פרק כט בתהלים

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

שמואל ב פרק ו

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:

״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.

את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.

הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

שלענ"ד הרבה דרשות אינן מפרשות את הפסוק, אלא מעמיקות בו.

כלומר - אני לא חושב שצריך לראות את הדברים כאילו הדרשן בא לומר שזה הפירוש של הפסוק, אלא שהדרשן בא להעביר מסר שלדעתו טמון בפסוק הזה, והוא עושה את זה דרך כל מיני דקדוקים ולפעמים גם משחקי מילים שאינם פשט הפסוק. 

אבל קשה לי עם מה שאתה אומר, ולמעשה המטרה שלי היתה להראות בדיוק להיפך.

ניסיתי להוכיח שגם כאשר הדרשן לא מכוון לפרש את פשט הפסוק, המסר שהוא מנסה להעביר, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להיות מוברג בכוח בכתוב באמצעות משחקי מילים וכדומה (כמו שאוהבים לעשות בכל מיני דרשות חסידיות וכדומה), אלא שהוא חושף עומק שנמצא מלכתחילה בכתוב ומעוגן בו היטב. וזה דיוק חשוב.

באופן אישי, תחושה שחוזרת אצלי הרבה במהלך הלימוד שלי זאת התפעמות והתפעלות מחז״ל ומהעומק שהם חושפים בכתוב. ושדברים שנראים לכאורה במבט שטחי כאיזה פעלול דרשני חסידי פשוט נמצאים שם מתחת אחרי שמקלפים כמה שכבות. לחז״ל היתה נטייה לתת הרבה פעמים רק את הניסוח של המשפט ״המתמטי״ בלי ההוכחה הלוגית שלו, את ההוכחה הם פשוט השאירו לקורא, מה שיצר תופעות עצובות כגון זאת של אנשים שמסתייגים מחז״ל ומהצורה שבעל פה כי נראה להםשחז״ל עשו בתורה כבתוך שלהם. חלילה.

x.com

גם בהודעה הקודמת (שהקישור אליה לא עובד כמדומני) חז״ל קוראים את האות ׳ה׳ בתור האות ׳ח׳ והתחושה הראשונית היא שזה אכן סוג של משחק מילים, אבל גם שם ניסיתי להראות שההצדקה האמיתית למהלך הזה היא דמיון חזק מאוד בין הכתוב ביחזקאל לכתוב בפרשת נח, דמיון שאחרי שמודעים לו החילוף הזה נראה טבעי ואפילו מתבקש.

לעצם העניין - חז״ל אכן דורשים בהרבה דרשות חילוף של ׳ה׳ ו- ׳ח׳. זה לא משחק מילים. אלא מבוסס על תופעה פונטית ידועה שקיימת גם היום, לפיה יש נטיה טבעית להחליף בהגיה בין ה ל-ח. הפרסית למשל שאלה הרבה מילים מהערבית, ובפרסית כל אות ח (ح) נהגית כאות ה. גם חז״ל בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד מציינים ש

תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר

כלומר כאשר חז״ל קוראים את המילה נה כמילה נח, זה לא משחק מילים אלא מבוסס על הגיה מקובלת של קבוצות מסוימות. 

אני מסכים שיש משהו מאחורי הדברים, ושהמסר שהם מביאים טמון בעומק של הפשט.

אבל אני חושב שההנגשה של הדברים היתה הרבה פעמים כזו שמלבישה את זה על משחקי מילים, שברור שיש בהם "היגיון" מסוים, ולא עיוותים חסרי הקשר. אבל בסופו של דבר - מה שהם אמרו משקף את הפשט, אבל לא מפרש אותו. כלומר, למשל בדוגמא שאתה מביא עם "נה", אין הכוונה שלפי חז"ל צריך לקרוא בפסוק כאילו כתוב "נח". אלא באמת המילה "נה" עומדת בפני עצמה, אלא שיש קשר הדוק בין הפסוק והפרשה האלה לבין סיפורו של נח

שיש אכן הרובד ה"וורטי", משחק מילים או דרך דרשנית אחרת שבה חז"ל מקשרים את הדברים

אבל בעומקם של דברים יש קשר עמוק מאוד בין דרשת חז"ל לבין עומקם של הכתובים

(כמו למשל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם, שהדרשה היא מעין אולטרה־פשט, אבל אם להתעמק בקונטקסט של הפסוק כו' יש בזה עומק נוסף)

מה באמת התשובה לזה.

לפחות לדיעה הזאת. 
 

מכוסה - מסתמא  ע"י כיסוי אחר

וממילא ייתכן שקיר לא יכול להיחשב ככזה. 

אם אתה נשען על הקיר עם הבטן זה נחשב כאילו שמת שמיכה? להצמיד את הראש לקיר זה להשעין אותו, לא לכסות אותו.

