לא נכון.

היהדות היא לא יובש והחסידות לא באה להפריח את השממה. החסידות האירה והדגישה את הדברים המוארים שכבר קיימים בתורה. היא לא הביאה משהו שלא היה קיים לפני בתורה.

היהדות היא תורת חיים, היא  לא מרכז החיים היא החיים עצמם!

מה זה עצמי? איך אפשר להתנתק מהתורה ולהתחבר לעצמך? מה זה עצמך אם לא הנשמה איך אפשר לגלות אותה ולהחיות אותה בלי להתחבר לתורה?

למה להמית עצמך באוהלה של תורה? כי שם האור שם החיים, שם!

ה' נתן בחירה. האדם בחר לא טוב.

אמונה בחופש הבחירה הוא מיסודות האמונה.

מסכים עם עם זה שהחסידות באה להדגיש את מה שהיה כבר בעבר  - את החוויה הדתית.

לגבי העצמיות שלך - כל אחד יגיד לך משהוא שונה.

אחד יגיד שאלוהים רוצה שתעבדי אותו דרך ישו.

ואחד יגיד שאין אלוהים בכלל.

ואחד יגיד לעבוד אותו בדרך קונסרבטיבית.

אחד יאמין רק בתורה שבכתב.

בקיצור, יש המון דרכים לעבוד את אלוהים.

באיזו דרך את תבחרי?

מה יהיה המצפן שלך?

התורה?

איך תפרשי אותה?

יש שלושה דתות מרכזיות בעולם וכולם מפרשות אותה בדרך שונה.

בתוך כל אחת מהם יש לפחות אלפי זרמים שונים.

אז חזל כבר אמרו - "עשה לך רב והסתלק מן הספק".

זו עצה מצויינת.

ואם ברצונך ללכת אחרי רב שיגיד לך מה לעשות זה בסדר.

אבל בסופו של דבר הוא בן אנוש בדיוק כמוך וכמוני.

וגם עכשיו את בוחרת רק ע"י עצמך.

גם הבחירה ללכת אחרי רב מסויים זה בחירה עצמאית לגמרי כמו לבחור לכפור.

אמונה היא מלשון אמון.

השאלה במי להאמין היא שאלה אישית לגמרי.

ולגבי חופש הבחירה שציינת - אלוהים אכן נתן לאדם חופש בחירה אך היא קיימת רק בפרספקטיבה הצרה של האדם - אנחנו לא יכולים לראות את התמונה הגדולה ולחזות את העתיד מכיוון שמהבחינה הזאת אנחנו לא אלוהים.

כך שיש לנו בחירה חופשית.

אך מנקודת המבט האלוהית היודעת כל אין לנו בחירה חופשית. ובגלל זה איך ייתכן שאלוהים ייתן לנו עונש על משהוא שבמהותו הוא גרם לנו לעשות?

אין פה שום חטא. חבל להסתכל על העולם בצורה של עונש.

רוצה להגיב על הדברים:

הנצרות לא סוברת שהקב"ה הוא העצמיות של האדם. היא סוברת שהקב"ה הוא חיצוני לעולם, והאדם מטבעו הוא חוטא, ורק ע"י הגאולה של הקב"ה אפשר להיגאל ולהינצל ממוקש החטא.

