ים הקרחאחו

הים שחור לחלוטין
אני שט בסירתי
על־פני מים איטיים
אל ארץ עשויה קרח.

 

אין שמש באזור הזה של העולם
רק שלג, ערימות של שלג
ומים מנשקים את שפת החוף
בברכת לילה טוב.

 

אני יורד מסירתי
במטרה לחצות את היבשת הזאת
הלוואי תתמלאנה ריאותיי
אוויר קפוא של לילה.

 

///

 

חלק מסדרת "יומן חלומות", מבוסס על חלום אמיתי.

כרביבים עלי דשא [=אחו]צדיק יסוד עלום

טקסט יפהפה. אני אוהב מאוד את הכתיבה המאופקת הזאת, האופיינית לך, מסתבר. אנסה בתגובתי להתעכב בעיקר על הסמנטיקה והfeel של הקטע.


 

בבית הראשון אני שם לב לכמה דברים. המילים ששיבצת בשביל לקבע את האווירה הפותחת הן: "שחור לחלוטין"; "שט בסירתי" (לעומת מפליג באונייתי לצורך העניין); "מים איטיים";  "... עשויה קרח"

זה נפלא. הניסוחים לא רק מאופקים אלא גם מהורהרים ורזים. באותה מידה יכולת לתאר את היעד כמקום קפוא ומגובנן, את המים השחורים (תיאור לא בהכרח מובן מאליו ונפלא, נותן בלב המדמיין תמונה של obsidian) כאפלים וחורשים רעות. במקום זאת תיארת אותם כשחורים לחלוטין, מה שנשמע כמו פרשנות פוזיטיבית, סוקרת, דיווח מציאותי וכמעט אדיש. הסירה, בתוך המים השחורים לחלוטין האלה, מרגישה קטנה מאוד. מעניין האם אתה שט בעזרת משוט, בחתירה מתמדת ורצונית אל הלא נודע, או נסחף בפסיביות אחרי כוח זר. האם אתה נלקח או רק סקרן. מים איטיים זה ניסוח יפהפה. הם לא מרגישים סמיכים באיטיותם, אלא מן מים רדומים כאלה. איזה שם תואר מיוחד למים! הארץ העשויה קרח תפסה אותי דווקא בגלל המילה "עשויה קרח". מעבר לניגוד בין ארץ וקרח שמחופה על ידי המילה "עשוייה", אני גם שומע במילה "עשוייה" איזה משהו מאוד מסורבל - זה לא קרחון, ולא גוש קרח, אלא משהו "עשוי קרח". יכול להיות שזה לא מחוייב, אבל משהו במילים גירה אותי לחשוף את הארץ שתחת מלבוש הקרח הזה.


 

גם בבית השני אני אתמקד רגע בסמנטיקה. המילה שהכי תפסה אותי היא "ערימות של שלג" בבית השני. המילה ערימות מרגישה מוזרה פתאום בתוך עולם החלום הזה. מי ערם אותן? ערימה מרגישה לי קשורה יותר ל"חבילה", ופחות ל"גבעה". ערימות השלג מכניסות אלמנט שהרגיש לי מלאכותי ולא זורם בתוך ממלכת השלג הזו (אולי בשל כך היא רק "עשויה" קרח? לא אתעקש על כך )

כמו בבית הראשון, כך גם כאן, השורה הפותחת גם היא מתארת כמו בדיווח אפטי את המציאות. "אין שמש באזור הזה של העולם", בלי קשר לרגש של הגיבור ובלי להדגיש מצוקה.

שתי השורות האחרונות של נשיקת המים את החוף *מאוד* מתאימות לסגנון שלך. איזו מתיקות, והכל בתוך העולם האסטרלי הזה.


 

בבית השלישי (תובב"א) לראשונה יוצאים מהעמדה הפוזיטיבית, המצלמה מתהפכת ומוסבת כעת אל הגיבור, מורגש רצון תקיף וברור לאחר הקליטה המתמדת של המלמה בחשיפה-ארוכה, וכעת כמו חץ - הגיבור מבקש *לחצות* את היבשת הזאת. אני מרגיש תחושה אומניפוטנטית, אחרי שהרגשתי כמעט חסר אונים. מעניין להרגיש בתוך החלום שלך, ובתוך הפסיביות והנשלטות הזו להרגיש חזק. יש תחושה של כוח אלוהי ושל מסוגלות בלי גבול.

