לא נכון.

היהדות היא לא יובש והחסידות לא באה להפריח את השממה. החסידות האירה והדגישה את הדברים המוארים שכבר קיימים בתורה. היא לא הביאה משהו שלא היה קיים לפני בתורה.

היהדות היא תורת חיים, היא  לא מרכז החיים היא החיים עצמם!

מה זה עצמי? איך אפשר להתנתק מהתורה ולהתחבר לעצמך? מה זה עצמך אם לא הנשמה איך אפשר לגלות אותה ולהחיות אותה בלי להתחבר לתורה?

למה להמית עצמך באוהלה של תורה? כי שם האור שם החיים, שם!

ה' נתן בחירה. האדם בחר לא טוב.

אמונה בחופש הבחירה הוא מיסודות האמונה.

מסכים עם עם זה שהחסידות באה להדגיש את מה שהיה כבר בעבר  - את החוויה הדתית.

לגבי העצמיות שלך - כל אחד יגיד לך משהוא שונה.

אחד יגיד שאלוהים רוצה שתעבדי אותו דרך ישו.

ואחד יגיד שאין אלוהים בכלל.

ואחד יגיד לעבוד אותו בדרך קונסרבטיבית.

אחד יאמין רק בתורה שבכתב.

בקיצור, יש המון דרכים לעבוד את אלוהים.

באיזו דרך את תבחרי?

מה יהיה המצפן שלך?

התורה?

איך תפרשי אותה?

יש שלושה דתות מרכזיות בעולם וכולם מפרשות אותה בדרך שונה.

בתוך כל אחת מהם יש לפחות אלפי זרמים שונים.

אז חזל כבר אמרו - "עשה לך רב והסתלק מן הספק".

זו עצה מצויינת.

ואם ברצונך ללכת אחרי רב שיגיד לך מה לעשות זה בסדר.

אבל בסופו של דבר הוא בן אנוש בדיוק כמוך וכמוני.

וגם עכשיו את בוחרת רק ע"י עצמך.

גם הבחירה ללכת אחרי רב מסויים זה בחירה עצמאית לגמרי כמו לבחור לכפור.

אמונה היא מלשון אמון.

השאלה במי להאמין היא שאלה אישית לגמרי.

ולגבי חופש הבחירה שציינת - אלוהים אכן נתן לאדם חופש בחירה אך היא קיימת רק בפרספקטיבה הצרה של האדם - אנחנו לא יכולים לראות את התמונה הגדולה ולחזות את העתיד מכיוון שמהבחינה הזאת אנחנו לא אלוהים.

כך שיש לנו בחירה חופשית.

אך מנקודת המבט האלוהית היודעת כל אין לנו בחירה חופשית. ובגלל זה איך ייתכן שאלוהים ייתן לנו עונש על משהוא שבמהותו הוא גרם לנו לעשות?

אין פה שום חטא. חבל להסתכל על העולם בצורה של עונש.

רוצה להגיב על הדברים:

הנצרות לא סוברת שהקב"ה הוא העצמיות של האדם. היא סוברת שהקב"ה הוא חיצוני לעולם, והאדם מטבעו הוא חוטא, ורק ע"י הגאולה של הקב"ה אפשר להיגאל ולהינצל ממוקש החטא.

לגבי הדרכים לעבוד את א-לוהים. הכוזרי ממש מדבר על דבריך ואומר שיש כזה דבר שהכוונה של האדם רצוייה, אך מעשיו אינם רצויים. עבודת ה' אינה רק חיבור לישות רוחנית א-לוהית עליונה שהוא רק מתחבר אליה, אלא חיבור למישהו בעל רצון, בעל תכלית, שרוצה בעבודתך הקטנה והפרטית. זה חידוש של היהדות, ואינו מה שהשכל מורה, אך אנו מתבססים בזה על מעמד הר סיני. החיבור לה' אינו רק ביטול עצמי וחיבור למשהו אינסופי, אלא הבנה שאני, המישהו, הוא חלק א-לוהי, ויש א-לוהות גם ברצונות הפשוטים שלנו, גם בפרטים הקטנים של המציאות, ואפשר להעלות את כל המציאות על כל פרטיה, חלקיה. הרב קוק זצ"ל באורות התורה פרק ג' פסקה ח' אומר דבר חזק ונכון: "בחכמות וידיעות העולם במציאות המוחש הננו רואים, שנכון לאמר עם "מה גדלו מעשיך ד"' ג"כ ברב השתוממות "מה קטנו מעשיך ד"'. כלומר כשם שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים, המלאים כוכבי שחק נפלאים, והכחות הטבעיים האדירים, כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה, בפרטי האברים של בעלי חיים היותר קטנים ודקות החמרים ודייקנות הכחות שבמקומות היותר רחוקים, וע"י הידיעה השלמה של שני הקצוות, של הגודל והקוטן, יתמלא ציור המציאות בלבו של אדם על מתכונתו". ולגבי האסלאם והנצרות, שתיהן מבוססות על היהדות, ובאות להחליף את אותה דת מושפלת ובזוייה, אך כיוון שהנבואות בתנ"ך התגשמו והתברר שעם ישראל לא נעזב וננטש, וה' לא עזב אותנו, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", אז בוודאי שכבר אין לתפוס את התחליפים, ויש לשוב אל המקור.

