ים הקרחאחו

הים שחור לחלוטין
אני שט בסירתי
על־פני מים איטיים
אל ארץ עשויה קרח.

 

אין שמש באזור הזה של העולם
רק שלג, ערימות של שלג
ומים מנשקים את שפת החוף
בברכת לילה טוב.

 

אני יורד מסירתי
במטרה לחצות את היבשת הזאת
הלוואי תתמלאנה ריאותיי
אוויר קפוא של לילה.

 

///

 

חלק מסדרת "יומן חלומות", מבוסס על חלום אמיתי.

כרביבים עלי דשא [=אחו]צדיק יסוד עלום

טקסט יפהפה. אני אוהב מאוד את הכתיבה המאופקת הזאת, האופיינית לך, מסתבר. אנסה בתגובתי להתעכב בעיקר על הסמנטיקה והfeel של הקטע.


 

בבית הראשון אני שם לב לכמה דברים. המילים ששיבצת בשביל לקבע את האווירה הפותחת הן: "שחור לחלוטין"; "שט בסירתי" (לעומת מפליג באונייתי לצורך העניין); "מים איטיים";  "... עשויה קרח"

זה נפלא. הניסוחים לא רק מאופקים אלא גם מהורהרים ורזים. באותה מידה יכולת לתאר את היעד כמקום קפוא ומגובנן, את המים השחורים (תיאור לא בהכרח מובן מאליו ונפלא, נותן בלב המדמיין תמונה של obsidian) כאפלים וחורשים רעות. במקום זאת תיארת אותם כשחורים לחלוטין, מה שנשמע כמו פרשנות פוזיטיבית, סוקרת, דיווח מציאותי וכמעט אדיש. הסירה, בתוך המים השחורים לחלוטין האלה, מרגישה קטנה מאוד. מעניין האם אתה שט בעזרת משוט, בחתירה מתמדת ורצונית אל הלא נודע, או נסחף בפסיביות אחרי כוח זר. האם אתה נלקח או רק סקרן. מים איטיים זה ניסוח יפהפה. הם לא מרגישים סמיכים באיטיותם, אלא מן מים רדומים כאלה. איזה שם תואר מיוחד למים! הארץ העשויה קרח תפסה אותי דווקא בגלל המילה "עשויה קרח". מעבר לניגוד בין ארץ וקרח שמחופה על ידי המילה "עשוייה", אני גם שומע במילה "עשוייה" איזה משהו מאוד מסורבל - זה לא קרחון, ולא גוש קרח, אלא משהו "עשוי קרח". יכול להיות שזה לא מחוייב, אבל משהו במילים גירה אותי לחשוף את הארץ שתחת מלבוש הקרח הזה.


 

גם בבית השני אני אתמקד רגע בסמנטיקה. המילה שהכי תפסה אותי היא "ערימות של שלג" בבית השני. המילה ערימות מרגישה מוזרה פתאום בתוך עולם החלום הזה. מי ערם אותן? ערימה מרגישה לי קשורה יותר ל"חבילה", ופחות ל"גבעה". ערימות השלג מכניסות אלמנט שהרגיש לי מלאכותי ולא זורם בתוך ממלכת השלג הזו (אולי בשל כך היא רק "עשויה" קרח? לא אתעקש על כך )

כמו בבית הראשון, כך גם כאן, השורה הפותחת גם היא מתארת כמו בדיווח אפטי את המציאות. "אין שמש באזור הזה של העולם", בלי קשר לרגש של הגיבור ובלי להדגיש מצוקה.

שתי השורות האחרונות של נשיקת המים את החוף *מאוד* מתאימות לסגנון שלך. איזו מתיקות, והכל בתוך העולם האסטרלי הזה.


 

בבית השלישי (תובב"א) לראשונה יוצאים מהעמדה הפוזיטיבית, המצלמה מתהפכת ומוסבת כעת אל הגיבור, מורגש רצון תקיף וברור לאחר הקליטה המתמדת של המלמה בחשיפה-ארוכה, וכעת כמו חץ - הגיבור מבקש *לחצות* את היבשת הזאת. אני מרגיש תחושה אומניפוטנטית, אחרי שהרגשתי כמעט חסר אונים. מעניין להרגיש בתוך החלום שלך, ובתוך הפסיביות והנשלטות הזו להרגיש חזק. יש תחושה של כוח אלוהי ושל מסוגלות בלי גבול.

