מחפשת לשמוע מנשים שהבעל שלהן עם מחלה כרונית או כרונית-זמנית שמשפיעה על התפקוד היומיומי כדי להתייעץ ולשמוע טיפים להתנהלות בבית ולשמירה על הזוגיות כשאת מרגישה שהפכת להורה של n+1 ילדים בחצי מהזמן, וחצי מהזמן יש לך בעל לכל דבר.
לא מדברת על מצב שהבעל לא בבית כמו באשפוז או מילואים כי זו התמודדות שונה (מנסיון)..
אפשר כמובן בפרטי 🙏
שמשבית אותו מלא מלא פעמים ואני לא ניידת אין לי רישון ככה שממש קשה
וגברים הם מפונקים ברמות על, עשינו שיחה ואמרתי לו שבבקרים שהוא יכול (וכן שקצת יתכמץ מעבר ליכולות שלו) שיקח את הקטנים למעון עם הרכב ואז יחזור לישון
הורדתי לגמרי סטנדרטים בבית. יש לי מנקה קבוע פעם בשבוע ששוטפת את הבית, אין ברירה. יש תקופות שלא מסתכלים על כסף
ויש בבית גם תינוקות שדורשים המון, הגדולים גם נרתמים יותר שצריך.
לא פשוט
שולחת לך המון כוחות וחיזוקים ❤️
אז קודם כל חיבוק ענק זה קשה וגם מעלה הרבה רגשות שליליים. מודה על האמת.
כי כשהם ככה הכל נופל עלינו
אבל אשה מתפקדת כמעט בכל מצב.
אני לא יודעת מה העניין שיש לבעלך
אבל אם זה לא משבית אותו לגמרי
אז לדבר ולסכם מה הם הדברים שהוא כן יכול לעזור וישהיו תפקידים שלו.
לפעמים אפילו דברים קטנים שלא דורשים המון אבל מקילים ביום יום.
למשל נזכרת עכשיו במוצש שיש תמיד את התיקיות ודפי קשר לסדר לילדים למחרת.
אז זה משהו שהוא יכול לקחת על עצמו. לכתוב לכל ילד. וכן הלאה על כל מיני דברים
הרעיון שלך מענין. זה אמנם תפקידים שהוא שונא אבל לרוב מסוגל לעשות ויחסוך לי משהו לחשוב עליו. תודה!
נפצע לפני תקופה.
לא פציעה מסוכנת ב"ה, אבל כן משהו שהשבית אותו.
הדבר הכי משמעותי (שלא עשיתי, ורק בדיעבד הבנתי) זה לא לתת לו להתמסכן.
זאת אומרת, הוא מבחינתו הרגיש שהוא לא יכול לעשות כלום, ואני מבחינתי נעניתי לזה ולא ביקשתי שום דבר.
אז הוא הרגיש חסר משמעות לחלוטין ומתוסכל המוגבלות שלו ומחוסר שליטה. בדיעבד הייתי מבקשת יותר, משתפת שקשה *לי* לעשות הכל, וממש יעזור אם הוא יוכל עכשיו להקריא סיפור לילדים. ואחרי זה גם לפרגן על זה ולהגיד כמה זה עזר.
זה נשמע קטן, אבל הרבה מהמתח שהיה לנו בתקופה הזו היה בעצם סביב העניין הזה, הוא לא ידע להגיד שהוא מרגיש כל כך חסר תועלת, ואני נתתי לו להמשיך להרגיש ככה כי "לא רציתי להפריע".
אז זה איזשהו איזון בין לבקש משהו שהוא לא יכול לעשות (שזה את לא רוצה שיקרה), לבין לשים לב שלא מוציאים אותו המשוואה הזוגיות לגמרי.
ובקטע פרקטי - להיעזר. אני לא אמרתי לאף אחד כי לא רציתי להפריע". עד ששכנה תפסה אותי ואמרה לי "אנחנו עוזרים לכם, ממחר מביאים לכם ארוחות ערב". עכשיו אצלנו זה היה זמני, אז זו עזרה שהיא ריאלית לזמן מוגבל. אבל אם זה משהו שהולך להיות קבוע, הייתי מתחילה באופן קבוע להיעזר בתשלום (שטיפת כלים, קיפול כביסה וכו')
וגם לדאוג לעצמך מידי פעם. לפנק, להינות, לעשות לעצמך טוב
בהצלחה ורפואה שלמה❤️
אני צריכה לחשוב איתו איך. זה באמת חלק מאד גדול שהוא מסכן ומיואש ומדוכדך ומרגיש אשם על זה.
