גולן לא היה מישהו שמחפש תשובות. הוא היה אדם שמחפש שאלות. זה לא שהיו לו הרבה שאלות באמת, אבל תמיד ניקרה בו התחושה העמומה של השאלה שמעבר לפינה.

בוקר אחד, כשהלך להוריד את הדואר, מצא מעטפה ישנה עם חותמת מוזרה. הוא פתח אותה, ומצא בתוכה פתק קטן עם בכתב לא מוכר: "תמצא את המקום שבו הכל התחיל. תשאל את השאלה שעדיין לא נשאלה."

הוא חשב שהדבר לא יותר מעוד תעלומה חסרת ערך. אולי איזה שקרן מנסה למשוך אותו למקום שהוא לא מכיר. אבל משהו במילים הדהד בתוכו. הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליהן.

הוא חיפש את המקום שבו הכל התחיל. בהתחלה זה היה פשוט. הוא הלך למקומות שהיו משמעותיים לו – חדרו של סבו, המסעדה שהוא אוהב, השכונה שבה גדל. כל מקום שבו היה זיכרון, שבו הרגיש חיבור לחיים, חיפש שם את התשובה. אבל שום דבר לא הרגיש נכון.

הוא התחיל לתהות אם הוא סתם מבזבז את זמנו. אבל אז, אחרי שבועות של חיפושים, מצא את עצמו עומד מול חורשה קטנה על הר, במקום שלא זכר ששמע עליו בכלל. הצמחייה היתה צפופה והעצים היו עקומים, אך איכשהו הרגיש שהוא מכיר את המקום. כמו משהו שהיה שם תמיד.

הוא הלך לכיוון המרכזי של החורשה. ואז הוא מצא אותה: אבן קטנה ומרובעת, לא גדולה במיוחד, אך היא הייתה בדיוק במקום שבו, כנראה, הכל התחיל. הוא ידע את זה, פשוט ידע.

ליד האבן הייתה כרטיסיית נייר שנראתה ישנה מאוד, מונחת בזהירות על האבן. הוא הרים אותה, ומצא שאלה כתובה עליה: "מה אתה עושה פה?"

השאלה הייתה ישירה, חדה, כאילו נורתה ישר אליו. מה הוא עושה פה? זה לא היה מקום שהוא זכר להגיע אליו, ולא היה לו הסבר ברור למה הוא מצא את עצמו כאן. כל צעד שעשה, כל החלטה שנראה כי קיבלה אותו עד לנקודה הזו, עכשיו פתאום לא הייתה ברורה.

הוא התיישב. שאלה פשוטה, עם משקל כבד. הוא חשב על כל חייו, על כל מה שעשה, על כל האמיתות שמצא את עצמו נאבק להן במשך השנים. הוא לא ידע איך לענות. כל התשובות שהוא העלה נדמו לו כלא מספיקות, כלא מדויקות.

היה משהו מאוד אישי בשאלה הזו. משהו שדרש ממנו לעמוד מול כל מה שהוא בנה לעצמו, ושם – פשוט לא היה לו את התשובה.

האם הוא באמת ידע את התשובה? האם כל מה שעבר עליו, כל הדרך שהלך, הייתה מובילה אליו רק בשביל לשאול את השאלה הזו?

מה הוא עושה פה? הוא לא בטוח שהוא יודע.

הוא השאיר את הכרטיסיה על האבן, וקם. לא היו לו תשובות, לא היו לו הבנות ברורות. כל מה שהוא ידע זה שהשאלה הזו – לא התשובה – היא שחשובה.

הוא צעד לאחור והסתובב, ולא ידע אם הוא יכול לחזור לאותו חיים שהיו לו. אבל ידע בוודאות, שמה שהחל כאן, במקום הזה, יהיה תמיד אתו.

החיים של לפני הסוף

הייתה תקופה אחת בחיים שלי שבה הייתי בטוח שכל דבר שאני עושה הוא בלתי נמנע. לא מתוך תסכול, אלא מתוך תחושת רוגע עמוקה. כל בוקר קמתי, שתיתי את הקפה שלי במרפסת, עיינתי בעיתון, ואז יצאתי לעבודה, שם כל דבר היה כבר מוכן לי מראש. כל שיחה, כל מייל, כל פגישה, ידעו להסתדר על פי חוקים שלא היו נראים לי מוזרים. כמו שעון.

יום אחד, במהלך הפסקת צהריים, החלטתי להסתכל על השעון ולבדוק אם הכל מתנהל בדיוק כפי שאני מצפה. פתאום, במקום לראות את השעה, ראיתי שורת טקסט קטנה שמופיעה מול העיניים שלי. היא הייתה כתובה בגופן פשוט ומוכר, אבל לא היו לי שום הסברים למה היא שם. השורה הייתה ככה: "התחלת את היום בזמן. תמשיך כך ותחיה אותו עד הסוף."

