מנשואים טריים

ניכרת הדאגה לאשתך מאוד, ובכל זאת - אתם צריכים ליווי מקיף ליחסים ביניכם. ואם עוד לא מצאתם אז אל תתייאשו

יחסים בין בני זוג לא אמורים להיות אפלטוניים

ולגבי גבר וכו - בעלי מרים את הילדים מתי שבא לו ומתי שבא להם. ככה יוצרים קשר רגשי, באמצעות היענות לצרכים.

אני יודע שיחסים לא אמורים להיות אפלטוניים - אבל כבר השלמנו עם זה...

אשתי לא מצליחה ליהנות עם עצמה אפילו, היא התרשמה מאד מהספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות" - אבל שם זה נגמר.

לא הצליחה להגיע למשהו מעבר לזה... קבענו עם מיכל פרינס כמה פגישות, אבל היא (אשתי) התייאשה אחרי כמה מפגשים כי היא אמרה שהיא מצטטת מהספר.

לדעתי היא מתחמקת מלהתמודד עם זה, אבל זו דעתי האישית בלבד.

וזה כואב שזה ככה

יכול להיות שהיא צריכה משהו מעבר. אבל לדעתי גם אתה.

כי זה לא בריא ההתנהלות הזו. 

תודה רבה!

גם לא נורמטיבי העמדת הפנים כאילו זה נורמטיבי.

בסוף זה מתפוצץ.

גבר סטנדרטי מרים ילדים על הידיים.

האם אתה קשוח כמו גבר סטנדרטי או שמא יש קושי בהבעה ועיבוד רגשות?

נכתב אחרי התבוננות קצרה בכרטיס שלך.

אבל יש לי גם בעיות גב ובעיות עם לתת פינוק לילדים (חושש שהם יגדלו כשהם לא מעריכים את זה).

ייתכן שאני טועה כמובן, ככה אני רואה את העולם.

יש לי בעיות אורטופדיות חמורות מאוד, ואני עד היום מרימה את בת ה5.5 שלי לפעמים. לא נגרם שום נזק ב"ה

לא חייב להרים בעמידה. אפשר להרים עליך כשאתה יושב על ספה. זה פתרון טכני. אבל ככל הנראה פה לא הבעיה

ברגע שאתה יוצא מנק הנחה שהבעת אהבה כלפי ילדים נתפס כמשהו לא מוערך, וכפינוק, אתה מבטל חלק מאוד מאוד חשוב ובסיסי בגדילה הרגשית שלהם.

כשאני יושב - ברור שהם עליי... אני לוקח אותם אליי ומחבק/מדגדג על הזמן...

סליחה אם לא הייתי מובן.

אז מבחינתה כדי לזרז תהליכים, אם הם מסרבים להתקדם בלי שהיא מרימה אותם (ו90% מהפעמים זה ככה) - אז היא מרימה.

כשהם איתי, אני מבחינתי מחכה להם ומחבק אותם ויושב איתם על המדרכה ולא מרים אותם.

לה זה מפריע כי היא כבר רוצה להגיע הביתה.

זה בערך.

אשתך רוצה להגיע הביתה. אם יעזור לה שתרים אותם, מה הבעיה בעצם..?

האורטופדי?

קחו עגלה ותרים לעגלה ותתקדמו

בין אם זה כי חזרנו מהגן או כי זה שבת והעגלה במקום רחוק וכו'.

מפריע לי העניין האורתופדי (בקטנה) והעניין של הפינוק (בגדולה).

אני מאד מעודד ילדים לעצמאיות ובאמת כשהם איתי הם די בוגרים (לא מתכוון להתנשא חלילה, אבל אני מתאר את המצב).

בשביל שלום בית ובגלל שקשה לה להרים - אז אני כן ארים.

בשגרה - אני לגמרי נגד מהסיבות שרשמתי.

כמובן שלא חייבים להסכים איתי (אפילו אשמח לשמוע למה זה לא נכון לדעתכם כדי לתקן את דרכיי).

אפשר גם לקרוא לזה לבחור ת'מלחמות

אם לא להרים יגרום לאשתך לכעוס עליך, ולהרים יגרום לך לוותר על עקרון שהוא חשוב בעיניך, מה עדיף?

יצכן שבעיניך עדיף להילחם עלמהעקרון,אבל אתה מפספס את זה שאתה מפסיד את אשתך ככה

יש עוד פתרונות למצב הזה

כמו שאשתך תתקדם ואתם תגיעו אחרכך

ואפשר

שתדאגו תמיד לעגלה אתכם

שתצאו פחות החוצה, או שרק אתה תיקח. הכל מתוך יציאה מנק הנחה ואמירה שאשתך חשובה לך מאוד ואתה לא רוצה לצער אותה.

צריך לצאת מאזור הנוחות כדי ליצור קשר רגשי ולוותר

הרבה קונפליקטים אפשר לעקוף. להילחם ראש בראש בדעה מנוגדת זה פתח להרבה בעיות

קראתי את התגובה ואני מבין שיש כאן פער בשיחה.

אם אשתי תבקש ממני להרים, אני ארים אותם. בעיקר עכשיו.

אם היא תבקש ממני בשגרה להרים, אני אעשה את זה פעם-פעמיים. זה מרגיש לי לא נכון לעשות את זה באופן קבוע. (כמובן צריך לדבר על זה. ניסינו גם והבנו שכל אחד ינהג כמנהגו).

אם אני לבד - אני מתנהל כמו שאני רואה לנכון.

אני מסיק מהשיחה שאנחנו מדברים על האם יותר חשוב אשתי או העקרון של להרים.

אני כמובן מסכים שאשתי חשובה יותר מהכל.

*עם זאת* אני לא מסכים שזה פתרון תמידי. אם מדובר במשהו *עקרוני* אצלי - אני לא חושב שהפתרון זה להגיד "טוב, אשתי יותר חשובה אז צריך לעשות מה שהיא אומרת".

בכל מקרה - זה לא קשור כל כך לנושא כרגע...

אבל תודה על התגובה וההתייחסות כמובן =]

לעקרונות שלך

זה בסדר שיש גישה הורית שונה להתנהלות מול ילדים. אבל כשאתם יחד איתם, נשמע שאתה באמת נענה לה

"דכאון" זאת מילה שמתארת סקאלה גדולה מאוד.

טבעי שיהיה לה צער גדול מאוד מזוגיות כזאת ותסכול עמוק.

פחות נשמע לי הגיוני ונורמטיבי להתיחס למצב הזוגי שלכם כנורמטיבי.

היא מבואסת כל פעם שאתם לבד בבית, אתם ביחסים אפלטונים, יש לך בעיה בהבעת רגשות ופינוק.

נשמע מאוד מתסכל.

אין לי מושג מה זו זוגיות סטנדרטית עם יחסים. 

רק שומע שאומרים שזה נורמטיבי שיש יחסים, אבל אנחנו לא מצליחים להבין מה החסך בזה.

הלכנו להרבה אנשי מקצוע כשאנחנו בעצמנו לא מבינים מה חסר לנו (לא ניסוח הכי מדויק, אבל אני מקווה שהבהרתי את הנקודה).

הייתי מקבל לגמרי את הטענות שלך אם זה היה ככה כבר כמה שנים.

זה התחיל להיות ברמה כזו רק מלפני כמה חודשים ותוך כדי ההריון.

התסכול שהיא מספרת עליו (אלא אם יש עוד משהו והיא לא משתפת) זה מההריון בעיקר.

ההתנהלות הלא בריאה שלכם נותנת איתותים, תמרורי אזהרה.

תשים לב.

כמו אדם שחסר לו ויטמין קריטי והוא לא מתיחס ולא שם לב, מתעלם מדחיק, אבל הגוף מאותת יותר ויותר ואז עוד יותר עד שאין ברירה אלא להתיחס.

ועדיף מוקדם ממאוחר.

אתה מבין שמשהו לא נורמטיבי, לא סטנדרטי,

אתה מבין שמשהו חסר אבל לא מבין מה חסר.

לא חושבת שכמה מילים פה בפורום יסבירו לך תהום כל כך גדולה.

מקווה שתמצאו טיפול שיעזור לכם להבין ולטפל.

