אני לא במיטבי כעת מבחינת כושר השיפוט

ומשוכנעני שמי שירצה לעלות על התדר - המשפט השגור "מי שטעם יין הונגרי" דייק לכוונתי מתחילת הקטע.

צום קל ושבת שלום

אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלָה שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים"

השיר מרגיש מאוד אבסולוטי ופטליסטי. היין ההונגרי מסמל בעיניי את "כל האמת כולה": ההכרה בצדדים האפלים (המפלצות), אבל הכרה שאין בזה שום אלמנט אגדי, רק פחד או חסרונות חסרי־משמעות. זה מתחבר לניהיליזם של ההונגרים הגסים, להלעטה מלוא הגרון (מזכיר לי את נח, ששתה שלא במידה), יין כמובן מסמל סוד, הסרת חסמים רגשיים, להתבונן באמת בניוולה.

הבאר העמוקה מסמלת גם היא את האמת, אבל היא מלאה בנפט: נוזל שחור, שאריות של דינוזאורים וצמחייה פנגיאנית. לשתות "לחיי פגר" מתחבר גם אל הנפט, והמוות כאן מסמל גם הוא אמת אבסולוטית קרה, בסגנון ציור של vanitas, כמו גם "תחתית החבית", "ללגום את הכל". "לחיי פגר" מדגיש את האבסורד בטקס שהוא מעין פולחן מוות. "היעדר זכרון ושכחה" מזכיר את המיתוס האתאיסטי על מוות כסופה של התודעה, ו"בדיחות הדעת" אינה אלא האבסורדיזם הנלווה, שגם הוא נגוע באותה "תהומיות".

שחור העיניים של העצמי, מסמל בערך את אותו דבר: להיישיר מבט למה שבאמת מתרחש בפנים, וזה שחור וריק למדי, לא רע, פשוט ריקנות תהומית (מוטיב התהום חוזר פה כמה פעמים, גם באופן מפורש, גם דרך הבאר והנפט), ההופכת גם את שדה הפרחים, לשדה של פרחים חשוכים מאוד.

השאלה "התעז לשתות" נשמעת כמו הגלולה האדומה במטריקס, להיות מוכן להכיר במציאות כמו שהיא, עם כל האבסורד שלה. מצד שני, אנחנו מבקרים את השתיין שלנו, "כמה נמוך אפשר לרדת", כלומר השקיעה בפילוסופיה הזאת פוגמת ב־human condition שלו.

השדים לועגים לו שהוא נכנס כל־כך עמוק לעובי האדמה, קוראים לו דון קיחוטה, כלומר מי שנאבק מאבק רומנטי חסר טעם, ומאשימים אותו באנכרוניזם, ושכבר מאוחר מדי, הוא "נדבק" בחיידק החושך, שכעת הולך ופורח בו.

הבקשה להוריד את הקסדה היא מעניינת. מן־הסתם, מי שיורד למעמקי האדמה, צריך קסדת בטיחות. הם רומזים לו שעתידו לנפול ולא לשוב? הקסדה היא גם סמל לאבירות המטופשת. מעניין שמדובר דווקא בהסרת קסדה, שהיא פריט שמגן על הראש.

כלומר, הגיבור שלנו מנסה לרדת למעמקי הכלום עם אידיאלים רומנטיים כלשהם, אולי רצון להגיע לחשוף אמת משמעותית. השדים אומרים לו שאין שום טעם ואין באמת הבדל בין למעלה או למטה, הכל הוא מחול שדים ואי־אפשר לעשות כלום חוץ מלהיכנע, להסיר את מה שמגן על השכל, השפיות, כי כבר מאוחר מדי – קביעה אבסולוטית כמו המוות הסימבולי בשיר, שמסמל גם הוא את ה"מאוחר מדי".

השייכות לעבר מזכירה את "חרצני העבר" וכמובן את הנפט המֶסוֹזוֹאִי. העולם שהיה פעם – דינוזאורים, פנגיאה, כבר לא קיים עכשיו, לא רלוונטי יותר, בדיוק כמו הגיבור, שאמנם יושב רגל על רגל ומצטט מספר חכמה, אבל למעשה שיכור לחלוטין מהיין ההונגרי האבסורדיסטי.

///

מניח לעצמי שפירשתי הכל הפוך, אבל זה היה כיף.

זה כזה מקסים שיש כל־כך הרבה כותבים

וכולם כותבים יפה ומיוחד

ברמה הטכנית בלבד, הפונטית קצת מבולגנים לי

דבר ראשון ספרתי חמישה פונטים כשכל אחד מהם מיוחד / סריף רציני

לא יודע איך קוראים לכל אחד אבל:

– הסריף המרובע סובל מבעיית קרנינג בינונית, ומרגיש קצת "יותר מדי". לדעתי אפשר ללכת על משהו קצת יותר "מסורתי" (לא בהכרח סטנדרטי לחתולין)

– בדפים של מראה המקום, הניגוד בין הפונט המיוחד של הכותרת לבין הסריף המרובע הוא קיצוני

– בדפי השירים יש לי שלושה פונטים מאוד שונים זה מזה במהות, השילוב בין הכותרת לתוכן סבבה אבל שם המחבר פשוט לא מתחבר בגופן

– אמנם חלק מהשירים עמוסים במילים אבל חייב חייב חייב טיפונת רווח בין השורות לפחות היכן שזה מתאפשר

אפיק לקחים לגיליון הבא

אהבתי מאוד, מרגישים אותך בשיר...

ועדיין יש הערות, רוצה?

כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.

את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...

"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!

מהמם

נוגע

באמת מורכב.

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.

תמיד אהבתי לקרוא אותך