השיר מרגיש מאוד אבסולוטי ופטליסטי. היין ההונגרי מסמל בעיניי את "כל האמת כולה": ההכרה בצדדים האפלים (המפלצות), אבל הכרה שאין בזה שום אלמנט אגדי, רק פחד או חסרונות חסרי־משמעות. זה מתחבר לניהיליזם של ההונגרים הגסים, להלעטה מלוא הגרון (מזכיר לי את נח, ששתה שלא במידה), יין כמובן מסמל סוד, הסרת חסמים רגשיים, להתבונן באמת בניוולה.
הבאר העמוקה מסמלת גם היא את האמת, אבל היא מלאה בנפט: נוזל שחור, שאריות של דינוזאורים וצמחייה פנגיאנית. לשתות "לחיי פגר" מתחבר גם אל הנפט, והמוות כאן מסמל גם הוא אמת אבסולוטית קרה, בסגנון ציור של vanitas, כמו גם "תחתית החבית", "ללגום את הכל". "לחיי פגר" מדגיש את האבסורד בטקס שהוא מעין פולחן מוות. "היעדר זכרון ושכחה" מזכיר את המיתוס האתאיסטי על מוות כסופה של התודעה, ו"בדיחות הדעת" אינה אלא האבסורדיזם הנלווה, שגם הוא נגוע באותה "תהומיות".
שחור העיניים של העצמי, מסמל בערך את אותו דבר: להיישיר מבט למה שבאמת מתרחש בפנים, וזה שחור וריק למדי, לא רע, פשוט ריקנות תהומית (מוטיב התהום חוזר פה כמה פעמים, גם באופן מפורש, גם דרך הבאר והנפט), ההופכת גם את שדה הפרחים, לשדה של פרחים חשוכים מאוד.
השאלה "התעז לשתות" נשמעת כמו הגלולה האדומה במטריקס, להיות מוכן להכיר במציאות כמו שהיא, עם כל האבסורד שלה. מצד שני, אנחנו מבקרים את השתיין שלנו, "כמה נמוך אפשר לרדת", כלומר השקיעה בפילוסופיה הזאת פוגמת ב־human condition שלו.
השדים לועגים לו שהוא נכנס כל־כך עמוק לעובי האדמה, קוראים לו דון קיחוטה, כלומר מי שנאבק מאבק רומנטי חסר טעם, ומאשימים אותו באנכרוניזם, ושכבר מאוחר מדי, הוא "נדבק" בחיידק החושך, שכעת הולך ופורח בו.
הבקשה להוריד את הקסדה היא מעניינת. מן־הסתם, מי שיורד למעמקי האדמה, צריך קסדת בטיחות. הם רומזים לו שעתידו לנפול ולא לשוב? הקסדה היא גם סמל לאבירות המטופשת. מעניין שמדובר דווקא בהסרת קסדה, שהיא פריט שמגן על הראש.
כלומר, הגיבור שלנו מנסה לרדת למעמקי הכלום עם אידיאלים רומנטיים כלשהם, אולי רצון להגיע לחשוף אמת משמעותית. השדים אומרים לו שאין שום טעם ואין באמת הבדל בין למעלה או למטה, הכל הוא מחול שדים ואי־אפשר לעשות כלום חוץ מלהיכנע, להסיר את מה שמגן על השכל, השפיות, כי כבר מאוחר מדי – קביעה אבסולוטית כמו המוות הסימבולי בשיר, שמסמל גם הוא את ה"מאוחר מדי".
השייכות לעבר מזכירה את "חרצני העבר" וכמובן את הנפט המֶסוֹזוֹאִי. העולם שהיה פעם – דינוזאורים, פנגיאה, כבר לא קיים עכשיו, לא רלוונטי יותר, בדיוק כמו הגיבור, שאמנם יושב רגל על רגל ומצטט מספר חכמה, אבל למעשה שיכור לחלוטין מהיין ההונגרי האבסורדיסטי.
///
מניח לעצמי שפירשתי הכל הפוך, אבל זה היה כיף.
תבורך! היית לגמרי על התדר והארת את עינייצדיק יסוד עלוםאחרונה
ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.
יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.
לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.
ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.
אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.
הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10
גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.
שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.
זה אומר שיהיה רע?
אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.
זהו? זאת כל הנבואה?
לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.
וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?
גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.
כמו פקעת צמר?
כמו פקעת צמר.
כמו אוזניות בכיס?
כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.
ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?
לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.
ובמה זה יבוא לידי ביטוי?
בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.