השורות האחרונות מרגישות אקזיסטנציאליסטיות וגם משלימות את התחושה שלי בבית הזה. מה עושים עם הכוח לבלי גבול הזה? לאן מפנים את פנינו? מתחילת החלום לא היתה מטרה מסומנת בגבולות מקום. חציית היבשת הזאת נעשית כאילו בשביל חצייתה, לא  בשביל ההגעה. המאווה הוא תחושת המאמץ, שבה מתמלאות הריאות באותו אוויר קפוא.


 

הfeel בשיר כל כך חזק. קשה לדמיין בעולם שבראת צבעי אדום כתום צהוב וירקרק. הכל שחור אפור כחול-עמוק ולבן. המים השחורים לחלוטין עוררו אצלי תמונה של עין של בהמה (סוס?), וגרמו לתחושה של shock וריחוק כלשהו. האטמוספירה שבנית הכשירה את הdivinity הזאת שבבית השלישי, המוגנת לחלוטין והלא מפחדת שחוצה יבשת קפואה ומתפללת להרגשה הרעננה של האוויר הקפוא (שמרגיש לי שחלק בלתי נפרד מאיכות האוויר הקפוא הזה קשורה בליליות שבו) שתבוא בריאות.


 

רק בריאות, תבורך על כשרונך זה. ועתה נראה מה יהיו חלומותיו.

!!!!!!!!!!!אחו

פלא! אני ממש אוהב לנתח קטעים של אנשים אחרים, אבל כשהקטעים שלי מנותחים, זה פשוט כל־כך מעניין ומספק, הגם שזה אחד החיבורים היותר פשוטים שכתבתי, מהבחינה הטכנית.

 

אחד מהנושאים הגדולים בחיבורים שלי הוא עולם השינה והחלומות. אפשר לומר שהשינה היא סמל למוות, לניתוק מהעולם, אבל גם לנחמה שבמוות, כמו הנחמה שבשינה, "שם רשעים חדלו רוגז".

"ים הקרח" הוא בהחלט סיפור שינה, עם שלל הדימויים הרדומים (שחור, איטיות, קור, לילה).

 

השאלה האם אני נלקח או סקרן היא שאלה גדולה. הפועל "שט", ביחד עם המים האיטיים, נותן תחושה של היסחפות איטית. מצד שני, הירידה מהסירה היא במטרה המגלומנית לחצות את היבשת. עצם המילה "מטרה" מעידה על נחישות והחלטה, וזאת בניגוד לאופי הישנוני של התפאורה. ואם אני רוצה לחצות את אנטארקטיקה, למה לא באונייה באמת?

 

"ערימות" מסמלות מבחינתי כמויות גדולות מכדי להכיל; "אלפי סודות מסודרים בערימות". בכללי המוטיב של גבעות, ערימות, כמויות בלתי־אפשריוֹת של משהו, חוזר על עצמו לא מעט בחיבורים שלי, באופן לא מודע. ערימות מסמלות גם משהו שצריך לפלס דרך דרכו (או לסדר, כמו ערימות של כביסה). אולי זה מסמל אלמנט כאוטי, בלתי־מסודר, מכשולִי. יכול מאוד להיות שהשלג הוא מלאכותי, אבל לא נוצר במודע.

 

"ארץ עשויה קרח", לעומת "מכוסה קרח", או "קרה מאוד", מסמל לדעתי מהות. המהות של הארץ היא קור של מים קפואים, לכן היא יותר סמל מאשר מקום גיאוגרפי.

 

ואכן התיאורים כאן, כמו ב"ים התכלת" ובעוד מקומות, הם אדישים ואובייקטיביים, קצת כמו טבע אימפרסיוניסטי קודר של הצייר קלוד מונה, וה"אני" כנראה אינו אלא שניים או שלושה קווים בציור כזה (אפשר לקחת לדוגמה את "Impression, Sunrise"), דמות זעירה מול כובד העולם כולו, "ערימות של שלג", מול האינסופיות של אנטארקטיקה. מעניין שמתואר כאן מאבק בלי "אויב" של ממש; אלה כוחות טבע עיוורים, כל־יכולים, אדישים לחלוטין, לכן בהכרח המאבק יהיה אקזיסטנציאליסטי משהו... וזה עונה על השאלה הראשונה לדעתי. הקוטן והפסיביות הם תיאורים אובייקטיביים של הסובייקט הנאבק מול האינסוף הנייטרלי, העיוור. נראה לך שאתה מפליג, אבל אתה בקושי צף, והמים הם אלה שמוליכים אותך אל המטרה.