האמונה היא אמנם אישית, אך על אף שיש פרטים רבים בעולם, העולם השתלשל מאת בורא אחד. יש משהו שמאחד את כל היקום ואת כל הבריאה, והוא החיבור לה'. אלא שכל אחד מתחבר מהזווית שלו, מהנקודה האישית שלו. אבל בסופו של דבר יש כאן דבר גדול אחד שמאחד את הכל: "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". המטרה הכללית שנמצאת אצל כולם, גם אם לא מודעים לה היא: לעשות רצון ה'!

מנקודת המבט הא-לוהית אין חשיבות לבחירה כזאת או אחרת. אבל יש בחירה חופשית. והחידוש הוא שה' מתייחס לעולם כפי מה שהוא, ולא לפי נקודת המבט הא-לוהית. ובנקודת המבט של העולם, יש חשיבות לכל מעשה ומעשה (הידיעה והבחירה אינן סותרות זו את זו כלל, שהרי זה שאני יודע שמשהו יקרה, אין זה אומר שלך אין בחירה אמיתית לא לעשות אותו. דוגמא להמחשה, אני יודע שאם אני אתן לילד קטן מטבע שוקולד, הוא יאכל אותו. האם אין לו בחירה? תיאורטית הוא יכול לבחור, אבל בפועל אני יודע לצפות איך הוא יתנהג. אז זה לא אותו דבר, כי כאן באמת יכול להיות שבפועל ילד למליון יבחר לא לאכול את השוקולד, ואז כבר הידיעה אינה שלימה, אך הקב"ה כיוון שיודע לב האדם מהו, שהרי הוא יצר אותו, ויודע את כל החשבונות, יכול לדעת מה בני האדם יבחרו, אף שבפועל יש להם בחירה שלימה. אחדד שגם מה שנראה לנו כבחירה חופשית לחלוטין וכדבר שרירותי לחלוטין, כל בחירה נשענת על משהו מושכל, גם הבחירה לחטוא יושבת על סיבה עמוקה למה האדם בחר מרצונו לחטוא, וזה הוורט של הנפש הבהמית. וגם בריאת העולם, חלק מגדולי היהדות הסבירו ש"חוק הטוב להיטיב", דהיינו שגם הבחירה של ה' ביצירת העולם אינה הייתה סתם רצון שרירותי, אלא ישבה על רצון מוגדר שיש לו סיבה, והרמב"ם גם אמר שמי שפועל מעשיו בלא תכלית יש לו חסרון, ולא ייתכן לייחס חסרון זה לקב"ה, ולהגיד שפעל מעשיו בלי תכלית).

אם אפשר לסכם את דבריך המאירים:

1.הנצרות לא מאמינה בחיבור לאל באופן אישי ופרטי אלא כמשהוא חיצוני לאדם שכל מהותו היא חטא.

2.היהדות לעומת זאת מאמינה בקשר אישי ועמוק של אלוהים חיים שרוצה בנו. בזה אנו מאמינים בגלל  מעמד סיני (איגרת תימן?)

3.חידוש נוסף הוא שכל מעשה שלנו משפיע על המציאות באופן הדוק ומשמעותי.

4.למרות כל החילוקים בין הדתות השונות , לכולם יש מטרה משותפת והיא לעשות את רצון ה'. שהוא אחד.

5.מנקודת המבט האלוהית( לעומת התפיסה הטבעית של העולם) אין זה משנה מה האדם ייבחר.