לגבי הדרכים לעבוד את א-לוהים. הכוזרי ממש מדבר על דבריך ואומר שיש כזה דבר שהכוונה של האדם רצוייה, אך מעשיו אינם רצויים. עבודת ה' אינה רק חיבור לישות רוחנית א-לוהית עליונה שהוא רק מתחבר אליה, אלא חיבור למישהו בעל רצון, בעל תכלית, שרוצה בעבודתך הקטנה והפרטית. זה חידוש של היהדות, ואינו מה שהשכל מורה, אך אנו מתבססים בזה על מעמד הר סיני. החיבור לה' אינו רק ביטול עצמי וחיבור למשהו אינסופי, אלא הבנה שאני, המישהו, הוא חלק א-לוהי, ויש א-לוהות גם ברצונות הפשוטים שלנו, גם בפרטים הקטנים של המציאות, ואפשר להעלות את כל המציאות על כל פרטיה, חלקיה. הרב קוק זצ"ל באורות התורה פרק ג' פסקה ח' אומר דבר חזק ונכון: "בחכמות וידיעות העולם במציאות המוחש הננו רואים, שנכון לאמר עם "מה גדלו מעשיך ד"' ג"כ ברב השתוממות "מה קטנו מעשיך ד"'. כלומר כשם שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים, המלאים כוכבי שחק נפלאים, והכחות הטבעיים האדירים, כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה, בפרטי האברים של בעלי חיים היותר קטנים ודקות החמרים ודייקנות הכחות שבמקומות היותר רחוקים, וע"י הידיעה השלמה של שני הקצוות, של הגודל והקוטן, יתמלא ציור המציאות בלבו של אדם על מתכונתו". ולגבי האסלאם והנצרות, שתיהן מבוססות על היהדות, ובאות להחליף את אותה דת מושפלת ובזוייה, אך כיוון שהנבואות בתנ"ך התגשמו והתברר שעם ישראל לא נעזב וננטש, וה' לא עזב אותנו, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", אז בוודאי שכבר אין לתפוס את התחליפים, ויש לשוב אל המקור.

האמונה היא אמנם אישית, אך על אף שיש פרטים רבים בעולם, העולם השתלשל מאת בורא אחד. יש משהו שמאחד את כל היקום ואת כל הבריאה, והוא החיבור לה'. אלא שכל אחד מתחבר מהזווית שלו, מהנקודה האישית שלו. אבל בסופו של דבר יש כאן דבר גדול אחד שמאחד את הכל: "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". המטרה הכללית שנמצאת אצל כולם, גם אם לא מודעים לה היא: לעשות רצון ה'!

מנקודת המבט הא-לוהית אין חשיבות לבחירה כזאת או אחרת. אבל יש בחירה חופשית. והחידוש הוא שה' מתייחס לעולם כפי מה שהוא, ולא לפי נקודת המבט הא-לוהית. ובנקודת המבט של העולם, יש חשיבות לכל מעשה ומעשה (הידיעה והבחירה אינן סותרות זו את זו כלל, שהרי זה שאני יודע שמשהו יקרה, אין זה אומר שלך אין בחירה אמיתית לא לעשות אותו. דוגמא להמחשה, אני יודע שאם אני אתן לילד קטן מטבע שוקולד, הוא יאכל אותו. האם אין לו בחירה? תיאורטית הוא יכול לבחור, אבל בפועל אני יודע לצפות איך הוא יתנהג. אז זה לא אותו דבר, כי כאן באמת יכול להיות שבפועל ילד למליון יבחר לא לאכול את השוקולד, ואז כבר הידיעה אינה שלימה, אך הקב"ה כיוון שיודע לב האדם מהו, שהרי הוא יצר אותו, ויודע את כל החשבונות, יכול לדעת מה בני האדם יבחרו, אף שבפועל יש להם בחירה שלימה. אחדד שגם מה שנראה לנו כבחירה חופשית לחלוטין וכדבר שרירותי לחלוטין, כל בחירה נשענת על משהו מושכל, גם הבחירה לחטוא יושבת על סיבה עמוקה למה האדם בחר מרצונו לחטוא, וזה הוורט של הנפש הבהמית. וגם בריאת העולם, חלק מגדולי היהדות הסבירו ש"חוק הטוב להיטיב", דהיינו שגם הבחירה של ה' ביצירת העולם אינה הייתה סתם רצון שרירותי, אלא ישבה על רצון מוגדר שיש לו סיבה, והרמב"ם גם אמר שמי שפועל מעשיו בלא תכלית יש לו חסרון, ולא ייתכן לייחס חסרון זה לקב"ה, ולהגיד שפעל מעשיו בלי תכלית).

