבטן שלי.

עכשיו תקפת אותי. ישירות. אופס-

אני מבינה את הכעס שלך (הדי מוצדק) על ההתנסחות שלי וגם את התגובה שלך.

תסתכלי, תקפת אותי- כי הרגשת שאני פוגעת בו- במטרה להגן עליו מהניסוחים שלי.

אני קצת עשיתי אותו דבר, תקפתי אותו כי הרגשתי שהוא פוגע באשתו במטרה להגן עליה.

ממש רציתי לנער אותו. אולי הגזמתי והדרך שהבאתי את זה שנויה במחלוקת פה(ואם כן- מחילה. אבל אמן ילך לטיפול. אמן) .

בכל מקרה- הכוונות שלי לא היו רעות תהיי בטוחה.

ו... תודה  

לא יודע אם כולן תראינה את ההודעה.

א. נכון, אני לא יודע איך נראים יחסים שהם כוללים יחסי אישות. אין לי מושג. לא חוויתי דברים כאלה.

אבל חשוב לזכור שגם אשתי לא חוותה דבר כזה. *שנינו* לא יודעים מה אנחנו מפסידים וזה מה שמקשה עלינו בכל הטיפולים הזוגיים.

אנחנו הולכים, נלחמים בזה יחד ובסוף אנחנו שנינו לא מבינים על מה. מה מחכה לנו בסוף התהליך? זוגיות יותר טובה? זה מה שאומרים... אבל איך היא באה לידי ביטוי?

תוסיפי לזה שעות על גבי שעות של טיפולים דרך סקסולוגיות, יוצעים זוגיים וכו'. שפיכת כסף על משהו שאנחנו לא רואים בו הצלחה ונקודת האור היחידה שהצלחנו לראות הייתה בספר של מיכל פרינס (מאז לא יותר מדי ראיתי שינוי).

ב. אני לרגע (לפחות מקווה) לא טענתי שאשתי אשמה בכל דבר ושאני צדיק תמים. הרבה פעמים פניתי לפורום אחר בתקווה שיסבירו לי מה עובר עליה.

היו כאלה שצקצקו וישר ירדו עליי, למדתי להתעלם מהם. זה לא עזר לי ולמזלי זה גם לא השפיע עליי לרעה.

אבל היו את הצדיקים (צדיקות יותר) שענו לעניין, הסבירו לי בצורה אובייקטיבית לכאורה מה עובר עליה והשתדלתי להסתכל על זה אחרת.

פה ספציפית אני נפגעתי מאשתי... אני משקיע, נותן את הנשמה וזו התגובה שלה.

אז אין בעיה, אני אשמח כמובן לשמוע ולהבין את הצד השני - אבל כן, גם דיברתי מהצד הפגוע שלי.

ג. ברור לי שעובר על אשתי משהו, ברור לי שמדובר במשהו שהיה עוד לפני הנישואין שעוד לא נפתר לה. אני יודע שזה משהו גם שחייבים לפתור כדי שיחסי אישות יתקיימו.

זה לא אומר שאין לי בעיות. אני אשמח כמובן לפתור אותן (לא יודע איך... טיפולים אישיים הלכתי כבר הרבה ולא ראיתי יותר מדי ישועות מזה לצערי).

ערב טוב לכולם ובהצלחה עם סיום המלחמה.

ובאופן כללי - אם יש לך (או לכל אחת אחרת) הערה על ניסוח של הודעות - מוזמנת לדווח לנו.

כל שרשור שלו זועק.

גם הוא בעצמו לא מבין את החשיבות של היחסים,

ויש שם עוד לא מעט עניינים.

בנוסף, הוא משליך את המצב על אשתו כי היא לא מצליחה להנות.

הם ניסו טיפולים ולא התמידו. זה לא מצב לפגישת היכרות או לראות קורס אונליין של מיכל פרינס.

ובכלל הם הולכים על טיפול זוגי וזה מצב של טיפול אישי. 

את האפשרויות של הטיפול

כמו שכתבו כאן - זה לא עניין של פתרון לדיכאון שלה. זה סיפור זוגי שלם מורכב, שצריך לרדת לשורש כדי להבין איך לשנות ולתקן את המצב.

וזה באמת לא נשמע שזה רק שינוי שהיא צריכה לעשות. נשמע שלך גם יש עבודה מצידך. וכדי לתקן צריך להכיר קודם בצורך לתקן.

