הברזה מאירועיםאנונימי (פותח)

פתאום קלטתי שבהרבה חתונות של חברים לא הייתי - הברזתי ברגע האחרון כי לא הרגשתי טוב, ואחר כך הייתי עם יסורי מצפון על זה שהזמינו לי מנה סתם.

זה לא היה שקר, באמת כאבה לי הבטן או הראש, אבל הסיבה לזה הייתה החשש מאירוע המוני עם אנשים שאני נמצא איתם בקשר רופף.

היום הייתי אומר מראש שלצערי לא אוכל להגיע ומזל טוב מכל הלב. 

יש לי מחשבות בענייןאנונימי (3)

לפני שמעלה על הכתב ומתלבטת אם לפתוח את זה (אולי אפילו תחת הניק שלי, נראה..), יש לי שאלה.

היית רוצה למצוא דרך לשנות את היחס הפנימי לזה ואולי להצליח להגיע למרות החשש, או שמבחינתך הדרך שמצאת להתמודד היא הנכונה וטוב לך איתה?  

עכשיו רוב החברים כבר נשואיםאנונימי (פותח)

אז ההתמודדויות מוצאות להן מקומות אחרים להופיע.

אבל מוזמנת להציע דרכים אחרות! 

מבינהאנונימי (3)

אני חושבת שסגנון כזה של אירועים עדיין ממשיך להיות חלק מהתמודדויות החיים שלנו, גם כשנשואים. גם שם לא תמיד הולכים יחד, ולא תמיד יהיו אנשים שנרגיש שייכות אליהם.  


לכן, העבודה השורשית נוגעת במקום אחר, בעיקר בתוכנו.

מה הכוונה? משתפת מניסיוני אולי ידבר אליך גם, אם תרצה לשאול או לדייק לפי המקום שלך בכיף.


כשאני נתקלת בסיטואציה כזו שיודעת שיש מצב שיש בה פוטנציאל לעורר הרגשות לא נעימות בי, אני מנסה לחפש מה החשש שלי? ממה אני מפחדת? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות שם שגורם למערכת שלי לפתח ולעורר לעבודה מערכות הגנה כפולות (לא רק מההתמודדות בסיטואציה, אלא בכלל הימנעות מהסיטואציה עצמה).

כשיש לי ביד את הפחד והחשש אני מקשיבה להם -

אני מפחדת מלהרגיש חוסר שייכות שגם ככה מרגישה, אני מפחדת להרגיש דחויה ולא ראויה, לא נעים לי לשבת לבד כשכולם מרגישים כל כך יחד, לא מעוניינת שישאלו שאלות שלא רוצה לענות עליהן, אני מפחדת שיחשבו שאני מוזרה וכדו' בגלל שאני מתרחקת אם ארגיש צורך להיות לבד... וכו'.

יכול להיות שיעלו גם פחדים שנוגעים בכלל למקום האישי, הפחד מלהרגיש יותר את הכאב של הבדידות כשכל החברות נשואות, וגם זו עכשיו מתחתנת, או שבאמת אני מוזמנת יחידה ואין חברות להיות איתן..


שם אני שואלת את עצמי מה הייתי רוצה עבור עצמי -

ברור שיש רצון לשמח את החתן/כלה, אבל מעבר לזה מה אני הייתי רוצה להרגיש שם באירוע? ושאם ארגיש אגיד שמחתי להיות שם?

הייתי רוצה להיות שמחה? מחוייכת? בא לי לרקוד כי הרבה זמן לא רקדתי? אני רוצה להיות פשוט ברגע מרגש כזה כדי לפתוח את הלב? אני רוצה לאכול אוכל מושקע יותר מהרגיל? להכיר מקום חדש ואולי אולם שיפתח אופציה עתידית עבורי? לפגוש אנשים שמי יודע אולי משם תעלה הצעה מעניינת? לחזק קשרים מהעבר עם מישהי שאני אוהבת ולא ראיתי הרבה זמן? ...