להבדיל לגמרי - אני מרגיש כמו יהודי באירופה שקורא את האזהרות הספרותיות של עגנון וטשרניחובסקי.

נכון, המצב לא תקין.

אבל מה עושים מכאן? לאן פונים? 

לשאול רב שיסביר לי טכנית למה זה דבר חשוב? 

אשתי מסרבת ללכת לטיפול עם גברים.

כרגע התגובות שקיבלתי הן: 

"זה מראה לאישה שאתה אוהב אותה" (אבל אם היא לא רוצה? הרי לשכנע אותה שזה לטובתה מרגיש לי הכי גרוע...)

"אתה מחויב במצוות עונה - החובה היא עליך " (ואם היא לא רוצה?)

"גבר שלא מקיים יחסים עם אשתו בסוף יחפש את זה בחוץ אצל אחרים" (מפחיד לגמרי... אבל מה לעשות? לספר לה את זה? זה רק יכניס אותה ללחץ ויגרום לה עוד יותר להרגיש רע מהענין)

שאתה צריך טיפול אישי

והיא צריכה טיפול אישי

ואחרי שכל אחד יעבור מסע לבד תוכלו ללכת לטיפול זוגי

אתה פונה לפורום עם מצבים ושאלות וזה מראה כמה המשפחה והזוגיות חשובים לך, כמה אשתך חשובה לך וזה באמת מקסים

רואים שיש לך לב טוב.

אבל זה לא מצב לשאלה בפורום,

זה לא מצב לשאול רב,

זה לא מצב לפיצה או לכל פלסטר אחר.

זה מצב לטיפול אישי.

אם אשתך מסרבת לטיפול אישי, תלך אתה.

יש לך מצב לא תקין בנישואים, במשפחה, עם עצמך, עם אשתך. לך יש.

תהיה גיבור

נשמע כמו תוצאה של קבלת החלטות מוטעית.

נשמע על פניו שיש לכם בעיה זוגית שאתם פותרים ע"י להביא עוד ילדים

(אולי בתת מודע כדי שיעסיקו אתכם וישכיחו את הבעיה המקורית)

נשמע שטוב לה עם החברות והטיול חיזק אצלה את התחושה שלא טוב לה איתך ואת הפער שהיא מחזיקה ביומיום.

החיים הציבו לה מראה. הייתי רואה בזה הזדמנות לתקן דברים מהשורש ולהפסיק לברוח מזה. כי בסוף הבית הוא העוגן הכי חשוב שיכול להיות לנו בחיים.

נשמע שהכיוון הוא טיפול זוגי קודם כל. אפשר גם הדרכת הורים, אבל אם המחלוקת היא רק סביב אם להרים ילד או לא, כנראה לא זה מה שיתן לכם את המענה, אלא איך מתמודדים עם פערים בגישות מול הילדים.

אגב, גם אם הייתם בטיפול זוגי בעבר, אולי לא הייתם במקום כמו היום שהקושי להיות ביחד כבר נוכח. אולי הצלחתם לדלג על הקושי ולכן הטיפול לא היה אפקטיבי כי לא הייתה המוטיבציה לשנות. (רק מעלה השערה)

אגב לא יודעת למה אתה חושב שלהיות גבר זה אומר להיות קשוח, העולם כבר לא שם מזמן.

יש הרבה גישות בהורות, אבל הם לא קשורות למגדר. זה בסדר שיש חילוקי דעות וגישות שונות בהורות אבל כדאי שתבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה וההשלכות של הבחירות שלך ולא סתם כי "אני גבר".

בהצלחה

יש בעיה בזוגיות שלמדנו לחיות איתה, זה נכון - אבל היא לא נפתרת בהבאת ילדים, זה בלי קשר פשוט.

אני פשוט בעד להביא ילדים כל עוד אנחנו צעירים וזה לא פוגע בנו נפשית מרוב עומס (שייתכן שאשתי הגיעה לשלב הזה).

לגבי הקטע שלא טוב לה איתי - לא נראה לי. היה לנו טוב, היינו יוצאים אחת לשבוע, היא הייתה גם מקפידה על זה.

היום אני מציע לה כל פעם - אני נתקל בכתף קרה.

היינו בטיפול זוגי בעבר (בתחילת החתונה בלי קשר - פשוט המליצו) - לא ראינו איזו תועלת יתרה מכך.

ננסה באמת ללכת למשהו דומה, בלי נדר.

תודה!

וגם בזוגיות מושלמת עם הזמן נעשים שינויים, מה שהתאים אתמול לא בהכרח יתאים מחר,

וזה לא בגלל שמישהו עשה משהו.

זה המצב. אנחנו בני אדם ומדתנים עם הזמן.

ולכן כשמשהו משתנה צריך לבדוק איך נכון להתמודד עם זה.

יש כל מיני טריגרים לעשות חושבים ויכול להיות שהטיול הזה גרם לה למחשבות בנושא.

יכול להיות שזה קשור אליך, ויכול להיות שחוסר שביעות רצון יוצאת "עליך"

בכל מקרה זה דברים לפתור בטיפול זוגי.

אם גם מחוץ לבית היא הייתה כבויה ולא מוצאת עניין בכלום, אז הנה כדאי לבחון טיפול רק בשבילה אבל זה לא המצב.

וחוץ מזה שהעומס שאתה מתאר יכול להפיל את הנשים החזקות ביותר שהכל היה מושלם לפני כן. היא באמת בעומס גדול.

היא מאשימה אותך בהריון הזה וגם אתה כותב שזאת הגישה שלך, השאלה מה היא רצתה לפני ההריון וכמה היה לה מקום בזוגיות להביע את הספקות שלה.

אולי היא סתם זורקת את האשמה עליך כי נוח לה.

אבל שוב, כל הדברים האלה צריך ללבן לעומק עם בעל מקצוע ולא סתם כשיחה.

אם טיפול זוגי לא מקדם בכלל, אז כן כדאי לשקול לקחת לה טיפול רגשי (יש מלא סוגים) כי זה לבד טריגר לפתח דיכאון אחרי לידה.

וכן כדאי שתהיה מוכן לקחת על עצמך הרבה יותר עם הילדים והבית והתינוק החדש גם, כדי להקל עליה ולמנוע החרפה של המצב בשנה הקרובה עד שעברו את זה.

אשתך מתוסכלת מההריון הזה. ונשמע שגם מכל היחסים הזוגיים שלכם, קשה לה.

אתה לא מכיל את זה, לא נותן לזה מקום ומכחיש את זה, ובמקום כל זה עוד קובע עליה אבחנה פסיכיאטרית של דיכאון...

איזה איש מקצוע?

זה רלוונטי ללכת בלעדיה?

קודם כל תיקח חלק ואחריות על הצד שלך בסיפור.

כי אתה מציג את זה כאילו היא בעייתית ואתה מושלם ואפילו מפרגן.

זה יותר מקצת מבהיר את התמונה למה רע לה.

לא הבנתי את הבעייתיות ולא הבנתי למה ישר לתקוף.

כבר אמרתי מה היא מציגה ושאני לא מסכים עם זה.

אני אכן בעל מפרגן ומשתדל לפרגן (טכנית), אני חושב שהרבה בעלים שנמצאים סביבי מתנהלים ככה.

אם יש בעייה קונקרטית שאפשר לשים עליה את האצבע - אשמח לשמוע.

אני אשמח לקחת אחריות על הצד שלי בסיפור - אני פשוט באמת לא יודע מה האחריות שלי שאני מפר אותה. באמת.

וזה *בדיוק* הסיבה למה כדאי שתפנה לטיפול אם תרצה באמת לשנות משהו.

שאתה לא מבין מה אתה צריך לשנות.

היא אומרת לך מה מפריע לה, ואתה מקטין/מבטל/מכחיש.

תסבירי לי בבקשה.

אם לא מתאים לך לשמוע פשוט תדלג..

