אני לא יודעת מאיזו סיבה את מעדיפה שלא .. כאילו ברור שעדיף ללא התערבויות ובאופן טבעי אבל אם זה בלתי אפשרי ..

אז אני כאן להביא את הצד השני ..ילדתי עם אפידורל (אמנם משכתי עד פתיחה עד 4-5 ורק אז אבל עדיין ..)

בפעם הראשונה ילדתי רגיל בשכיבה

בפעם השנייה ילדתי סוג של על 6 או 4  בעזרת דולה (כן, עם אפידורל)

והייתה לי אחלה התאוששות, לידה שנייה כשלא היו לי תפרים בערב כבר ישבתי עם בגדים שלי לאכול סעודת שבת ..

כתבת שאת יולדת מבחירה בלי אפידורל,

אבל נשמע שזאת בחירה שהייתה נכונה לך ללידות הקודמות ולא בטוח נכונה לך ללידה הזאת.

יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, אבל שווה לפתוח את כל האפשרויות לבחור מחדש.

אולי הפעם כן עדיף לך התאוששות מאפידורל ולא הכאב והחשש מהלידה?

ואולי גם אם תבחרי מחדש ללדת בלי אפידורל יהיה בך יותר כוחות לקראת זה

בהצלחה!

ללדת 7 לידות), ולכן אולי מה שעבר לי בראש פחות רלוונטי לך, אז סליחה מראש אם זה פחות הכיוון.

א. באמת ללכת לישון ולחכות שתקומי ותהיי עם תינוק ביד. כלומר, באמת להניח לדאגה הזו כרגע כי עד שזה לא יקרה אין לך דרך לדעת לאיזו חויה להתכונן, אז להגיע לגשר ואז לחצות אותו.

ב. אם את מתורגלת בלידות ללא אפידורל, ושורה תחתונה מעדיפה ללדת בלי, אז לי עזרה ההבנה שכשמגיעים צירי הלחץ זה בעזרת ה' אוטוטו אנחנו אחרי. אם את בראש, תתפללי כל פעם על ההווה, ה' תן לי כח לרגע הנוכחי לעבור אותו בטוב. העבר עבר, העתיד נסתר.

ג. ואם תכלס בגלל הגיל או הניסיון או לא משנה מה בדיוק, שורה תחתונה את מעדיפה דוקא לא לחוות את צירי הלחץ- לכי על אפידורל. זכינו לחיות בדור שבו אפשר להקל קצת את עצב הלידה, למה לא להשתמש בברכה הזו... ואל תדאגי מההתאוששות אחרי, גם כאן- תגיעי לגשר ואז תחצי אותו. בכלל לא מחייב שאחרי האפידורל יהיו לך כאבים. נכון שיש סיפורים, אבל זה ממש לא כל מי שלקחה חווה אותם. בעזרת ה' ישמש אותך בטוב. (בהנחה שאין לך ניסיון על עצמך. אם יש לך ניסיון שכולל כאבים זה שיקול עם יותר כובד).

ובאמת, בעיני הכי חשוב לא להיכנס למוד של סרטים מה יהיה ואיך יהיה, להשתיק מיד כשהמחשבות פוזלות לשם, אין מזה תועלת. אם יש לך תרגילים או נשימות או עיסויים שנחשבים מועילים תפני לכוון המעשי אבל תנתקי את המחשבות שמעוררות בך את הפחד.

יהיה בסדר, אם עשית את זה 7 פעמים, יש לך מספיק כח וידע כדי לעבור בשלום את הפעם השמינית. תסמכי על עצמך ועל ה'. בבריאות ובידיים מלאות!

יצאתי בטראומה מהלידה הזו ..

מהסוף. מהלחיצות. אמנם לידה מהירה נורא אבל הטראומה והכאבים בלתי נשכחים.

לא חשבתי פעמיים בכלל ולקחתי אפידורל הפעם..

אז הפעם היתה לי לידה מדהימה,קלה ממש ללא כאבים. והתאוששות קלה ממש, יותר מזו שבלי אפידורל.