ממליצה מאוד לפנות לאיש/אשת מקצוע, בראש פתוח באמת. להיות מוכן לקבל נקודת מבט חיצונית שתזהה ותכוון לטיפול המתאים, ומתוך רצון אמיתי לעשות מאמץ ולשנות את המצב.

אולי@נגמרו לי השמות יכולה להיות כתובת מתאימה (מכירה אותה מהפורום, וגם מהמלצות של כמה ממשתתפי הפורום שהיו אצלה בטיפול).

המון הצלחה לפותח ב"ה 🙏

קודם כל רוצה להעלות את העניין שהרגשתי שקצת זולזל בשרשור והוא שייתכן שהיא אכן בדיכאון. ייתכן מאוד שבגלל חיי הנישואים ולא בגלל ההיריון, אבל גם אם יש סיבה טובה להיות בדיכאון עדיין חשוב מאוד לטפל *גם* בדיכאון עצמו כי זה פיקוח נפש.

שנית, חושבת שאם אתה אוהב אותה ורוצה להישאר איתה, חייב חייב טיפול זוגי. כמו שאמרו חכמות ממני לפניי - זה שאולי זה התאים לה בעבר, לא אומר שכך גם כיום.

אנסה לקרוא גם בשרשורים אחרים שלך כדי להבין את הסיטואציה יותר, אבל נשמע שכדאי טיפול פרטני במקביל לטיפול הזוגי. לך - להבין את חשיבות הזוגיות כזוגיות על כל הכלול בה, ולא רק חברות טובה עם ילדים משותפים. לה - להבין גם היא מה מפריע לה, מה חשוב לה וכו’. וכמובן טיפול זוגי כי לא יעזור שכל אחד יבין לבד, צריך למצוא את הדרך המשותפת.

לגבי פינוק לילדים - יש המון המון דרכים לפנק ילדים. אני לא רואה מגע אנושי מההורים בתור פינוק. וגם אם זורמת איתך שלהרים זה פינוק ומעכב עצמאות - הרבה זמן משחק משותף יחד, מילים טובות של אהבה והערכה, הבעת אהבה גם במגע של חיבוקים ונשיקות, הקראת סיפור לפני השינה… יש ככ הרבה דרכים להיות אבא חם ולא ״מפנק״, וכל אלה לא מונעים את הסמכות ההורית שודאי כדאי שתהיה לך. כלומר, אפשר להיות האבא הכי כייפי וחם בעולם, ובו זמנית שהילדים יעשו דברים כשאתה דורש. חבל שיזכרו אותך כקשוח ומפחיד… 

בגדול העניין די נפתר... (אם אפשר לקרוא לזה ככה).

קניתי לה פיצה מפונפנת ביום חמישי ומאז היא ממש בסדר איתי.

אמרתי לה שאני לא מצליח להבין מה קרה, היא טענה שזה בגלל שהיא ראתה דרך הפיצה שאני מבין שקשה לה.

שאלתי אותה אם היא לא ראתה את זה קודם לכן והיא טענה שלא.

לא יודע מה קרה כאן... העיקר שהסתדר בסוף (בינתיים).

לגבי הפינוק - אני מבין, אני מאד מחבק אותם ומקריא סיפורים וכו'.

ספציפית לגבי ענייני פינוקים אני פחות בקטע.

עכשיו יש לנו עניין אחר שאני לא חושב שצריך להיות תפריט במסעדה ולתת להם מה שהם רוצים... אני בעד לתת להם אוכל ולהגיד להם שזה מה יש.

אבל על זה אני יותר מוכן להתפשר האמת  

אני חושבת שהדבר הכי טוב הוא שאתה תלך לטיפול אישי עבורך.

אני חושבת שגם אשתך צריכה טיפול אישי, אבל אתה פתחת את בשרשור ולכן אני כותבת אליך.

בניגוד לתגובות קודמות, אני לא חושבת שיש כאן עניין של "אשמה". אני לא חושבת שיש מה לכעוס עליך.

אבל אני כן חושבת (וגם לאור שרשורים קודמים), שעוד לפני הדינמיקה בינך לבין אשתך, יש אצלך תפיסות מסויימות שאולי מקבעות התנהגות או צורת פעולה.