אני שואלת ככה ועל סמך הרצונות שלי מנסה לבנות את התמונה שתהפוך את האירוע הזה ממלחיץ לכזה שהלב שלי יהיה פתוח אליו קצת יותר.

אני אזכיר לעצמי שלשמוח ולרקוד אפשר גם עם מי שלא מכירים, גם ככה אירוע זה זמן שפותח לבבות, ולא צריך יותר מלרצות לרקוד כדי לעשות את זה עם אנשים שלא פגשתי עד היום. אני אזכיר לעצמי שזה ממש בסדר גם ללכת לשבת עם עצמי בחוץ אם זה מה שאני צריכה כרגע כי בפנים המולתי עבורי, לחפש איזה ספסל/כיסא ריק לשבת עליו או שביל ללכת בו, עם עצמי. לי לא מוזר להיות עם עצמי, טוב לי איתי, אז לא משנה איפה אני, כל זמן שאני איתי טוב לי. גם אם כולם זרים, שייכות עם עצמי תמיד קיימת עבורי.

אני אזכיר לעצמי שזה בסדר לשתף רק מה שמתאים לי, ולרוב אנשים שמחים שמתעניינים בהם אז אני תמיד יכולה לשאול אותם על עצמם.. וככה כל דבר אני מרגיעה בו את עצמי, ומנסה להוריד את מפלס החשש והחרדה, כי אם תהיה הצפה מההמוניות אני תמיד יכולה לצאת קצת לנשום אוויר, ואם אני חוששת ממפגש יש לי כלים טובים להתמודד...


ואז אני שואלת את עצמי שוב - האם אני רוצה ללכת לשם? האם יעשה לי טוב?

אם התשובה היא לא אחרי כל הבירור, לא אכריח את עצמי בכוח ואכיל ואקבל שזה מה שאני צריכה עכשיו למען הנפש שלי.

אם התשובה היא כן, כולם ירוויחו ואני גם אזכה ליהנות.


אנונימית יצאתי וואו כתבת דברים ממש טובים בעיניי.אנונימי (5)

כאילו הבעת המון דברים שהם נכונים גם עלי ואז הסברת איך להתמודד איתם בצורה מעוררת השתאות.


אני אישית כל עוד זה לא אירוע שאני רוצה וחשוב לי להיות שזה בעיקר חברות שקרובות לי בלב, לא בהכרח קשר רציף יותר כאלה שיש להן מקום עמוק בלב, אני לא הולכת... עד לפני כמה שנים הייתי הולכת גם לאירועים שהיה מצופה ממני להגיע אליהם... עם השנים הפסקתי.


האמת שהיה לי גם חתונות שכן הגעתי כי היה לי נורא נורא חשוב וסבלתי בטירוף.

הייתה חתונה שבערב לפני הכלה שלחה לי הודעה לוודא שאני לא מבריזה, וברחתי אפילו לא אמרתי לה מזל טוב.


ויצא לי פעם להגיע לחתונה, האמת זה היה קטע, היה לי 2 חתונות באותו יום של חברות שכן מאוד רציתי להיות בחתונות שלהן, אחת חתונה שהייתי פוגשת בה אנשים שיחסית נחמד לי לפגוש אבל בכמות גדולה וצריך להיות נחמדה למלאאא אנשים וכזה.. ואחת שידעתי שאני באה *רק* כדי לראות את הכלה, וכל שאר האנשים שאני אכיר שם זה האנשים האחרונים שבא לי לראות בעולם הזה עלי אדמות.


בסוף הלכתי לחתונה השנייה, בעיקר כי הכלה ממש ממש קרובה לליבי, אבל גם קצת הבנתי שיותר קל לי להתמודד עם אנשים שאין לי ולא היה לי שום עניין לשמור איתם על יחסים טובים ופשוט מינימום נימוס ותו לא, מאשר להצטרך להיות בסדר ונחמדה עם הרבה אנשים שאני כן אוהבת וסבבה איתם.