אז לא מסכימה עם המיתוס הזה שבלי אפידורל ההתאוששות יותר קלה. אצלי גם בגוף וגם בנפש היה יותר קל הפעם.

אצלי זו היתה לידה שביעית...

ממליצה נורא על אפידורל ..נס שיש היום אופציה כזאת.

אני לוקחת אפידורל כל לידה

אחרי שעה גג שעה וחצי אני עומדת ומתקלחת ומרגישה מצויין

והעיקר, יש לי חווה טובה מאוד מהלידות

ותמיד רק מחכה לרגע זה

בלידה הקודמת הגעתי עם פחד אטומי והלידה הייתה קשה נפשית למרות שלקחתי אפידורל ותכלס בקושי הרגשתי משהו.

ללידה האחרונה החלטתי להגיע ממקום נפשי אחר. אמרתי לעצמי שבעז"ה הכל יהיה טוב, מה שיהיה יהיה, ולא לפחד. ככה ממש עבודה בראש כי ידעתי שמה שחשוב בלידה זה הגישה שאת מגיעה אליה.

כשהגעתי ללדת ביקשתי אפידורל אבל כבר לא היה זמן, אז פשוט החלטתי להירגע, לנשום, ולקבל באהבה את המציאות. ברור שהיה כואב אבל ברגע שהרפתי הכל היה הרבה יותר קל.

ככה שהלידה האחרונה למרות שהייתה בלי אפידורל זכורה לי יותר לטובה.

אז ממליצה על מחשבות חיוביות, נשימות, להירגע ולהרפות בזמן הצירים. בעז"ה זה יעבור בשלום ויהיה לך תינוק מתוק ביד

ללכת לעיבוד לידה

יכול ממש לעזור

ואם חיבור רוחני עוזר לך לקרוא את מפתח לחיים ומאמרים של הרב גינזבורג על לידה.

ובפן הטכני אולי טנס? או אמית לידה? או שיטה אחרת שמקלה על כאב?

לידת מים? לי היה הבדל שמיים וארץ בכאב של יציאת התינוק

לא שאין כאב אבל יש משהו במים שממש עוזר ומרפה 

ילדתי כמה פעמים עם וכמה פעמים בלי ולא היה הבדל בכלל בהתאוששות.

אם את כל כך מפחדת ממש ממליצה לך לחשוב על לקחת.

מרוב שרוב ההריון לא הייתי במוד שאני בהריון כשהזמן התקדם לקראת הלידה היו לי בדיוק אותן חששות בדרכ לקראת הלידות אני משננת משפטי העצמה, והפעם לא היה לי זמן להתעסק בזה

אבל בראש שלי זה תמיד שם העיקרון שהגוף שלי מסוגל ללדת ללא התערבות, בקלות, והכאב הוא טוב ומקדם

ובאמת הכי פחדתי מהרגע שהראש יוצא כי זה הכאב כל השאר אני עוברת ממש בטוב ב'ה

התפללתי על זה מאוד כי זה מה שנשאר לי לעשות וכמובן שניסיתי להתחבר ולשנן משפטי העצמה גם ברגע האחרון ומדיטציות למיקוד

בסוף זו הייתה הלידה הכי קלה והפאנצ' היה שלא לחצתי בצירי לחץ היה רפלקס פליטה לא קלטתי בכלל שהראש יצא כי לא הייתה ירידת מים התינוקת נפלטה עם השק והמים אלחשו את הכאב זה היה פשוט מדהים

לסיכום פשוט הרפתי מזה הגעתי ללידה לא ברגע האחרון והעברתי צירים בביח בשקט שלי בידיעה שכאב הוא טוב והגוף יודע ללדת בקלות!

וההחלמה ב'ה הייתה טובה ומהירה

זה מקל מאוד גם על הלחיצות.

