מה המבוקש/מיוחל בלב הכותב מקהל קוראיו כשהוא משגר שיר מסוג זה מחוץ למגרה. איזה יחס הוא מבקש?

לפעמים אנשים אוהבים "להתבשם" משירה. אין מטרה להבין את התוכן, אלא להתבשם בלבד. 

אני נוטה לכתיבה מהסוג הזה, אבל 
   א) מגלה שתמיד נגעתי באמת כלשהי, גם אם בזמן הכתיבה כתבתי באסוציאצטיביות כלשהי 

   ב) רואה באיכות הזאת דבר בפני עצמו

בכל מקרה, כשאנשים ניגשים כך לשירים שאינם מובנים על פשטם בקריאה ראשונה, יש להם שתי אפשרויות. להתבשם, כפי שהגדרתי לעיל, ולהגיד "וואו, יפה ממש" - ולומר זאת בכנות אמנם, ולא מתוך נימוס, אבל בהחלט מתוך מבוכה ורגש כבוד מעט מיסטי כלפי השיר. האפשרות השנייה היא לעקוב אחרי שביל פירורי הלחם.

---

יכול להיות שקצת הגזמתי והשיר שלך יותר מובן ממה שתיארתי. ניכר מהשורות בסוף שמדובר בחתונה או בזוגיות (לפחות להרגשתי האינטואיטיבית לפני תחילת העיון), אבל אני מרגיש את התעוזה הזו שלפני ניתוח שיר. לעיין, להקשיב לאיכויות, וכל הזמן לשאול את שתי השאלות: 
   1) מה אני שומע במילה הזו והזו?
   2) האם לכך היא התכוונה בשעת הכתיבה? (כלומר - אנטי התפיסה האכזרית לטעמי של "מות המחבר" שמייתרת את כותב הטקסט ואת המקור שלו.

השיר:

אֲנִי נֶאֱבֶקֶת בֵּין כּוֹחוֹתַי כָּל אַחַר הָעֵת,
חוֹלֶמֶת לְהֵאָמֵר וְלוּ פַּעַם. 
נִלְמֶדֶת בַּחֲרַכֵּי אוֹר, שִׁסְעֵי זַהֲרוּרֵי אוֹת  
צֵל נוֹפֵל עַל נֶאֱפֶלֶת  הַתֹּהוּ הַמְּשֻׁגָּע נִנְגָּע
כְּשֶׁנִּרְקַעְתִּי אֶל הַסַּף; בְּרֵאשִׁית נֹכַח גּוּף.  
נִשְׁעַן, עָיֵף-נִכְסָף. 
נִמְתַּק מִמְּךָ, מָתוּן-אֵיתָן
כְּשֶׁרִקַּדְנוּ בְּלָבָן.

אתחיל ואברך: הכתיבה מאוד יפה ומאוד נעימה. השורות אסתטיות, המילים נבחרו בקפידה וצולחתו בנועם זו לצד זו. בכתיבה כזו שילובי מילים עלולים להיות לפעמים "קטלניים" לטובה.  אלקט מילים ושילובים שמצאו חן בעיני: "חולמת להאמר"; "שסעי זהרורי אות"; "נלמדת בחרכי"; "צל נופל על נאפלת" - נפלא; "כשנרקעתי" - גאוני; "נמתק ממך"... בתכל'ס הכל
 

הטקסט:

"אני נאבקת בין כוחותי כל אחר העת" - ניסוח מוזר ומעורר מחשבה ככל שמעמיקים בו. בהתחלה הופתעתי שהיא לא נאבקת בכוחותיה, אלא נאבקת בין כוחותיה. איך נאבקים בין כוחות? אם נאבקים בהזדהות וצידוד בין כוחות, אז מובן לי שיש מאבק מבלבל ומתעתע של הזדהויות שונות של הנפש עם כוחות שונים. אבל כאן מרגיש לי שיש מאבק הישרדות של הגיבורה בין הכוחות, כלומר שהיא לא בצד של אף אחד ואף אחד לא בצד שלה, אלא היא קבורה ונאבקת בעפר רגליהם של כוחותיה. | אבל זה לא נגמר כאן! מתי היא מתחולל המאבק הזה בין כוחותיה? כל אחר העת. זה מרגיש כמו תיאור של נפילה מסויימת, התייחסות לזמן מסוים שבו לא היתה הנפילה, געגוע (בהתייחס ובהתחשב בכותרת השיר) למקום ולזמן שלפני העת.