יחסים אפלטוניים בין בני זוג יוצרים חסך, לשני הצדדים. ברמה הכי בסיסית אישה אמורה להרגיש אהובה ומחוזרת, להרגיש שבעלה אוהב אותה, לא רק שיש ביניהם יחסי חברות. אם היחסים הם חבריים בגדול ולא מעבר, הגיוני מאוד שעם חברות יהיה לה טוב יותר. שווה להתאמץ ולעבוד על המקום הזוגי. להתחיל בחוויות כפיות ביחד, ולראות איך מעמיקים את הקשר. אפשר גם ללמוד את זה.

מעבר לזה, נשמע שההריון נפשית לא פשוט לה. תנודות הורמונליות בהחלט יכולות להשפיע על מצבי רוח. הריונות צפופים הם דבר לא פשוט בכלל, גם ברמה הטכנית אבל גם ברמה הנפשית. לפני טיפול פסיכולוגי כדאי לנסות לפנק, לראות מה יכול לשמח אותה, מה יכול להקל עליה. אחרי הלידה יש יותר אפשרות להתחלק בטיפול בתינוק, בהריון אין לך דרך להקל עליה לא מבחינת ההורמונים שבאמת יכולים לשבש ולא מבחינת תופעות לוואי, עייפות או חולשה. מה שאתה יכול לעשות זה לפרגן ולהרים לה על הילדים שהיא מביאה לכם, לפנק, ולראות איפה אפשר להקל עליה.

מאמינה שאני לא רואה את כל התמונה, ניסיתי לכתוב נקודות שיעזרו לך קצת להבין את מה אולי היא חווה, יכול להיות שזה לא זה, מוזמן לדלג הלאה.

קראתי והשכלתי.

תודה רבה! =]

נשוי היא לא בסדר.

אז מה הטעם שאני אסביר לך דברים שאתב לא רוצה להבין?

ומקריאה של שרשורים קודמים שלו בפורום אחר פה בערוץ, הוא פשוט הרים ידיים מלנסות כי אשתו לא מצליחה לרצות יחסים שלא בהקשר של הריון ולא נהנית מהם

והם גם ניסו כמה טיפולים אצל אנשי מקצוע

אז זה לא שהוא לא בהכרח מבין, הוא חי את הרע במיעוטו לדעתי ומצליח לראות בזה טחב ביחס למה שאידאלי

כי אני קוראת פה תמונה הרבה יותר גדולה, והיא לא יפה.

זה נראה שהוא לא רוצה להבין. זה מאוד ברור מה קורה פה, ולכתוב יפה "אני לא מבין- תסבירי לי" זה דרך יפה לצאת ה"בסדר" כי גם כשהם לא בסדר הם פשוט "לא הבינו".

מאוד ברור מה מפריע לה, היא גם אומרת לו את זה.

מה הטעם שלו לשאול בפורום אישה זרה? שישאל את אשתו או ילך לטיפול אם הוא באמת רוצה שיהיה טוב

אבל זה קושי של שניהם וזה ממש מתחילת הנישואין.

ברור ששניהם צריכים טיפול עמוק. כבר כתבתי.. מקרה מסובך

לרוב כשיש צד שעסוק בלהוציא את עצמו סבבה, ו*מסרב* להבין את הצד השני- הוא הבעיה.

תשימי לב איך אפילו את בעית היחסים הוא שם עליה.

גבר סבלני וקשוב, אכפתי, יביא את אשתו למיטה, גם אם רק לאהבה פיזית בלי יחסים מלאים.

אני מתכווצת רק מלקרוא איך הוא מתאר שהיא לא מצליחה שיהיה לה חשק.

במקרה כזה- טיפול זוגי יכול לעשות יותר נזק מתועלת בשבילה.

הוא לא שם.

הוא לא במקום לתקן, אולי לתקן אותה שתתאים לו.

רוב האנשים שבאים לטיפול זוגי באים בשביל לתקן את הבן זוג ולא מסתכלים פנימה על עצמם. הרבה פעמים הם מסרבים להסתכל פנימה.

זאת אחת הסיבות שעדיף שכל אחד מהם ילך לטיפול אישי.

במיוחד במקרים מורכבים.

מציגים את הצד שלהם,

אבל לא מסרבים לראות עוד צד.

אבל להניח שבבעיה כזו הגבר ״אשם״ זה ממש בעייתי

מכירה גבר מדהים שהתגרש אחרי שנים של סבל בנישואים מאישה שלא רצתה יחסים ולא הסכימה לטפל בעצמה.. והוא מצידו עשה הכל.

(כיום נשוי באושר רב בפעם שניה)

אף פעם אי אפשר להסיק מקריאה בפורום על תמונה השלמה

בטוח יש כאן סבל גדול של שני צדדים. ברור שצריך טיפול.

לא חושבת שאפשר לשפוט מי אשם או מי לא עשה מספיק

זה עניין של אי לקיחת אחריות.

ואני מדברת מידע מקצועי בנושא, לא מהבטן שלי.

עכשיו תקפת אותי. ישירות. אופס-

אני מבינה את הכעס שלך (הדי מוצדק) על ההתנסחות שלי וגם את התגובה שלך.

תסתכלי, תקפת אותי- כי הרגשת שאני פוגעת בו- במטרה להגן עליו מהניסוחים שלי.

אני קצת עשיתי אותו דבר, תקפתי אותו כי הרגשתי שהוא פוגע באשתו במטרה להגן עליה.

ממש רציתי לנער אותו. אולי הגזמתי והדרך שהבאתי את זה שנויה במחלוקת פה(ואם כן- מחילה. אבל אמן ילך לטיפול. אמן) .

בכל מקרה- הכוונות שלי לא היו רעות תהיי בטוחה.

ו... תודה  

לא יודע אם כולן תראינה את ההודעה.

א. נכון, אני לא יודע איך נראים יחסים שהם כוללים יחסי אישות. אין לי מושג. לא חוויתי דברים כאלה.

אבל חשוב לזכור שגם אשתי לא חוותה דבר כזה. *שנינו* לא יודעים מה אנחנו מפסידים וזה מה שמקשה עלינו בכל הטיפולים הזוגיים.

אנחנו הולכים, נלחמים בזה יחד ובסוף אנחנו שנינו לא מבינים על מה. מה מחכה לנו בסוף התהליך? זוגיות יותר טובה? זה מה שאומרים... אבל איך היא באה לידי ביטוי?

תוסיפי לזה שעות על גבי שעות של טיפולים דרך סקסולוגיות, יוצעים זוגיים וכו'. שפיכת כסף על משהו שאנחנו לא רואים בו הצלחה ונקודת האור היחידה שהצלחנו לראות הייתה בספר של מיכל פרינס (מאז לא יותר מדי ראיתי שינוי).

ב. אני לרגע (לפחות מקווה) לא טענתי שאשתי אשמה בכל דבר ושאני צדיק תמים. הרבה פעמים פניתי לפורום אחר בתקווה שיסבירו לי מה עובר עליה.

היו כאלה שצקצקו וישר ירדו עליי, למדתי להתעלם מהם. זה לא עזר לי ולמזלי זה גם לא השפיע עליי לרעה.

אבל היו את הצדיקים (צדיקות יותר) שענו לעניין, הסבירו לי בצורה אובייקטיבית לכאורה מה עובר עליה והשתדלתי להסתכל על זה אחרת.

פה ספציפית אני נפגעתי מאשתי... אני משקיע, נותן את הנשמה וזו התגובה שלה.

אז אין בעיה, אני אשמח כמובן לשמוע ולהבין את הצד השני - אבל כן, גם דיברתי מהצד הפגוע שלי.

ג. ברור לי שעובר על אשתי משהו, ברור לי שמדובר במשהו שהיה עוד לפני הנישואין שעוד לא נפתר לה. אני יודע שזה משהו גם שחייבים לפתור כדי שיחסי אישות יתקיימו.

זה לא אומר שאין לי בעיות. אני אשמח כמובן לפתור אותן (לא יודע איך... טיפולים אישיים הלכתי כבר הרבה ולא ראיתי יותר מדי ישועות מזה לצערי).

ערב טוב לכולם ובהצלחה עם סיום המלחמה.

ובאופן כללי - אם יש לך (או לכל אחת אחרת) הערה על ניסוח של הודעות - מוזמנת לדווח לנו.

כל שרשור שלו זועק.

גם הוא בעצמו לא מבין את החשיבות של היחסים,

ויש שם עוד לא מעט עניינים.