לי גם עזר להכיר את השלבים של הלידה למשל השלב הכי שורף שהיה לי הכי קשה בלידה הראשונה היה לי ממש משמח בלידות הבאות כי ידעתי שזה שלב ההכתרה שכל היקף הראש יוצא ומייד אחריו אומרים לא ללחוץ.

או רק השלבים לפני

ומה עם נוכחות הבעל?

במעייני ואיכילוב לא

וחבל שכך

שערי צדק אסף הרוםא כן

ובטח יש עוד שכן

לבכעלי היה באמת יותר קשה מבחינת צניעות ממש לנכוח הוא עמד רחוק עם הגב

זה הקטע המבאס בלידת מים

שהרבה פעמים זה בסוף לא מתאפשר.

כלומר, לבוא פתוחה לאופציה של לידת מים, אבל לא להנעל עליה.

אני ביקשתי לידת מים, ב"ה הכל היה תקין, ורגע לפני שנכנסתי ראו קצת ירידות בדופק ולא נתנו להכנס (כנראה שבצדק)

חברה נוספת הגיעה עם מספר טסיות טיפה נמוך- ולא נתנו.

בשביל לידת מים צריך שהכל יהיה מליון אחוז תקין, וצריך לבוא פתוחים שברגע האחרון דברים יכולים להשתנות

ולא היתה מיילדת מתאימה באותו זמן
והייתי מדי קרובה ללידה כדי להספיק לקרוא לאחת כזו...

אז גם אם הכל בסדר ואפשר עקרונית, זה לא תמיד קורה לצערי...

אני אומרת בכאב, כי היה לי מייסר ממש לצאת מהמים ולעלות ללדת על המיטה (בעמידה על הברכיים, אבל עדיין)

המים משכך כאבים מדהים עבורי.

בלידה האחרונה הלכתי להדסה עין כרם שם יש גם 2 חדרים ללידת מים וגם כל המיילדות למדו ליילד במים זה ממש משמעותי לאפשרות ללדת במים.

(בלידה לפני זה זה היה יחסית חדש באסותא אשדוד והייתה רק מיילדת אחת שידעה לילד במים זה סיכוי כמעט אפסי שהכל יסתדר).

בכל מקרה כדאי לברר קודם עם הבית חולים אבל לא לסמוך על זה שזה בטוח יתאפשר.

וגם בלידה האחרונה פחדתי מאוד מהשלב הזה.

והוא אכן כאב אני לא אייפה שום דבר. ושאלתי את עצמי למה לא לקחתי אפידורל

אבל אחרי זה הבנתי כמה שהוא קצר ושזה כן בחירה נכונה עבורי

מה שכן הבנתי עם הלידות- המטרה שלי היא כמה שפחות ללחוץ. הגוף יודע מה לעשות ואיך! בלידה שהייתי עם אפידורל הצוות לא ממש שם לב אלי והגעתי לראש בחוץ בלי שום לחיצה אקטיבית.

לקחתי את הזמן בנחת ובלי שום תחושה והוא יצא בקלות ובלי שום קרע וגם ההחלמה היתה טובה (ההחלמה מהאפידורל והפיטוצין פחות..)

גם באחרונה הצוות אמר לי ללחוץ ושאני כבר בסוף אבל התעקשתי לקחת רגע לעצמי, לפחד מזה, לנשום כמה שאני יכולה ולתת לעצמי לעבור דרך זה בקצב של הגוף

במקום ללחוץ הדולה עשתה לי עיסוי בצירים (שכבתי על הצד)

וזה מאוד עזר לי כשהצלחתי.

וגם לקחתי גז צחוק זה קצת הועיל אבל לא יותר מדי

יכול להיות שלידת מים תהיה לך הרבה יותר טובה.חלום שלי... אבל בגלל סיבוך רפואי בעבר לא הרשו לי בבית חולים

תודה על ההכלה והתמיכה.

לידת מים לצערי לא באה בחשבון כיון שאני יולדת במשקלים של 4 ק''ג אז לא מאפשרים לי בכלל.. בלידה הקודמת בקושי אפשרו לי ללדת בתנוחה אחרת. הלוואי שהייתי יכולה...