"חולמת להאמר" - יש כאן שני פירושים ושניהם מסתדרים זה עם זה ומרתקים: להיאמר - כמו אמירה. איכשהו הייתי משוכנע שיש גם פעולה ביחס לחיטים שקשורה ב"אמירה", אבל ראיתי שיש רק את אימורי הקורבנות, ולא נראה לי שזה קשור. אבל כן מעניין שהפעולה הקשורה בחיטים היא לאלום אלומות, ואילמות ואמירה הן הפכים! זו כבר אסוציאציה טרחנית בלבד אולי. אבל החלום להיאמר נשמע קשור לאותה בקשת ישועה שאני שומע אחרי הנפילה.

ובאמת זה מסתדר לי עם השורה הבאה: 

"בחרכי אור, שסעי זהרורי" - התחושה שלי שאני על השביל הנכון מעניינת. קודם כל, מעניינת אותי התחושה המתוארת במילים "נלמדת בחרכי אור". זה מזכיר לי את הפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו... מציץ מן החרכים" - אנחנו רק מאמינים שהוא קיים ומציץ מבעד החרכים. כאן אנחנו מרגישים את הצד השני של החרכים, את זרזיפי האור שנלמדים. דווקא זו עמדה מעניינת שאני מרגיש בה יותר כוח, כלומר אין כאן חוסר אונים אלא שאננות פסיבית בזמן ש"אני נלמדת" ואפילו בין חרכי אור. השורה הבאה מהפנטת (ואני משוגע ומשתמש בעצמי במילה "זהרורי" בקטעים "מסתוריים" כמו זה. מעניין מה הם זהרורי האות, ומדוע יש שסעים. בין שני חלקי השורה הזו יש פער, כשהאחת מרגישה לי נעימה גם אם בין חרכים, בעוד שהחצי השני של השורה העוסק בשסעים ובזהרורים עומד בדיסוננס לאור, ומבויל אותי לשורה הבאה:

"צל נופל על נאפלת, התוהו המשוגע ננגע" - אני לא יודע אם ההבנה שלי שהצל המדובר כאן קשור ל"גוף" המוזכר בארבע השורות האחרונות נכונה, ומשתדל לשמור על צניעות במידה וכן. אני הולך על קצות האצבעות כי עולים לי הרבה כיוונים לגבי התוהו הזה המשוגע, ביחס לשורה השלישית והפסיביות שהרגשתי שם. רק אגיד שמרגיש לי שיש כאן הזדהות בטוחה-בעצמה של התוהו עם עצמו. אני כל כך אוהב את זה שכש"התוהו המשוגע ננגע" - הנוגע הוא זה שמתבהל, בעוד שהתוהו המשוגע יודע רק להיות הוא. באופן כללי צמד המילים "התוהו המשוגע" נפלאות, דווקא בגלל הנמיכות של המילה המשוגע לעומת המילה רבת ההוד של המילה "תוהו". אני חושב שהכיוון שלי לכתוב טקסט באווירה דומה על "באר" תהומית (שבעזרת ה' אנסה לכתוב בהמשך הלילה) הגיע לי עוד לפני שקראתי את הטקסט שלך, אבל גם שם התוהו המשוגע יינגע. בכל מקרה מעניין האם הצל הזה הוא זה שמאפיל על הנאפלת, או שדווקא להפך - יש כאן הקטנה של הצל הזה, ייתור שלו לעומת הנאפלת-מעצמה (במידה וזה הכיוון, אז יכלה להיות כאן פרפרזה מעלפת ל"שרגא בטיהרא מאי אהני" (מה מועיל נר בצהריים = מה מועיל צל על נאפלת).