אך החידוש הוא שלאלוהי היהדות אכפת ממה שהאדם יבחר גם מנקודת מבט טבעית עולמית.

6.יש בחירה חופשית מכיוון שידיעה ובחירה הם שתי דברים שונים.

7.גם בריאת העולם ע"י הקב"ה חייבת להיות בעלת תכלית ולא תיתכן להיות כמעשה סתמי - אחרת יש בזה חיסרון כלפי הקב"ה.

------------------

אני מקווה שהבנתי את כוונתך כראוי. בכל מקרה, אין בליבי לחלוק על דבריך מכיוון שאלו דברים שלדעתי לא ניתנים להבנה אמיתית בחקירה שכלית. איני יודע בהם דבר וחצי דבר. רק אוכל להמשיך את החקירה, להראות בה פנים חדשות ולייחס את דעתי לדבריך.

-------------------

1. נכון.

2. נכון. אפילו נאמר בתורה במפורש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" - משמע שיש חשיבות לעבודה שבלב.

3.ייתכן. בתורה עצמה רואים שיש התייחסות לחטא של העם שגורם לעונשים מעם הקב"ה. פחות מודגש התייחסות לכל מעשה קטן. והשאלה של השגחה כללית או פרטית כבר נידונה רבות.

4.נכון. יש נטייה אנושית מובהקת לאמונה באל אחד.(סוג של נטייה למוניזם?) אפילו בדתות כמו הינדואיזם שיש להם מיליוני אלים - הם מאמינים בסוף שכולם פרצופים של אל אחד. רק שהם חושבים שצריך לעבוד אותו דרכם ולגשת אליו עצמו זה בלתי אפשרי.(חטא דור אנוש)

5.עכשיו זה כבר ממש מעניין. פרודוקס מובהק. מצד אחד אלוקים הוא בעל נקודת מבט שלא מתעניינת בעולם עצמו ובבחירותיו(דאיזם) אך מצד שני הוא כן מחליט לגלות עניין בבחירותיו הפרטיות של האדם.

6.נכון. חלקית. אתה צודק בכך שיש חלוקה בין ידיעה לבחירה. כמו הדוגמה שהבאת על הילד והסוכריה. אך המשל לא דומה לנמשל. לא רק מכיוון שלקבה יש ידיעה מוחלטת על פני המבוגר במשל, אלא יש לו יחס שונה לחלוטין. מכיוון שהוא ה*יוצר* שלו.

המשל דומה יותר לאדם שלוקח אבן מהרצפה, מרים אותה לגובה כתפיים ומשחרר את ידיו.

מה יקרה? שמא לאבן תהיה בחירה חופשית והיא תחליט להישאר באוויר? או שמא היא תיפול לרצפה? אפילו את זה איני יכול לדעת בוודאות בתור בן אדם. מכיוון שכל ההבנה שלי מבוססת תצפיות. על פי ניחוש של סיבה לתוצאה.

אבל הקבה הוא הסיבה ותוצאה בעצמה.

הוא יצר את כל הסביבה החיצונית המקיפה את האדם.

הוא יצר את האדם עצמו ונפח בו נשמת חיים.

הוא לא רק הביא לו עוגיה.

הוא ברא את כל העולם הסובב אותה.

מהרגע בו נוצר אדם הראשון - ה' כבר גזר את כל המשך קיומו וצאצאיו עד סוף כל הדורות.

זה פשוט כמו להיות חלק מגלגלי שיניים שיצר שען רב אומן.

7. קשה לי להסכים עם כך. הקבה לא צריך סיבה לברוא את עולמו. הוא עצמו הסיבה. לומר שהוא כפוף לדבר אחר, לאיזו תכלית שלמענה הוא צריך לברוא את העולם היא היא החיסרון. ואולי אף ריבוי רשויות.

-----------------

זה היה אך ורק בשביל לגלות פנים נוספות בדבריך היקרים. כי בסופו של יום נשגבה הידיעה ממנו.

ואנחנו מוגבלים כל כך. יותר מנמלה שתנסה להוציא תואר בהנדסת חשמל.

ותודה רבה על ההתייחסות שלך ושל שאר חברי הפורום. אני מעריך זאת רבות.

ושאפו על הענווה העצומה....