שזה דיי מדהים אותי להבין את זה. וזה נראלי דיי משהו לא חיובי אבל זה מעניין להבין את זה.

*אנונימית אחרת.אנונימי (5)
לפעמים התיקון שגיאות אוטומטי ממציא מילים
איזה כיףאנונימי (3)

משמח לשמוע שזה היה משמעותי עבורך מה שכתבתי.

זה נשמע מהדברים שלך שמצאת את הדרך שלך להתמודד עם הסיטואציה, וגם להבין מה נכון לך.


היית רוצה לשמוע מה אני חושבת בהקשר למשפט האחרון שלך? 

תודה, ונראלי אשמח אם יש לך כח..אנונימי (5)
בשבילך בשמחהאנונימי (3)

ונצא מאנונימיות קצת -

התחלתי לכתוב ונמחק הכל.. לא נורא אולי היה צריך משהו אחר.


באופן כללי אני חושבת שלהכניס דברים מסויימים תחת הגדרת 'שלילי' או 'חיובי', מחטיאה את האמת. למה? כי יש דברים שלא נכון להכניס אותם תחת ההגדרה הזו, מהסיבה הפשוטה שההקשרים שבהן ההחלטה המסויימת נלקחת, אף פעם לא באים במנותק מהקשר רחב יותר, שחלק ממנו קשור גם בזה שאת כנראה משתייכת לקבוצת אנשים שיש להם מערכת שעובדת אחרת וזקוקה לדברים אחרים.

לכן לא הייתי מודדת את זה בהכרח כחיובי או לא חיובי, אלא בהקשר האישי שלך: בהתחשב בנסיבות התקופה, הצורך הרגשי והנפשי שלך, מה היה הנכון עבורך, שכנראה היה הנכון לסביבתך.

גם חשוב לשים לב מה בדיוק היתה הסיבה המרכזית ומה השולית להחלטה.

למשל בדוגמא שהבאת - הנכון לך היה ללכת בשביל החברה הקרובה יותר, כי זה היה חשוב לך יותר. זה שבמקרה באותה חתונה היו פחות מכרים זה שולי. וגם אם הבחירה היתה בחברה היותר רחוקה, ובחתונה עם פחות 'חיכוך' כי זה מה שהיה טוב לך, אז מעולה.

מהעמדה הזו שציינתי למעלה, את יודעת שבפעם הבאה כשתיגשי להחלטה כזו את תגיעי להחלטה ממקום אחר, מודע יותר. ושם תוכלי לבחור האם את רוצה לעבוד על העניין הזה החברתי, או שיש שיקול יותר משמעותי של קרבה..

וזה הסוד בעיניי, להחליט מתוך חיבור ורצון לעצמך.

מקווה שיהיה ברור, אם לא אדייק בהמשך. 

תודה!משה
בשמחהאנונימי (3)
אם לסכם (הפותח)אנונימי (פותח)

לבודד ולהגדיר את הפחד

למצוא מטרות חיוביות להפיק מההשתתפות שלי

לענות על הפחדים

לעשות סיכום של התחושות


יפה! 

גם אני כמוך. ממש מזדההאנונימי (4)
היום אני מבינה שזה חרדה חברתית
עשיתי לי מנהגמשה

אני נרשם להשתתף לארוע, עם 0 מנות. אני אומר מראש שאני לא אתפוס כיסא ואגיע רק לחופה או משהו כזה..

נגמרה לי הסבלנות? ביי.

אגב ארועים, הבן שלי שרגיש מאוד והפיתרון שמצאתימשה

האוטו שלנו מת לפני כמה חודשים. אז כשהיה ארוע יחסית קרוב הגענו בשני "רכבים". אני והקטנה בקורקינט שלי, והבכור על אופניים.

 

כשהבכור מיצה - לקח את האופניים שלו וחזר הביתה לבד.

בארוע משפחתי אחר הוא החליט להגיע לבד בתחבורה ציבורית שעה אחרינו כדי לצמצם לעצמו את ההצפה. אני חושב שזה היה הדבר הנכון לו.