בנוסף, הוא משליך את המצב על אשתו כי היא לא מצליחה להנות.

הם ניסו טיפולים ולא התמידו. זה לא מצב לפגישת היכרות או לראות קורס אונליין של מיכל פרינס.

ובכלל הם הולכים על טיפול זוגי וזה מצב של טיפול אישי. 

את האפשרויות של הטיפול

כמו שכתבו כאן - זה לא עניין של פתרון לדיכאון שלה. זה סיפור זוגי שלם מורכב, שצריך לרדת לשורש כדי להבין איך לשנות ולתקן את המצב.

וזה באמת לא נשמע שזה רק שינוי שהיא צריכה לעשות. נשמע שלך גם יש עבודה מצידך. וכדי לתקן צריך להכיר קודם בצורך לתקן.

ממליצה מאוד לפנות לאיש/אשת מקצוע, בראש פתוח באמת. להיות מוכן לקבל נקודת מבט חיצונית שתזהה ותכוון לטיפול המתאים, ומתוך רצון אמיתי לעשות מאמץ ולשנות את המצב.

אולי@נגמרו לי השמות יכולה להיות כתובת מתאימה (מכירה אותה מהפורום, וגם מהמלצות של כמה ממשתתפי הפורום שהיו אצלה בטיפול).

המון הצלחה לפותח ב"ה 🙏

קודם כל רוצה להעלות את העניין שהרגשתי שקצת זולזל בשרשור והוא שייתכן שהיא אכן בדיכאון. ייתכן מאוד שבגלל חיי הנישואים ולא בגלל ההיריון, אבל גם אם יש סיבה טובה להיות בדיכאון עדיין חשוב מאוד לטפל *גם* בדיכאון עצמו כי זה פיקוח נפש.

שנית, חושבת שאם אתה אוהב אותה ורוצה להישאר איתה, חייב חייב טיפול זוגי. כמו שאמרו חכמות ממני לפניי - זה שאולי זה התאים לה בעבר, לא אומר שכך גם כיום.

אנסה לקרוא גם בשרשורים אחרים שלך כדי להבין את הסיטואציה יותר, אבל נשמע שכדאי טיפול פרטני במקביל לטיפול הזוגי. לך - להבין את חשיבות הזוגיות כזוגיות על כל הכלול בה, ולא רק חברות טובה עם ילדים משותפים. לה - להבין גם היא מה מפריע לה, מה חשוב לה וכו’. וכמובן טיפול זוגי כי לא יעזור שכל אחד יבין לבד, צריך למצוא את הדרך המשותפת.

לגבי פינוק לילדים - יש המון המון דרכים לפנק ילדים. אני לא רואה מגע אנושי מההורים בתור פינוק. וגם אם זורמת איתך שלהרים זה פינוק ומעכב עצמאות - הרבה זמן משחק משותף יחד, מילים טובות של אהבה והערכה, הבעת אהבה גם במגע של חיבוקים ונשיקות, הקראת סיפור לפני השינה… יש ככ הרבה דרכים להיות אבא חם ולא ״מפנק״, וכל אלה לא מונעים את הסמכות ההורית שודאי כדאי שתהיה לך. כלומר, אפשר להיות האבא הכי כייפי וחם בעולם, ובו זמנית שהילדים יעשו דברים כשאתה דורש. חבל שיזכרו אותך כקשוח ומפחיד… 

בגדול העניין די נפתר... (אם אפשר לקרוא לזה ככה).

קניתי לה פיצה מפונפנת ביום חמישי ומאז היא ממש בסדר איתי.

אמרתי לה שאני לא מצליח להבין מה קרה, היא טענה שזה בגלל שהיא ראתה דרך הפיצה שאני מבין שקשה לה.

שאלתי אותה אם היא לא ראתה את זה קודם לכן והיא טענה שלא.

לא יודע מה קרה כאן... העיקר שהסתדר בסוף (בינתיים).

לגבי הפינוק - אני מבין, אני מאד מחבק אותם ומקריא סיפורים וכו'.

ספציפית לגבי ענייני פינוקים אני פחות בקטע.

עכשיו יש לנו עניין אחר שאני לא חושב שצריך להיות תפריט במסעדה ולתת להם מה שהם רוצים... אני בעד לתת להם אוכל ולהגיד להם שזה מה יש.

אבל על זה אני יותר מוכן להתפשר האמת  

אני חושבת שהדבר הכי טוב הוא שאתה תלך לטיפול אישי עבורך.

אני חושבת שגם אשתך צריכה טיפול אישי, אבל אתה פתחת את בשרשור ולכן אני כותבת אליך.

בניגוד לתגובות קודמות, אני לא חושבת שיש כאן עניין של "אשמה". אני לא חושבת שיש מה לכעוס עליך.

אבל אני כן חושבת (וגם לאור שרשורים קודמים), שעוד לפני הדינמיקה בינך לבין אשתך, יש אצלך תפיסות מסויימות שאולי מקבעות התנהגות או צורת פעולה.

זה לא רע כשלעצמו, אבל כן כדאי להבין שבסקלה של הבעת רגשות מול רציונליזציה אתה כנראה נמצא בקצה הצד הרציונאלי. יש לחשיבה שכלית יתרונות, אבל כשהיא מגיעה בצורה כל כך טוטאלית אני חושבת שגם אם זה לא מפריע לך, זה יכול להקשות על דינמיקה זוגית ועל היכולת לחיות בתוך משפחה, זוג או קהילה.

ובאמת, זה לא עניין של אשמה. השרשורים והמקרים שאתה מתאר לא מעלים תחושת כעס בעיניי, אלא דווקא מצוקה גדולה (שאני לא בטוחה שאתה / אתם מצליחים לרדת לשורש העניין ולדעת שיש דרכים אחרות, של הנאה וחיבה ואהבה, והן לא נדירות).

אז דווקא מתוך אכפתיות אני כותבת, תמצא דרך לעזור לעצמך קודם כל. הלוואי שתצליחו למצוא את הדרך שלכם. אני לא חושבת שיש דרך אחת נכונה, אבל לא חייבים להשלים עם אדישות כדרך חיים

כתבת מעולה בעיניי.

אני הלכתי כמה פעמים לטיפול ובכל פעם הרגשתי תוך כדי שזה לא מתקדם לשום מקום... אמרה לי אחת מהפסיכולוגיות שיכול להיות שזה קשור אחד לשני.

אני פשוט לא יודע כבר איך ולאן ללכת.

אבל לוקח לתשומת לבי כמובן.

תודה רבה!

גם אני הייתי בדכאון בהריון והתחרטתי עליו והמצב הזוגי היה גם על הפנים. חד משמעית שייכתי את התחושות שלי לקשר הרעוע עם בעלי אבל רק בדיעבד אני יכולנ לומר זאת בצורה מובהקת

אחרי הלידה משהו השתחרר מאוד , גם איך שהוא היה איתי אחרי הלידה וגם התקשורת ביננו, וגם אני לקחתי דברים יותר בפרופורציה

לא יודעת אם יהיה כך גם אצלכם אבל אם זה עוזר לדעת שאולי זה כן.

אבל בכל מקרה זה בסוף נגמר...

קניתי לה פיצה מפונפנת ביום חמישי ומאז היא ממש בסדר איתי.

אמרתי לה שאני לא מצליח להבין מה קרה, היא טענה שזה בגלל שהיא ראתה דרך הפיצה שאני מבין שקשה לה.

שאלתי אותה אם היא לא ראתה את זה קודם לכן והיא טענה שלא.

לא יודע מה קרה כאן... העיקר שהסתדר בסוף.

חושבת שהרבה פערים יושבים בסוף על הצורך של אדם שיראו אותו.

אנשים מחפשים הבנה להזדהות לקושי שלהם, גם אם לא פתרון.

אז זה שקנית לה פיצה כשהיא הייתה מבואסת, נתן לה תחושה שאתה רואה אותה. שאתה שם לב אליה. ואולי זה משהו שחסר לה ביום יום

אז אל תשאיר את מה שקרה כאן עם המשפט "העיקר שהסתדר בסוף". 

