קצת רקע - הבן שלי (בכור ויחיד כרגע) עוד שלושה שבועות בן שנתיים. כבר תקופה שהוא מאתגר אותי מבחינת גבולות, אבל זה הולך ומשתדרג עם הזמן. בעלי בחודשיים האחרונים במילואים (אמור לסיים עוד שבועיים בע"ה אמן אם לא יאריכו) וזה אומר שאני מתמודדת עם הרוב לבד.
מה שמפריע לי זה 2 נושאים שונים, התמודדות עם טנטרומים וגבולות ותוצאות/ עונשים:
1) מבחינת טנטרומים - כמעט כל דבר שאני אומרת עליו "לא" הופך לבכי, עכשיו זה בכי 'מזוייף' כי כשאני 'נשברת' ומביאה לו ה שהוא רוצה, צ'יק צ'אק הבכי מתחלף בחיוך. אני ממש משתדלת שאם קבעתי גבול אני עומדת עליו, ולא להגיד סתם לא על דברים... אבל הצילו, מה עושים עם זה?
באופן כללי הוא משתמש בבכי, כדי להשיג דברים. אם אני אומרת לו על משהו, "רק רגע" או "לחכות" מייד בכי כדי שאני אגיע מייד. ממש עבדתי איתו על זה בחודש האחרון ולימדתי אותו להגיד "עזרה" או לסמן עם היד תנועה של לחכות, והוא כבר אומר מעצמו "לחכות", "סבלנות" ממש מתוקי וחכם וקלט את העניין מהר!
אבל על טנטרומים זה לא עובד. אני מציעה חיבוק, מוצץ, מים, זמן לבד להרגע... בפועל מה שבדרך כלל מצליח זה להניח לו ספר/ משחק/ מוצץ/ אוכל במקום נגיש לידו, ולעזוב אותו לבד עד שהוא נרגע קצת, רואה את הדבר המרגיע לידו, משתמש בו ונרגע יותר. אבל קצת מרגיש לי לא נכון שאני מתרחקת ממנו בזמן כעס/ תסכול. אולי זה כן נכון? והאם זה גיל שכבר נכון לדובב בו אחרי כמה זמן מה היה ומה הרגיש? (יש לו זכרון נהדר, והוא מבין די יפה) פשוט מרגיש לי שהוא מאבד אותי ולא באמת מבין מילים מופשטות כמו רגשות, אבל כן מבין מה היה. יש לזה ערך בגיל הזה? אם לא, איך אתן "אוספות" את האירוע? צריך בכלל לאסוף? כאילו אני רוצה שירגיש וידע שאני איתו והייתי איתו ואני כתובת בשבילו, למרות שמה שבפועל עוזר לו זה דווקא להיות לבד. ואני רק מניחה לידו משהו מרגיע ומתרחקת. מה נכון לעשות?
2) לגבי גבולות. אני משתדלת לא לתת "עונש" אלא תוצאה. ציירת על הרצפה? אסור לצייר על הרצפה. איפה מותר לצייר? והוא עונה בדף, יודע שעל הדף... ואז אני מביאה לו מגבון ואנחנו מנקים ביחד, אוספים יחד את הטושים כי מי שלא משתמש בצורה יפה, אסור לו עכשיו טושים, אלא בוחר משחק אחר.
הכל טוב ויפה כשיש אופציה למשהו הגיוני. אבל מה עושים כשאין משהו הגיוני?
למשל - מרביץ לי. חוץ מזה שהוא אומר סליחה ואז מוריד לי עוד כאפה, כמשחק!!! לא מכעס! או נותן לי ביס בצחוק כאילו, אבל א. זה לא מקובל עליי. ב. זה לפעמים כואב. איך מעבירים את הגבול? הייתי שמה אותו מתחת לשולחן (הוא אוהב להיות שם) כדי להרגע. היינו סופרים עד 10 ואז היה מותר לו לצאת אם הוא רגוע ומבין מה הוא עשה ומבקש סליחה. אבל זה הפך למשחק, כנ"ל עם החדר שלו (עם אור כמובן, ואני מחוץ לדלת סופרת איתו).
כנ"ל על לירוק אוכל/ שתיה. ירק שוקו, לקחתי את השוקו. ירק מים, לקחתי את המים. ירק את הדג, לקחתי את הדג. ירק את השעועית, לקחתי את השעועית. ירק את התפו"א, לקחתי את התפו"א נשארה צלחת ריקה וילד רעב. ברור שאני אומרת אסור לירוק ומחזירה את הצלחת אחרי כמה זמן. שואלת אם הוא מבין מה עשה. מתמללת. חוזרת על זה שאסור.
כלום. נאדה. כל היום מעיף לי כאפות ויורק. היום כבר התעצבנתי ולצערי הרמתי עליו את הקול, לא משהו דרסטי אבל משתדלת שלא לעשות את זה. הוא נבהל והתחיל לבכות.
הצילו, איך מציבים גבולות שיעברו ושיהיו בטוב אבל ברורים?
וואי כתבתי ממש ארוך. סליחה. זו גם פריקה של תסכול, מרגישה שמה שאני לא עושה לא עובד 🥴
תודה למי שקראה ותודה למי שתגיב.
