כמובן, הזכייה שלך היתה תקפה באותה מידה לכל אחד אחר כאן, אבל מבחינת עיתוי וסדר תגובות וכל זה - אתה הזוכה המאושר.
מה שאתן זה איבחון. והאיבחון הוא - לא במיוחד במפתיע - דיסוננס קוגניטיבי.
יש כאן סתירה פנימית מובנית בין כמיהה לתרועת ניצחון, מין אמונה בלתי מעורערת שהנה הנה זה בא - יום גדול, יום מופלא, יום האושר (בטרמינולוגיה הפומבית "ניצחון מוחלט") - וזה מוגש בהגדרות פומפוזיות, בכותרות שאינן עומדות לעירעור (פחות או יותר unfalsifiable) כמו באמת "מלחמת הקיום הגדולה ביותר" או אף "למנוע שואה"; ולמול כל אלו, סדק ופער שנבעה במעמקי הנפש, אותו פחד ואותו אי-אמון שמא ואולי לא תהיה זו "מלחמת הקיום האחרונה", או בהשאלה רחבה יותר - שלא יהיה זה בוא המשיח, הגאולה האמיתית, האור הגדול בשירו של הרב נריה. שזה עדיין לא יקרה, שהיום שאחרי - יהיה כמו היום שלפני.
והסדק הלגיטימי הזה, הכמעט-הכרחי מטעם הרציו והשכל, אותו כמובן מנסים להסות, להחביא חזרה לתוך ארון המטאטאים האפל, שלא ייצא משם.
זה לא מפתיע שהאיבחון הוא דיסוננס קוגניטיבי כי במידה רבה הוא הרי מאפיין של החיים הציוניים, בשילוב מטאפיזי של איזו אמונה בייעוד יחד עם הכרח להשתמש להגשמתו בכלים מעשיים וארציים לגמרי. השאלה, כמו תמיד, היא המינון. כשהאמונה בייעוד קצת נעטפת בחיי המעשה, קל יותר לחיות את הדיסוננס. אבל כשכל ביצוע של "לא תנצחו אותי" הופך להמנון קרב עטור דגלים מתנופפים, וכשתחנת רדיו שמפעיליה הם טיפוסים ציניים ולא-מעורבים פתאום משמיעה בלופ את "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", הדיסוננס הזה נחווה על סטרואידים. זה עושה את הציבור הרחב - זה שפחות שוקל שיקולים של אותנטיות וכנות עצמית - לצרכן של מנות הולכות וגדלות, הולכות ומחריפות, של פופוליזם וקלריקליות.
זה מתכתב היטב עם אותה פרשנות נסערת לתיגרת הכדורגל באמסטרדם, שהועלתה על נס כאיזו תובנה וקריאת גיוס, כשבאמת העימות הישראלי-ערבי (ובמסגרתו העימות הישראלי-פלסטיני) ממילא מיוצא ונוכח בעולם כולו, והתקרית בהולנד היא באמת עניין צדדי ולא העיקר. כי גם בלי מכות באמסטרדם, העימות היה אמור לטרוד את מנוחתנו בכל עת ובכל זמן, ובטח שלא להיחשב אף לא לרגע כסיכון שהושקט או הורגע. בנקודה הזו כל המנהיגות הישראלית חטאה, וכל מגזרי החברה הישראלית חיו את הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק ביותר, כל אחד מסיבותיו הוא. עבור בצלאל העזתים היו נכס - ובהבנה זו, לוואי והיו נשארים כאלו - לצורך פיצול והחלשת האוכלוסייה הערבית בשטח הלא-ריבוני, ומיסמוס הרשות הפלסטינית ככוח שליט. עבור לפיד, גנץ או אולי בנט, ניתן היה אולי לראות את עזה כשטח וכאוכלוסייה שהורגעו תחת חישוב של שגשוג וצמיחה. אבל כל זה הוא בדיסוננס קוגניטיבי מול הוויתור המסוים בעצם החזון הציוני, של הגשמת חזון הדורות היהודי בארץ היהודים.