השורות האחרונות מרגישות אקזיסטנציאליסטיות וגם משלימות את התחושה שלי בבית הזה. מה עושים עם הכוח לבלי גבול הזה? לאן מפנים את פנינו? מתחילת החלום לא היתה מטרה מסומנת בגבולות מקום. חציית היבשת הזאת נעשית כאילו בשביל חצייתה, לא  בשביל ההגעה. המאווה הוא תחושת המאמץ, שבה מתמלאות הריאות באותו אוויר קפוא.


 

הfeel בשיר כל כך חזק. קשה לדמיין בעולם שבראת צבעי אדום כתום צהוב וירקרק. הכל שחור אפור כחול-עמוק ולבן. המים השחורים לחלוטין עוררו אצלי תמונה של עין של בהמה (סוס?), וגרמו לתחושה של shock וריחוק כלשהו. האטמוספירה שבנית הכשירה את הdivinity הזאת שבבית השלישי, המוגנת לחלוטין והלא מפחדת שחוצה יבשת קפואה ומתפללת להרגשה הרעננה של האוויר הקפוא (שמרגיש לי שחלק בלתי נפרד מאיכות האוויר הקפוא הזה קשורה בליליות שבו) שתבוא בריאות.


 

רק בריאות, תבורך על כשרונך זה. ועתה נראה מה יהיו חלומותיו.

!!!!!!!!!!!אחו

פלא! אני ממש אוהב לנתח קטעים של אנשים אחרים, אבל כשהקטעים שלי מנותחים, זה פשוט כל־כך מעניין ומספק, הגם שזה אחד החיבורים היותר פשוטים שכתבתי, מהבחינה הטכנית.

 

אחד מהנושאים הגדולים בחיבורים שלי הוא עולם השינה והחלומות. אפשר לומר שהשינה היא סמל למוות, לניתוק מהעולם, אבל גם לנחמה שבמוות, כמו הנחמה שבשינה, "שם רשעים חדלו רוגז".

"ים הקרח" הוא בהחלט סיפור שינה, עם שלל הדימויים הרדומים (שחור, איטיות, קור, לילה).

 

השאלה האם אני נלקח או סקרן היא שאלה גדולה. הפועל "שט", ביחד עם המים האיטיים, נותן תחושה של היסחפות איטית. מצד שני, הירידה מהסירה היא במטרה המגלומנית לחצות את היבשת. עצם המילה "מטרה" מעידה על נחישות והחלטה, וזאת בניגוד לאופי הישנוני של התפאורה. ואם אני רוצה לחצות את אנטארקטיקה, למה לא באונייה באמת?

 

"ערימות" מסמלות מבחינתי כמויות גדולות מכדי להכיל; "אלפי סודות מסודרים בערימות". בכללי המוטיב של גבעות, ערימות, כמויות בלתי־אפשריוֹת של משהו, חוזר על עצמו לא מעט בחיבורים שלי, באופן לא מודע. ערימות מסמלות גם משהו שצריך לפלס דרך דרכו (או לסדר, כמו ערימות של כביסה). אולי זה מסמל אלמנט כאוטי, בלתי־מסודר, מכשולִי. יכול מאוד להיות שהשלג הוא מלאכותי, אבל לא נוצר במודע.

 

"ארץ עשויה קרח", לעומת "מכוסה קרח", או "קרה מאוד", מסמל לדעתי מהות. המהות של הארץ היא קור של מים קפואים, לכן היא יותר סמל מאשר מקום גיאוגרפי.

 

ואכן התיאורים כאן, כמו ב"ים התכלת" ובעוד מקומות, הם אדישים ואובייקטיביים, קצת כמו טבע אימפרסיוניסטי קודר של הצייר קלוד מונה, וה"אני" כנראה אינו אלא שניים או שלושה קווים בציור כזה (אפשר לקחת לדוגמה את "Impression, Sunrise"), דמות זעירה מול כובד העולם כולו, "ערימות של שלג", מול האינסופיות של אנטארקטיקה. מעניין שמתואר כאן מאבק בלי "אויב" של ממש; אלה כוחות טבע עיוורים, כל־יכולים, אדישים לחלוטין, לכן בהכרח המאבק יהיה אקזיסטנציאליסטי משהו... וזה עונה על השאלה הראשונה לדעתי. הקוטן והפסיביות הם תיאורים אובייקטיביים של הסובייקט הנאבק מול האינסוף הנייטרלי, העיוור. נראה לך שאתה מפליג, אבל אתה בקושי צף, והמים הם אלה שמוליכים אותך אל המטרה.