לגבי האפידורל - לקחתי בלידה אחת ואח''כ לקח לי המון זמן להתאושש מזה.. לא יכולתי לעמוד על הרגליים וללכת לשירותים. מעדיפה להיות עצמאית אחרי הלידה, לרדת מהמיטה ולשטוף את עצמי.. לא מסוגלת להיות מוגבלת. גם ההחדרה של המחט לגב מלחיצה אותי ושאסור לזוז תוך כדי.. אני אוהבת את החופשיות והתנועתיות בלידה.

 אני כן לוקחת גז צחוק שמטשטש אותי בכאבים החזקים, ובע''ה תגיע איתי תומכת לידה שיודעת איך להקל על הכאבים (היתה איתי בלידות הקודמות).

אשמח לשמוע מה זה עיבוד לידה?  מרגישה שאני עושה את כל ההשתדלות הטכנית לקראת הלידה אבל לא מתחברת ללידה בפן הרגשי.. 

ממש לא ..

אם הפחד היה מנהל אותי הייתי חושבת פעמיים אם להכנס להריון או אפילו ללכת הפעם על קיסרי.

רק עכשיו שאני בסוף תשיעי נזכרתי בכאבים שהיו לי בלידה האחרונה וזה טבעי לשלב בו אני נמצאת.

מה שאני כותבת יעזור - אבל לפעמים הציפייה של לידה בכיף מזינה את הפחד

כותבת פה את העצה שאמא שלי נתנה לי ועזרה לי מאוד:

לידה, קל וחומר בלי אפידורל, היא תהליך כואב.

נקודה

אבל זה זמני

מרגע שזה מתחיל תזכירי לעצמך שהגוף שלך יודע ללדת, ושזה בסהכ עניין של כמה שעות ואת אחרי

ילדתי פעמיים בלי אפידורל, זה עזר לי מאוד

שולחת חיבוק ❤️

זה חלק מהתהליך לקראת הלידה

מסכימה מאוד עם סעיף  א של @כתבתנו - תניחי לזה כרגע כי כשזה מגיע מגיעים גם הכוחות.

גם אני ילדתי ב"ה 8 לידות בלי אפידורל.

אני תמיד מפחדת לפני מהלידה.

עוזר לי לשמוע הכנה ללידה, להתחבר רעיונית ללידה, גם שיחה טובה עם הדולה לפני הפכה לי פעם את הפחד לחשק כבר ללדת..

הכאב של יציאת הראש הוא באמת כאב לא מבוטל

זה החלק הכי כואב בלידה בוודאי

דמייני את הייצור הקטן, תכיני לו מיטה ובגדים

בעז"ה זה ינתב את הציפייה לחלק המפנק בתהליך

ידיים מלאות בעז"ה 

אני מרגישה שהפחד הזה הוא בגלל שעברתי כבר כמה לידות ב''ה (חלקן כואבות מאד , חלקן פחות - היתה לי לידה אחת שלא כאבה בכלל) ולכן יש לי את הפחד הזה.

באמת אדבר על זה עם הדולה..

ואני כ''כ מחכה להיות אחרי הלידה ולפגוש את הבייבי, רק תהליך הלידה עצמה מלחיץ אותי.

מקוה שיעבור בטוב בע''ה.

בלי אפידורל...

סקרנית לשמוע אם מתאים לך לפרט 

בלידה השלישית היו לי צירים חלשים כל הלילה , אפילו הצלחתי לישון תוך כדי..

 בשמונה בבוקר הגעתי לבית חולים עם אמא שלי ויילדו אותי בקבלה... בעלי פיזר את הילדים במסגרות והגיע אלי בסביבות 9 כשכבר הייתי אחרי הלידה... לא זוכרת שכאב לי בכלל. לקח לי זמן לעכל בכלל שילדתי מרוב שלא כאב.

ישר מהקבלה העבירו אותי למחלקה.. לא נכנסתי אפילו לחדר לידה.

לידה ממש כיפית וחלומית - הלוואי לכל בנות ישראל..