נצטרך להבין איך, קודם כל ברמה הנפשית שלא ירגיש מסכן ואז בטכני.
תודה!
הבעיה של אבא שלי היא כזאת שהוא יכול לתפקד פרקי זמן ארוכים של שבועות בלי בעיה, ואז פתאום יש התפרצות והוא מושבת לשעות/ימים.
וזה ממש במפתיע בלי הכנה מראש...
קרה לנו פעם ממש בערב אחד החגים, כשעוד היינו טריים במחלה שלו, ופתאום בערב החג (אבא שלי רגיל לעשות המוןןן) היה בלאגן שלם, ואני זוכרת איך אמא שלי קראה ל"גדולים" למטבח ואמרה שעכשיו אנחנו צריכים להתגייס ולקחת אחריות ולהחליף את אבא, זה היה ממש כיף (חחח לא נעים ממנו) אבל הרגשנו כל יכולים ועזרנו נורא לאמא שלי והכל. והיא עשתה מלא עסק מזה שהתנהגנו כמו גדולים וחצי מהחג בזכותנו...
מאז בעיקר ההורים שלי למדו לא להשאיר כלום לרגע האחרון ולהיות מאוד מאורגנים מראש, במה שרק אפשר, כדי לא להגיע לבלתמים.
זה מה שעולה לי כרגע, אם יעלה לי עוד משו, אשתף בעז"ה.
שזה הזיכרון שנשאר לך!
אז אצלנו זה לפעמים תפקוד רגיל, אבל רוב הזמן 60 אחוז נגיד מהכוחות של בנאדם רגיל, ואם הוא עובר את המכסה שהגוף הקציב לו - הוא קורס, ובנוסף יש זמנים שפתאום מושבת. מרגישה שהחיים שלנו הם בלתמ אחד גדול...
אבל אנחנו רק עכשיו לומדים להתנהל מול זה אז באמת זה משהו שאשים לב שאנחנו צריכים
קצת מתחבר למה שנכתב פה על להתמסכן, וגם לגבי הרגשות השליליים שתארת ומוכרים לי מאוד מאוד..
בעלי לא התמסכן, הוא באמת היה מסכן... לא יכל לזוז מהספה.
אבל אני הייתי צריכה אותו. ואז הבנתי שאני צריכה את הנוכחות הרגשית שלו לא פחות מהנוכחות הפיזית, וביקשתי ממנו- תשכב על הספה, תן לי לטפל בך, אל תנקוף אצבע! אבל- *תהיה איתי*. תדבר איתי כשאני שוטפת כלים ומקפלת כביסה. תתעניין, תשאל איך עבר היום. תספר לי דברים מעניינים שקראת היום. תזכיר דברים שצריך לעשות ותשאל אם יש משהו שאתה יכול לעשות דרך האינטרנט. תהיה נוכח בחיים שלי.
(זה גם עזר לי להרגיש שהוא פעיל ולא מתמסכן, ואני מניחה שגם לו).
אין לתאר כמה זה עזר לי (ועד היום, כשהוא חולה או מרגיש לא טוב, זה מאוד עוזר לי).
שולחת חיבוק. זה מצב כל כך לא פשוט💜
באמת אחד הדברים שקשים לי (חוץ מהכל) זה שאני מרגישה שהוא מסכן. כשהוא בתוך הקושי הוא מדבר בטון מסכן, הוא הולך כמו מסכן, הוא יושב בתנוחה של מסכן. כאילו הכל בחיים זה סבל וייאוש.
והוא באמת סובל, אבל אני לא יכולה להכיל את זה כל הזמן ולהיות עם הילדים ולתפעל את הבית ולהיות במאה אחוז אמפטיה, וכאילו גם אם הוא רוצה שאעשה משהו הכי קטן, הטון האומלל ממש מקשה עליי וזה גם ממש מפעיל אותי המסכנות הזאת, כאילו ילד בוכה לי באוזניים. וזה ממש עושה לי רע.
זה קשה לי גם כש"סתם" הוא חולה, ממש ממש קשה לי להתמודד עם זה.
שוב, באמת קשה לו, אבל הטון החלש והתנוחה השפופה קשים לי יותר מהנטל הפיזי.