ומכאן השלב הבא, דהיינו הדיסוננס הזה בקרב הציבור הדתי לאומי והתורני לאומי: אמונה יוקדת מצד אחד בחזון המדינה המתקדמת לתיאוקרטיה בפרהסיה ("מציאות גאולית" כפי שנוטים כיום להגדיר זאת), ומצד שני בשילוב מודרניות והתפתחות טכנית-כלכלית וטכנולוגית, שהיא המשענת לקיום המעשי והממשי, וכל זאת עוד בימי סתם שיגרה. ואילו בתקופה שמגדירים כ"מצב מלחמה" (ובפורומים כאן מתפלמסים אם זוהי מלחמת מצווה תורנית-מקראית), ובהמשך - מתוקף הכמיהה להישגים ולהכרעה - כ"נס", מין סוג של מציאות בגילוי האלוקות והעל-טבעי, אז הדיסוננס מגיע לשיא, לקתרזיס, לאקסטזה המוחלטת. כל תמרון נחשב לקירוב הקץ, לרגע היסטורי שמרחיב את הלב וחובתנו לשאוף אותו לקרבנו, כניחוח קטורת ממזבח המקדש, כמעין סוג של סם רוחני. כך מקדשים את ההווה למעין מציאות אל-טבעית.
והכרחי לזכור שבמקרה הנוכחי, של הציונות הדתית (הן כמגזר ערכי חברתי והן כארגון פוליטי) בתקופת מצב המלחמה, חלק לא-מבוטל מהחיים בדיסוננס הקוגניטיבי הוא הצגה מאורגנת בבימוי מוזמן: סטרוק הרי נאלצה מצד אחד להתנצל על החלק הבלתי-נעים בשותפות עם מגזר שאינו נושא בנטל הזה ואינו נלחם, ומצד שני לדרבן את הציבור לקבל זאת דווקא מאהבה ומרצון, שהרי חלק מהחזון (שבו פחות נוח להודות), הוא הממלכה התיאוקרטית, שבמסגרתה ממילא חלוקת התפקידים - בהגדרה - איננה "שוויונית", ויש בה "יששכר" ויש בה "זבולון", והכל מתוך קבלה והסכמה גדולה וגאולית והרמונית. בשיח הפנים-יהודי-דתי הזה, אין באמת מחלוקת בין בצלאל [התורני וגם לאומי] לבין דרעי וגפני [התורניים גרידא], ושלא לומר גולדקנופף [המייצג את החסידות הטרנסצנדנטית בחיים עלי האדמה, שערכיה הופכים אינטגרליים יותר ויותר גם בקרב הציבור הלאומי תורני, ואולי אפילו בכלל הציבור היהודי הישראלי]. ההתנצלות של סטרוק באה אך ורק עקב חשש ממירמור כבוש, שעלול היה להפוך לסחף אלקטורלי ובריחה מתמיכה, ממי שאינם מקבלים בקלילות את התמונה הלא-נוחה הזו, היינו הדיסוננס. ואולי בעוד שלוחמים מצולקי קרב נענו ברצון להיקרא פעם אחר פעם לפעולות הדיכוי נגד העזתים, הממאנים להניף דגל לבן צחור עצום - שייתפר ויכסה את עין השמיים ממעבר ארז ועד פתחת רפיח - ייתכן שהנשים הצדקניות-באמת הקורסות הנותרות בבית מאחור, המטופלות לבדן בתריסר ילדים, הרימו קול זעקה מול הקושי ההולך ומחריף. ואת תמונת המצב העגומה והמציקה הזו, שהיא כאמור דיסוננס לתחושת הנס והמתח הגאולי - המוכתבת בראש ובראשונה מטעם הממסד הפוליטי ותומכיו הרעיוניים - היה כנראה הכרח להחביא ולטאטא בחזרה מתחת לשטיח, ולבסס מחדש תחושה שהכל יגיע אל סופו הטוב, אל הניצחון המוחלט.
רוב המחלוקות שחוויתי כאן מאז פרוץ הסבב הלוחמתי נגד העזתים, סבבו סביב ההכרח שהצגתי: להתבונן במציאות באורח מפוכח, שמניח בצד את הדיסוננס הקוגניטיבי האמור, אפילו אם ראייה כזו מקשה על ההתמודדות בנפש פנימה.
ומכאן השורה התחתונה: האם התכשירים שהצעתי לעיל, כגון פרוזק, ואליום או אולי אפילו רגיעון של הדס, מתאימים לתמיכה ולהקלה במצב המאובחן? בהכשרתי אינני פסיכולוג קליני ולא הייתי מפרסם כאן המלצה על מרשמים או מינונים. אולם ככל הידוע לי, אפילו רופא משפחה יכול לסייע (לפחות באופן ראשוני) בהקלה קלינית.
