כאב העולם

של השמיים והארץ

של המוות והחיים

של אדם וחווה

הרצון להתפרד והרצון להתאחד.

אם חיינו הינם שקר

האם עדיף מוות של אמת?

אולי זה הכול חלום רע

ואהובי מחכה לי בבוקר.

הנשמה מזכירה לנו כל יום

שמשהוא לא בסדר.

ולנו, נותר רק לקוות שהיא לא הוזה תקוות שווא.

הניסוחים כל כך ענוגים... עוד לפני הטקסט. איזה נשמה מיוחדת אתה.

סקרן לדעת האם בשאלה "מי" אתה מקווה שהתשובה תהיה "אלוהים" או אדם כלשהו סביבך. לא שואל מעשית אלא מהותית, איפה אתה מחפש את הSalvation לבדידות הקיומית.

מעניין שכמו ביתר השירים (הנפלאים, סליחה שלא הגבתי לכולם. לפעמים אני מרגיש שעדיף לשתוק אבל יודע על עצמי שיותר שמח כשמגיבים) - הכתיבה ענוגה והסגנון כמעט מאופק (בשונה מאוד ממני), אבל בשיר הזה יש אוסף ניסוחים קשים וכואבים במיוחד. מעניין איך יחד עם כל הכאב השיר הזה לא חד או פוצע.

משפטים שאהבתי במיוחד:

- בחלל האינסופי *הנבוך* מבכי

- הבוכות כתב סתרים

- ומאיר *בתקוות* הכוכב

מעניין שחצי מהדימויים בשיר עוסקים בישויות קוסמיות, וגם בנוזלים שהם דם ודיו.

תבורך ותרגיש טוב

שולח לך קטע שלי בפרטי שאשמח שתקרא

הדרך הטובה ביותר להבין את השיר (גם בשביל עצמי – לרוב אני כותב, ורק בדיעבד מבין מה כתבתי), היא כתמונת מראה של "ים התכלת ונחל הארגמן" (למטה). ב"ים התכלת" הסבל הוא מלכותי (ארגמן), על רקע לבן (שלג), הגשם מטהר, והמוות הוא כמעט חיובי, כהתחברות עם האינסוף. גם שם יש בדידות קוסמית, אבל אין שם לא מאבק, לא חיפוש, ולמעשה נעדר כל יחס סובייקטיבי לכאב. 

כאן הסבל הוא שחור ומלכלך (דיו), ויש ניסיון להיאבק בו (בעצם השאלה "מי"). למעשה השיר הזה מציע דרך מוצא מהכאב, על־ידי נחמה, ליטוף, וכן הלאה. פחות התמקדתי בדמות המנחמת (ברוב חיבוריי הדמות הזאת היא משהו בין הקב"ה לבין אהוּבה היפותטית), אלא בעצם השאלה "מי", שהיא חידוש גדול, עבור אדם מאוד מתבודד שכמוני.

למעשה אני לא מרגיש בודד, וזה לא שיר שנכתב מתוך סבל גועש ובדידות. המשל הכי דומה לזה הוא כאילו הייתי משוטט בעיר שרופה־חרבה (לבי ורגשותיי), שכבר מזמן השלמתי עם חורבנה, אבל כעת אני פותח את האפשרות לכך שמישהו יביא לשם איזשהו אור או משב של תחייה או משהו בסגנון. זה מתחבר גם לחיבור על החתולים שבו אני "מרשה" ל"חתולה הסופרת" להיכנס. בעצם זה סוג־של ניסיון לצאת מתוך הנטיות הסכיזואידיות שלי: בשיר הזה אני נפגש באופן בלתי־אמצעי עם הכאב כסבל שבי, ופותח את האפשרות לכך שמישהו ינחם אותי.

אכן אני משתדל לכתוב כמה שיותר מאופק ועדין, זה האופי שלי, אני די ייקי ולא סובל גסויות או כל מה שיכול בטעות להתפרש כמוחצנות או היסְטְריוניוּת, והאמת גם חיבורים "גועשים" גם אינם משקפים את מה שמתחולל בתוכי.

אגב, רציתי לתקן את השורה "ומאיר בתקוות הכוכב את דרכי הסבוכה במבוך", אבל מאוחר מדי, בכללי ניסיתי להשתמש בכמה שיותר מילים שקשורות לשורש בכ"ה או נשמעות דומה. 

///

נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מטיפות נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות ניגרות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
כמו נחל דמעות ארגמן.

שני החיבורים האלה קשורים מאוד לחיבור אחר שכתבתי לפני כמה שנים:

לידך עומד
מלאך שבור כנף
בידיו ערכת עזרה ראשונה
כדי לחבוש את הפצעים
כדי לרפא את המנגינה
שעומדת מול הדום
לתקן את המכונה
לנגב את האדום
לתפור שמיכה רכה
להגן מפני הקור
ללטף את הדמעה
לתת לך קצת לנשום
לא, הוא לא יסיר
את להב החרב המתהפכת
לשמור את דרך עץ החיים
שלך.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.