3. הרב קוק זצ"ל מדבר על כך רבות בספריו, על היחס בין הכלל לפרט. שאמנם בתפיסה הראשונית הכלל הגדול הוא יותר עליון ונשגב ובו אנחנו טועמים את הטעם, ולא בפרטים, אך באמת זה נובע מחטא האדמה שהוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי עושה פרי, שהטעם של העץ, הדרך, היה אמור להיות כטעם הפרי, המטרה, האידיאל הגדול, ובאמת בכל פרט ופרט אפשר לטעום את הטעם של הכלל הגדול, ולראות איך כל פרט הוא חלק מהמארג השלם והגדול, חלק מפאזל גדול. בעצם זו חשיבות הנבראים בכלל, שאף שיש את הקב"ה, שהוא כולל כל השלימויות, בכל זאת יש משמעות גם לנבראים, כי יש משמעות גם לפרטים, אפילו הכי קטנים שיש: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". אכן זה הדיון לגבי השגחה כללית ופרטית. ובסוף ברור שיש את שני הדברים, מצד הגילוי יש מדרגות, אבל מצד הפנימיות: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ובמובן היותר רחב כל העולם שווה (זו שאיפת השוויון של השמאל). ואפשר לומר שההבדל הוא אם האדם יתפוס רק אחד משני הדברים. אם יתפוס רק את הכלל, לפחות הכלל בידו, לעומת הפרטים שהם חסרי משמעות כשהם לא מחוברים לכלל. אך כשיש את שניהם, אז שניהם חלק מהכלל הגדול, וממילא אין הבדל עקרוני בין הכלל לבין הפרט.

4. יפה. "...מוקטר מוגש לשמי וכו'".

5. אכן. הגדרת את זה יפה.

6. הבנתי, צודק.

7. במחשבה שנייה, אתה צודק מצד עצם ההגדרה. אבל מצידנו וראות עינינו, ה' אמר לנו להידבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום. והאמת שבפשט (בקבלה לכאורה אתה צודק) אפשר להגדיר שעצם ההגדרה של האינסוף היא הטוב המוחלט, וא"כ, לכאורה הוא לא כפוף למשהו חיצוני אלא זה הוא עצמו, וזו רק "הוצאת שלימותו מן הכוח אל הפועל".

ועם הסוף מזדהה מאוד. צריך יותר שיהיה בתודעה.

נתחיל מהסוף, ברשותך אצטט כמה משפטים מ־Tao Te Ching שנוגעים לחטא עץ הדעת.

(בצירוף מקרים פתחתי בדיוק בעמוד הנכון)

Without opening your door,

you can know the whole world.

Without looking out of your window,

You can understand the way.

The more knowledge you seek,

the less you will understand.

The master understands without leaving,

sees clearly without looking,

accomplishes much without doing anything.

One who seeks knowledge learns something new every day.

One who seeks the Way unlearns something new every day.

///

היחס בין דת לבין "החיים עצמם" הוא מאוד מעניין.

מצד אחד הדת היא משהו חיצוני, כתוב בספרים, והרבה דתות גם נתפסות כמשהו אינסטרומנטלי לכל היותר, עיסוק רוחני שמפרה את הנשמה, קישוט, בניגוד לדתות טוטליות יותר.

ובאיזו זכות הדת דורשת מקום כל־כך טוטלי?

נראה לי שזה סוד גדול, אבל במילים כלליות, כדי לחיות – צריך "למות", כדי להיות באמת עצמך, צריך להתמסר לחלוטין. כמו באהבה, או בצורך במשמעות, כשאדם רוצה להיות חופשי ככל־הניתן, בסופו־של־דבר הוא מוצא את עצמו בלי רשת, בלי קרקע, בלי סביבה, בלי משהו שהוא באמת אוהב. אפשר להיות חופשי לחלוטין בלב הים (בלי סירה). אפשר לא לאהוב את חוקי הטבע, לנסות להיות כמה שיותר "חופשי" מהם, אבל "משם אורידך נאום ה'", והנכון הוא להימצא בהרמוניה עם הכל.

לגבי הדת כחוויה, כנ"ל, דת היא יותר כמו זוגיות, ואפשר להגדיר את הזוגיות באופן מצומצם כחוויה, אפשר שבשביל זוגיות בריאה צריך מדי־פעם להכניס קצת אש ותשוקה, אבל זה הרבה יותר גדול מזה. לא יודע, אני אישית מאוד אוהב את הרעיון של "למות", המורטיפיקציו, ההתמוססות בזרועות האהובה (כמו השכינה), מאשר קיום אולטרה־אינדיבידואלי אולטרה־אותנטי, וזה משהו שלקח הרבה מאוד זמן להגיע אליו.