לכן כשהוא פעיל ומדבר איתי, אני מרגישה שגם הוא קצת פחות בדמות המסכנה ואני יותר מוצאת את המקום שלו בבית עם כל הסבל שלו.
נראה לי יותר מהמחלה עצמה קשה לראות אותו חלש ועצוב.
כשעל בעלי עוברת תקופה רעה עוזר לי לא ליפול איתו לבור השחור הזה, לעודד עדוד פשוט "יהיה בסדר, תעבור את זה, כולם עוברים דברים דומים", אני חושבת זה עוזר לו להאמין שהוא יכול לקום כשאני לא בתוך המסכנות הזאת.
אבל אם אני בעצמי במרה שחורה וקשה לי לעודד, אז אני בעצמי צריכה להתחזק, לחפש מה ישמח אותי וכו'. כשאני מתמקדת בלשמח ולהאיר לעצמי,אני מצליחה להשפיע על בעלי. מרגישה שכשטוב לי ויש שמחה בבית זה מדבק אותו. ברור שזה קשה כי לפי הטבע אנחנו מצפות מהבעל שיהיה חזק והמשפיע, אבל לזכור שזאת רק תקופה ותהיה תקופה טובה יותר.
ולפעמים גם במחלות כרוניות יש נסיגות. (אני חולה במחלה כרונית עם נסיגה של הרבה שנים ברוך השם)
רפואה שלמה וחיבוק גדול!♥︎
אנחנו רק עכשיו מבינים מה זה כל התסמינים האלה, וזה כבר קצת אור בקצה המנהרה, יש לזה שם וזה דבר שקיים, ואין לי מושג אם זה יוכל להתרפא, אבל הלוואי שישתפר, כי באמת קשה
טוב, אתן לא ממש מעודכנות אבל ב"ה אנחנו אחרי פגישה אצל רופאה התפתחותית.
הילד ממש שיתף פעולה, הלוואי היינו זוכים למתיקות הזאת כל יום.
ועדיין - אני לא מדמיינת. יש לילד קושי. ועוד איזה קושי? יש מספר דפוסי התנהגות, היא לא מאשרת ולא שוללת ASD, ממליצה על אבחון מסודר.
הילד שלי מתוק וחכם, ילד שובה לב.
ילד יפה ברמות שמעלה חיוך לאנשים ברחוב.
היו נקודות שהעלו חשד -זה משהו שתמיד ישב עליי, חלק התייחסו לזה בזלזול וחלק מצאו לזה שמות אחרים
פתאום אחרי התור הזה, אני מבינה שאני לא מדמיינת.
באיזשהו מקום קיוויתי לצאת מהמפגש הזה בתחושה שאני סתם מחפשת בעיות והכל ממש בסדר.
קיוויתי לקבל הפניה לפסיכיאטר עבורי כי אני סתם חרדתית.
וזה הקטע - שאני לא.
רגע נברח מהמציאות, בינינו - הילד לא יקבל אבחנה. למרות שהוא היה ממש בסדר בפגישה היום, שיתף פעולה בצורה מדהימה - לא ברור לי על סמך הרופאה החליטה לשלוח לאבחון.
מצד אחד, רוצה אבחנה מסודרת, לא משנה איזה - משהו שיגיד לי מה עובר על הילד שלי.
מצד שני - למה אני צריכה את זה זה גם ככה לא ישנה לי אותו.
בציבור שאני חיה בו (לא מתוך רצון לטנף, סתם מתוך מקום של שיתוף), אביא דוגמה
יש לי גיס בשידוכים ובגלל שיש לו אחות עם בעיה רפואית הנושא הזה תוקע אותו כל הזמן.
בגלל שהיה לו אח וגיסה (אנחנו) בלי ילדים למשך מספר שנים, יש שדכנים שביקשו מכתב מרופא שהבעיה ל"ע לא אצל הבעל ואם כן אישור שזה לא תורשתי/גנטי - איך שתקראו לזה, השדכן בעצמו נשבעת לכן לא מבין בזה.
לרקע המשפחתי יש משמעות פסיכית אצלנו. שמים על זה כלכך הרבה משקל שיש לי חשק לצאת בשאלה ולא להיות שייכת לזה.
למה הראש שלי רץ לשידוכים? רץ למה יהיה בעוד שנה שנתיים? לאישה שתהיה לו?
מי אמר שצריך בכלל להתחתן? אבל מה - ברור שאני רוצה שיתחתן.