ואשתך?אנונימי (4)
במקרה לא הייתה באותו ארועמשה
אנחנו הגענו לא מזמן לאירוע באמת בשני רכביםרוכב שמים

ככה במקרה הסתדר.

זה גם הקל עליי לחזור כשמיציתי, וגם נתן לאשתי את האפשרות לפטפט ולהפרד ממי שהיא רצתה

זה פשוט מאודכינור יהודיאחרונה

אתה אינטרוברט!

יש אקסטרוברטים (מוחצנים) שמתחיים ןנטענים מאירועים חברתיים ויש אינארוברטים (מופנמים) שנטענים מלהיות לבד בבית, ולא אוהבים ללכת לאירועים המוניים. ואוהבים להבריז מהם ברגע האחרון... בקיצור, זה למודעות עצמית. (אני כותבת בתור אינטרוברטית בעצמי).

מתלבט אם ללכת דווקא למטפל דתיאנונימי (פותח)

ניסיתי בעבר ללכת לדתיים דווקא, אבל אני לא בטוח עד כמה זה באמת קריטי (בתנאי כמובן שהמטפל מסוגל להכיל את העולם הדתי שלי).

 

לא מתוך ניסיוןשלג דאשתקד

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

מה העניין ללכת למישהו לא דתי?אנונימי (3)

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

זו שאלה טובהאנונימי (פותח)
הייתי רוצה לומר מיד "כן", אבל בגלל שניסיתי בעבר מטפל שהוא ד"ר לפסיכולוגיה אז לכאורה קשה לומר שהוא לא מקצועי.


מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.


אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

לענ"דאנונימי (3)

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

 

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

הנעלם הגדול זהמשה

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

 

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

הבעיה היא שיש כל מיני סוגים של "לא דתי"אנונימי (4)

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

יש מטפלים דתיים מצוייניםייתי ואחמיניהאחרונה

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

עזרה בלצאת מהבוץ0IQ4U

בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני שוקע למקומות שלא חלמתי לרדת ככ רדוד, אני רוצה לצאת מזה.

אני קצת מדןכא, לא מצליח להתקדם בחיים , ללמוד , ובקושי מצליח להתפלל. 

אם מישהו יצא מהבוץ הזה אשמח שיתן לי טיפים =) 
 
 

..אנונימי (2)

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבתנחלת

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

שאלה קצת קשהמשה
מה אתה מרוויח מהמצב הקיים? מה מפחיד אותה אם ישתנה?
זורק כיוון שאולי קשור ואולי בכלל לאאנונימי (3)

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...


אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".


יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...


לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.


בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ


תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו


בהצלחה רבה!

לא לבדנחלת

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

 

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

 

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

לבדוק דכאון ולטפלהמקורית
אין לי עצה חכמהשלג דאשתקדאחרונה

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.


יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

ריפוי הלב והתקדמות מגירושין שהמלחמה לא נגמרתאנונימי (פותח)

הייתי נשוי לאישה שחשבתי שהיא אדם טוב בבסיסו, לדעתי היו לנו אפילו זמנים של אהבה עמוקה ועדינה.


קרה מה שקרה ודברים הסתבכו, ובסוף התגרשנו.

קשה לי מאוד עם המלחמה הבלתי נגמרת, הערכאות המשפטיות קבעו כמעט הכול *באופן עקרוני* ושלחו אותנו משם להסתדר ו*לשחרר אותם*.


התנהגות הצד השני מתישה אותי יותר מדי, שם לב שכבר כמעט שנתיים ב"לופ" שלא נגמר (וזה לא שיש דברים אמתיים לריב עליהם, סתם מריחות בלתי נגמרות על דברים שהיו אמורים להסתדר מזמן).

בסוף החיים קצרים, רוצה להשתחרר ולהתקדם, דברים תקועים ונמרחים, ואני קרוב לנקודת שבירה.


