מי קורא את כתביי, הכתובים מילים בוכיות
הבוכות כתב סתרים בשפת הלבבות הגשומים,
ובנהרות דומעים של דיו
ומי אוצֵר את דמעותיי וסופג את כל הדיו?
ומי מביט אל חללי לבי בתוכי, הרטוב מגשם כוכבים נופלים
בחלל האינסופי הנבוך מבכי
ומכל־כך הרבה דמעות ודיו
ועוצֵר את בכיי בדיו המילים הנכונות?
ומי חובש את כוויותיי ואת דם שמשותיי הכבויות
ומאיר בתקוות הכוכב את דרכי בתוככי המבוך
ומלטף את דמעות כאבַיי השחורים משטף דיו הלילות?
כאב העולם
של השמיים והארץ
של המוות והחיים
של אדם וחווה
הרצון להתפרד והרצון להתאחד.
אם חיינו הינם שקר
האם עדיף מוות של אמת?
אולי זה הכול חלום רע
ואהובי מחכה לי בבוקר.
הנשמה מזכירה לנו כל יום
שמשהוא לא בסדר.
ולנו, נותר רק לקוות שהיא לא הוזה תקוות שווא.
הניסוחים כל כך ענוגים... עוד לפני הטקסט. איזה נשמה מיוחדת אתה.
סקרן לדעת האם בשאלה "מי" אתה מקווה שהתשובה תהיה "אלוהים" או אדם כלשהו סביבך. לא שואל מעשית אלא מהותית, איפה אתה מחפש את הSalvation לבדידות הקיומית.
מעניין שכמו ביתר השירים (הנפלאים, סליחה שלא הגבתי לכולם. לפעמים אני מרגיש שעדיף לשתוק אבל יודע על עצמי שיותר שמח כשמגיבים) - הכתיבה ענוגה והסגנון כמעט מאופק (בשונה מאוד ממני), אבל בשיר הזה יש אוסף ניסוחים קשים וכואבים במיוחד. מעניין איך יחד עם כל הכאב השיר הזה לא חד או פוצע.
משפטים שאהבתי במיוחד:
- בחלל האינסופי *הנבוך* מבכי
- הבוכות כתב סתרים
- ומאיר *בתקוות* הכוכב
מעניין שחצי מהדימויים בשיר עוסקים בישויות קוסמיות, וגם בנוזלים שהם דם ודיו.
תבורך ותרגיש טוב 
שולח לך קטע שלי בפרטי שאשמח שתקרא
הדרך הטובה ביותר להבין את השיר (גם בשביל עצמי – לרוב אני כותב, ורק בדיעבד מבין מה כתבתי), היא כתמונת מראה של "ים התכלת ונחל הארגמן" (למטה). ב"ים התכלת" הסבל הוא מלכותי (ארגמן), על רקע לבן (שלג), הגשם מטהר, והמוות הוא כמעט חיובי, כהתחברות עם האינסוף. גם שם יש בדידות קוסמית, אבל אין שם לא מאבק, לא חיפוש, ולמעשה נעדר כל יחס סובייקטיבי לכאב.
כאן הסבל הוא שחור ומלכלך (דיו), ויש ניסיון להיאבק בו (בעצם השאלה "מי"). למעשה השיר הזה מציע דרך מוצא מהכאב, על־ידי נחמה, ליטוף, וכן הלאה. פחות התמקדתי בדמות המנחמת (ברוב חיבוריי הדמות הזאת היא משהו בין הקב"ה לבין אהוּבה היפותטית), אלא בעצם השאלה "מי", שהיא חידוש גדול, עבור אדם מאוד מתבודד שכמוני.
למעשה אני לא מרגיש בודד, וזה לא שיר שנכתב מתוך סבל גועש ובדידות. המשל הכי דומה לזה הוא כאילו הייתי משוטט בעיר שרופה־חרבה (לבי ורגשותיי), שכבר מזמן השלמתי עם חורבנה, אבל כעת אני פותח את האפשרות לכך שמישהו יביא לשם איזשהו אור או משב של תחייה או משהו בסגנון. זה מתחבר גם לחיבור על החתולים שבו אני "מרשה" ל"חתולה הסופרת" להיכנס. בעצם זה סוג־של ניסיון לצאת מתוך הנטיות הסכיזואידיות שלי: בשיר הזה אני נפגש באופן בלתי־אמצעי עם הכאב כסבל שבי, ופותח את האפשרות לכך שמישהו ינחם אותי.
אכן אני משתדל לכתוב כמה שיותר מאופק ועדין, זה האופי שלי, אני די ייקי ולא סובל גסויות או כל מה שיכול בטעות להתפרש כמוחצנות או היסְטְריוניוּת, והאמת גם חיבורים "גועשים" גם אינם משקפים את מה שמתחולל בתוכי.