זה לא רע כשלעצמו, אבל כן כדאי להבין שבסקלה של הבעת רגשות מול רציונליזציה אתה כנראה נמצא בקצה הצד הרציונאלי. יש לחשיבה שכלית יתרונות, אבל כשהיא מגיעה בצורה כל כך טוטאלית אני חושבת שגם אם זה לא מפריע לך, זה יכול להקשות על דינמיקה זוגית ועל היכולת לחיות בתוך משפחה, זוג או קהילה.

ובאמת, זה לא עניין של אשמה. השרשורים והמקרים שאתה מתאר לא מעלים תחושת כעס בעיניי, אלא דווקא מצוקה גדולה (שאני לא בטוחה שאתה / אתם מצליחים לרדת לשורש העניין ולדעת שיש דרכים אחרות, של הנאה וחיבה ואהבה, והן לא נדירות).

אז דווקא מתוך אכפתיות אני כותבת, תמצא דרך לעזור לעצמך קודם כל. הלוואי שתצליחו למצוא את הדרך שלכם. אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה, אבל לא חייבים להשלים עם אדישות כדרך חיים

כתבת מעולה בעיניי.

אני הלכתי כמה פעמים לטיפול ובכל פעם הרגשתי תוך כדי שזה לא מתקדם לשום מקום... אמרה לי אחת מהפסיכולוגיות שיכול להיות שזה קשור אחד לשני.

אני פשוט לא יודע כבר איך ולאן ללכת.

אבל לוקח לתשומת לבי כמובן.

תודה רבה!

גם אני הייתי בדכאון בהריון והתחרטתי עליו והמצב הזוגי היה גם על הפנים. חד משמעית שייכתי את התחושות שלי לקשר הרעוע עם בעלי אבל רק בדיעבד אני יכולנ לומר זאת בצורה מובהקת

אחרי הלידה משהו השתחרר מאוד , גם איך שהוא היה איתי אחרי הלידה וגם התקשורת ביננו, וגם אני לקחתי דברים יותר בפרופורציה

לא יודעת אם יהיה כך גם אצלכם אבל אם זה עוזר לדעת שאולי זה כן.

אבל בכל מקרה זה בסוף נגמר...

קניתי לה פיצה מפונפנת ביום חמישי ומאז היא ממש בסדר איתי.

אמרתי לה שאני לא מצליח להבין מה קרה, היא טענה שזה בגלל שהיא ראתה דרך הפיצה שאני מבין שקשה לה.

שאלתי אותה אם היא לא ראתה את זה קודם לכן והיא טענה שלא.

לא יודע מה קרה כאן... העיקר שהסתדר בסוף.

חושבת שהרבה פערים יושבים בסוף על הצורך של אדם שיראו אותו.

אנשים מחפשים הבנה להזדהות לקושי שלהם, גם אם לא פתרון.

אז זה שקנית לה פיצה כשהיא הייתה מבואסת, נתן לה תחושה שאתה רואה אותה. שאתה שם לב אליה. ואולי זה משהו שחסר לה ביום יום

אז אל תשאיר את מה שקרה כאן עם המשפט "העיקר שהסתדר בסוף". 

אשתך היא לא מכשיר חשמלי, שבו יש כלל של 'אם זה עובד אל תיגע'. 

היא אמרה לך במפורש שהיא לא הרגישה שאתה מבין את הקושי שלה. תנצל את זה שעכשיו אתם בטוב ותשאל אותה מה היה לה קשה כל כך. מה יגרום לה להרגיש שאתה רואה אותה.

תנסה ללמוד להכיר אותה לעומק. 

נשמע שרצית רק "לתקן את הבעיה", ועכשיו אחרי שלכאורה אין בעיה- אז הכל בסדר.

אבל רוב הנשים לא רוצות ש"יתקנו" אותן.

אז אם אתה רוצה באמת להתקדם ולחיות בזוגיות טובה- תנשום עמוק, ותעיז להקשיב לכאב של אשתך.

מתנה לעולם לא תהיה פיצוי על היעדר תחושת הקשבה, אכפתיות ואהבה.

אולי זה יכול להיות פלסטר כדי לא להיתקע במריבה ספציפית אבל לא פתרון אמיתי.

