הים שחור לחלוטין
אני שט בסירתי
על־פני מים איטיים
אל ארץ עשויה קרח.
אין שמש באזור הזה של העולם
רק שלג, ערימות של שלג
ומים מנשקים את שפת החוף
בברכת לילה טוב.
אני יורד מסירתי
במטרה לחצות את היבשת הזאת
הלוואי תתמלאנה ריאותיי
אוויר קפוא של לילה.
///
חלק מסדרת "יומן חלומות", מבוסס על חלום אמיתי.
טקסט יפהפה. אני אוהב מאוד את הכתיבה המאופקת הזאת, האופיינית לך, מסתבר. אנסה בתגובתי להתעכב בעיקר על הסמנטיקה והfeel של הקטע.
בבית הראשון אני שם לב לכמה דברים. המילים ששיבצת בשביל לקבע את האווירה הפותחת הן: "שחור לחלוטין"; "שט בסירתי" (לעומת מפליג באונייתי לצורך העניין); "מים איטיים"; "... עשויה קרח"
זה נפלא. הניסוחים לא רק מאופקים אלא גם מהורהרים ורזים. באותה מידה יכולת לתאר את היעד כמקום קפוא ומגובנן, את המים השחורים (תיאור לא בהכרח מובן מאליו ונפלא, נותן בלב המדמיין תמונה של obsidian) כאפלים וחורשים רעות. במקום זאת תיארת אותם כשחורים לחלוטין, מה שנשמע כמו פרשנות פוזיטיבית, סוקרת, דיווח מציאותי וכמעט אדיש. הסירה, בתוך המים השחורים לחלוטין האלה, מרגישה קטנה מאוד. מעניין האם אתה שט בעזרת משוט, בחתירה מתמדת ורצונית אל הלא נודע, או נסחף בפסיביות אחרי כוח זר. האם אתה נלקח או רק סקרן. מים איטיים זה ניסוח יפהפה. הם לא מרגישים סמיכים באיטיותם, אלא מן מים רדומים כאלה. איזה שם תואר מיוחד למים! הארץ העשויה קרח תפסה אותי דווקא בגלל המילה "עשויה קרח". מעבר לניגוד בין ארץ וקרח שמחופה על ידי המילה "עשוייה", אני גם שומע במילה "עשוייה" איזה משהו מאוד מסורבל - זה לא קרחון, ולא גוש קרח, אלא משהו "עשוי קרח". יכול להיות שזה לא מחוייב, אבל משהו במילים גירה אותי לחשוף את הארץ שתחת מלבוש הקרח הזה.
גם בבית השני אני אתמקד רגע בסמנטיקה. המילה שהכי תפסה אותי היא "ערימות של שלג" בבית השני. המילה ערימות מרגישה מוזרה פתאום בתוך עולם החלום הזה. מי ערם אותן? ערימה מרגישה לי קשורה יותר ל"חבילה", ופחות ל"גבעה". ערימות השלג מכניסות אלמנט שהרגיש לי מלאכותי ולא זורם בתוך ממלכת השלג הזו (אולי בשל כך היא רק "עשויה" קרח? לא אתעקש על כך 
)
כמו בבית הראשון, כך גם כאן, השורה הפותחת גם היא מתארת כמו בדיווח אפטי את המציאות. "אין שמש באזור הזה של העולם", בלי קשר לרגש של הגיבור ובלי להדגיש מצוקה.
שתי השורות האחרונות של נשיקת המים את החוף *מאוד* מתאימות לסגנון שלך. איזו מתיקות, והכל בתוך העולם האסטרלי הזה.
בבית השלישי (תובב"א) לראשונה יוצאים מהעמדה הפוזיטיבית, המצלמה מתהפכת ומוסבת כעת אל הגיבור, מורגש רצון תקיף וברור לאחר הקליטה המתמדת של המלמה בחשיפה-ארוכה, וכעת כמו חץ - הגיבור מבקש *לחצות* את היבשת הזאת. אני מרגיש תחושה אומניפוטנטית, אחרי שהרגשתי כמעט חסר אונים. מעניין להרגיש בתוך החלום שלך, ובתוך הפסיביות והנשלטות הזו להרגיש חזק. יש תחושה של כוח אלוהי ושל מסוגלות בלי גבול.
השורות האחרונות מרגישות אקזיסטנציאליסטיות וגם משלימות את התחושה שלי בבית הזה. מה עושים עם הכוח לבלי גבול הזה? לאן מפנים את פנינו? מתחילת החלום לא היתה מטרה מסומנת בגבולות מקום. חציית היבשת הזאת נעשית כאילו בשביל חצייתה, לא בשביל ההגעה. המאווה הוא תחושת המאמץ, שבה מתמלאות הריאות באותו אוויר קפוא.