אם אפשר לסכם את דבריך המאירים:

1.הנצרות לא מאמינה בחיבור לאל באופן אישי ופרטי אלא כמשהוא חיצוני לאדם שכל מהותו היא חטא.

2.היהדות לעומת זאת מאמינה בקשר אישי ועמוק של אלוהים חיים שרוצה בנו. בזה אנו מאמינים בגלל  מעמד סיני (איגרת תימן?)

3.חידוש נוסף הוא שכל מעשה שלנו משפיע על המציאות באופן הדוק ומשמעותי.

4.למרות כל החילוקים בין הדתות השונות , לכולם יש מטרה משותפת והיא לעשות את רצון ה'. שהוא אחד.

5.מנקודת המבט האלוהית( לעומת התפיסה הטבעית של העולם) אין זה משנה מה האדם ייבחר.

אך החידוש הוא שלאלוהי היהדות אכפת ממה שהאדם יבחר גם מנקודת מבט טבעית עולמית.

6.יש בחירה חופשית מכיוון שידיעה ובחירה הם שתי דברים שונים.

7.גם בריאת העולם ע"י הקב"ה חייבת להיות בעלת תכלית ולא תיתכן להיות כמעשה סתמי - אחרת יש בזה חיסרון כלפי הקב"ה.

------------------

אני מקווה שהבנתי את כוונתך כראוי. בכל מקרה, אין בליבי לחלוק על דבריך מכיוון שאלו דברים שלדעתי לא ניתנים להבנה אמיתית בחקירה שכלית. איני יודע בהם דבר וחצי דבר. רק אוכל להמשיך את החקירה, להראות בה פנים חדשות ולייחס את דעתי לדבריך.

-------------------

1. נכון.

2. נכון. אפילו נאמר בתורה במפורש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" - משמע שיש חשיבות לעבודה שבלב.

3.ייתכן. בתורה עצמה רואים שיש התייחסות לחטא של העם שגורם לעונשים מעם הקב"ה. פחות מודגש התייחסות לכל מעשה קטן. והשאלה של השגחה כללית או פרטית כבר נידונה רבות.

4.נכון. יש נטייה אנושית מובהקת לאמונה באל אחד.(סוג של נטייה למוניזם?) אפילו בדתות כמו הינדואיזם שיש להם מיליוני אלים - הם מאמינים בסוף שכולם פרצופים של אל אחד. רק שהם חושבים שצריך לעבוד אותו דרכם ולגשת אליו עצמו זה בלתי אפשרי.(חטא דור אנוש)

5.עכשיו זה כבר ממש מעניין. פרודוקס מובהק. מצד אחד אלוקים הוא בעל נקודת מבט שלא מתעניינת בעולם עצמו ובבחירותיו(דאיזם) אך מצד שני הוא כן מחליט לגלות עניין בבחירותיו הפרטיות של האדם.

6.נכון. חלקית. אתה צודק בכך שיש חלוקה בין ידיעה לבחירה. כמו הדוגמה שהבאת על הילד והסוכריה. אך המשל לא דומה לנמשל. לא רק מכיוון שלקבה יש ידיעה מוחלטת על פני המבוגר במשל, אלא יש לו יחס שונה לחלוטין. מכיוון שהוא ה*יוצר* שלו.

המשל דומה יותר לאדם שלוקח אבן מהרצפה, מרים אותה לגובה כתפיים ומשחרר את ידיו.

מה יקרה? שמא לאבן תהיה בחירה חופשית והיא תחליט להישאר באוויר? או שמא היא תיפול לרצפה? אפילו את זה איני יכול לדעת בוודאות בתור בן אדם. מכיוון שכל ההבנה שלי מבוססת תצפיות. על פי ניחוש של סיבה לתוצאה.