היא אמרה לגמרי מה שאת אמרת - שהיא הרגישה שאני רואה אותה ואת הקושי שלה ומנסה לסייע לה.

מה שלא הסתדר לי ושאלתי אותה - זה מה פתאום רק מהפיצה היא רואה שאני קשוב לקושי שלה, הרי אני כל הזמן שואל אותה מה איתה ואם היא בסדר ושתיתן לי הוראות מדויקות מה לעשות.

התשובה שלה הייתה קצת חמקמקה של "לא ראיתי לפני" - אבל זה כנראה יותר הבנת דבר מתוך דבר ולא באמת שלא עשיתי את הדבר הנכון טכנית.

אתן לך דוגמה די טריה..

לאחרונה היה איזה משהו שהיה לי קשה בקשר בינינו

הסתובבתי עם פרצוף חמוץ בבית, הייתי בלי כוח לעשות ובלי מצב רוח לכלום.

באיזשהו שלב יצאתי לסלון ובעלי שאל אותי אם יש משהו שאני רוצה להגיד לו.

תכלס התשובה הישירה הייתה לא.

כי לא רציתי להגיד לו כלום. אין כאן מסר שרציתי להעביר לו. רציתי שהוא יתעניין בי ובמה שקורה לי, שישאל למה אני עצובה, שיראה שרע לי..

אחרי עוד כמה דקות שנמלכתי בדעתי הבנתי שזה היה האופן שלו להתעניין בי ובשלומי, ואמנם זה לא היה באופן שאני ציפיתי לו, אבל אני יכולה לתרגם את השאלה הזאת לשאלה של אכפתיות והתעניינות. ואז התיישבתי לידו. הוא הציע שנצא החוצה לסיבוב- זה ממש שימח אותי כי הרגיש לי שזה לא על הדרך רק כדי לשמוע מה יש לי להגיד ולסמן וי אלא פינוי של זמן ומרחב בנפש והתעניינות כנה בשלומי - כמו שתרגמתי את ההזמנה שלו. ומשם הדיבור דובר והדברים נפתרו..

אבל זה דבר שרכשתי לעצמי עם השנים בדרך של עבודה עצמית והבנה איך הוא חושב ומדבר ואיך אני... ממש רואה את עצמי שנה שנתיים אחורה אומרת לו שלא רוצה לדבר ונשארת שם בתחושות הרעות.

אולי היא מחכה למתנה, למכתב הערכה, למילה טובה (צריך הרבה כשנמצאים בדאון..), לא לשאול אותה שכלית מה מפריע לה, אלא איך את מרגישה? ולחפור קצת ברגשות שלה בלי להיבהל מזה..?

באמת לא יודעת איך שאלת אבל אולי זה יכול לפתוח לך משהו בחשיבה...

אצלי לפעמים אם בעלי יבקש 'הוראות מדויקות מה לעשות' - זה יעצבן אותי ולא יעזור לי בכלל.

כי זה לא עניין של בעיה טכנית שצריכה פתרון.

אם היא היתה צריכה רק עזרה טכנית, אז הוראות מדויקות זה באמת משהו שיכול לאפשר לך לעזור בצורה מדויקת לפי הצורך שלה.

אבל כשהיא צריכה תמיכה רגשית, כשהיא רוצה שתראה אותה ואת הקושי שלה, זה לא משהו שהיא רוצה ש'תבצע לפי הוראות מדויקות שלה'.

כי איזה הוראות בכלל היא יכולה להגיד לך? 'תחבק אותי, ותגיד לי שאתה אוהב אותי ומעריך אותי על מה שאני עוברת בהריון הזה'? ואם תעשה את זה אחרי שהיא תתן את ההוראות האלו זה באמת יעזור לה, או ירגיש קצת מעושה ולא אמיתי?

תמיכה רגשית זה משהו שלא יכול לבוא לפי הוראות מדויקות. היא צריכה להרגיש שהלב שלך איתה. וזה לא משהו שאפשר לחקות על ידי פעולות חיצוניות.