אשתך היא לא מכשיר חשמלי, שבו יש כלל של 'אם זה עובד אל תיגע'. 

היא אמרה לך במפורש שהיא לא הרגישה שאתה מבין את הקושי שלה. תנצל את זה שעכשיו אתם בטוב ותשאל אותה מה היה לה קשה כל כך. מה יגרום לה להרגיש שאתה רואה אותה.

תנסה ללמוד להכיר אותה לעומק. 

נשמע שרצית רק "לתקן את הבעיה", ועכשיו אחרי שלכאורה אין בעיה- אז הכל בסדר.

אבל רוב הנשים לא רוצות ש"יתקנו" אותן.

אז אם אתה רוצה באמת להתקדם ולחיות בזוגיות טובה- תנשום עמוק, ותעיז להקשיב לכאב של אשתך.

מתנה לעולם לא תהיה פיצוי על היעדר תחושת הקשבה, אכפתיות ואהבה.

אולי זה יכול להיות פלסטר כדי לא להיתקע במריבה ספציפית אבל לא פתרון אמיתי.

היא אמרה לגמרי מה שאת אמרת - שהיא הרגישה שאני רואה אותה ואת הקושי שלה ומנסה לסייע לה.

מה שלא הסתדר לי ושאלתי אותה - זה מה פתאום רק מהפיצה היא רואה שאני קשוב לקושי שלה, הרי אני כל הזמן שואל אותה מה איתה ואם היא בסדר ושתיתן לי הוראות מדויקות מה לעשות.

התשובה שלה הייתה קצת חמקמקה של "לא ראיתי לפני" - אבל זה כנראה יותר הבנת דבר מתוך דבר ולא באמת שלא עשיתי את הדבר הנכון טכנית.

אתן לך דוגמה די טריה..

לאחרונה היה איזה משהו שהיה לי קשה בקשר בינינו

הסתובבתי עם פרצוף חמוץ בבית, הייתי בלי כוח לעשות ובלי מצב רוח לכלום.

באיזשהו שלב יצאתי לסלון ובעלי שאל אותי אם יש משהו שאני רוצה להגיד לו.

תכלס התשובה הישירה הייתה לא.

כי לא רציתי להגיד לו כלום. אין כאן מסר שרציתי להעביר לו. רציתי שהוא יתעניין בי ובמה שקורה לי, שישאל למה אני עצובה, שיראה שרע לי..

אחרי עוד כמה דקות שנמלכתי בדעתי הבנתי שזה היה האופן שלו להתעניין בי ובשלומי, ואמנם זה לא היה באופן שאני ציפיתי לו, אבל אני יכולה לתרגם את השאלה הזאת לשאלה של אכפתיות והתעניינות. ואז התיישבתי לידו. הוא הציע שנצא החוצה לסיבוב- זה ממש שימח אותי כי הרגיש לי שזה לא על הדרך רק כדי לשמוע מה יש לי להגיד ולסמן וי אלא פינוי של זמן ומרחב בנפש והתעניינות כנה בשלומי - כמו שתרגמתי את ההזמנה שלו. ומשם הדיבור דובר והדברים נפתרו..

אבל זה דבר שרכשתי לעצמי עם השנים בדרך של עבודה עצמית והבנה איך הוא חושב ומדבר ואיך אני... ממש רואה את עצמי שנה שנתיים אחורה אומרת לו שלא רוצה לדבר ונשארת שם בתחושות הרעות.

אולי היא מחכה למתנה, למכתב הערכה, למילה טובה (צריך הרבה כשנמצאים בדאון..), לא לשאול אותה שכלית מה מפריע לה, אלא איך את מרגישה? ולחפור קצת ברגשות שלה בלי להיבהל מזה..?

באמת לא יודעת איך שאלת אבל אולי זה יכול לפתוח לך משהו בחשיבה...

אצלי לפעמים אם בעלי יבקש 'הוראות מדויקות מה לעשות' - זה יעצבן אותי ולא יעזור לי בכלל.

כי זה לא עניין של בעיה טכנית שצריכה פתרון.

אם היא היתה צריכה רק עזרה טכנית, אז הוראות מדויקות זה באמת משהו שיכול לאפשר לך לעזור בצורה מדויקת לפי הצורך שלה.

אבל כשהיא צריכה תמיכה רגשית, כשהיא רוצה שתראה אותה ואת הקושי שלה, זה לא משהו שהיא רוצה ש'תבצע לפי הוראות מדויקות שלה'.

כי איזה הוראות בכלל היא יכולה להגיד לך? 'תחבק אותי, ותגיד לי שאתה אוהב אותי ומעריך אותי על מה שאני עוברת בהריון הזה'? ואם תעשה את זה אחרי שהיא תתן את ההוראות האלו זה באמת יעזור לה, או ירגיש קצת מעושה ולא אמיתי?

תמיכה רגשית זה משהו שלא יכול לבוא לפי הוראות מדויקות. היא צריכה להרגיש שהלב שלך איתה. וזה לא משהו שאפשר לחקות על ידי פעולות חיצוניות.

יכול להיות שהלב שלך באמת איתה, ואתה רק לא מוצא את המילים המדויקות שיגיעו ללב שלה. ואז יש פה גם מקום ללימוד זוגי. ואתה יכול גם לשתף אותה בזה - להגיד לה כמה אתה מאוד רוצה שהיא תרגיש כמה אתה איתה, אבל מרגיש שהדרך שאתה מבטא את זה לא מספיק עוזרת לה, אז אולי היא יכולה לכוון אותה מה היה יכול לעזור לה להרגיש אותך יותר (ואז לא בהכרח לעשות את זה מיד, אלא לזכור להשתמש בזה בהמשך. ואולי כן גם מיד עם איזה קריצה על זה שאתה יודע שכרגע זה נראה קצת מעושה ולא טבעי, אבל אתה באמת אוהב אותה ורוצה שהיא תרגיש אותך, אז אתה כבר מנסה לעשות את זה בדרך שהיא לימדה אותך).

אבל באמת לפני הכל אני חושבת שצריך פה הבנה שזה לא עניין טכני. זה לא עניין של פתרון שהיא תתן לך הוראות מדויקות. זה שפה של לב.

ואם אתה לא מרגיש שאתה יכול לתת לה מספיק את מה שהיא צריכה (או שהיא ממשיכה להרגיש שהיא לא מקבלת את מה שהיא צריכה), אז טיפול מקצועי יכול לעזור בזה, כמו שכבר הזכירו פה הרבה.

החכמתי ואנסה לחשוב על זה בהמשך הקשר

תודה!

קודם כל מתחילה מהסוף-

אשתך הייתה בחו"ל ונהנתה ופרגנת לה. מהמם.

היא משתפת אותך בתןבנה עמוקה וממש לא פשוטה, בחוויה פנימית קשה. קושי עם ההריון שהיא נושאת, חשש מעוד שנה קשה של דכאון וכו.

היא זקוקה לתמיכה, להבנה, לאמפתיה להקשבה.

לא לאמירה של אין מצב שהיא ממשיכה ככה ושתלך לאיש מקצוע.

לא כי איש מקצוע זה רע ופסול, להיפך. אני בעצמי עוסקת ביעוץ וליווי לנשים, אלא כי מה שהיא זקוקה לו, כמו שהיא אמרה לך

בעניין הפיצה, זה שתראה אותה, את הצרכים והרגשות שלה,

את הקושי, את התחושות שלה. שתתן חיבוק. שתגיד אני מבין שזה באמת מפחיד. שתשהה שם איתה בלי להבהל כל היום וללכת מאיש מקצוע לאיש מקצוע.

פשוט להקשיב לחבק ולתמוך, פשוט לתת מקום לרגשות שלה בלי שיפוטיות.

בעצם, מה שחסר לי ממה שעולה מדברים, זה השדר של

אני איתך, ואני לצידך גם אם קשה, ואני מסוגל לקבל אותך ולרצות ולראות אותך ולהיל אותך, גם כשמורכב, גם שלא הולך,

גם במקום השבור והלא שלם הזה. ואני חזק, ויש לי סבלנות.

במקום זה, כל הזמן לדבר על טיפול ולפנות לטיפול כמענה ראשוני לפני ובמקום להקשיב ולהיות איתה יחד, זה סוג של בריחה מלשהות שם איתה.