אבל הקבה הוא הסיבה ותוצאה בעצמה.

הוא יצר את כל הסביבה החיצונית המקיפה את האדם.

הוא יצר את האדם עצמו ונפח בו נשמת חיים.

הוא לא רק הביא לו עוגיה.

הוא ברא את כל העולם הסובב אותה.

מהרגע בו נוצר אדם הראשון - ה' כבר גזר את כל המשך קיומו וצאצאיו עד סוף כל הדורות.

זה פשוט כמו להיות חלק מגלגלי שיניים שיצר שען רב אומן.

7. קשה לי להסכים עם כך. הקבה לא צריך סיבה לברוא את עולמו. הוא עצמו הסיבה. לומר שהוא כפוף לדבר אחר, לאיזו תכלית שלמענה הוא צריך לברוא את העולם היא היא החיסרון. ואולי אף ריבוי רשויות.

-----------------

זה היה אך ורק בשביל לגלות פנים נוספות בדבריך היקרים. כי בסופו של יום נשגבה הידיעה ממנו.

ואנחנו מוגבלים כל כך. יותר מנמלה שתנסה להוציא תואר בהנדסת חשמל.

ותודה רבה על ההתייחסות שלך ושל שאר חברי הפורום. אני מעריך זאת רבות.

ושאפו על הענווה העצומה....

3. הרב קוק זצ"ל מדבר על כך רבות בספריו, על היחס בין הכלל לפרט. שאמנם בתפיסה הראשונית הכלל הגדול הוא יותר עליון ונשגב ובו אנחנו טועמים את הטעם, ולא בפרטים, אך באמת זה נובע מחטא האדמה שהוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי עושה פרי, שהטעם של העץ, הדרך, היה אמור להיות כטעם הפרי, המטרה, האידיאל הגדול, ובאמת בכל פרט ופרט אפשר לטעום את הטעם של הכלל הגדול, ולראות איך כל פרט הוא חלק מהמארג השלם והגדול, חלק מפאזל גדול. בעצם זו חשיבות הנבראים בכלל, שאף שיש את הקב"ה, שהוא כולל כל השלימויות, בכל זאת יש משמעות גם לנבראים, כי יש משמעות גם לפרטים, אפילו הכי קטנים שיש: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". אכן זה הדיון לגבי השגחה כללית ופרטית. ובסוף ברור שיש את שני הדברים, מצד הגילוי יש מדרגות, אבל מצד הפנימיות: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ובמובן היותר רחב כל העולם שווה (זו שאיפת השוויון של השמאל). ואפשר לומר שההבדל הוא אם האדם יתפוס רק אחד משני הדברים. אם יתפוס רק את הכלל, לפחות הכלל בידו, לעומת הפרטים שהם חסרי משמעות כשהם לא מחוברים לכלל. אך כשיש את שניהם, אז שניהם חלק מהכלל הגדול, וממילא אין הבדל עקרוני בין הכלל לבין הפרט.

4. יפה. "...מוקטר מוגש לשמי וכו'".

5. אכן. הגדרת את זה יפה.

6. הבנתי, צודק.

7. במחשבה שנייה, אתה צודק מצד עצם ההגדרה. אבל מצידנו וראות עינינו, ה' אמר לנו להידבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום. והאמת שבפשט (בקבלה לכאורה אתה צודק) אפשר להגדיר שעצם ההגדרה של האינסוף היא הטוב המוחלט, וא"כ, לכאורה הוא לא כפוף למשהו חיצוני אלא זה הוא עצמו, וזו רק "הוצאת שלימותו מן הכוח אל הפועל".

ועם הסוף מזדהה מאוד. צריך יותר שיהיה בתודעה.

נתחיל מהסוף, ברשותך אצטט כמה משפטים מ־Tao Te Ching שנוגעים לחטא עץ הדעת.