אגב, רציתי לתקן את השורה "ומאיר בתקוות הכוכב את דרכי הסבוכה במבוך", אבל מאוחר מדי, בכללי ניסיתי להשתמש בכמה שיותר מילים שקשורות לשורש בכ"ה או נשמעות דומה.
///
נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מטיפות נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות ניגרות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
כמו נחל דמעות ארגמן.
שני החיבורים האלה קשורים מאוד לחיבור אחר שכתבתי לפני כמה שנים:
לידך עומד
מלאך שבור כנף
בידיו ערכת עזרה ראשונה
כדי לחבוש את הפצעים
כדי לרפא את המנגינה
שעומדת מול הדום
לתקן את המכונה
לנגב את האדום
לתפור שמיכה רכה
להגן מפני הקור
ללטף את הדמעה
לתת לך קצת לנשום
לא, הוא לא יסיר
את להב החרב המתהפכת
לשמור את דרך עץ החיים
שלך.
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
"לא התחברתי, נסה שוב" (אבל עדיין אל תיכנסו בי כולם ביחד... אחד אחד בבקשה) זה אומר שהשיר ישתפר בע"זה...
ב' במעבר מהיר על השיר, יש סיכוי שזה בידיוק מה שהיה חסר גם לי... (ע"ע המילים: "בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי ..." )
אממ, זהו. שוב תודה בחינת "יישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה"... מעריך!
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני מפחד מהחשכה.
אני יודע שזאת לא אהבה.
אני יודע שזה בדידות.
ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.
אבל מתי אוכל להביט בעיניים
ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?
האם יש לזה סוף?
האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?
כשזה זה - זה זה.
וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.
לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.
לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.
אבל אולי להיות מתמחה באמונה.
בלהיות רומנטיקן פתי.
אולי זה בעצם התקווה.
לזנוח את השכל
לשים בצד את הביקורת
ופשוט להיות פשוט.
אבל לא בא לי להיות פשוט.
לא בא לי פשוט לחיות.
לא בא לי להיות פתי.
אבל גם לא בא לי להיות חכם
לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט
לכן אני לא יודע כלום.
כי לא משנה מה אחשוב.
גם זה הבל.
זה עמוק ,מעורר מחשבה
וקצת מלנכולי
נהניתי לקרוא.
אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף
כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב
בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת
וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל
עַד לִמְלוֹא הָעַיִן
תָּשׁ כּוֹחִי.
כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי
חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא
אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי
רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים
שֶׁהִבְלִיחוּ
מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה
רְסִיסֵי נְשָׁמָה
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וְעוֹלָם
שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ
מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב
מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.
כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר
בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי
אֶפְרִי מִתְנַעֵר
שֵׁנִית
נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ
צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ
בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.
לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב
אֶת סִפְרִי
בְּדַם חַיַּי
הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג
לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה
אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת
אַצְפִּין סוֹדוֹתַי
וְאֶשְׁתּוֹק
אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.
ראשית זה מאוד יפה.
קראתי כמה וכמה פעמים, והרגשתי מעין יופי חד/מרוסק כזה. מצד אחד השיר עוסק בתיאור דמותו של "איש של חורף", אבל הדמות לא מתגבשת לכדי משהו קוהרנטי וברור, אלא יותר כמו וינייטות קטנות, הצצות קצרות אל מבעד לפרגוד. רב הנסתר על הגלוי.
גם מאוד אהבתי את השורות המצומצמות למילים בודדות.
מה שקצת הציק לי, ברמה האסתטית בלבד, הוא חיבורי מילים עם משמעות פחות או יותר זהה: "תהום הצללים", "כאב הזעקה". כלומר אחת משתי המילים בזוג מבטאת בכל מקרה את מה שחברתה אומרת, וזה הופך את זה קצת ל-overly. כמובן זה לא "אופל החושך" או "ייסורי העצב" או משהו כזה, אבל עדיין, הייתי רוצה משהו קצת יותר "מחודש".
אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.
האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.
האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.
אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.
מה הוא ייראה שם.
מי שם.
הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.
ואלה שהאלימו אותם.
כולם בממלכה אחת.
כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.
כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה
אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות
והממלכה תיעלם. או תיפתר.
מסתורי ועלום.
וגם נוגה קצת.
ובעיקר נוגע.
תמיד אהבתי לקרוא אותך
אתמול טעמתי משהו מיוחד.
מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.
אז הסכמתי. וטעמתי.
ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.
בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.
עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.
אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.
ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.
כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..
אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..
תודה.
יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח 
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).
העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין
איזו כתיבה יפההה
ואיזו עוצמההה
השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩
שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏
שהשם ישלח לכולנו את הכח
וממש ממש נכנסתי לדמות שלך
אהבתי איך שכתבת
ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.
בע"ה שתזכו לישועות גדולות בקרוב
נוגע מאוד.
רק טוב
בָּרָה -
בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,
וָאֵרָא וְאִירָא:
אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,
אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.