יכול להיות שהלב שלך באמת איתה, ואתה רק לא מוצא את המילים המדויקות שיגיעו ללב שלה. ואז יש פה גם מקום ללימוד זוגי. ואתה יכול גם לשתף אותה בזה - להגיד לה כמה אתה מאוד רוצה שהיא תרגיש כמה אתה איתה, אבל מרגיש שהדרך שאתה מבטא את זה לא מספיק עוזרת לה, אז אולי היא יכולה לכוון אותה מה היה יכול לעזור לה להרגיש אותך יותר (ואז לא בהכרח לעשות את זה מיד, אלא לזכור להשתמש בזה בהמשך. ואולי כן גם מיד עם איזה קריצה על זה שאתה יודע שכרגע זה נראה קצת מעושה ולא טבעי, אבל אתה באמת אוהב אותה ורוצה שהיא תרגיש אותך, אז אתה כבר מנסה לעשות את זה בדרך שהיא לימדה אותך).

אבל באמת לפני הכל אני חושבת שצריך פה הבנה שזה לא עניין טכני. זה לא עניין של פתרון שהיא תתן לך הוראות מדויקות. זה שפה של לב.

ואם אתה לא מרגיש שאתה יכול לתת לה מספיק את מה שהיא צריכה (או שהיא ממשיכה להרגיש שהיא לא מקבלת את מה שהיא צריכה), אז טיפול מקצועי יכול לעזור בזה, כמו שכבר הזכירו פה הרבה.

החכמתי ואנסה לחשוב על זה בהמשך הקשר

תודה!

קודם כל מתחילה מהסוף-

אשתך הייתה בחו"ל ונהנתה ופרגנת לה. מהמם.

היא משתפת אותך בתןבנה עמוקה וממש לא פשוטה, בחוויה פנימית קשה. קושי עם ההריון שהיא נושאת, חשש מעוד שנה קשה של דכאון וכו.

היא זקוקה לתמיכה, להבנה, לאמפתיה להקשבה.

לא לאמירה של אין מצב שהיא ממשיכה ככה ושתלך לאיש מקצוע.

לא כי איש מקצוע זה רע ופסול, להיפך. אני בעצמי עוסקת ביעוץ וליווי לנשים, אלא כי מה שהיא זקוקה לו, כמו שהיא אמרה לך

בעניין הפיצה, זה שתראה אותה, את הצרכים והרגשות שלה,

את הקושי, את התחושות שלה. שתתן חיבוק. שתגיד אני מבין שזה באמת מפחיד. שתשהה שם איתה בלי להבהל כל היום וללכת מאיש מקצוע לאיש מקצוע.

פשוט להקשיב לחבק ולתמוך, פשוט לתת מקום לרגשות שלה בלי שיפוטיות.

בעצם, מה שחסר לי ממה שעולה מדברים, זה השדר של

אני איתך, ואני לצידך גם אם קשה, ואני מסוגל לקבל אותך ולרצות ולראות אותך ולהיל אותך, גם כשמורכב, גם שלא הולך,

גם במקום השבור והלא שלם הזה. ואני חזק, ויש לי סבלנות.

במקום זה, כל הזמן לדבר על טיפול ולפנות לטיפול כמענה ראשוני לפני ובמקום להקשיב ולהיות איתה יחד, זה סוג של בריחה מלשהות שם איתה.

הדרך לאינטימיות פיזית עוברת באינטימיות רגשית.

ונשמע לי שזה הדבר העיקרי שחסר ביניכם.

סביר מאד שזה קושי של שניכם, שלה להתחבר לעצמה ולשתף אותך,

שלך להבין ולראות אותה, וכל אחד צריך ללמוד את הצד שלו (זה בדרך כלל ככה במורכבויות זוגיות),

אבל בסופו של דבר לי נשמע שזה הדבר הנכון.

גם אינטימיות פיזית שאישה שמחה בה ובטוחה בה היא כזו שבה היא מרגישה שרואים אותה, שקשובים לה

שהיא יכולה להרשות לעצמה להיות חשופה, לא שלמה, ופגיעה מול מישהו שאיך שהיא יאהב אותה, ישמח בה ויקבל אותה, ולא מול מי שיבקר, ישפוט וינסה למצוא דרך לשנות.

(אני אומרת את זה בהשאלה כמובן לאינטימיות הרגשית, בסופו של דבר זה מנגנון רגשי מקביל.)

שאלת מה יתן לכם את המוטיבציה ללכת לטיפול, והתשובה שלי היא הכאב.

הכאב שלה על מה שקשה לה וחסר לה עכשיו (שיראו אותה? שמחה? קרבה?)