לגבי הרעיון שהקב"ה יודע מה שנבחר לפני שנבחר, והבחירה החופשית היא אך אשליה, ובכן, הגם שהיו שהלכו בכיוון כזה, אין הכרח תיאולוגי להרחיק לכת כל־כך בעיניי. עד שהדבר לא נברא, אין המושג ידיעה חל כלפיו, וכשם שהקב"ה בורא עולמות, כך האדם מצווה לברוא עולמות (הסבא מסלבודקה), וזה תלוי רק בנו.

בכל־מקרה, החכמה האמיתית, היא לדעת לוותר, להיכנע, "להתמוסס", ולהיברא מחדש מתוך התמיסה הזאת, כך אני מבין את הדברים.

כדי לאהוב דבר מסוים חייב להקריב למענו.

מה הערך של החיים כאשר יש חופש מוחלט מכל מחוייבות?

כאשר מקריבים מעצמנו נהיים חלק מ*הסיפור*.

ההקרבה הכי גדולה לדעתי היא האגו.

למות באהלה של תורה.

למסור את הנפש בחיים ומוות.

אך כל זאת רק ע"י רגש החיבור השורשי.

הבלתי נפסק.

ה"איכות" (ע"פ רוברט פירסיג) אפשר לומר.

הדת תמיד תישאר טוטאלית.

היא העצמי האולטמטיבי שלנו.(יונג)

המאווינו העמוקים ביותר.

אך היא לא מושלמת. מכיוון שאנחנו לא מושלמים.

מכיוון שהלבושים שאנחנו מלבישים אותה נגועים בחטאו של נחש.

צריך להשתחרר.

ללכת בעקבות הלב.

ולשמוח בתהליך.

בשורה התחתונה - כל אחד עושה כרצונו.

בי אם הוא סטואי או הדוני.

הגאולה באה מבפנים.

והיא אינסופית. ללא התחלה אמצע וסוף.

בהתחלה אישית. אינדיבידואלית.

ולבסוף, אחרי שהנפש מוכשרת להבין,

כללית ומאירה את העולם כולו.

סוֹפִיָּה, החֲכָמָה, הצּוֹפִיָּה למרחקים,
בת המלך הסקרנית מכולן,
הצעירה אך הבוגרת לגילה – חסרת הגיל,
אשר נולדה בפְּלֶרוֹמַה, ארמונות המרום,
בטרם נבנו ארמונות כלשהם,
אף זמן רב לאחר מכן.

בחתונתה הנפלאה, היא לא נישאה לאף־אחד;
היא נישאה לכולם, לכל מי שאוהב אותה.
היא אוהבת את מי שאוהב אותה,
את שונאיה, אוהבי המוות, היא אוהבת, וגם שונאת.

בחתונה נכחו בניה, שילדה מאף־אחד, כשגורשה מהפְּלֶרוֹמַה.
היא נשלחה משם על־ידי אביה מרצונה, בכפייה ובהסכמה.

בנה, המלך האביון, לב האבן הישֵן של העולם, האשלייה, ההעלם,
השליט המתחזה של הקֶנוֹמַה הריקה לחלוטין, מסתיר הפְּנוּמַה,
הוא רע מנעוריו, ומסתתר, בראווה גלויה לעין, בקרב כל בני שת.

"אִכְלִי מהעץ, חווה, שם נמצא הגְּנוֹסִיס, כך תוכלי להימלט מתרמית העדן.
אני שליח הנחש של המלך העליון; אל תקשיבי לדֶמִיוּרְגּוּס זה."

לא, חווה, אין זה הגְּנוֹסיס. לא בפרי העץ, המתחזה לְדַעַת סודית מהעולם השלם.
לא האַשְמָן הנבזי ילמד אותך לראות את יפי העולם, אם בעצמו דומה לעיוור, ומסרב להישיר מבט אל היופי, ולהאיר את השתקפות המראה.

אין זה גְּנוֹסִיס, חווה, לקנא. אין זו חכמה גנוזה. האמת הכמוסה היא לוותר, גם על האמת הכמוסה, באמת, ולאהוב את הכל אהבה כמוסה.