וראיתי ציטוט מעניין אצל הרב מלמד בהלכות כיפה לאחר שמביא את 3 השיטות בגודל הכיפה:

"יש להוסיף, שגם לדעה המקילה כיסוי הראש צריך להיות ניכר, ולכן אי אפשר לקיים את המצווה בפאה נוכרית או בכיפה שנראית כמו שיער (עולת תמיד ב, ה, עטרת זקנים, מ”ב ב, יב)."

אבל עיין באורח חיים סימן רו סעיף ג ('אבל אשה' וכו'), ויש לחלק

זה מזכיר לי שפעם שאלו את הרב נבנצל: לפי הפוסקים שאומרים שצריך בתחנון לשים בגד או משהו בין היד לפנים, האם שעון מספיק?

והוא ענה: כן, אם זה שעון קיר..

בפשטות דברי ההביקורת של הרמב"ם מתייחסים למנהג שהוא מזכיר, שכנראה היה קיים בזמנו להוסיף שמות מלאכים וכד', דבר שאין בו מצווה כלל. מה שהופך בתפיסה של האנשים את המזוזה, ממצוה אלוקית שגם מבטאת שד' שומר עלינו לסוג של קמע.

"שומרת דלתות ישראל" זה טעות.

כשנכנסים ויוצאים מהדלת ומחזיקים בתפיסה כזאת ולא בתפיסה של קיום מצוות עשה מהתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", טועים .

הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה.

אונקלוס בן קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד של רומאים אחריו] לתופסו ולהביאו אליו...  

חזר הקיסר ושלח גדוד אחר אחרי אונקלוס, להביאו. אמר להם [הקיסר]: אל תדברו איתו דבר. כאשר תפסו אותו והלכו, ראה מזוזה שמונחת על הפתח,  הניח ידו עליה ואמר להם: מהו זה? אמרו לו: אמור לנו אתה.

אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים בארמון, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו (בני ישראל) נמצאים מבפנים בבתיהם והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ח), התגיירו גם הם. 

"במקום"?!

….." הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה."

מה הגבת?: ציתתה גמרא ממסכת עבודה זרה שמדגישה את ענין ההגנה והשמירה כדי להמעיט את הרעיון שאני הדגשתי. רק כאשר יהודי יקר הזכיר לך שזה לא העיקר( ממש כמו שאני טענתי) ----- כתבת שלא טענת שזה העיקר.

לידיעתך כמעט כל יראי השמים ששאלתי בניהם גם רבנים ענו לשאלתי בנושא ישר שתפקיד המזוזה הוא שמירה והגנה .

הם התעלמו בכלל מקיום מצוות עשה מדאורייתא שאנחנו קוראים אותה פעמיים ביום לפחות.

והמקור לזה מפורש בגמרא. -----

שמירת הבית היא לא עיקר המזוזה כמו שגשם בעיתו הוא לא עיקר שמירת המצוות - זה לא סותר את הסגולה או את הקביעה התורתית בנושא.

אף רב לא אומר שבדיקת מזוזה זה "במקום" פישפוש במעשים. ואם מצאת רב כזה, אל תכליל ותתרחק ממנו.
 

------

אני חושב שזה בעיקר תלוי בהרגשה שלך.

אם אין, אז לא יפריע לי לכסות אותה בתמונה אחרת

מה הסיפור הגדול?

כל מי שמנוי לעיתון, מחזיק כמה תמונות של רשעים בבית.

(ושלא יהיה מובן שקראתי למישהו "רשע" וכדו)

תמונה יפה סך הכל.  

לא עושה לי הרגשה רעה אם אין בזה בעיה רוחנית

החשש שלי זה לא בגלל התמונה עצמה, אלא שזה הוצאה שלהם ("כח הפועל בנפעל" מה שנקרא)

א. אם אני מבין נכון, הכוונה היא שבפורים זה נס של הגוף - הפיזי, ולא של הנשמה - הרוחנית. זה רעיון זה בסיסי שכמדומני מופיע בלבוש ו/או בט"ז.

ב. השאלה לא מובנת, אם כוונתך לשאול באופן כללי: מה שמחת הפורים תורמת תשאר השנה, זו באמת שאלה אינסופית שאפשר לשאול על כל דבר ומאידך בטח ניתן ליישב אותה בקלות.

אם כוונתך ספציפית על "עד דלא ידע", אז כמדומני שהרמ"א מסביר שהאדם לא יוכל לשקול אם יותר חשוב הנקמה בהמן או ההמלכה של מרדכי, כלומר שהנס בפורים (ולא רק) מורכב מנקמה ושכר בחדא מחתא, ולשיכור קשה לדעת אם יותר חשוב הדין ברשעים או שיותר חדוב השכר לצדיקים. קראתי שהרב אוירבך אמר שזה ההסבר הכי פשוט לדברי הגמ', וגם אני הקטן מסכים עם האמירה הזו

וזה כמובן תורם המון למחשבה על שכר ועונש.

ג. נדמה לי שההסבר בנגלה מספיק טוב. תקרא את הרמב"ן והר"ן במגילה דף א. מדפי הרי"ף.