הכאב שלך על מה שחסר *לך* בזוגיות ואולי גם בהורות ומול עצמך, על המקום שלך כגבר שלא ממומש.

זה מה שנותן לאנשים מוטיבציה לטפל. החסרון, וקיים אצלכם חסרון גדול. 

כמו שכתבתי אני לא נגד טיפול, להיפך אני מהתחום,

אבל כדאי להזהר מלברוח לשם במקום שצריך לשהות.

רואה כל הזמן בעבודתי שאנשים יעשו שינוי מהותי ועמוק

כאשר *הם* ירגישו קושי וצורך בעזרה, וגם רצון לצאת משם.

ולעומת זאת, לחץ ללכת לטיפול כשיש חוסר בשלות יוצר גם התנגדות וחוויית דה לגיטימציה,

ובוודאי שטיפול כזה כנראה לא ישא הרבה פירות אם בכלל.

ברגע שאשתך תרגיש שאתה באמת רואה אותה, באמת דואג לה, באמת רוצה שיהיה לה טוב בכל דרך,

היא תוכל לתת לעצמה להפסיק להתנגד, ולהתחבר לחויה הפנימית שלה, להבין את המצוקה שהיא שרויה בה גם אם היא לא לגמרי מודעת, ולרצות בעצמה להתקדם ולהשתנות.

וכמובן, בהנחה שאתה שם ורוצה שינוי, לך לטפל בעצמך, זה בע"ה יעזור גם לך, 

ומקווה שגם להתנהלות הזוגית שלך וגם לה

קראתי והחכמתי.

אני כל הזמן בטוח שאני מכיל ופתוח לרגש ולשמוע אותה, אבל באמת כשאני חושב על זה תוך כדי קריאה של מה שרשמת, בתת-מודע אני לא מבין אותה באמת ומרגיש לי ש"נוח לה להתלונן" ושזה כנראה בגלל שהיא גדלה ככה בבית ולא באמת כי היא חווה קושי אובייקטיבי.

אנסה בלי נדר לחשוב על זה ולדבר איתה באופן שיבהיר שאני מבין את הקושי שלה (גם אם אני לא) כדי שתהיה לה תחושת הזדהות.

תודה רבה!

וממליצה כן לנסות ממש להקשיב, ממש להבין מה באמת קורה אצלה

מה באמת עובר עליה ואיפה אתה יכול להיות שם בשבילה.

זה המפתח לזוגיות קרובה.

ולגבי מה שחשבת בתת מודע שנח לה להתלונן, ושככה היא גדלה וכו,

זה משהו שהייתי ממליצה לך לעשות עבודה להבין מה המקור ולראות איך להיפטר מהאמונה או ההסתכלות הזאת,

גם כלפיה, גם כלפי הילדים, ואפילו כלפי עצמך.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת

והיה מעולה

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.

גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".

להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.

ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן

קיצר זה משגע

אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..

אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח

שהן לא מעירות.

רק בלילה האחרון.

אבל ניצלתי, כי חתכתי יום קודם

;)

יש הבדל בין מחלקה של ביות לאפס הפרדה? או שזה אותו הדבר?

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

בדקו כשהייתי ערה

הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום

אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.

אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...

אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...

לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.

במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.

אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.

זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט

מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה

כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים

אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)

כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!

לא לחץ דם, ולא כלום

רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי

מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי

ולמה?

כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה

והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי

למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז

כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....

היה הזוי....

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...

השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)

או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.

השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?

ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...

אם זה לא דימום חזק אז זה לא דחוף.

עיצות לקיצור והפסקת דימום-

1. לשתות מיץ מלימון כל בוקר, במקרים קשים לשתות אחד בבוקר אחד בערב. להקפיד רק מהיום השלישי לווסת ולא לפני כן, ועדיף לטובת השיניים לשתות את זה עם קש.

2. לשתות הרבה מים

3. לא לעשות פילאטיס ומאמץ פיזי

4. ביופלונאידים לפי המינון המומלץ המצורף

5. לקחת ברזל וB12

6. לשבת באמבטיה חצי שעה ו/או לשטוף ישירות את האזור בתכיפות במהלך היום

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!

לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים..

ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)

ברוכה השבה!

אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...

אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

והכל היה בסדר