כן, טיפול זה חובה, אבל בשל ההתעללות הכלכלית והמריחות של הצד השני, אין לי אפשרות לממן טיפול (וגם כמעט שום דבר אחר).

אוליטויוטה

זה גם אומר שאין לו את הכלים להתמודד עם זה לבד.

 

ולכן לדעתי שנה סדר עדיפויות ולך לטיפול ולייעוץ.

 

אין חבוש מתיר עצמו.

 

עוד נקודה,

על כל נקודה שסיפרת כאן יש אלף נקודות שאנחנו לא יודעים עליך,

אז קשה עד בלתי אפשרי לייעץ....

שיתפתי את אמא שלי כדרך אגב במשהו קשה מתקופת התיכוןאנונימי (פותח)

שלא סיפרתי מעולם לאף אחד. מוזר איך איכשהו גם הסיפור הקטן הזה התגלגל להישמע או להתנצל כביקורת עליי : "אז חבל מאוד שלא דיברת על זה בזמן אמת, חבל מאוד" אני, מטגרגר מלחזור לחשוב או לדון על אותה תקופה : "מה זה משנה עכשיו, לא חושב שזה חשוב". - "כי איך היינו יכולים לעזור לך ככה? ועכשיו אתה סוחב את זה, שנים, חבל מאוד". אני: עוזב ועוצר את הדיון.

אמא, אני מבין את הכאב שלך, גם לי צר בצערך, אבל הנה, הדבר הספציפי הזה כבר ב"ה מאחוריי. העליתי אותו ממקום של הקשר, ואני יודע שהיה לך קשה לשמוע, אבל לא, לא היית יכולה לעזור לי, לא את ולא כל באי כוחך. אני לא מי שהייתי לפני כמה שנים, לטוב ולרע, אבל גם את לא, ידעת הרבה הרבה פחות, ובטח שלא איך להתמודד עם זה, היית גורמת נזק, סליחה שאני מציב את המראה. חשבת אולי שזאת התחושה שאני חי בה? וחייתי בה גם אז, ולא סתם, אלא כי "נכוותי ברותחין" מה שגרם לי להיסגר ולא לשתף כלום "להיזהר בצוננין"?

היום אני לא נכווה מפליטת פה שלי, והיחס שלך לתוכן מאיר העיניים בשבילך שלך אליה, או אליי בעקבותיה. אבל עדיין לא נעים לי שזאת התגובה. זה עדיין מדליק לי נורית אדומה שאומרת: סתום ת'פה, אל תדבר על מה שעבר עליך, ובטח ובטח שלא על מה שעובר עליך עכשיו. אם אין לה את הכלים להתמודד עם זה אתה עובר על "לפני עיוור".

אז אמא יקרה, לפחות אל תקחי את זה אישית, שאני לא מדבר, לא משתף. אני בוחר ברע במיעוטו, וחושב על שנינו, על טובת יחסינו המשותפים, בטווח הקצר והארוך.

....אילת השחר

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.


כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.


ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.


מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  


הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.


תגובה מקסימה ממש!!ייתי ואחמיניה

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

ב''ה, תודה רבהאילת השחר

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממשנחלת

ממש כך. 

 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

 

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

 

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

לא תמיד אנשים יודעים איך להגיב ברגישותזיויק
גם אם הם מאד אוהבים אותנו
קשה פתית שלג

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

 

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצםנחלת

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

 

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

 

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

 

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא?נחלת

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

 

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

מוזרנחלתאחרונה

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

רגישות ואוטיזם?אנונימי (פותח)

מישהו יכול לפרט על הקשר בין אנשים רגישים מאוד (אגב זו לא אבחנה רשמית נכון?), לבין הספקטרום האוטיסטי אספרגר וכו'? והאם אחד מחייב את השני?

האם דרכי ההתמודדות והטיפול שונים?

שמעתי פעם איז משהו על זה שיש איזה קשר...

נא פרטו.....