בעזרת היפנובירטינג.

לא שלא כאב, אבל הכאב לא הרגיש כמו כאב. קשה להסביר 🙃 זה הרגיש כמו תחושה עוצמתית שקורית לי בגוף, אבל לא כמו משהו מאוד כואב. עד כדי כך שבשעות הראשונות של הצירים חשבתי שזה סתם צירים מדומים, והגעתי לבית חולים בצירי לחץ. באותו זמן התנתקתי מהההרפיות והתחיל לכאוב לי מאוד. אבל כשנכנסתי לחדר לידה והתרכזתי בלחיצות לא כאב לי, זה בדרך כלל החלק הכי פחות כואב אצלי, אני מרגישה יעילה שאני יכולה ללחוץ ולעשות משהו עם התחושה של הלחץ.

אפשר לומר שהתפרים אחרי הלידה כאבו לי יותר מהלידה עצמה.

כי הצירי לחץ שחוויתי, הפעולה שהייתי צריכה זה הפוך מהרפיה, וכל הגוף פשוט מתפוקק מהעוצמה.. משהו לא נורמלי

לעומת זאת בשלב של הצירים הרגילים באמת נשימות היו כמו קסמים בשבילי... אחרי הלידה אפילו חוויתי סוג של סיפוק מעצמי על ההתמודדות...

תרגלתי כמה פעמים בשבוע, כמעט כל לילה.

אהבתי שזה נתן לי הזדמנות לנוח על הספה בלי להרגיש שאני מתבטלת.

מצד שני זה היה מרדים וגם ככה הייתי שפוכה מעייפות כל לילה, אז זה היה קצת קשה אבל אומרים שם שאין בעיה להירדם באמצע, התת מודע שומע. 

אין לי מה להציע מלבד אפידורל ממני שלוקחת כל לידה

רק יכולה להגיד לך שבלידה האחרונה שלי הלכתי לשירותים לבד עוד בחדר לידה ממש שעה מרגע שילדתי. והתקלחתי לבד כמה שעות אחר כך היתה התאוששות קלה ככה שאני חושבת שזה מאוד משתנה. 

התאוששות קלה ממש

בלידה האחרונה לפני חודש ב''ה קיבלתי אפידורל ב1 בלילה, בערך ב5 ילדתי, ב7 כבר התהלכתי על הרגליים בכיף

לדעתי שווה לך לנסות

לא יודעת למה אומרים שההתאוששות יותר קשה אולי זה תקף לחלק מהנשים אבל בטח לא לכולן

השלב של הלחיצות אצלי זה שלב לא נעים בכלל אבל לא כזה נורא ואיום

ובצירים הכוכבים בטירוף ברגע שאני מקבלת אפידורל לא מרגישה יותר שום כאב זה חלום וזו אופציה ללדת בשפיות

בעיני לידה בלי אפידורל מקבילה לטיפול שורש בלי הרדמה, למה לסבול אם אפשר שלא?

באמת מה שאת מרגישה זה בדיוק זה ...

וזה חוויה מטלטלת ולא פשוטה

ממש כל לידה יש כמות צער סבל ועצב עם או בלי אפידורל

אני אישית בדיוק כמוך מעדיפה בלי כי מפחדת מהדקירה וגם רוצה להיות תנועתית ושלא יגביל אותי אחרי הלידה

אבל מה שעוזר זה  להתפלל , ממש תבקשי כל מה שאת רוצה וה' ישמע לקולך

בהצלחה בידיים מלאות ובבריאות

את האופציה או הבחירה לחשוב מחשבות לקראת הלידה.. או להכין את עצמך ללידה ואז פתאום מגיע חודש תשיעי שלא באמת משאיר ברירה...

אני האמת גם בקושי חושבת על הלידה, לא יוצא מרוב העומס ברוך ה' של השיגרה המבורכת והמלחמה..

עוד חודשיים כנראה שלא תהיה ברירה ואצטרך להתכנס לשם כך..