בהתחלה חשבתי שזה קרה כי הייתי עייף. חזרתי אל השולחן שלי, לקחתי נשימה, המשכתי לעבודה והשתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי. אבל יום אחרי זה, כשפשטתי את החליפה שלי בערב, ראיתי שוב את השורה הקטנה על השעון. הפעם היא הייתה שונה, קצת יותר דחופה: "אתה קרוב מדי. אל תמהר לשכוח."

הבנתי שאני לא יכול להימנע מזה יותר. משהו כאן לא בסדר, אבל לא הייתי מסוגל להבין מה בדיוק. כל יום התחילו להופיע שורות חדשות. לפעמים היו רמזים למשהו קרוב ומוכר, לפעמים פשוט הודעות מדויקת של "הגעת לנקודת אל חזור."

לאט לאט, החיים התחילו להיראות כמו סדרה של תמונות שצולמו מראש. בכל פעם שחשבתי שאני מייצר משהו חדש, התמונה הייתה שוב מוכנה מבעוד מועד. כבר לא הייתי יכול להבדיל בין מה שעשיתי לבין מה שציפיתי לעשות.

ביום שבו הופיעה ההודעה "הגעת לסוף הדרך", כבר לא היה אכפת לי. הרגשתי שמישהו כבר ציפה לי שם. אולי הייתי רק חלק מתוכנית גדולה יותר.

ביום שבו הופיעה ההודעה "הגעת לסוף הדרך", לא היה שום דבר מפתיע. הרגשתי כאילו כל מה שעשיתי, כל מה שעברתי, היה רק חלק מהתסריט שאני כבר מכיר. ואז, פתאום, כלום. לא הייתה הודעה חדשה. לא היה שום דבר. הדממה פשטה בכל מה שסבב אותי, כאילו העולם כולו האט את נשימתו.

במרפסת, כוס הקפה שלי נשארה כמעט מלאה, ושעון הקיר לא הראה את השעה הרגילה. הוא הראה רק את הרגע – לא רגע של זמן, אלא של חסר זמן.

והעולם חדל, ונעלם.

הצל של הים

היו ימים שבהם הוא לא יצא מהבית. ככה, פשוט לא היה אכפת לו לצאת. לא מהעבודה, לא מהשכונה, אפילו לא מחבריו. היה משהו בימים האלה שגרם לו להרגיש שכל מה שקרה בחוץ, מחוץ לדלת, לא באמת נוגע לו. הוא שקע בשגרה, קורא ספרים על תהומות שאין לו בהם חלק, מסתכל על השעון בזמן שהזמן עובר וכולו ריק.

אבל היו רגעים, קטנים, שבהם הייתה נוכחות שקטה שמילאה את החדר. לא דיברה, לא נגעה בו, אבל הייתה שם. הצל של הים, כפי שהיה קורא לה. הוא לא יודע למה כינה את זה כך, אולי כי היה בו משהו מקורי, שלא היה שייך לכאן. היא לא הייתה אישה, לא רוח, לא דבר מוחשי. היא הייתה רעש, או ריח, או משהו שמרגישים יותר מאשר רואים.

יום אחד, אחרי שלא יצא מהבית כבר שבועיים, החליט לקום וללכת. לא היה לו מקום לשוב אליו, אבל הייתה לו תחושת כיוון, איזו מין תחושה של חיבור למקום רחוק, שהוא לא היה מסוגל להסביר. הוא צעד ברחוב הריק, שהשמש הייתה שוקעת עליו כמו מסך אפרפר, והלך מבלי לדעת לאן.

הרחוב הוביל אותו אל חוף הים, למרות שלא זכר איך. שם, באופק, ראה את הצל. היה זה אדם, גבוה, דמוי צל, צועד לאט, אולי כמוהו. הוא חשב שהוא דמיין, אבל אז הצל, שעמד במרחק, פתח את ידיו לעברו.

"אתה לא לבד," אמר בקול שקט, כמעט ולא שומעים.

הוא לא ידע איך להגיב, כי את השאלה שחשב עליה – מה הוא עושה כאן, מה הוא רוצה, מה הוא שואל – הוא לא היה יכול לשאול. לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה שהשאלה לא נועדה להתשאל. זה היה בלתי נמנע.

הם עמדו כך, בלעדיו להבין מה קורה, כאילו הם היו בשיחה ארוכה כבר לפני שנים רבות, רק שלא היו מילים.

"אין מה לחפש," המשיך הצל. "הכל נמצא, בכל מקום. אתה רק צריך לדעת איך לחבר."

והם עמדו, מתבוננים בים. לא היו מילים, לא היה רעש, רק התחושה של אחדות, ושל משהו גדול שמחבר בין כולם – בין אותם רגעים שבאו וילכו, ובין כל מה שהם יהיו.

וכן, זה פער שיהיה לך תענוג להשלים.

כל ספר אצלו מביא כיוון אחר. אני אהבתי. 

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.