למה אני תקועה על הזוגיות?
אולי כי המחשבה של איך נעבור את הצהריים, יותר מלחיצה?
לא יודעת.
לא סגורה על עצמי.
איך באלי עכשיו לשמוע את חמותי אומרת שהילד בכלל לא צריך טיפולים בהתפתחות הילד, שאני סתם מחפשת בעיות.
אני רוצה לשמוע את המשפט הזה עכשיו 100 פעם בלי הפסקה (הרצון לחזרתיות - אולי גם אני בכלל על הרצף?)
בגלל שאמא שלי ילדה אותי בגיל מבוגר יחסית, תמיד צחקו עליי שאולי אני דאונית ובכלל לא יודעת מזה, עכשיו גם החשד הזה. אין כיף כזה.
אני שבוע 6+3... מרגישה שממש נעלמו התסמינים פתאום... עוד לא ראיתי דופק... יש לי תור בשבוע הבא... נעלמו כמעט הבחילות. וירדה לי ממש הרגישות שהייתה בחזה.
ישמצב שבכזא הכל תקין?
אוף
הריון לא מחייב תסמינים וההיעלמות שלהם לא מחייבת כלום.
בע"ה מאחלת לך הריון ארוך ומשעמם ולצאת בידיים מלאות 🧡
בת 8 חודשים,
היא אוהבת ביצה,
נתתי לה גם לטעום דג סלמון
וגם בטטה ותפו"א ממרק קוסקוס.
אני רוצה שתהיה לה ארוחה אחת קבועה ביום.
מה אפשר להוסיף לביצה שיתאים לארוחת בוקר?
כרגע אסור לה מוצרי חלב.
תודה 🙏
אתר מתכונים לתינוקות. אפשר לחפש לפי גיל, מרקם, רגישויות וכו.
מפעילה אותו תזונאית תינוקות וילדים.
אני התחלתי עם מרק טחון (ירקות ועוף והודו)
ואחכ גם מנה של פירות טחונים
בננה מעוכה
אם היא אוכלת סלמון אז אולי טונה מתאים
התקן ושני פסים
אנימיודעת שצריך להוציא את ההתקן, כרגע הוא עדיין בפנים כי הרופאה לא הצליחה להוציא
השאלה שלי היא לגבי הדימום, יש טעם לפניה דחופה לרופאה או שגם ככה אין מה לעשות עם זה?
דימום בינוני
ארבעה ימים של רגשות מעורבים וטלטלה שנבעו משטות של אנשים משועממים
ולחשוב שאם לא הייתי עולה על זה הייתי כל חיי חושבת שזאת היתה הפלה
ועוד ניסית להוריד את ההתקן... 🙈
לק"י
ואז מגלים שזה לא.
ואז הבנתי שהם מוכרים את זה לאנשים שרוצים לעבוד על אחרים. אבל זה גם מגעיל... זכותם למכור, אבל זה ממש רעיון חסר גבולות באנושיות.
אני בשוק שדבר כזה קיים
הכי לא מצחיק שיש
ד"א, למה בדקת הריון אם יש לך התקן?
אמאל'ה, זה הזוי.
לא יודעת אם יצליח לצאת. הוא נמצא במקום ממש חור מרוחק.
עוד לא עשיתי הפסק, אבל מתישהו שיהיה ההפסק, הטבילה יוצאת במועד על הפנים , מה גם שאני מנסה להכנס להריון כבר 4 חודשים ולא הלך בנתיים.... מה עושים עם הטבילה? מה עושים עם ההריון? יש לכן נסיון/ תובנות? כמובן שינסה לצאת אבל זה מורכב מאוד. וגם אם יצא, לא בטוח בכלל שזה הביוץ...
אבל בעיקרון ממשיכים כרגיל כמה שאפשרי.
אם יצא הלוואי ומעולה, אם לא אז מניחה שתתראו בהמשך? עדיף לטבול בזמן. אם יוצא במועד ממש לא מתאים והוא ממילא בטוח לא מגיע אישית הייתי דוחה ביום.
מבחינת היריון/ביוץ וכו, לא בהכרח שיתפספס אבל גם אם כן לדעתי אין הרבה מה לעשות אם זה מצב חד פעמי. את יכולה לשאול רופאת נשים ולעקוב אחרי הביוץ, אולי זה פשוט יסתדר לבד.