עונה כאמא לילד אוטיסט שמכירה אנשים רגישיםאנונימי (3)

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

 

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

 

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

נדמה ליאנונימי (4)

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

המנוי אינו זמיןעזריאל ברגר

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

העניין הואאנונימי (פותח)

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

קשה לי להאמין שיאבחנו אותם על הרצףאנונימי (3)

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

יש הסבר מסויים בתגובה הזו-אנונימי (5)אחרונה
היי לכםמחפש שם

מישהו עבד פעם בעבודה עם אוטיסטים? אני עובד עכשו כמדריך בדיור מוגן לאוטיסטים וואו אני מותש.

לא מרגיש שמצליח לתקשר איתם איך שהייתי רוצה שזה יראה, תחלס רוב הזמן שאני איתם אני סובל ורק רוצה שיגיע הלילה והם ילכו לישון...

אני מתמודד עם הצורך בלרצות בכללי ואיתם הוא מתגבר אני מרגיש שאני צריך להיות מישהו מסויים ונורא מותש מהלחץ הזה.

קיצר וואו קשה לי אז פורק, ואשמח לשמוע אתכם

האם אתה מקבל הדרכה כלשהי?מתואמתאחרונה

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

s.o.sנחלת

בס"ד

 

האם למישהו יש רעיון איך למנוע מתוכונים לכרסם כל דבר העשוי מעץ, בסלון? (מסגרות תמונות, בתוך המזגן מלמעלה, כסאות, פינות בארון הספרים,

כריכות ספרי קודש וכו)?

 

זו תקווה קלושה, שכן איננו גוזרים להם את הכנפיים ואנו מוציאים אותם לשעות ספורות כדי שיהנו מהכנפיים שלהם...

אבל אולי יש איזה רעיון (אנו מכסים, אבל אי אפשר לכסות הכל!) - בטבע מן הסתם הם יורדים לאדמה רק כדי לאכול,

כך שהעצה להניח על הרצפה צעצועים מעץ וכד' , לא עוזרת.

 

גם הצעקות: "לרדת מהר!", לא עושה עליהם רושם רב; הם חוזרים מייד וסוקרים אותנו בתמהון.....

 

תודה.

 

אולי לשים לכהאנונימי (2)

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

רעיון טובנחלת

אבל זה לא ירעיל אותם?

 

תודה רבה!

אל תתני להם לעוף עד שזה יתייבשאנונימי (2)

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

תודה רבה!נחלת
לדעתי לאהמקורית

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

תודה רבה!נחלתאחרונה

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

חברים רגישים יקריםייתי ואחמיניה

הקשיבו מה כתב לכם הרב קוק זצ"ל:

(אין לי מקור מדויק, כי אני מעתיקה את זה מספר של דוד בן יוסף ז"ל והוא לא מביא מקורות)

"האנשים הרגישים המרגישים את הנשמה שלהם, חיים הם במעיין שלהם דווקא.

אלה אנשי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוף עצמותיהם הרוחניים,

רק בשטף החידוש, הנולד וזורם לעיני רוחם.

מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד....."

וואוווו

יפה🙂 יחד עם זאת צריך להזהר מלערב פנימיות תורהקעלעברימבאר

ופסיכולוגיה.

 

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.


 

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.


 

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

אני דווקא מאמינהייתי ואחמיניה
עבר עריכה על ידי ייתי ואחמיניה בתאריך ח' בחשוון תשפ"ו 2:20

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

הכל בסדר🙂 לוקח בקלות. רקקעלעברימבאר
מביא דברים על כל צרה שלא תבוא, יש אנשים שיכולים לקחת את הדברים הנפלאים שהבאת למקומות לא בריאים.


בכל מקרה יישר כוח🙂

לא חולק על הרב. רק מזהיר ממקומות שיכוליםקעלעברימבאר
להגיע אם אנשים במשברים מסוימים יבינו אותו לא נכון ויקחו זאת למקומות לא נכונים
אין סתירה בין שני המגיבים. זה היינו הך.נחלתאחרונה
נכון נכוןנחלת

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....

אולי יעניין אותך