בתורה כמוך פה בפורום. חוץ מהיסטורי

א. בשבת וביום טוב, קדושת הגוף (והחומר) יושבת על קדושת הזמן. קדושת הגוף כזו היא "לא חוכמה" כי אתה בתוך זמן שמרים אותך למעלה ונותן לך תחושת בטחון שאתה מסובב בקודש (אותו דבר בסעודת מצווה או בסעודה במקום קדוש).

קדושת הגוף העצמית מצריכה שתהיה שם באמת בתפיסה ובתודעה שלך בלי עזרים. שבאמת תבין שיש לגוף קדושה ובאמת תהיה מחובר חזק לה' כדי להרגיש שזה קדוש ושאתה לא עובד על עצמך. באופן קצת אבסורדי, מי ששמה מחובר יותר מאחרים גם לה' וגם לגוף (בצורה נכונה).

זה כמו שלהגיע להיות נביא כשיש השראת שכינה זה לא הכי חוכמה, החוכמה זה להיות נביא שחצב את כל הדרך מלמטה עד שהגיע לנבואה (וזה לענ"ד ההסבר למה כבר הרבה שנים אין נבואה).

בימי פורים (עוד לפני שהוא היה חג) ובמה שקרה לפני כן, התגלתה הקדושה הזו (נכון שאז זה היה כתוצאה מדחיפה אלהית, אבל לומדים משם את העקרון).

כיום זה יום חג אז יש בו גם את קדושת הזמן, אבל זה הפוך משבת ויו"ט- בפורים קדושת הגוף הובילה לקדושת הזמן, הגוף כל כך קדוש עד שגם הזמן התקדש (ויש בו גם מימד של קדושת המקום- קשור קצת לשאלה ג- יש הבדל בין המקומות מתי חל החג).  

העיקר הוא ללמוד מפורים את היסוד לכל שאר השנה.

ב. כשתופסים שזה לא וורט אלא אמת- כל המבט על החיים משתנה (למי שרודף אחרי האמת ומחפש לחיות אמיתות ולא ריגושים).

מי שלדוג' מבין ש"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" (לא מבחינה פיזית שזה רק תהליכים פיזיולוגיים במוח, אלא נשמתית), כלומר שבכל לילה הנשמה שלו עולה למעלה, תופס את השינה והקימה אחרת.

או לשיר בשבת "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו" ולתפוס שיש בכל אחד מאיתנו "אברהמיות" מוחשית, וזה לא רק וורט או משהו פסיכולוגי או חינוכי, אלא משהו שאכן קיים בתוכנו.

ובכלל לא בשנמהמ.

ב. יום אחד משפיע על כל השנה

ג. מוקף אור מקיף פרוז אור פנימי. איממנטי טרנצננצדני. @צדיק יסוד עלום  מבין בזה

יציאת מצרים מוזכר יותר בתורה/נ"ך.

וסיפור יציאת מצרים לוקח יותר פסוקים מהמגילה.

בסוף אסתר זה סםר קצר.

גם על רות יש ספר שלם, בכל זאת היא לא חשובה יותר מדוד או שלמה או שמואל או משה או יהושע או יעקב שאין להם ספר שלם.

יש תופעה של "משלוח מנות תורני", שהביא לנו ספרים שלמים מדמויות כמעט לא צפויות, על מגילת אסתר.

לדוגמה, "מחיר יין" לרמ"א, ו"מנות הלוי" לר"ש אלקבץ.

זה מקסים בעיניי

אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.

שהוא הקדים בחודש

ראה שרשור מיקום מקביל והשווה:

https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=873061&forum_id=1364

ככה יוצא שיש שלוש חומרות יחד..

חומרא בשיעור כזית, כדעת התוס'

חומרא שהתקטנו השיעורים

חומרא ללכת לפי משקל (זו לא בדיוק חומרא אבל לצורך העניין)

* עוד לא הייתי בחו"ל. לא יוצא מהארץ.

* לא שומע כלל שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות.

* אוכל 2 כזית במוציא מצה.

* שנתיים צמתי צום בכורות כמו שכתוב בעולת ראיה. מזל שידעתי לעצור בזמן..😅

(אם אני לא טועה בכל הדוגמאות יש פוסקים שסבורים שזה עיקר הדין ויש פוסקים שסבורים שניתן פחות אז מניח שזה עונה להגדרה של להחמיר.. כמו שכתבו פה על שתיה לפני התפילה.. יש פוסקים שסבורים שזה הדין, ויש שהקלו יותר וממילא לשיטתם זה חומרא..).

ותענית בכורות זה לא חומרה שמביאה לידי קולא?
 

כי בסוף לא מתרכזים במגיד מרוב רעב

מזכירים את בני רב פפא, להראות שאפשר לגדל משפחה של עשרה תלמידי חכמים גדולים.
 

הרמ"א כתב בסוף תשובותיו, שרב פפא היה עשיר גדול ומחזיק תורה ובזכות שעשה לבניו סיומים ושמחה לגמר מסכת, זכה שכל עשרת בניו היו גדולים בתורה. הוא ממשיך ומוצא בהם רמזים לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות.

תודה!