לצערי אלה התובנות שלי בנושא, מקווה שיסתדר לטובה בעזרת ה'.
ממש ממש מתסכל....
תזכרי שה' יכול לעשות הכל... להוציא את בעלך מכל חור, שתיקלטו מתי שזה לא יהיה שתהיו ביחד לראשונה... תנסי להתמקד בהשתדלות שלך. מעבר לזה - 3 שותפים לאדם...
חיבוק... מנסיון זה באמת משוגע...
אני יודעת שיש כבר 1,000 שרשורים בנושא הזה
אבל אני מאבדת ידיים ורגליים וחייבת לקבל החלטה דחוף
אני רוצה לשים התקן תוך רחמי לא הורמונלי (לא רוצה הורמונים, עד עכשיו הייתי על נרות אבל מפחדץ מאוד מהיעילות הפחותה שלהן..)
אני די מפחדת מההתקנה ומכאבים או סיבוכים, מתלבטת איזה התקן לשים
ממה שהבנתי בלרין וג'נפיקס כביכול אמורים להקל על הדימומים, אבל בפועל מחוות דעת שקראתי נשמע שזה לאו דווקא המצב
יש להם באמת עדיפות על נובה טי או מונה ליזה?
ומישהי התקינה ג'נפיקס אצל ד"ר שקי תמיר יעל וממליצה/דיס?
את רוצה גם למנוע הריון?
ומתלבטת על התקן לא הורמונלי
הוא מתקין לפי מבנה וגודל הרחם, משתמש בכמה סוגים (מה שכן, הוא לא משתמש בנובה טי וגם הסביר לי למה הוא בעייתי).
כל מי שהתקינה אצלו ודיברתי איתה מרוצה מאוד וציינו שהיה טוב יותר מהתקנות קודמות.
ולגבי כאב, לי לא כאב בכלל ההתקנה, אח"כ הרגשתי מעט כאב.
לגבי דימומים לא יודעת להגיד, כרגע מניקה ב"ה.
בהצלחה❤️
ואז ב"ה במעקב הריון אצלו
הוא גם באמת לא ממליץ על הנובה טי בגלל המבנה
אני די בטוחה שהוא מביא מחול התקנים
הוא גם אמר שהוא נלחם להכניס את הספקולורומים הקטנים לבית חולים / מרפאות להקל על נשים
במקום אחר שיש נשים שיש להן מלא דימומים עם בלרין וגניפיקס, אז כנראה שאין באמת תשובה איזה התקן הוא "הכי טוב" זה מאוד אישי.
אני עם מונה ליזה (ממה שידוע לי זהה לחלוטין לנובה טי) סה"כ מרוצה אבל לא ניסיתי משהו אחר
ג'ניפקס באמת נחשב שגורם לפחות דימומים ובעיות טהרה בין מחזורים
דוקא בלרין הבנתי שלא כי יש לו יותר תזוזה ומגע עם דפנות הרחם.
ממליצה על ג'ניפיקס אצל דר ברונו רוזן
האמת היתי מלאת חששות מכתמים וכו
ב"ה
לפי הפסיקה שלנו ההתקנה אטסרת
עשיתי הפסק 4 ימים אחרי ההתקן
עם הדרכה מתאימה לכבי בדיקות 7 נקים והתנהךות בכללי
מאד מאד מרוצה
לא חלמתי שנתהליך יכול להיות ככ נעים
אחרי 3 חודשים חושבת שהיה שווה הנסיעה מהצפון וגם המחיר...
ברוך ה אני אחרי הגרידה.
עשיתי את זה אתמול, שבוע 13+3 להריון.
אתמול היה ממש קצת דימום, והבוקר קמתי לפד נקי לגמרי, אם לא שהרב אמר לי לחכות 7 ימים לפני הפסק, הייתי מנסה כבר היום להתחיל הפסק ושבעה נקיים.
זה נורמלי שאין כמעט דם?
האם לפי כל הפסיקות צריך לחכות 7 ימים אחרי הפלה בשביל הפסק? או שאולי כדאי לי לנסות לשאול רב אחר? (מציינת שעוד לא ידענו מה מין העובר)
שה' ימלא חסרונכם..