(בצירוף מקרים פתחתי בדיוק בעמוד הנכון)

Without opening your door,

you can know the whole world.

Without looking out of your window,

You can understand the way.

The more knowledge you seek,

the less you will understand.

The master understands without leaving,

sees clearly without looking,

accomplishes much without doing anything.

One who seeks knowledge learns something new every day.

One who seeks the Way unlearns something new every day.

///

היחס בין דת לבין "החיים עצמם" הוא מאוד מעניין.

מצד אחד הדת היא משהו חיצוני, כתוב בספרים, והרבה דתות גם נתפסות כמשהו אינסטרומנטלי לכל היותר, עיסוק רוחני שמפרה את הנשמה, קישוט, בניגוד לדתות טוטליות יותר.

ובאיזו זכות הדת דורשת מקום כל־כך טוטלי?

נראה לי שזה סוד גדול, אבל במילים כלליות, כדי לחיות – צריך "למות", כדי להיות באמת עצמך, צריך להתמסר לחלוטין. כמו באהבה, או בצורך במשמעות, כשאדם רוצה להיות חופשי ככל־הניתן, בסופו־של־דבר הוא מוצא את עצמו בלי רשת, בלי קרקע, בלי סביבה, בלי משהו שהוא באמת אוהב. אפשר להיות חופשי לחלוטין בלב הים (בלי סירה). אפשר לא לאהוב את חוקי הטבע, לנסות להיות כמה שיותר "חופשי" מהם, אבל "משם אורידך נאום ה'", והנכון הוא להימצא בהרמוניה עם הכל.

לגבי הדת כחוויה, כנ"ל, דת היא יותר כמו זוגיות, ואפשר להגדיר את הזוגיות באופן מצומצם כחוויה, אפשר שבשביל זוגיות בריאה צריך מדי־פעם להכניס קצת אש ותשוקה, אבל זה הרבה יותר גדול מזה. לא יודע, אני אישית מאוד אוהב את הרעיון של "למות", המורטיפיקציו, ההתמוססות בזרועות האהובה (כמו השכינה), מאשר קיום אולטרה־אינדיבידואלי אולטרה־אותנטי, וזה משהו שלקח הרבה מאוד זמן להגיע אליו.

לגבי הרעיון שהקב"ה יודע מה שנבחר לפני שנבחר, והבחירה החופשית היא אך אשליה, ובכן, הגם שהיו שהלכו בכיוון כזה, אין הכרח תיאולוגי להרחיק לכת כל־כך בעיניי. עד שהדבר לא נברא, אין המושג ידיעה חל כלפיו, וכשם שהקב"ה בורא עולמות, כך האדם מצווה לברוא עולמות (הסבא מסלבודקה), וזה תלוי רק בנו.

בכל־מקרה, החכמה האמיתית, היא לדעת לוותר, להיכנע, "להתמוסס", ולהיברא מחדש מתוך התמיסה הזאת, כך אני מבין את הדברים.

כדי לאהוב דבר מסוים חייב להקריב למענו.

מה הערך של החיים כאשר יש חופש מוחלט מכל מחוייבות?

כאשר מקריבים מעצמנו נהיים חלק מ*הסיפור*.

ההקרבה הכי גדולה לדעתי היא האגו.

למות באהלה של תורה.

למסור את הנפש בחיים ומוות.

אך כל זאת רק ע"י רגש החיבור השורשי.

הבלתי נפסק.

ה"איכות" (ע"פ רוברט פירסיג) אפשר לומר.

הדת תמיד תישאר טוטאלית.

היא העצמי האולטמטיבי שלנו.(יונג)

המאווינו העמוקים ביותר.

אך היא לא מושלמת. מכיוון שאנחנו לא מושלמים.

מכיוון שהלבושים שאנחנו מלבישים אותה נגועים בחטאו של נחש.

צריך להשתחרר.

ללכת בעקבות הלב.

ולשמוח בתהליך.