עִזְבִי הַכֹּל וּלְכִי בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד,
אלה מילות המשורר הסוּפי, חווה בת סופיה,
לכי בעקבות האהבה בלבד.

שילבת את המושגים הגנוסטים בצורה נהדרת.

יש סיפור עתיק כזה?

בכל מקרה- אם היא הייתה בוחרת בפרי מתוך רצון טהור ולא מתוך קנאה ייתכן והוא היה הגנוסיס - כמו כאלה שאומרים שעץ הדעת והחיים הם באותו העץ.

וזה כמו שהתורה היא גם סם מוות וגם סם חיים.

כך שזה לא באמת משנה במה אתה בוחר.

השאלה למה אתה בוחר.

ראיתי לפני כמה זמן באמרי אמת שעץ החיים היה מוקף למעשה בעץ הדעת

אבל בניגוד למה שחשב אדם, מה שהוא היה צריך לעשות זה לא לאכול מעץ הדעת, ואז הוא היה נעלם

או משהו כזה

ה' היה מצווה אותו לאכול מעץ הדעת בשבת. וגם האכילה ממנו לא הייתה באופן בוסרי, הוא צריך לעשות מהגפן (לשיטה שזה גפן) יין ולעשות על זה קידוש בשבת. "דבר בעתו מה טוב".

אתה צודק שזהו חטא של א-לוהים (כך חז"ל אומרים, שמיעוט הלבנה, שהיא בעצם האדם שנקרא מהלך כמו הלבנה שנגלית ונכסית, ומקבלת את אורה רק מהשמש, לית לה מגרמא כלום, כמו האדם שגדולתו ומקומו מופיעים בספירת המלכות, מידת המלכות, שהיא הספירה שמתייחסת לבני האדם ולחשיבותם, ש"אין מלך בלא עם"), אבל יש לכך מטרה. ה' אומר: הביאו עליי כפרה. כל חודש בראש חודש מקריבים קרבן ומכפרים על ה'. אם קרבן זו נתינה לה', איך הנתינה שלנו תכפר על ה'? לכאורה הוא צריך להביא לנו קרבן! אלא בהבאת הקרבן יש הבנה שבעצם הטבעת החסרון בעולם, החטא בעולם (שכן חטא אדם הראשון היה מוכרח, ובכלל לפי ההבנה שמשל היה וזה רק דימוי למימד האידיאלי העליון של מה שאמור היה להיות במציאות, עיין רמב"ם מו"נ שטוען שמשל היה), זה עצמו המעלה שלו. החסרון מאפשר את ההתקדמות המתמדת, את האש, את הרצון, את הגעגוע, את הפירוד בשביל חיבור עמוק יותר. זהו סוד הנסירה. כשהיו גב אל גב (לפי הפירוש שהיו גב אל גב), האהבה הייתה חסירה, ודווקא הניתוק והפיצול מוביל לחיבור שלם יותר וגדול יותר, אחרי הכאב והגעגוע. האפשרות של העולם להתקיים היא רק כשיש הסתר וריחוק מעט מה'. אבל גם הריחוק, תלוי איך הוא נראה, גם החסרון תלוי איך הוא נראה. האם הוא מגיע ממקום של התרסה ורצון להתרחק, או שהריחוק הוא בשביל הקירוב. וגם אם בשעת הריחוק האדם רוצה להתרחק, אחרי כן זה מעורר בו את הרצון לשוב, "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". השאלה היא מה המטרה, התכלית, לאן רוצים בסוף להגיע. נראה לי שלשם חתרת.

ולגבי מה שכתבת שלא צריך כפרה, רק אהבה, אשמח אם תסביר.

נ.ב. הגמ' על הכפרה על ה' מופיעה בתחילת מסכת שְבועות.

קודם כל אני שמח לשמוע את דברי הפז שלך חברי היקר. ואת חידותיך (למביני סוד..)

בכל מקרה, הרעיון של פירוד לצורך אהבה גדולה יותר הוא שורשי וחזק.

גם בחיים כאשר מקריבים גם מתחשלים.

כדי להיות חזק מבחינה גופנית צריך להחליש את הגוף באימונים.

כדי להיות חזק בנפש צריך לעבור תלאות שמחלישות באותו הזמן אבל לטווח הארוך מועילות.

ככה בהרבה דברים.

אבל זה עדיין קשה להבנה.