 

ומהי המטרה? ראשית, למה בכלל לחצות את היבשת? אם אני רוצה שריאותיי תתמלאנה אוויר של לילה, לא עדיף להישאר בלב היבשת? להתמוגג שם? אם המאמץ הוא העיקר, למה להגיע לסוף? מה פשר המשאלה הזאת?

יתרה מכך, חציית היבשת פירושה להגיע לים, פשוט מהצד השני, בארץ חשוכה ומונוטונית. במה זה עדיף על־פני הצד הראשון?

 

///

 

אני חושב שלגיבור יש אהבה בלתי־מוסברת ליבשת, או למה שהיא מסמלת. לכן מצד אחד הוא מפליג לשם, אבל למעשה הוא נמשך באופן סביל. הרצון לחצות את היבשת הוא טירוף, שמעיד על אובדן יכולת השיפוט, כך שלמעשה המשאלה הקודחת אינה אלא הזייה פסיבית, אימפולס בלתי־נשלט "הלוואי תתמלאנה ריאותיי", אולי גם סקרנות עזה לראות את הים מהצד השני, או רצון לחוות את כל מה שיש ליבשת להציע. היבשת מסמלת, כמו שאמרנו, שינה, ריקנות ומוות, ויש כאן מאבק בין התיאור האובייקטיבי היבש "רק שלג, ערימות של שלג", לבין התיאור האגדי של מים מנשקים, אהבה לילית עדינה.

 

ומצד שני, כאמור, הגיבור לא רוצה להתמוגג בתוך האינסוף הריקני הזה ולאבד את ישותו, אלא לשאוף אותו אליו. המעבר של היבשת ממלא אותו ברוח (הפיזית והמטפורית) של הלילה הקפוא אך האוהב. זה מעניין, כי אין לגיבור תוכניות לחזור, או ללכת למקום אחר אחר־כך, רק להתמלא מהלילה, להישאר בו, אבל לא להיעלם בתוכו. 

 

בעמקם של דברים, אני חושב שיש כאן רצון לאהוב, מבלי היכולת להכיל את המשמעות הטוטלית של האהבה. לכן ההרפתקה היא אל ארץ מונוטונית, שקטה, דוממת, כי הלב לא מסוגל לעכל חוויות אמיתיות, תחושות אמיתיות, לכל היותר פרשנויות אגדיות עדינות שמתרחשות בתוך הראש (מים מנשקים). הגיבור אוהב את האהבה הזאת, אבל יודע שאסור לשקוע בתוכה לנצח. מצד שני, הוא לא מוכן לעזוב. התפאורה היא גם כן אינסוף כולֵא (יבשת עצומה וריקה מוקפת מים).

..אני:))))
תמיד חשבתי ששניכם ממש דומים
הכרתי אותו רק לאחרונהצדיק יסוד עלום
אכן פלא של בחור, ומחמיא לי מאוד שאת מזהה דמיון ביננו!
אגבאחואחרונה

חשבתי על החיבור הזה בשבת

ואני חושב שחלק מההשראה שאובה באופן מאוד לא־מודע מהסיום של פרנקנשטיין

אגיב לתגובתך, אתה מופלא, אבל בינתייםצדיק יסוד עלום

אתה מכיר את הסרטון הזה הפלאי הזה?

משהו בהגשה שם, באטמוספירה ובמוזיקת הליווי (שהיא פלא בפני עצמה) מזכיר לי מאוד את האווירה בכתיבה שלך.


מגניב!אחו

מאוד פסיכידלי,

בהתחלה היו שם שני kanji ירוקים, לא יודע מה זה השמאלי, אבל הימני פירושו "חלום"

זה מזכיר לי מאוד את הסרט "חלומות" של AKIRA KUROSAWA !

 

נראה לי שהשיר שאני הכי מזהה עם החיבור הזה, הוא זה למטה

אבל זה גם כי יש קשר בין השיר הזה לבין תקרית שלי עם שלג

 

אהבתי !משה
...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

 

זה? במקום שיהיה בפורום השני

בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)


אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

תנועהמוריה.

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.

מענייןיוני.ו.אחרונה

אולי יעניין אותך