הfeel בשיר כל כך חזק. קשה לדמיין בעולם שבראת צבעי אדום כתום צהוב וירקרק. הכל שחור אפור כחול-עמוק ולבן. המים השחורים לחלוטין עוררו אצלי תמונה של עין של בהמה (סוס?), וגרמו לתחושה של shock וריחוק כלשהו. האטמוספירה שבנית הכשירה את הdivinity הזאת שבבית השלישי, המוגנת לחלוטין והלא מפחדת שחוצה יבשת קפואה ומתפללת להרגשה הרעננה של האוויר הקפוא (שמרגיש לי שחלק בלתי נפרד מאיכות האוויר הקפוא הזה קשורה בליליות שבו) שתבוא בריאות.
רק בריאות, תבורך על כשרונך זה. ועתה נראה מה יהיו חלומותיו.
פלא! אני ממש אוהב לנתח קטעים של אנשים אחרים, אבל כשהקטעים שלי מנותחים, זה פשוט כל־כך מעניין ומספק, הגם שזה אחד החיבורים היותר פשוטים שכתבתי, מהבחינה הטכנית.
אחד מהנושאים הגדולים בחיבורים שלי הוא עולם השינה והחלומות. אפשר לומר שהשינה היא סמל למוות, לניתוק מהעולם, אבל גם לנחמה שבמוות, כמו הנחמה שבשינה, "שם רשעים חדלו רוגז".
"ים הקרח" הוא בהחלט סיפור שינה, עם שלל הדימויים הרדומים (שחור, איטיות, קור, לילה).
השאלה האם אני נלקח או סקרן היא שאלה גדולה. הפועל "שט", ביחד עם המים האיטיים, נותן תחושה של היסחפות איטית. מצד שני, הירידה מהסירה היא במטרה המגלומנית לחצות את היבשת. עצם המילה "מטרה" מעידה על נחישות והחלטה, וזאת בניגוד לאופי הישנוני של התפאורה. ואם אני רוצה לחצות את אנטארקטיקה, למה לא באונייה באמת?
"ערימות" מסמלות מבחינתי כמויות גדולות מכדי להכיל; "אלפי סודות מסודרים בערימות". בכללי המוטיב של גבעות, ערימות, כמויות בלתי־אפשריוֹת של משהו, חוזר על עצמו לא מעט בחיבורים שלי, באופן לא מודע. ערימות מסמלות גם משהו שצריך לפלס דרך דרכו (או לסדר, כמו ערימות של כביסה). אולי זה מסמל אלמנט כאוטי, בלתי־מסודר, מכשולִי. יכול מאוד להיות שהשלג הוא מלאכותי, אבל לא נוצר במודע.
"ארץ עשויה קרח", לעומת "מכוסה קרח", או "קרה מאוד", מסמל לדעתי מהות. המהות של הארץ היא קור של מים קפואים, לכן היא יותר סמל מאשר מקום גיאוגרפי.
ואכן התיאורים כאן, כמו ב"ים התכלת" ובעוד מקומות, הם אדישים ואובייקטיביים, קצת כמו טבע אימפרסיוניסטי קודר של הצייר קלוד מונה, וה"אני" כנראה אינו אלא שניים או שלושה קווים בציור כזה (אפשר לקחת לדוגמה את "Impression, Sunrise"), דמות זעירה מול כובד העולם כולו, "ערימות של שלג", מול האינסופיות של אנטארקטיקה. מעניין שמתואר כאן מאבק בלי "אויב" של ממש; אלה כוחות טבע עיוורים, כל־יכולים, אדישים לחלוטין, לכן בהכרח המאבק יהיה אקזיסטנציאליסטי משהו... וזה עונה על השאלה הראשונה לדעתי. הקוטן והפסיביות הם תיאורים אובייקטיביים של הסובייקט הנאבק מול האינסוף הנייטרלי, העיוור. נראה לך שאתה מפליג, אבל אתה בקושי צף, והמים הם אלה שמוליכים אותך אל המטרה.
ומהי המטרה? ראשית, למה בכלל לחצות את היבשת? אם אני רוצה שריאותיי תתמלאנה אוויר של לילה, לא עדיף להישאר בלב היבשת? להתמוגג שם? אם המאמץ הוא העיקר, למה להגיע לסוף? מה פשר המשאלה הזאת?
יתרה מכך, חציית היבשת פירושה להגיע לים, פשוט מהצד השני, בארץ חשוכה ומונוטונית. במה זה עדיף על־פני הצד הראשון?