בשורה התחתונה - כל אחד עושה כרצונו.

בי אם הוא סטואי או הדוני.

הגאולה באה מבפנים.

והיא אינסופית. ללא התחלה אמצע וסוף.

בהתחלה אישית. אינדיבידואלית.

ולבסוף, אחרי שהנפש מוכשרת להבין,

כללית ומאירה את העולם כולו.

סוֹפִיָּה, החֲכָמָה, הצּוֹפִיָּה למרחקים,
בת המלך הסקרנית מכולן,
הצעירה אך הבוגרת לגילה – חסרת הגיל,
אשר נולדה בפְּלֶרוֹמַה, ארמונות המרום,
בטרם נבנו ארמונות כלשהם,
אף זמן רב לאחר מכן.

בחתונתה הנפלאה, היא לא נישאה לאף־אחד;
היא נישאה לכולם, לכל מי שאוהב אותה.
היא אוהבת את מי שאוהב אותה,
את שונאיה, אוהבי המוות, היא אוהבת, וגם שונאת.

בחתונה נכחו בניה, שילדה מאף־אחד, כשגורשה מהפְּלֶרוֹמַה.
היא נשלחה משם על־ידי אביה מרצונה, בכפייה ובהסכמה.

בנה, המלך האביון, לב האבן הישֵן של העולם, האשלייה, ההעלם,
השליט המתחזה של הקֶנוֹמַה הריקה לחלוטין, מסתיר הפְּנוּמַה,
הוא רע מנעוריו, ומסתתר, בראווה גלויה לעין, בקרב כל בני שת.

"אִכְלִי מהעץ, חווה, שם נמצא הגְּנוֹסִיס, כך תוכלי להימלט מתרמית העדן.
אני שליח הנחש של המלך העליון; אל תקשיבי לדֶמִיוּרְגּוּס זה."

לא, חווה, אין זה הגְּנוֹסיס. לא בפרי העץ, המתחזה לְדַעַת סודית מהעולם השלם.
לא האַשְמָן הנבזי ילמד אותך לראות את יפי העולם, אם בעצמו דומה לעיוור, ומסרב להישיר מבט אל היופי, ולהאיר את השתקפות המראה.

אין זה גְּנוֹסִיס, חווה, לקנא. אין זו חכמה גנוזה. האמת הכמוסה היא לוותר, גם על האמת הכמוסה, באמת, ולאהוב את הכל אהבה כמוסה.

עִזְבִי הַכֹּל וּלְכִי בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד,
אלה מילות המשורר הסוּפי, חווה בת סופיה,
לכי בעקבות האהבה בלבד.

שילבת את המושגים הגנוסטים בצורה נהדרת.

יש סיפור עתיק כזה?

בכל מקרה- אם היא הייתה בוחרת בפרי מתוך רצון טהור ולא מתוך קנאה ייתכן והוא היה הגנוסיס - כמו כאלה שאומרים שעץ הדעת והחיים הם באותו העץ.

וזה כמו שהתורה היא גם סם מוות וגם סם חיים.

כך שזה לא באמת משנה במה אתה בוחר.

השאלה למה אתה בוחר.

ראיתי לפני כמה זמן באמרי אמת שעץ החיים היה מוקף למעשה בעץ הדעת

אבל בניגוד למה שחשב אדם, מה שהוא היה צריך לעשות זה לא לאכול מעץ הדעת, ואז הוא היה נעלם

או משהו כזה

ה' היה מצווה אותו לאכול מעץ הדעת בשבת. וגם האכילה ממנו לא הייתה באופן בוסרי, הוא צריך לעשות מהגפן (לשיטה שזה גפן) יין ולעשות על זה קידוש בשבת. "דבר בעתו מה טוב".