חייבת לציין,

אני בלידה הראשונה נורא נורא חששתי מעצם הבדיקה הפנימית..... לא בדקו אותי על אף שהייתה לי ירידת מים והצירים לא היו סדירים.... נשארתי באישפוז לילה, ב7 בבוקר כבר הורידו אותי לחדר לידה ולא בדקו מה מצב הפתיחה כי אני לא איפשרתי.. אבל כן חיברו אותי לאנטיביוטיקה כי כבר כמה שעות העובר במצוקה אחרי ירידת מים...ופיטוצין הוסיפו...  בנוסף, הביאו לי גז חמצן, ואחכ גז צחוק.. כל זה ולא בדקו פתיחה.

עד שאני זוכרת שבשעה 1 בצהריים צרחתי להם שיביאו לי אפידורל כי אני לא מסוגלת יותר, ואמרו שבלתי אפשרי כי לא בדקו פתיחה ואם אני בלידה זה מסוכן...

בכל אופן, אחרי כל הצרחות שהקמתי שם, הביאו לי אפידורל אחכ הצליחו באמת לבדוק איזו פתיחה אני. מסתבר שהייתי פתיחה 9.5.....  רק המחשבה על כל הסבל עם הצירים אחרי הפיטוצין, וכל הדרך הזו עד הלידה.... איך יכולתי.....

אחרי שקיבלתי את האפידורל, זה כמובן גרם ללידה להתאחר, אבל תוך שעתיים התינוקת הייתה בחוץ...  

בכל הלידות שלי לקחתי אפידורל, בשלבים מאוחרים 🙈🙈🙈

פעם בפתיחה 5, פעם בפתיחה 7, פעם פתיחה 4

הפחד מעצם המשך הלידה הוא זה שמלחיץ אותי... מצירי הלחץ... לא מהצירים עצמם שהם כמו כאבי מחזור...

אלא צירי הלחץ שפתאום הכל בבטן מתהפך ויש תחושה של רצון להקיא, לא מסוגלתתת.. רק המחשבה...

וכן אחרי כל הלידות האלו עם אפידורל ההתאוששות הייתה ברוך ה' קלה ומהירה. לא שכבתי מותשת במיטה, מיד חזרתי לפעולה ברוך ה' שנתן את הכוחות..

אני כן מחדירה לעצמי וחשוב שכל אחת תחדיר לעצמה- שהגוף שלנו יודע ללדת. זה בטבע שלו. ה' טבע זאת בגופנו, לכן לא לחשוש כי העובר ייצא בסוף... נכון, שעולה השאלה כמה נסבול ואיך נתאושש, אבל עם זה נתמודד אחכ כנראה... קודם כל להגיע חיובי שהגוף יודע ללדת והתינוק ייצא בסופו של דבר, בקלות!! בידיים מלאות ובבריאות לכולן אמן

כשפרקתי כאן ציפיתי לקבל תגובות כאלו של העצמה .

שומרת לי את הדברים לרגע האמת בע''ה

תודה יקרה!

שתהיה לך המון הצלחה! אני ממש מרגישה שכל לידה היתה בשבילי מקפצה להתפתחות אישית ולבניית עוד קומה. למדתי להכיר את הכוחות שלי ואין ספק שבלי התהליך הנפשי שהתמקדתי בו לקראת הלידה הייתי לגמרי במקום אחר היום. אז אני רק מזכירה שעבודת הנפש שאת עושה עכשיו תשרת אותך לאורך כל חייך בעז"ה ותרוויחי ממנה לא רק בהקשר של הלידה, אלא זו ממש בנייה של האישיות.

אם בגיל ההתבגרות אנחנו בונים בצורה אינטנסיבית את האישיות שלנו, אני אוהבת לחשוב על ההתפתחות הנפשית המואצת בזמן הריונות ולידות כעל בניית האישה שאני. הכוח האימהי שנוסף לי עם כל לידה הופך אותי לאישה עם יותר מורכבות רגשית ועוצמות גדולות. 

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'