בס"ד
הולך הוא לבדו, סביבו נוף ילדותו האהוב. אולם משהו זר ומנוכר משתקף אליו מעם הנוף המוכר. לא אחת מכיר הוא באי-אלו הבדלים משונים שהתרחשו בהיותו בניכר. ארצו שכל זמן היותו בניכר שמרה לו אמונים לא הפריחה דבר יפה לכל אותם זרים שניסו לכובשה בידם, שמרה היא לו נאמנות אף בימים הכי קשים שהיו. לא ניתן היה לראות הבדל בין איך שהשאיר את ארצו אחרי גלותו לבין איך שחזר אליה. עזובה ונטושה, מצפה, מחכה, מייחלת לשובו. כך מצא אותה - עזובה ונטושה, מצפה, מחכה, ומאושרת משובו. עד מהרה התעוררה היא מתרדמתה. משרק הוכיח לה שהוא עוד שמר לה אמונים. שלא מרצון הלך אלא מתוך הכרח, שהמסע שעבר לא השכיח לו את אהבתו אליה אף לא לרגע. משסיפר לה על האדמות הזרות שאף פעם לא מצא לעצמו בית במקומות הזרים. הוכיח לה שמוכן הוא לעקור כל קוץ ודרדר מעל פניה. לסלק הזרים המנוכרים והמענים שכל הזמן הזה כביכול אנסוה לרצונם ללא רצונה. האריכו למעניתה...
החלה היא לפרוח. כולה התמלאה ביופייה הקדום. כביכול התעוררה משנתה וזה עתה סירקה שערה ועשתה את ציפורניה. כביכול רק משנת לילה התעוררה היא. סדרה שערה הסתור ורחצה פניה. כל האבק עלה באוויר והתגלו פניה. השממה והעזובה אשר כל העובר עליה שרק לה ושאל הארץ הזו היאך נהפכה לשממה? פורחת כבראשונה. עלתה ניצה. הבשילו אשכלותיה.
והנה. עברו חלפו השנים. היא – מצידה עודנה בתמימותה. שומרת לו אמונים. אולם ריח רע עולה באפה. על כל הר גבוה גבעה נישאה ועץ רענן חזרו ושבו אוהלי הזרים חוזרים ומתעללים חוזרים ומענים חוזרים ואת אוהבה ואותה רוצחים, אונסים מענים. מגמתם אחת היא- להשמיד אותה ואת העם היושב עליה. אולם לעיתים פוקחת היא עיניים בין עינוי לעינוי גדלה תדהמתה שבעתיים. מאות בשנים שמרה לו אמונים חיכתה, ציפתה, ייחלה וסבלה. סבלה בשקט. סבלה מתוך אהבתה הגדולה. אמונתה שהחזיקה אותה כל ימי השבי הייתה שיום יבוא והוא יבוא ויגאל אותה.
אך פתאום הבחינה היא שלא חזר הוא כמו שיצא. יצא הוא לגלות מושפל. עצב ומבכה. חזר הוא גאה. בטוח בעצמו. אך מוכה עוד יותר. בליבה כל עת השמה ציפת שיחזור בתומו. שלא יתגאל מכל מאכלי הנכר ומנעמי האומות הזרות. אולם מבחינה היא שברובו אכן תם הוא. אך ישנו מקום בליבו שהתגאל. שהתקלקל. שנהיה מכור למנעמי השקר שהורגל להם בניכר, עם חלוף השנים רבו שיחות הנפש בינותם הסתבר לה שחוזר הוא אט אט לתמותו. ממקום יותר שפל. מקום של אמונה בא-ל הכל יכול שהעביר אותו את התהליך הזה. אך שורשים עקשנים עודם דבוקים בליבו מרקיבים לאיטם מתחזקים לרגעים לפני התרקבותם הנצחית. יודעת היא כמו כל אמא. ובייחוד אמא אדמה, שההתרקבות תהליך הוא בדרך לצמיחה חדשה. מחכה בסבלנות. בנאמנות. יודעת היא את סבלי נפשו. מכירה את תהפוכותיו. את חיפושיו אחר האמת.
מחכה היא לרגע שבה יוכיח לה נאמנות אמיתית. סופית.
ואז תגלה אף היא את הרובד האמיתי והעמוק שבה ותקבל מחדש את האור הא-לוקי שיאיר בה את כל רובדיה.
האור יאיר על שניהם. 'אשה יראת ה' היא תתהלל'. ואף היא תתפלא – מי הוליד לי את כל הילדים האלה'?
וכך מתוך הכרה שכל התהליך היה אך ורק לטובתם יתאחדו יחד.
העם ואדמתו. העם וארצו. ויהפכו לאחד. רומן רווי תהפוכות עברו מאז היכרותם ועד היום ההוא שיבוא שאז יתחתנו סופית ולא יתנו עוד עיניהם בזר. אי אז עוד בתחילת היכרותם אמר הוא עליה קצת כמו קללה קצת בטרוניא 'ארץ אוכלת יושביה'.
אולם עכשיו מסתכל הוא ואומר זאת באהבת אמת. כל כולו רוצה הוא 'להיאכל' על ידה. להתהפך למהותה. להתאחד איתה.
במבט לאחור היה חייב הוא לעבור את כל הדרך. הכל כדי להבין דבר אחד חשוב שמוכרח הוא עבור הזוגיות שלהם – אין לו מקום בה ולה אין מקום בו לולא הכוח הא-לוקי וההבטחה האלוקית שקישרה אותם מאז ועד עתה.