///
אני חושב שלגיבור יש אהבה בלתי־מוסברת ליבשת, או למה שהיא מסמלת. לכן מצד אחד הוא מפליג לשם, אבל למעשה הוא נמשך באופן סביל. הרצון לחצות את היבשת הוא טירוף, שמעיד על אובדן יכולת השיפוט, כך שלמעשה המשאלה הקודחת אינה אלא הזייה פסיבית, אימפולס בלתי־נשלט "הלוואי תתמלאנה ריאותיי", אולי גם סקרנות עזה לראות את הים מהצד השני, או רצון לחוות את כל מה שיש ליבשת להציע. היבשת מסמלת, כמו שאמרנו, שינה, ריקנות ומוות, ויש כאן מאבק בין התיאור האובייקטיבי היבש "רק שלג, ערימות של שלג", לבין התיאור האגדי של מים מנשקים, אהבה לילית עדינה.
ומצד שני, כאמור, הגיבור לא רוצה להתמוגג בתוך האינסוף הריקני הזה ולאבד את ישותו, אלא לשאוף אותו אליו. המעבר של היבשת ממלא אותו ברוח (הפיזית והמטפורית) של הלילה הקפוא אך האוהב. זה מעניין, כי אין לגיבור תוכניות לחזור, או ללכת למקום אחר אחר־כך, רק להתמלא מהלילה, להישאר בו, אבל לא להיעלם בתוכו.
בעמקם של דברים, אני חושב שיש כאן רצון לאהוב, מבלי היכולת להכיל את המשמעות הטוטלית של האהבה. לכן ההרפתקה היא אל ארץ מונוטונית, שקטה, דוממת, כי הלב לא מסוגל לעכל חוויות אמיתיות, תחושות אמיתיות, לכל היותר פרשנויות אגדיות עדינות שמתרחשות בתוך הראש (מים מנשקים). הגיבור אוהב את האהבה הזאת, אבל יודע שאסור לשקוע בתוכה לנצח. מצד שני, הוא לא מוכן לעזוב. התפאורה היא גם כן אינסוף כולֵא (יבשת עצומה וריקה מוקפת מים).
חשבתי על החיבור הזה בשבת
ואני חושב שחלק מההשראה שאובה באופן מאוד לא־מודע מהסיום של פרנקנשטיין
אתה מכיר את הסרטון הזה הפלאי הזה?
משהו בהגשה שם, באטמוספירה ובמוזיקת הליווי (שהיא פלא בפני עצמה) מזכיר לי מאוד את האווירה בכתיבה שלך.
מאוד פסיכידלי,
בהתחלה היו שם שני kanji ירוקים, לא יודע מה זה השמאלי, אבל הימני פירושו "חלום"
זה מזכיר לי מאוד את הסרט "חלומות" של AKIRA KUROSAWA !
נראה לי שהשיר שאני הכי מזהה עם החיבור הזה, הוא זה למטה
אבל זה גם כי יש קשר בין השיר הזה לבין תקרית שלי עם שלג
זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.
זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.
זה מתחיל, צעק רב פקד.
זה נגמר, מלמל תושב.
טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.
"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.
ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".
הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.
ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".
שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.
"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה. גוררים אותי החוצה. נגמר.
נגמר, בוכה תושב.
נגמר, מדווח רב פקד.
נגמר, מאשר רמטכ"ל.
נגמר? חושב ראש ממשלה.
לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......
כתיבה מדהימה
בזרה"ק
אני העבד ניצב מנגד.
אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,
אנחנו ניצבים מנגד.
ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,
ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.
ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?
כשאני העבד!!
רחם.
בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון
ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון
לכיסאו ישוב בצדקתו
ינקום נקמת עמו
וישפוט גוזלי מלכותו
נביאי ומבטיחי שקר
טענו לכתר
שימרנו מכולם
שומר ישראל לעולם
יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!
שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!
בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!
באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!
עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!
יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...
אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.
ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!
אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!
אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה
ותקרא שוב את הסוף, נראה לי לא הבנת
נראה לי שכן הבנתי
ואתה בכל זאת מעריך את ההצגה הזו ששומרת על עצמה מפני הדבר האמיתי, שלא ירבו כמותך בישראל
"קראו למקוננות ותבכינה"
אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך
לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.
"משתויקקים" זה מושג מתאים?
מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף
נבעים בגבול שדה השעורה
נחלים שרופים
שוקולד ואפר
מתיקות ואבל
קפה מרדים.
והחיבוק הזה
בנהרות הלֶתת
עוטף אותי בערפל אוהב
שַן, לנצח שָן.
במבט חרד
קווצת שיער חמקה מהכיסוי
תצבעי את הלבן אמרה
זה...זה לא ראוי!
סליחה?! התמרמרתי בלבי
זה לחלוטין... עניין שלי!