הדרך לאינטימיות פיזית עוברת באינטימיות רגשית.

ונשמע לי שזה הדבר העיקרי שחסר ביניכם.

סביר מאד שזה קושי של שניכם, שלה להתחבר לעצמה ולשתף אותך,

שלך להבין ולראות אותה, וכל אחד צריך ללמוד את הצד שלו (זה בדרך כלל ככה במורכבויות זוגיות),

אבל בסופו של דבר לי נשמע שזה הדבר הנכון.

גם אינטימיות פיזית שאישה שמחה בה ובטוחה בה היא כזו שבה היא מרגישה שרואים אותה, שקשובים לה

שהיא יכולה להרשות לעצמה להיות חשופה, לא שלמה, ופגיעה מול מישהו שאיך שהיא יאהב אותה, ישמח בה ויקבל אותה, ולא מול מי שיבקר, ישפוט וינסה למצוא דרך לשנות.

(אני אומרת את זה בהשאלה כמובן לאינטימיות הרגשית, בסופו של דבר זה מנגנון רגשי מקביל.)

שאלת מה יתן לכם את המוטיבציה ללכת לטיפול, והתשובה שלי היא הכאב.

הכאב שלה על מה שקשה לה וחסר לה עכשיו (שיראו אותה? שמחה? קרבה?)

הכאב שלך על מה שחסר *לך* בזוגיות ואולי גם בהורות ומול עצמך, על המקום שלך כגבר שלא ממומש.

זה מה שנותן לאנשים מוטיבציה לטפל. החסרון, וקיים אצלכם חסרון גדול. 

כמו שכתבתי אני לא נגד טיפול, להיפך אני מהתחום,

אבל כדאי להזהר מלברוח לשם במקום שצריך לשהות.

רואה כל הזמן בעבודתי שאנשים יעשו שינוי מהותי ועמוק

כאשר *הם* ירגישו קושי וצורך בעזרה, וגם רצון לצאת משם.

ולעומת זאת, לחץ ללכת לטיפול כשיש חוסר בשלות יוצר גם התנגדות וחוויית דה לגיטימציה,

ובוודאי שטיפול כזה כנראה לא ישא הרבה פירות אם בכלל.

ברגע שאשתך תרגיש שאתה באמת רואה אותה, באמת דואג לה, באמת רוצה שיהיה לה טוב בכל דרך,

היא תוכל לתת לעצמה להפסיק להתנגד, ולהתחבר לחויה הפנימית שלה, להבין את המצוקה שהיא שרויה בה גם אם היא לא לגמרי מודעת, ולרצות בעצמה להתקדם ולהשתנות.

וכמובן, בהנחה שאתה שם ורוצה שינוי, לך לטפל בעצמך, זה בע"ה יעזור גם לך, 

ומקווה שגם להתנהלות הזוגית שלך וגם לה

קראתי והחכמתי.

אני כל הזמן בטוח שאני מכיל ופתוח לרגש ולשמוע אותה, אבל באמת כשאני חושב על זה תוך כדי קריאה של מה שרשמת, בתת-מודע אני לא מבין אותה באמת ומרגיש לי ש"נוח לה להתלונן" ושזה כנראה בגלל שהיא גדלה ככה בבית ולא באמת כי היא חווה קושי אובייקטיבי.

אנסה בלי נדר לחשוב על זה ולדבר איתה באופן שיבהיר שאני מבין את הקושי שלה (גם אם אני לא) כדי שתהיה לה תחושת הזדהות.

תודה רבה!

וממליצה כן לנסות ממש להקשיב, ממש להבין מה באמת קורה אצלה

מה באמת עובר עליה ואיפה אתה יכול להיות שם בשבילה.

זה המפתח לזוגיות קרובה.

ולגבי מה שחשבת בתת מודע שנח לה להתלונן, ושככה היא גדלה וכו,

זה משהו שהייתי ממליצה לך לעשות עבודה להבין מה המקור ולראות איך להיפטר מהאמונה או ההסתכלות הזאת,

גם כלפיה, גם כלפי הילדים, ואפילו כלפי עצמך.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

מכינים כמובן את הסימנים הרגילים, אבל גם חושבים לפני על כל מיני סמנים מיוחדים וטעימים. הילדים מתים על זה❤️

דוגמאות מהשנים הקודמות:

קולה- שנשמע בקול אבא ואמא

ביצת עין (הגומי הזה) - שנראה את הטוב בכל אחד

בננה - שיבנה בית המקדש (החליטו שזה מתאים🤷🏽‍♀️ אני זורמת)

חטיפים - שיחזרו כל החטופים (ב"ה כבר לא רלוונטי)

וחוץ מזה כמו סעודת שבת רגילה… לא הבנתי מה השאלה באיך לחלק משימות?

יש רעיון לעוד ברכות מתוקות?

באמת כדאי כבר להתחיל…

אבל הכי ממליצה לך לתת לילדים שלך לחשוב על רעיונות, כשזה בא מהם זה הרבה יותר כיף ויוצר חיבור יותר לחג❤️

זו הנחמה הכי גדולה שלהם שלא חוגגים עם משפחה.

מה הכוונה לחלק משימות? בחג עצמו? כדי שתספיקו לאכול?

אתם אוכלים יחד איתם בסעודות החג

אם הכוונה בין ההכנות לחג, שתספיקו לשבת בנחת ולאכול- אז תלוי בגילאי ילדים...

אחד מקלף, אחד חותך, אצלי יש אחת גדולה שאחראית על העוגות

אחד אחראי על ריקון האשפה ואחד אחראי להעסיק את הקטנים...

מסדרים את הסימנים על השולחן ביחד עם הילדים, נותנים להם תפקידים כמו לפרוט את הרימון ולחתוך את התפוח. זה כבר ממש מרגש. מתחילים את הסעודה עם הסימנים, אומרים ביחד את הברכות וטועמים ביחד. יש לנו גם ברכונים מיוחדים לברכות. בדרך כלל יש לכל ילד דבש קטן מהגן והם ממש אוהבים את זה.

לוקחים את הילדים לתקיעות שופר.

הכי פשוט הכי אווירת חג.

כמה טיפים שהגעתי אליהם במהלך השנים-

קודם כל – קופסת חג. לכל חג יש לי קופסה שאני שומרת משנה לשנה, עם משחקים, קישוטים ודברים מיוחדים לחג. השנה נפתח אותה ביום שישי בבוקר בע"ה, כדי לתת להם זמן להתרגש ולהתלהב. ילדים קטנים ממש מחכים ומתלהבים כל פעם לפתוח ולהיזכר בדברים שיש שם.

על השולחן – תיבות שנה טובה. ליד כל מקום שמה תיבת דואר אדומה קטנה, וכל אחד מכין כרטיסי שנה טובה לאחים, להורים וכו'. זה ממש חמוד, והילדים נהנים לקבל ולפתוח את הכרטיסים.

אני גם שמה לכל אחד צלחת קטנה עם סימני החג, ומכינה לכל ילד מקום עם השם שלו. ככה גם השולחן נראה חגיגי וגם חוסכים את ה"אני רוצה לשבת פה!" 😅(לפעמים הם רבים בכל אופן אבל זה חוסך לפחות חצי מהמריבות)

בסעודה – אנחנו מכינים דברים שמתאימים ברמה לילדים, וגם הם רוצים לשתף את מה שלמדו בגנים ובבית ספר אבל אחרי החלק הזה הם לגמרי יכולים ללכת לשחק,

מבחינתי הם לא צריכים לשבת ליד השולחן כל הסעודה. אנחנו אוכלים ומדברים בהתאמה לשיח בוגרים, ואם אחד הילדים רוצה לבוא לאכול – אני מביאה לו. אני לא רודפת ולא משכנעת. אכל מנה אחת? מצוין.