לא יודעת אם לפי כל הפסיקות, לא מכירה את כולם בשביל להגיד אבל לפי מה שאני יודעת, צריך לטבול רק אחרי שבועיים מההפלה
אז אם עברת רק אתמול, צריך לחכות שבוע ואז עוד שבוע של הנקיים ואז הטבילה זה יוצא שבועיים
אז זה בדיוק מה שהרב אמר לי, לחכות 7 ימים להפסק, ואז בצירוף ה7 נקיים, זה יצא לפחות שבועיים אחרי.
זה כמו בלידה, שאחרי לידה צריך לחכות זמן מסויים, שבוע לבן שבועיים לבת
מקווה שלא המצאתי עכשיו🤭 אבל חושבת שזה הרעיון
פשוט בלידה זה באופן טבעי יש משך זמן של דימום ואז במילא עובר הזמן
עברתי הפלה טבעית, אז גם ככה היה לי דימום כמה ימים, אז לא יצא שחיכיתי במיוחד
אולי גם בגרידה הדימום יכול לחזור🤷🏻♀️
הייתי בטוחה שאמור להיות כמו מחזור, מההתחלה.
אז אחכה עוד קצת. גם ככה צריכה לחכות שבוע להתחיל הפסק 😉
תודה על החיבוק!
מכיוון שלא יודעים מה מין העובר, אז הולכים על הטומאה הארוכה יותר של נקבה..
אני חושבת שלפי הפסיקה של הרב זכריה בן שלמה אפשר לעשות הפסק ברגע שאת יכולה, ופשוט לחכות לטבילה שיעברו שבועיים, אבל אני לא בטוחה ב-100% לגבי זה.
צריך לחכות שבועיים לטבילה.
תודה!
והרי החדשהבשבת התחיל דימום כמו מחזור, דווקא זה ממש הרגיע אותי לראות את זה, כי היה מוזר לי שלא היה כלום 
שולחת לך חיבוק חזק!!! עברתי את זה לא מזמן בכיתי בלי הפסקה שבועיים רצוף!
אבל אחרי זה השם פיצה אותי בענק!
אנחנו לא מבינים אבל מאמינים!
תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה בעולם!
חרי זה הכל משתחרר והזמן מרפא לגמרי את הכאב הגדול!
אני עברתי 2 גרידות יום אחרי יום כי השליה לא רצתה לצאת,
ואני זוכרת שכבר אחרי הגרידה הראשונה לא ראיתי שום דימום
כי הם מנקים מאוד טוב את הרחם למרות שהיתה לי רשלנות רפואית חמורה בגרידה הראשונה.....
לגבי השבעה נקיים לא יודעת אם כדאי לך למהר הרחם עוד צריכה להחלים והגוף צריך להתאושש...
תוה על החיזוק שכתבת! ❤️
מאוד התחברתי למשפט אנחנו לא מבינים אבל מאמינים
ברוך ה אתמול התחיל דימום,זה הרגיע אותי שהכל תקין עם הגוף שלי
אחרי כשבוע של פריחה דמוית עקיצות לקטנה, שהלכה והתפשטה, וחלק מהעקיצות הפכו למעין כתמים ורודים ואחד מהם גם לנגע שפשוף/גירוי כזה -
הגעתי איתה הבוקר (שוב) לרופאה.
(לפני שבוע היינו איתה ועם עוד שני ילדים אצל הרופא, כי גם להם הייתה פריחה כזו, והוא הסתכל בעיקר עליהם ואמר שזו פריחה ויראלית, ואפשר לחזור ללימודים כשלא יצוצו נגעים חדשים. להם זה כבר עבר אבל לה לא.)
הרופאה אמרה שזה נראה לה כמו אטופיק דרמטיטיס, ואמרה שנלך לרופא עור כדי לוודא, ושנמרח לה משחה מתאימה.
באותו רגע בעיקר שמחתי שזה לא מדבק ושהיא יכולה סוף סוף לחזור למשפחתון, אבל עכשיו אני מנסה להבין במה מדובר...
לא נראה בכלל שזה מציק לה. היא עליזה וחיונית (אפילו יותר מדי🙈), ולא שמה לב בכלל לנגעים האלה שיש לה.
אני לא בעד שימוש בתרופות כל עוד זה לא נצרך מבחינת סכנת חיים או הפרעה בתפקוד ובנוחות, ולכן נוטה לא להשתמש במשחה הזו.
אבל אולי אני טועה?
מה יכול לקרות אם לא מטפלים באטופיק?
עדיף בעצם לחכות לרופא העור, ולפי זה להחליט מה לעשות?