בתשעה באב
עלה פתאום בזכרוני
איך פעם סיפרה (רק לי)
שאמה (זאת סבתי)
היתה עוד צעירה
כשערה הפך לבן.
אז, כשהגיעה שמה
המומה ומבולבלת,
(הסבתא כלומר האמא)
בהינף יד
מבלי הנד עפעף
הוא שלח אותה
מייד ימינה
ט"ז אב
(ממש עכשיו)
אניח על שיער
שכבה עבה של צבע
אדום, ירוק...
לא משנה
א נ י
לא אעשה
את המשגה הזה
-בהשראת הקינה 'שומרון קול תתן'
ישראל קול תתן: מצאוני עווני, בשמחת התורה נשרפו יישובי,
ותאמר ציון עזבני ה'
צעקה בארי:
כבה אורי
ביתי הפך קברי
דקרו כל עצם מבשרי
צוד צדוני האויב-חולה גם בריא ויהי לאבל כינורי
ענו חטופים:
בארי,הגדיל עוניי מעׇנְיֵךְ,
באבלך-ראית אורך
ואני אור השמש-לא ראיתי לְאֹרֶךְ
במחשכים הושיבני,ואין שולחן עורך
צפד עורי לבשרי-עד הירך
משיבים בני מסיבה:
אל דברו דיבה,בי גדלה הבערה-
נהפל לאבל מחולינו
על ההרים דולקנו,במדבר ארבו לנו
למיגונית באנו כולנו,ולאש ולמוות נתננו.
ענה במרומים,דיין אלמנות ואבי יתומים:
ראיתי את היישובים האדומים, ושביית יהלומים,ואת מסיבת האימים
גדל צערכם כהרים הרמים
היום דברי סתומים
בעתיד יהיו כדברי ניחומים
ובשובי את שיבת ציון הייתם כחולמים
****
ביום השמיני,נגדע מגיני,טבח נורא ואין שני
וביום התשיעי,גדע בחרי,ונשרף בית מקדשי.
ביום השמיני
המוני הגופות,נקבצו חרוטות ושרופות,
באין מקום מצטופפות,דם והפרשות נוטפות,
ושעות רצופות מחכות,להידחף לארונות.
ביום התשיעי
נער וזקן שכבו בחוצות,אסופות אסופות,
עיניהם ניגרות בלא הפוגות,
משתפכים כפגרים בראש כל חוצות.
ביום השמיני
עוללי ישובי הדרום,במשאיות נדחסו, והארץ תהום,
גופותיהם בשקיות קטנות נכנסות עד תום,
נוזלות ומשפריצות, ודמם אדום אדום,
ואין מי שינקום נקמת היתום.
ביום התשיעי
דבק לשון יונק אל חיכו בצמא
שאל לחם,ובאין -אכל אדמה,
נדחף בכלימה לשבי ,ביד רמה.
ביום השמיני
מארבע רוחות עולה הריח,
על זאת חשכו כוכבים וגם ירח,
גופם הטהור במר צורח,
ואל כיסא הכבוד, עולה ריחם ריח ניחוח.
ביום התשיעי
נשרף מזבח הקטורת,
וריח שריפה עלה בכפורת
וריח קודש נכרת, ועלתה בהרת.
ביום השמיני
חדרי הקירור מלאים ספרי תורה,
נהרגו ונשרפו על קדושת השם הנורא,
בענות גבורה שכבו בשורה
וקדושת המקום מה נורא.
ביום התשיעי
רחובות ירושלים מלאים הרוגים
ומחום השמש עיניהם נמוגים
ואין אבנים ואין קירורים
כך גזר עושה אורים גדולים.
ביום השמיני
איברי קדושים מתקבצים כאחד,
פיצוץ וטיל לא יפרידם מאל אחד
גופם מחולק,אך רוחם אחד
ואת אלוהי ישראל מקדישים יחד.
ביום התשיעי
אבלי ציון בוכים בהכרזה
נחמם והשמד כל אומה מבזה
החזר יישובי ישראל לעזה
ויד ביד אל המקדש אוחזה
אני מחפש אחר צבעים
שלא חזו עיניי,
ותר לי אש יוצרת
שתמלא צפוניי.
ההמתנה המורטת
תמיד לוחשת געגועים,
"הינבא, בן אדם" -
נו דבר כבר, אלוהים.
אח, שתי השורות האחרונות ממש מוצאות חן בעיניי, המשך כך
תיקנתי בעיות ניקוד.
רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,
מָלְאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;
צְבוּרִים צִבּוּרִים
אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -
וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.
שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,
הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -
כָּל אַחַת הִיא אֵ-ל דֵּעִים.
הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל
וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?