"כשנרקעתי על הסף, בראשית נוכח גוף" - טוב, המילה "בראשית" ביחס למילה "תוהו" בשורה הקודמת מראה לי שלא טעיתי בהכרח בהרגשה שלי בפסקה הקודמת, ובהתאם אני רואה כאן כיוון נוסף למילה "נרקעתי". בכל מקרה רציתי להדגיש לפני שאני מתיישר לכיוון של פרשת הבריאה להדגיש שהמילה "נרקעתי" מרהיבה כאן, מפני שהיא אוצרת בתוכה את הרקעת השחקים יד ביד עם רקיעת הרגל המוטחת ברצפה. אני עדיין מתענג על המילה הזו. "נרקעתי על הסף" = מעניין מה זה אומר. ביחס לבראשית אני יכול להבין, אבל "על הסף" מרגיש כמו משהו משפיל להרגשתי, על הסף ולא בפנים הבית. מעניין עכשיו להכניס את הגוף, שנכנס כאן לראשונה אל תוך עולם התוהו של לפני. הסף והגוף קשורים לי בהיבט הזה שהם רק הקצה המבאס של הדברים, ולא הדברים עצמם. כל כך מעניין לראות את זה כך במידה וזה הכיוון, כי זה מספר לנו כל כך הרבה על "הגיבורה" (שם שכל כך לא מתאים לדמות חח). יש כאן כיוון אחר שאני שומע במילה "נרקעתי על הסף", שהוא הפיכה לרקע, כמו הארץ לדוגמה שהיא רקועה תחת רגלינו, ובהתאם - על הסף מרגיש כמו "ייתור" של הגיבורה אל מול הגוף הזה, שדחה את התוהו המשוגע והתנחל לו על הקרקע.

"נשען, עיף-נכסף" אני עדיין שומע כאן דיבור נשי קונקרטי על גבר, אבל שומר על הצניעות. זה יפהפה... ובכל זאת, במנותק מהקונקרטי הזה, אני מתמוגג מהשורה הזו, היפה הזו. איזו התבוננות נשית בהירואיות הגברית, העיף והנכסף הכרוכים זה בזה. "נשען", על מקלו או על מה שנרקע תחתיו? יש כיוון אחר לחלוטין, קונקרטי עוד הרבה פחות, שהרקיעה היא של הגיבורה אל הגוף, ושהגוף הזה עצמו הוא הוא העייף, הנשען והנכסף. במידה ואסביר כך זה ייסתדר עם ה"נרקעתי" של השורה הקודמת וגם יתיישר עם הבראשית שלנו, ויוביל אותי לשורה הבאה:

"נמתק ממך, מתון-איתן" - שוב שילוב יפהפה של שתי מילים וכריכתן זו בזו על ידי מקף קטן זה מזכיר לי את הסצנה ההיא מהסרט "רטטוי" שבה הוא נותן לו לטעום שילובי מאכלים שונים ומראה לו איך ביחד הם יוצרים מרקמים חדשים לגמרי. המתון-איתן הזה יפה. המתון שלנו מסתדר גם עם התוהו המשוגע, עם הרקיעה והנאפלת. נמתק ממך = במידה והסברנו שהגוף הוא הגיבורה שירדה לעולם ונרקעה בו - אתה יכול אולי להיות המהווה, ש"אמר" את שמה וחקק אותה? או שזו זוגיות, שמי שאומר את שמה הוא הוא האיתן המתון, הנכסף העייף, הנשען עליה וכו'.

"כשריקדנו בלבן" - זו רק אסוציאציה שאזכיר מהר, שריקדנו בלבן קשור לי מאוד ללשון הזהרורית שחיפשתי אות לקיומה בשיר, אבל אני לא יודע אם זה הכיוון. האינטואיציה שלי בפשטות לוקחת אותי לתמונה של חתן וכלה, וזה יפהפה.

---------

אין לי מסקנה סופית. נהניתי מאוד מאוד לקרוא ולהעמיק! תבורכי, איזה כישרון.

האינטואיציה שלך מהדהדת את הדברים במדויק, את חלקם הנכבד מאוד
כיף היה לי להביט על שירי מעיניך שלך, מה גם שכיוונת בהחלט

אני לא אענה על כל שאלותיך היות והשירה במובן הזה ממלאת לי תפקיד של משל, זוגיות היא בהכרח אחת מהן, והגוף גם הוא.

אבל גם כיוון שאיני יודעת להשיב על כולן, ונהנית מהשאלה שעורר בי השיר בעצמי.

בהקשרים הללו, של משלים ופירוש! אם יורשה להיות נחתום המעיד 

חשיבה אסוציאטיבית היא דבר מבורך ממש

איזה כיף, תודה לך!

את כל השאלות הנכונות

ממש שימחת אותי בתגובה. יופי!

טוב, נמשיך כך, זו פלטפורמה טובה. אני חדש כאן במידה מסויימת

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"