מכיוון שאנחנו מדברים על הכוח אינסופי שיוצר את העולם. הוא לא מוגבל. והוא לא צריך להעביר אותנו אחרי תלאות כדי לחזק את האהבה.

אפשר להמשיל את זה לבעל ואישה, שהבעל מכה אותה כדי לחזק את האהבה שלהם אח"כ.

זה אבסורד.

----

ואבסורד זה מצויין מכיוון שזוהי הצורה בה העולם פועל.

בפרודוקסים. דווקא בחוסר ההבנה מצויה ההבנה העמוקה יותר.

וכשאמרתי שלא צריך כפרה - זה מכיוון שהתפקיד שלנו  הוא להתרומם לרמה בה אנחנו לא מחפשים אשמים. ולא מחפשים חטאים.

ופשוט לקבל את עצמנו. את אלוהים והעולם.

ולהחליט לאהוב מתוך האבסורד.

זוהי אהבה אמיצה.

----

לסיום, יש איזה משפט שפרננדו פסואה אמר - שכאשר יש דבר עמום שרוצים להביע, יש להביעו  בצורה עמומה. וכאשר יש דבר חד שרוצים לומר יש לאמרו בצורה חדה. ודוק.

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך כ"ג בכסלו תשפ"ה 16:26

אני חושב שאנחנו יכולים להפרות אחד את השני מאוד כל אחד ממקומו הוא. חבל שלא יוצא לנו יותר לדבר ולדון (אפשר באמת יותר לפתוח דיונים בסגנון כזה בפורום....).

אני לא חושב שהמשל של הבעל המכה מדוייק. אני חושב שהמשל צריך להיות לדוגמא כשלאשה מאוד מאוד כואב, ואז הבעל נותן לה מכה איפה שכואב לה והמכה גורמת לכאב להפסיק. ברור שכל מכה בסופו של דבר עוזרת לנו ומקדמת אותנו, כמו איזו מכה שמגיעה למכונית שעוד שנייה מדרדרת לתהום ודוחפת אותה חזרה לתוך המסלול, או ניתוח כואב שבעצמו מציל חיים (כמו הסיפור על אותה אחת שדקרו אותה ובזכות הדקירה גילו לה גידול סרטני בזמן והצילו אותה). יש איזה מאמר או קטע של הרב סולובייצ'יק שנקרא נראה לי "קול דודי דופק", שהוא מסביר שהדפיקה זה הכאב שהיה לנו בכל מיני מצבים (כמו השואה), אבל זה עצמו גרם לנו להגיע לטוב גדול יותר.

לגבי תכלית העולם, האמת שזה פרשנות אחת לתכלית העולם, יש עוד פרשנויות והסברים לתכלית העולם, ולפיהם באמת אין את הקושייה הזאת. אבל אפשר לומר שיש פה משהו עצמי שמוגדר מעצם המציאות וה' לא יתואר עליו, ואין זה חסרון בו, כי זה מצד הנבראים. בהגדרה נברא שקרוב לה', ממילא הוא מתבטל אליו ואין כאן את מימד הבחירה. ובהגדרה כשיש הסתר ובחירה מחודשת, הדבר נעשה יותר מאהבה ולא מיראה (ביטול). כמו שאדם שנמצא ליד אדם גדול אחר, אין מה לעשות, יהיה פה מימד של ביטול הקטן לעומת הגדול, ו"אורו של הקטן לא יפציע" ולא יתגלה. וכשיש הסתר, אז יכולה להתאפשר המציאות של הקטן כמישהו בפני עצמו, ואז פחות יהיה פה את המימד של הביטול, ויותר את המימד של הקשר הזוגי ההדדי בינינו לבין הבורא.

לגבי הכפרה, זה ברור, זו המשמעות גם של המילה כפרה (כך כתוב בתניא, אגרת התשובה פרק ב': "והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו. אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון מכפרת וכן מ"ש בתורה ונרצה לו לכפר עליו אין זו כפרת נפשו אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו כדאי' שם בגמ' וכמ"ש תמים יהי' לרצון")).

נ.ב עכשיו ראיתי שלא התנסחתי כראוי בתגובה הראשונה. תדמיין שכתוב בסוף הסוגריים הראשונות שהבאתי, "היא חטא של הקב"ה". בקיצור, חז"ל אמרו שהחטא של הקב"ה הוא שהוא מיעט את הלבנה, השאר הרחבות שלי ע"פ הסוד....

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.