בוקר החג- ביום התפילה ארוכה, אז חשוב לי שהם יאכלו משהו משביע לפני הסעודה, אז לפני או אחרי התקיעות, תלוי מתי אנחנו הולכים לשמוע שופר, עושה קידוש ומביאה להם סלט פירות ולחמניה ממולאת בשר טחון, זה משביע ומזין אותם ועוזר להם להיות רגועים

לוח זמנים גדול וברור- לילדים שלי (וללהרבה ילדים בכללי) חשוב לדעת מה עושים ומה בא אחרי מה, אז אני לוקחת גליון גדול ומכינה מסלול שמתחיל בכניסת החג ומסתיים בצאת החג, לאורך זה מציירת סמלים שמסבירים מה עושים (משחקים, קידוש, תקיעות, משחקים שוב, סעודה, מנוחה וכו') וחלון סימון וכל פעם מעהבירה את החלון סימון למה שעושים עכשיו. זה ממש מפקס אותם...

ועוד משהו שעוזר לי מאוד – שקיות הפתעות. אני מכינה לכל ילד שקית עם כמה דברים קטנים כמו חטיפים קטנים ופרסים מהכל בשקל, ונותנת אותה בזמן שאני רוצה להתפלל. זה נותן לי בערך רבע שעה-עשרים דקות של שקט.

ולא לשכוח שלא כל מה שעובד שנה אחת עובד פיקס גם בשנה שאחריה. צריך לראות את הילדים, את העייפות ואת מה שמתאים באותו רגע ❤️

למשל בראש השנה- קישוטי שולחן של רימון וכו? מה עוד אפשר?

משחקים- שופרות, רימונים/דגים/חלות עגולות/גזר וכמה דברים בסגנון הזה מפלסטיק למשחקי דמיון, סולמות וחבלים שמכרו פעם באיזה דוכן בקניון עם סמלים של ראש השנה

משחק זיכרון ופאזלים ל ראש השנה, חוץ מזה כמה משחקי קופסא ששמורים רק לראש השנה ויום כיפור

ספרים על ראש השנה

קישוטים- פלייסמטים תפוחים ופלייסמטים בצורת דגים, חבקי מפיונים שונים, קישוטי פלסטיק קטנים של רימונים, תפוחים, שופרות חיתוכי שנה טובה, מאזניים וכו'

יש לי גם חבק לבקבוק יין של שנה טובה,

התיבות דואר האדומות הקטנות ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה.

מזה שהוא מתקיים רק פעם בשנה

אצלנו גם ממציאים סימנים לכל מיני מאכלים, וגם אצלנו יש משחקים מיוחדים לכל חג, שנשמרים בארון למעלה (פאזלים בעיקר).

ואני משתדלת לכתוב לכל אחד מבני המשפחה פתק קטן לסיכום השנה שלו ולתפילה על השנה החדשה, ומצרפת לזה פרס קטן. (אני באמת צריכה לדאוג לזה השנה, תודה על התזכורת🤭) שנה אחת גם יצרתי פאזל מתמונה משפחתית, וכל ילד קיבל חלק ממנו והם היו צריכים להרכיב אותו יחד.

והייתה שנה שגם יצרתי קובץ סיפורים על הסימנים - סיפרתי אותם לאורך הסעודות, והילדים היו צריכים לנחש באיזה סימן מדובר. (אולי השנה אמחזר את זה, כי הקטנים דאז גדלו ויוכלו עכשיו להשתתף)

מעבר לזה, אני חושבת שחשוב להשקיע בתפילות - מחזורים למי שיכול להתפלל, מחזור לקטנטנים בשביל הקטנים, ובעיקר - הסבר לילדים לפני שאני מתפללת בעצמי, שעכשיו משתדלים לא להפריע... (נראה אם זה יצליח השנה)

כי זה הכי נוח מבחינת הילדים

והשנה גם שאלנו אותם והם אמרו שהכי טוב בבית..

שולחן-שמים קישוטים מיוחדים על השולחן- ראנר מיוחד / מפה חדשה / מפיות וכלים חדפ חגיגיים (כדי שלא אצטרך לשטוף כלים כל החג.. מוריד עומס). היתה שנה שהבת שלי הלכה אתי לחנות ובחרה קישוטים לשולחן וכל שנה היא שמחה לערוך ולקשט אתם.

סימנים-גם אנחנו ממציאים עוד סימנים והילדים ממש מתלהבים וחושבים גם בעצמם. למשל- מנגו-שנתמוגג משמחה, קינואה-שלא נקנא באחרים, קולורבי-שנשמע בקולו של הרבי בננה-שנתבונן בטוב שה' נותן לנו וכו'.

תפילה-אפשר לקנות לבנים טלית. לקטנים-להכין שקיות עם ערבוב של חטיפים כדי שיתנו להתפלל, להביא משחקים קטנים שאפשר לשחק על הרצפה בשקט, להביא כלי רכב-בימבה וכו' שיוכלו לשחק מחוץ לבית הכנסת

ההורים מכינים מעטפות עם שמות בני המשפחה, וכל אחד כותב כרטיס ברכה/ ציור לאחרים.

מעסיק אותם יופי בערב חג.

הייתה שנה שהיחס בין האחים היה מאתגר במיוחד, עשיתי פרוייקט שכל אחד קנה מתנה לאחים שלו והביאו אחד לשני בערב חג.

עצם זה שכל אחג בא איתי בנפרד לחפש מתנות, שהיו צריכים להשקיע מחשבה מה ישמח כל אחד, שקנו מיוזמתם משהו בשביל האיר, ובסוף עוד הביאו לו את זה,

ממש עשה טוב לאווירה משפחתית.

באמת הרגשתי שמשהו זז להם מקנאה ותחרות לנתינה ופירגון.

זה היה חד פעמי כי באמת דרש השקעה ממני בלכוון ולדבר, ולעודד אותם לחשוב טוב.

זה היה תהליך שלם.

אבל אולי זה יכול לתת השראה.

אפשר נניח להכין בנק מילים, וכל ילד צריך לבחור מילה שמאפיינת כל אחד מהאחים, ואתם תוסיפו גם עוד כמה.

את ההכנה אפשר לעשות עם הצאט שיתן רשימת מילים ולהדפיס ולגזור

ואז הם רק צריכים ליישם.

אפשר גם שכל אחד מכין משהו לחג. מנה אחרונה, עריכת שולחן, דבר תורה, חידון, וכד'

אפשר אחד תוכן אחד משהו פיזי.

מה שזורם לך.

אם אפשר כדאי לקנות משחק שווה לחדש בחג, זה יכול להעסיק שעות.

אחרי החג להחביא עד כיפור.

אם יש לך קטנים, אולי כדאי שבעלך יתפלל בותיקין כדי שתוכלו לאכול בשעה נורמלית ובכלל, שלא יהיה חצי יום בבית כנסת כי יומיים רצוף ולדאוג לכל הארוחות והכל, באמת יכול לצאת קצת קשוח.

להכין את הקטנים לתקיעה שופר. (בקטע שלא יבהלו שזה אזעקה או בכללי ילדים עלולים להיבהל)

אפשר להשמיע ביוטיוב כדי שיבינו ולא יהיה תיאורטי.

כדאי להכין אוכל שנוח לתת לילדים בחופשיות שלא עושה הרבה לכלוך ולא חייב לחמם.

למשל שבלולי פיצה או שניצלונים.

שלא ינשנשו ביסקוויטים כל היום עד הארוחה.

אם יש גדולים לעשות רשימת תורנות.

4 ארוחות צריך יותר סדר מבד"כ.

מי עורך, מי מפנה, מי רוחץ כלים.

אם יש בעיות עם המקומות, כדאי לדון/ להחליט מראש ולשים כרטיסי שמות,

עדיף טנטרום שעה לפני הארוחה ולא דקה לפני שהכוס קידוש כבר ביד.

בסעודות בערב כדאי להאכיל טת הקטנים בזמן התפילה ככה שבזמן הארוחה עצמה הם יוכלו לפרוש לשחק ואתם תוכלו לאכול ולשבת עם הגדולים יותר ולהנות מאווירת החג.

לנשום עמוק ולזכור שעם כל העומס, בסוף אתם בבית שלכם ויש לכם גמישות מלאה בקבלת החלטות. לא להתקבע על מנהגים, לאט לאט תמצאו את המינון האידיאלי.