אתה צודק שזהו חטא של א-לוהים (כך חז"ל אומרים, שמיעוט הלבנה, שהיא בעצם האדם שנקרא מהלך כמו הלבנה שנגלית ונכסית, ומקבלת את אורה רק מהשמש, לית לה מגרמא כלום, כמו האדם שגדולתו ומקומו מופיעים בספירת המלכות, מידת המלכות, שהיא הספירה שמתייחסת לבני האדם ולחשיבותם, ש"אין מלך בלא עם"), אבל יש לכך מטרה. ה' אומר: הביאו עליי כפרה. כל חודש בראש חודש מקריבים קרבן ומכפרים על ה'. אם קרבן זו נתינה לה', איך הנתינה שלנו תכפר על ה'? לכאורה הוא צריך להביא לנו קרבן! אלא בהבאת הקרבן יש הבנה שבעצם הטבעת החסרון בעולם, החטא בעולם (שכן חטא אדם הראשון היה מוכרח, ובכלל לפי ההבנה שמשל היה וזה רק דימוי למימד האידיאלי העליון של מה שאמור היה להיות במציאות, עיין רמב"ם מו"נ שטוען שמשל היה), זה עצמו המעלה שלו. החסרון מאפשר את ההתקדמות המתמדת, את האש, את הרצון, את הגעגוע, את הפירוד בשביל חיבור עמוק יותר. זהו סוד הנסירה. כשהיו גב אל גב (לפי הפירוש שהיו גב אל גב), האהבה הייתה חסירה, ודווקא הניתוק והפיצול מוביל לחיבור שלם יותר וגדול יותר, אחרי הכאב והגעגוע. האפשרות של העולם להתקיים היא רק כשיש הסתר וריחוק מעט מה'. אבל גם הריחוק, תלוי איך הוא נראה, גם החסרון תלוי איך הוא נראה. האם הוא מגיע ממקום של התרסה ורצון להתרחק, או שהריחוק הוא בשביל הקירוב. וגם אם בשעת הריחוק האדם רוצה להתרחק, אחרי כן זה מעורר בו את הרצון לשוב, "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". השאלה היא מה המטרה, התכלית, לאן רוצים בסוף להגיע. נראה לי שלשם חתרת.

ולגבי מה שכתבת שלא צריך כפרה, רק אהבה, אשמח אם תסביר.

נ.ב. הגמ' על הכפרה על ה' מופיעה בתחילת מסכת שְבועות.

קודם כל אני שמח לשמוע את דברי הפז שלך חברי היקר. ואת חידותיך (למביני סוד..)

בכל מקרה, הרעיון של פירוד לצורך אהבה גדולה יותר הוא שורשי וחזק.

גם בחיים כאשר מקריבים גם מתחשלים.

כדי להיות חזק מבחינה גופנית צריך להחליש את הגוף באימונים.

כדי להיות חזק בנפש צריך לעבור תלאות שמחלישות באותו הזמן אבל לטווח הארוך מועילות.

ככה בהרבה דברים.

אבל זה עדיין קשה להבנה.

מכיוון שאנחנו מדברים על הכוח אינסופי שיוצר את העולם. הוא לא מוגבל. והוא לא צריך להעביר אותנו אחרי תלאות כדי לחזק את האהבה.

אפשר להמשיל את זה לבעל ואישה, שהבעל מכה אותה כדי לחזק את האהבה שלהם אח"כ.

זה אבסורד.

----

ואבסורד זה מצויין מכיוון שזוהי הצורה בה העולם פועל.

בפרודוקסים. דווקא בחוסר ההבנה מצויה ההבנה העמוקה יותר.

וכשאמרתי שלא צריך כפרה - זה מכיוון שהתפקיד שלנו  הוא להתרומם לרמה בה אנחנו לא מחפשים אשמים. ולא מחפשים חטאים.

ופשוט לקבל את עצמנו. את אלוהים והעולם.

ולהחליט לאהוב מתוך האבסורד.

זוהי אהבה אמיצה.

