מצרפי המקרים? הקבוע היחידי? מה שאחרים חושבים בי? המדריך לימים הקרובים? מכירים?
אם לא, רוצו לקרוא. יש לו גם סיפורים קצרים באתר האינטרנט שלו, אם אתם רוצים לטעום קצת לפני כן.
בקיצור, בגלל שיש לו סיפורים באינטרנט אז צאט ג'פטו יכול ללמוד אותו ולכתוב כמוהו, וזה בדיוק מה שניסיתי,
ויצא מגניב רצח. חיקוי מדהים ומוצלח מאוד של הסגנון של יואב בלום.
הבאתי לכם לקרוא:
יונתן עבד במשרד קטן ברחוב צדדי בתל אביב. המשרד לא היה רשום באף מדריך עסקים, והלוגו על הדלת היה מטושטש בכוונה. לקוחותיו לא הגיעו דרך פרסומות או המלצות – הם פשוט מצאו את עצמם שם, בלי לדעת בדיוק איך הגיעו.
התפקיד של יונתן היה פשוט להפליא, לפחות על הנייר: הוא היה "מתווך של מקריות". לא, הוא לא יצר את המקריות. זה היה תפקידם של "המחברים" - אנשים שלא פגש מעולם. הוא רק היה אחראי לוודא שהמקריות זורמת במסלולה הטבעי, בדיוק כמו שנקבע לה. כמו פקח תנועה, אבל עם אירועים במקום מכוניות.
"יום טוב, אני יכול לעזור לך?" שאל יונתן כאשר גבר בגיל העמידה נכנס למשרדו. האיש נראה לחוץ, חליפתו מקומטת כאילו בילה לילה שלם במשרד.
"אני חושב שהמקריות שלי התקלקלה," אמר האיש. "כל דבר שאני עושה בזמן האחרון מתפוצץ לי בפרצוף."
יונתן חייך. הוא ראה מקרים כאלה בעבר. "תשב, תספר לי מה קרה."
האיש התחיל לשפוך סיפורים: על מצגת חשובה שהתקלקלה ברגע האחרון, על פגישה עיוורת שהסתיימה בכך שהוא שפך יין על השמלה של הדייט שלו, ואפילו על החתול שלו, שהחליט לברוח דווקא כשהוא יצא לזרוק זבל.
יונתן הנהן, לקח עט ופנקס קטן, ורשם משהו. "בסדר, אני מבין מה קרה. בוא נבדוק."
הוא קם וניגש לארון מתכת ישן, פתח אותו ושלף משם מכשיר שנראה כמו שילוב בין שעון חול ללוח בקרה של חללית. הוא הקיש כמה נתונים, והמסך הקטן במכשיר הבהב באדום.
"כן, חשדתי. אחד המחברים כנראה עשה טעות. היו צריכים לשלוח לך שרשרת של 'כמעט הצלחות', אבל בטעות שלחו לך 'כמעט כישלונות'. זה מסביר את הבלגן."
"ומה עושים עכשיו?" האיש שאל, מבטו מלא ייאוש.
"פשוט מאוד," אמר יונתן והקיש כמה כפתורים. "אני מזרים מחדש את שרשרת המקריות שלך. זה ייקח רגע."
המכשיר הבהב בירוק, ויונתן חייך. "זהו, העניין סודר. עכשיו תוכל ללכת. נסה לא לחשוב יותר מדי על הדברים, ותראה שהכול יחזור למקומו."
האיש הודה ליונתן ויצא, אבל יונתן ידע שהמקרה לא נגמר.
כעבור שבוע, האיש חזר, והפעם הוא היה מלא התלהבות. "אתה לא תאמין מה קרה לי!" הוא אמר. "זכיתי במכרז ענק, פגשתי מישהי מדהימה, והחתול שלי חזר הביתה עם סרט ורוד על הצוואר!"
יונתן חייך שוב, אבל בתוכו עלה חשד קטן. האם הזרמת המקריות עבדה קצת יותר מדי טוב?
הוא נאנח וניגש שוב לארון המתכת.
לפעמים, חשב לעצמו, להיות פקח תנועה של המקריות זו עבודה לא פחות מורכבת מלנהל את הכבישים של תל אביב.