לדאוג למשהו שישמח אותך בחג. אולי את מאלה שכרגע לא חושבות שזה מה שיטריד אותם ובעיקר דואגות לתפריט וקניות ולו"ז ותעסוקה לילדים,

אבל אז מגיע החג וזה כן עלול להיות קצת מבאס.

אז גם אם אין לך זמן לחפש שמלה/ מטפחת/ בושם

לפחות איזה פינוק קטן (אפילו משהו אכיל)

דיברתי על גמישות, אבל בא לי לשתף שליל הסדר הראשון שעשינו בבית שכחנו לדאוג לקערת סדר. רבע שעה לפני הדלקת נרות חיפשנו אלתור,

לא היו לי קעריות חד"פ או מכלי הפסח.

מצאתי חבילת מנגטים סגורה

ומגש עגול חד"פ (האלה של המשלוחי מנות) גם כן חדש שקניתי ולא השתמשתי ולא נגע בחמץ.

הדבקתי מנג'טים על המגש והרי לנו קערת סדר.

במילים אחרות- תהיו סלחנים מול המציאות, לוקח זמן ללמוד איך עושים חגים בבית. הכל טוב!

לנשום עמוק, בסוף הכל עובר, מטעויות לומדים, ובסוף זוכרים את הדברים הטובים.

שנה טובה וחג שמח!

איזה כיף מזל טוב

תחילת הריון זה דבר מעייףףףף

תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש

ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות

תאומים זה קשוח.

ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.

איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.

נהיה נפוץ. 😅 (ילדתי תאומות לפני כ3 חודשים)

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

זה ממש לא רק את...

ובהיריון תאומים עוד יותר...

הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור

זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.

קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).

לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.

וחיבוק על ההתמודדות!

אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית

אז מבחינתי זה מספיק

אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...

ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)

ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים

האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,

וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.

אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?

זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי

אבל זה על אותו עיקרון

נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.

בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.

עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.

אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.

ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת

לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.

יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי

תודה השם

ותודה לך שהגבת

ערב ראש השנה עכשיו

אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון

תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה

ותעריכי את עצמך

לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור

אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה

כן ברור שלא תעברי על ההלכה

אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות

רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.

אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.

ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..

בהצלחה רבה גיבורה ♥️

כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.

ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.

תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש

ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!

האמת הייתי סומכת על תחושת הבטן שלך שזה מהאנטיביוטיקה. לא יודעת אם זאת סיבה לא לתת, אולי לנסות לבקש סוג אחר.

• בעלון הרשמי של אמוקסיצילין מופיעות כתופעות לוואי נוירולוגיות/התנהגותיות: היפראקטיביות הפיכה, אי־שקט (agitation), חרדה, נדודי שינה, בלבול ושינויים בהתנהגות.

• יש אפילו דיווח רפואי ותיק על שינויים התנהגותיים בילדים לאחר amoxicillin-clavulanate.

• במחקר שעקב אחרי תופעות לוואי בילדים, דווח גם על היפראקטיביות שיוחסה לאמוקסיצילין.

• מצאתי גם דיווח מ-2026 על מקרה של agitation בעקבות אמוקסיצילין, אם כי זה היה במבוגר ובתגובה הרבה יותר חריגה, ו

וואי אני בשוק מזה

ובפעם הבאה שיצטרך אנטיביוטיקה (בתקווה שלא תהיה חח) - תבקשי מהרופא סוג אחר.

מעניין לבדוק אם עכשיו זה אותו סוג אנטיביוטיקה שקיבל בעבר.

קרה לנו משהו כזה עם תרופה לייבוש נוזלים באוזניים. ובאמת בתופעות לוואי היה כתוב דברים כמו עצבנות וחוסר שקט.

השאלה אם להפסיק עכשיו?!

בעיניינים רפואיים. הוא חרטטן לא קטן והוא ימצא לך תמיד איזה מחקר נידח שלא עבר ביקורת עמיתים שמאשר בדיוק את החשש שלך, כדי להתחנף אלייך ולרצות אותך.

בכל מקרה מסכימה שזה ממש מוזר והייתי אומרת לרופא פעם הבאה שתהיו אצלו

לכל תרופה יש תופעות לוואי נדירות ויש נפוצות.

הרופא מקבל החלטה אם לשנות תוך כדי טיפול.

בנוסף, חשוב שזה יהיה כתוב בתיק הרפואי של הילד

במיוחד שהתופעה חוזרת בפעם הדשנייה.

כי סטרפטוקוקוס יכול לעשות תופעות נוירולוגיות שמשפיעים גם על ההתנהגות

האמת שיש לו מלא פעמים דלקות באוזן (עניין תורשתי) ואני ממש נמנעת מאנטיביוטיקה.

הפעם הזאת הוא כבר שלושה שבועות עם חום עולה ויורד, צינון שיעול וכו, אז ברור שהאוזניים גם יצטרפו לחגיגה.

הלכנו איתו לרופא שהביא ישר אנטיביוטיקה בגלל האוזן. אני לא רציתי לתת וחיכיתי ובאמת חום ירד.

אבל אחרי שבוע שוב עלה ואז הוא התחיל גם להקיא והיה ממש לא נעים, הלכנו איתו למיון כנראה שהתייבש מרוב ההקאות..

לא ראו משו חוץ מאודם באוזן, ובבדיקות דם עליה במדדי דלקת, אז הם מניחים שזה דלקת אוזניים (למרות שאין אוזניים חריפות ) (ומה הקשר ההקאות)

עשינו גם צילום חזה, תקין בה

בכל מקרה מתחילים אנטיביוטיקה בגלל החום הגבוה והאוזן

לא יודעת🤷🏻‍♀️🤷🏻‍♀️

זה המדד הכי טוב. אבל תפני לרופא שיראה אולי לתת סוג אחר. יכול להיות אבל שההתנהגות היא מהמחלה עצמה. חום גבוה וגם בכללי מחלות זה משבש הכל. לפעמים אצלי אחרי המחלה כבר, היה עוד שבוע של עייפות ועצבנות.

באוזן יש את מרכז שיווי המשקל של הגוף לפעמים כשיש דלקת היא יוצרת לחץ על האיזור הזה וזה גורם להקאות. כמו שיש אנשים שמקיאים בנסיעה

נתתי לו תרופה שהיה בה סטרואידים ובתופעות לוואי היה עצבנות וחוסר שקט והוא באמת הפך לילד אחר וזה היה מלחיץ. כשסיימנו את התרופה הוא חזר לעצמו...

הוא רוצה לעשות עוד בדיקה פיזית כדי לשלול החמרה של הדלקת או משו אחר ואם לא ימצא סיבה אחרת לאי שקט יחליף את האנטיביוטיקה

בול כמוך.

מזל שאני אחרי לידה, אז הרגש על אש קטנה🤭🤭🤭

איזה חשק זה עושההה 😂 התינוקות מתוקים מדיי ואיזה כייף שיש עונה חדשהה

זה רק עשה לי חששות- הייתי ממש מרגישה את הכאב כשראיתי את הנשים בצירים

הזכיר לי את הכאב, הלא נודע.

כמובן בסוף אחרי- זה רק התמוגגות, כמה זה כיף אחרי...

זה יותר עושה לי חשק לתינוק

פחות לכל מה שסביב חחח הסוף הריון והלידה עצמה זה באמת קשוח

עכשיו אני אתלבט אם לראות עכשיו או לחכות לשלב שאני אהיה בהריון ולקראת לידה לפתוח את הצ'אקרות

לא רואה בייבי בום, אבל הייתי בערב נשים ענק השבוע שלדעתי הרוב שם היו בהריון.. עשה לי חשק מטורף

מהווה איזה שהוא תגמול עבורם (אולי פרסום וכו)

אבל עצם הצפיה יש בזה פרסומות וזה מפרנס

(לי לא מפריע, אבל כתבת שלך כן…)

ואת חוזרת לפרק ויכול לראות אותו בלי שנרשמת

אני בדיוק לפני כמה ימים אומרת לבעלי נראה לי שאני יהיה מוכנה עוד מאט

אני אתמול ב3 לפנות בוקר אחרי שעות של צרחות - לא משנה, שכח מזה כרגע 😅