----

לסיום, יש איזה משפט שפרננדו פסואה אמר - שכאשר יש דבר עמום שרוצים להביע, יש להביעו  בצורה עמומה. וכאשר יש דבר חד שרוצים לומר יש לאמרו בצורה חדה. ודוק.

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך כ"ג בכסלו תשפ"ה 16:26

אני חושב שאנחנו יכולים להפרות אחד את השני מאוד כל אחד ממקומו הוא. חבל שלא יוצא לנו יותר לדבר ולדון (אפשר באמת יותר לפתוח דיונים בסגנון כזה בפורום....).

אני לא חושב שהמשל של הבעל המכה מדוייק. אני חושב שהמשל צריך להיות לדוגמא כשלאשה מאוד מאוד כואב, ואז הבעל נותן לה מכה איפה שכואב לה והמכה גורמת לכאב להפסיק. ברור שכל מכה בסופו של דבר עוזרת לנו ומקדמת אותנו, כמו איזו מכה שמגיעה למכונית שעוד שנייה מדרדרת לתהום ודוחפת אותה חזרה לתוך המסלול, או ניתוח כואב שבעצמו מציל חיים (כמו הסיפור על אותה אחת שדקרו אותה ובזכות הדקירה גילו לה גידול סרטני בזמן והצילו אותה). יש איזה מאמר או קטע של הרב סולובייצ'יק שנקרא נראה לי "קול דודי דופק", שהוא מסביר שהדפיקה זה הכאב שהיה לנו בכל מיני מצבים (כמו השואה), אבל זה עצמו גרם לנו להגיע לטוב גדול יותר.

לגבי תכלית העולם, האמת שזה פרשנות אחת לתכלית העולם, יש עוד פרשנויות והסברים לתכלית העולם, ולפיהם באמת אין את הקושייה הזאת. אבל אפשר לומר שיש פה משהו עצמי שמוגדר מעצם המציאות וה' לא יתואר עליו, ואין זה חסרון בו, כי זה מצד הנבראים. בהגדרה נברא שקרוב לה', ממילא הוא מתבטל אליו ואין כאן את מימד הבחירה. ובהגדרה כשיש הסתר ובחירה מחודשת, הדבר נעשה יותר מאהבה ולא מיראה (ביטול). כמו שאדם שנמצא ליד אדם גדול אחר, אין מה לעשות, יהיה פה מימד של ביטול הקטן לעומת הגדול, ו"אורו של הקטן לא יפציע" ולא יתגלה. וכשיש הסתר, אז יכולה להתאפשר המציאות של הקטן כמישהו בפני עצמו, ואז פחות יהיה פה את המימד של הביטול, ויותר את המימד של הקשר הזוגי ההדדי בינינו לבין הבורא.

לגבי הכפרה, זה ברור, זו המשמעות גם של המילה כפרה (כך כתוב בתניא, אגרת התשובה פרק ב': "והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו. אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון מכפרת וכן מ"ש בתורה ונרצה לו לכפר עליו אין זו כפרת נפשו אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו כדאי' שם בגמ' וכמ"ש תמים יהי' לרצון")).

נ.ב עכשיו ראיתי שלא התנסחתי כראוי בתגובה הראשונה. תדמיין שכתוב בסוף הסוגריים הראשונות שהבאתי, "היא חטא של הקב"ה". בקיצור, חז"ל אמרו שהחטא של הקב"ה הוא שהוא מיעט את הלבנה, השאר הרחבות שלי ע"פ הסוד....

לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......

כתיבה מדהימה

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

ותקרא שוב את הסוף, נראה לי לא הבנת

נראה לי שכן הבנתי

ואתה בכל זאת מעריך את ההצגה הזו ששומרת על עצמה מפני הדבר האמיתי, שלא ירבו כמותך בישראל

"קראו למקוננות ותבכינה"

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

אח, שתי השורות האחרונות ממש מוצאות חן בעיניי, המשך כך