 

ומהי המטרה? ראשית, למה בכלל לחצות את היבשת? אם אני רוצה שריאותיי תתמלאנה אוויר של לילה, לא עדיף להישאר בלב היבשת? להתמוגג שם? אם המאמץ הוא העיקר, למה להגיע לסוף? מה פשר המשאלה הזאת?

יתרה מכך, חציית היבשת פירושה להגיע לים, פשוט מהצד השני, בארץ חשוכה ומונוטונית. במה זה עדיף על־פני הצד הראשון?

 

///

 

אני חושב שלגיבור יש אהבה בלתי־מוסברת ליבשת, או למה שהיא מסמלת. לכן מצד אחד הוא מפליג לשם, אבל למעשה הוא נמשך באופן סביל. הרצון לחצות את היבשת הוא טירוף, שמעיד על אובדן יכולת השיפוט, כך שלמעשה המשאלה הקודחת אינה אלא הזייה פסיבית, אימפולס בלתי־נשלט "הלוואי תתמלאנה ריאותיי", אולי גם סקרנות עזה לראות את הים מהצד השני, או רצון לחוות את כל מה שיש ליבשת להציע. היבשת מסמלת, כמו שאמרנו, שינה, ריקנות ומוות, ויש כאן מאבק בין התיאור האובייקטיבי היבש "רק שלג, ערימות של שלג", לבין התיאור האגדי של מים מנשקים, אהבה לילית עדינה.

 

ומצד שני, כאמור, הגיבור לא רוצה להתמוגג בתוך האינסוף הריקני הזה ולאבד את ישותו, אלא לשאוף אותו אליו. המעבר של היבשת ממלא אותו ברוח (הפיזית והמטפורית) של הלילה הקפוא אך האוהב. זה מעניין, כי אין לגיבור תוכניות לחזור, או ללכת למקום אחר אחר־כך, רק להתמלא מהלילה, להישאר בו, אבל לא להיעלם בתוכו. 

 

בעמקם של דברים, אני חושב שיש כאן רצון לאהוב, מבלי היכולת להכיל את המשמעות הטוטלית של האהבה. לכן ההרפתקה היא אל ארץ מונוטונית, שקטה, דוממת, כי הלב לא מסוגל לעכל חוויות אמיתיות, תחושות אמיתיות, לכל היותר פרשנויות אגדיות עדינות שמתרחשות בתוך הראש (מים מנשקים). הגיבור אוהב את האהבה הזאת, אבל יודע שאסור לשקוע בתוכה לנצח. מצד שני, הוא לא מוכן לעזוב. התפאורה היא גם כן אינסוף כולֵא (יבשת עצומה וריקה מוקפת מים).

..אני:))))
תמיד חשבתי ששניכם ממש דומים
הכרתי אותו רק לאחרונהצדיק יסוד עלום
אכן פלא של בחור, ומחמיא לי מאוד שאת מזהה דמיון ביננו!
אגבאחואחרונה

חשבתי על החיבור הזה בשבת

ואני חושב שחלק מההשראה שאובה באופן מאוד לא־מודע מהסיום של פרנקנשטיין

אגיב לתגובתך, אתה מופלא, אבל בינתייםצדיק יסוד עלום

אתה מכיר את הסרטון הזה הפלאי הזה?

משהו בהגשה שם, באטמוספירה ובמוזיקת הליווי (שהיא פלא בפני עצמה) מזכיר לי מאוד את האווירה בכתיבה שלך.


מגניב!אחו

מאוד פסיכידלי,

בהתחלה היו שם שני kanji ירוקים, לא יודע מה זה השמאלי, אבל הימני פירושו "חלום"

זה מזכיר לי מאוד את הסרט "חלומות" של AKIRA KUROSAWA !

 

נראה לי שהשיר שאני הכי מזהה עם החיבור הזה, הוא זה למטה

אבל זה גם כי יש קשר בין השיר הזה לבין תקרית שלי עם שלג

 

אהבתי !משה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה