י"א טבת 20:15

בעבר ניסיתי לבאר את ההגיון של הגמרא בדרשה מסוימת שבה היא דרשה את האות ׳ה׳ כאילו כתוב במקומה ׳ח׳

2 הערות בעקבות יחזקאל פרק ז - בית המדרש (לא יודע אם הקישור עובד)


 

בימים אלו אנו לומדים בבית הכנסת בערב מסכת ברכות. והשבוע באחד הימים עסקנו בקטע הבא:


 

דף ל,ב משנה  אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:


 

דף ל,ב גמרא  מנא ה"מ א"ר אלעזר דאמר קרא (שמואל א א) והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא א"ר יוסי בר' חנינא מהכא (תהילים ה) ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא (תהילים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה


 

אני רוצה להתעכב על הקטע הבא: ״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״.


 

בקטע הזה הרגשתי אי נוחות קלה, כזאת שמנסים להדחיק, כי לא באמת מבינים את המהלך הלוגי של הגמרא, אז לוחצים חזק כדי שאי ההבנה לא תציק יותר מדי. אבל בסייעתא דשמיא זכיתי ב״ה להבין, אז רציתי לשתף.


 

באופן פרטי עם עצמי למדתי השבוע את פרק ו בשמואל ב. הפרק עוסק בהעלאת ארון ה׳ על ידי דוד, כאשר בניסיון הראשון עוזה מנסה למנוע מהארון ליפול וכתוצאה מכך מת, ובתיקון של דוד בניסיון השני של העליה. הפרק שם עוסק בדיוק בסוגיה הזאת שגם הגמרא לעיל עוסקת בה של היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳.

 

הרב שמעיה כרמל בשיעור שלו ביוטיוב על פרק זה מביא בשם הרב מרגליות שפרק כט בתהילים ״מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים״ מתייחס לפרק ו בשמואל ב שעוסק בעניין העלאת ארון ה׳ על ידי דוד. הוא לא ממש מפרט אז אני כן אנסה בע״ה לפרט ואחרי שנוכיח את הנקודה הזאת אפשר יהיה לסגור את המעגל. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:37

 

פרק כט בתהלים


 

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃


 

 

שמואל ב פרק ו


 

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)


 

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  


 

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.


 

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)


 

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.


 

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

 

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

 

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:52

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 21:28


הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:


״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.


את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.


הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

כ"ו טבת 21:37

שלענ"ד הרבה דרשות אינן מפרשות את הפסוק, אלא מעמיקות בו.

כלומר - אני לא חושב שצריך לראות את הדברים כאילו הדרשן בא לומר שזה הפירוש של הפסוק, אלא שהדרשן בא להעביר מסר שלדעתו טמון בפסוק הזה, והוא עושה את זה דרך כל מיני דקדוקים ולפעמים גם משחקי מילים שאינם פשט הפסוק. 

א' שבט 08:40

 

אבל קשה לי עם מה שאתה אומר, ולמעשה המטרה שלי היתה להראות בדיוק להיפך.


 

ניסיתי להוכיח שגם כאשר הדרשן לא מכוון לפרש את פשט הפסוק, המסר שהוא מנסה להעביר, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להיות מוברג בכוח בכתוב באמצעות משחקי מילים וכדומה (כמו שאוהבים לעשות בכל מיני דרשות חסידיות וכדומה), אלא שהוא חושף עומק שנמצא מלכתחילה בכתוב ומעוגן בו היטב. וזה דיוק חשוב.


 

באופן אישי, תחושה שחוזרת אצלי הרבה במהלך הלימוד שלי זאת התפעמות והתפעלות מחז״ל ומהעומק שהם חושפים בכתוב. ושדברים שנראים לכאורה במבט שטחי כאיזה פעלול דרשני חסידי פשוט נמצאים שם מתחת אחרי שמקלפים כמה שכבות. לחז״ל היתה נטייה לתת הרבה פעמים רק את הניסוח של המשפט ״המתמטי״ בלי ההוכחה הלוגית שלו, את ההוכחה הם פשוט השאירו לקורא, מה שיצר תופעות עצובות כגון זאת של אנשים שמסתייגים מחז״ל ומהצורה שבעל פה כי נראה להםשחז״ל עשו בתורה כבתוך שלהם. חלילה.

x.com


 

גם בהודעה הקודמת (שהקישור אליה לא עובד כמדומני) חז״ל קוראים את האות ׳ה׳ בתור האות ׳ח׳ והתחושה הראשונית היא שזה אכן סוג של משחק מילים, אבל גם שם ניסיתי להראות שההצדקה האמיתית למהלך הזה היא דמיון חזק מאוד בין הכתוב ביחזקאל לכתוב בפרשת נח, דמיון שאחרי שמודעים לו החילוף הזה נראה טבעי ואפילו מתבקש.


 

לעצם העניין - חז״ל אכן דורשים בהרבה דרשות חילוף של ׳ה׳ ו- ׳ח׳. זה לא משחק מילים. אלא מבוסס על תופעה פונטית ידועה שקיימת גם היום, לפיה יש נטיה טבעית להחליף בהגיה בין ה ל-ח. הפרסית למשל שאלה הרבה מילים מהערבית, ובפרסית כל אות ח (ح) נהגית כאות ה. גם חז״ל בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד מציינים ש

 

תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר

 

כלומר כאשר חז״ל קוראים את המילה נה כמילה נח, זה לא משחק מילים אלא מבוסס על הגיה מקובלת של קבוצות מסוימות. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

א' שבט 12:47

אני מסכים שיש משהו מאחורי הדברים, ושהמסר שהם מביאים טמון בעומק של הפשט.

אבל אני חושב שההנגשה של הדברים היתה הרבה פעמים כזו שמלבישה את זה על משחקי מילים, שברור שיש בהם "היגיון" מסוים, ולא עיוותים חסרי הקשר. אבל בסופו של דבר - מה שהם אמרו משקף את הפשט, אבל לא מפרש אותו. כלומר, למשל בדוגמא שאתה מביא עם "נה", אין הכוונה שלפי חז"ל צריך לקרוא בפסוק כאילו כתוב "נח". אלא באמת המילה "נה" עומדת בפני עצמה, אלא שיש קשר הדוק בין הפסוק והפרשה האלה לבין סיפורו של נח

י' שבט 19:50

שיש אכן הרובד ה"וורטי", משחק מילים או דרך דרשנית אחרת שבה חז"ל מקשרים את הדברים

אבל בעומקם של דברים יש קשר עמוק מאוד בין דרשת חז"ל לבין עומקם של הכתובים

(כמו למשל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם, שהדרשה היא מעין אולטרה־פשט, אבל אם להתעמק בקונטקסט של הפסוק כו' יש בזה עומק נוסף)

י"א שבט 14:54

אבל אני מאמינה בזה בכל ליבי 

אשמח לדעותיכם

עקידת יצחק
לדעתי אלוקים ציפה מהאברהם לא להסכים לעקוד את יצחק. הוא בחן את גבול הצייתנות שלו. האם הוא צייתן עיוור שזו סכנה. האם הוא מוכן גם לוותר על ילד קטן אחר שלא חטא בשם הצייתנות? 
כואב לי שזה עולה על נס זה שאברהם ציית ולמען זה אנחנו מבקשים זכויות…

י"א שבט 15:34

והוא ציפה שאברהם יעמוד בניסיון, מכיוון שאחרת הוא לא היה מנסה אותו.

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

י"א שבט 15:37

יכול להיות שבאמת אם הוא היה פועל ככה הוא לא היה טועה, והיה פה וין וין.

אבל בתכלס, ההשגה שלנו במצוות הש"י היא מוגבלת מאוד. האם יכול להיות שהמוסר שלנו גבוה יותר מהמוסר של בורא העולמות? או שהקב"ה מצווה אותנו משהו כדי שנסרב? הרי גם ככה אין לנו ממש אחיזה ברצונו יתברך. מתי כן נצטרך לשמוע לו?

איפה תשימי את הגבול? בהקרבת קורבנות? במחיית עמלק ו7 עממים? במצוות ברית מילה? בכריתת יערות לבניין המקדש?

האם את מצפה להבין את הנהגת הבורא לפני שתתחילי לפעול? 

אין מה להשוות את ההשגה שלנו ברצון הקב"ה, להשגתו של אברהם אבינו, שהקב"ה אפילו אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" [רש"י: "היה שלם בכל נסיונותי"].

 

מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לאלא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".

(שבת פח עם שטיינזלץ)

י"ב שבט 10:30

לא יצווה אותנו משהו שנוגד את המוסר הטבעי, חוץ מפעם יוצאת דופן אחת בהיסטוריה, בעקדת יצחק (ומחיית עמלק לא נוגדת את המוסר הטבעי. אם אדם באמת היה יודע מה ההשלכות האיומות של אי מחיית עמלק, היה מבין שהמצווה הזאת תואמת למוסר הטבעי). 

כמובן תמיד תמיד מי שמסרב לציווי ה' הוא חוטא (נביא יכול להתווכח עם ה' או להתפלל לשנות את הציווי, אבל בסוף יהיה חייב לעשות מה שה' יצווה אותו בשורה התחתונה, כמו שהיה עם יחזקאל).

י"א שבט 15:52

אגב, יש סרט יפה מאוד בשם "המאמין"

המאמין (סרט, 2001) – ויקיפדיה

 

הסרט מספר על יהודי אמריקאי שגדל בתור חרדי/דתי, שהפך בבגרותו לאנטישמי נאו נאצי.

 

הסיפור עצמו אמיתי, אבל אני לא יודע אם כל פרט פרט נכון במציאות.

 

בתחילת הסרט, רואים שאת השאלה הזאת בדיוק הילד (גיבור הסרט) שואל את הרב שלו - וכשהרב מוציא אותו החוצה מהכיתה בזעם, התלמיד מחליט שהוא לא מוכן להיות חלק מהעם החלש הזה שמוכן לעקוד את בניו רק כי מישהו אחר...

 

מסקנה - מותר לשאול הכל! לא לכעוס על עצם השאלה ולא להוציא מהכיתה בגלל שאלה קשה באמונה.

י"א שבט 15:55

היום כשנפגשים בעלילה כזאת זה נראה תלוש מהמציאות ולא אמין.

י"א שבט 16:37

אם החלק הזה של השאלה לרב בכלל אמיתי...

י"א שבט 16:36
י"א שבט 16:20

"כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"

לא נאמר: "כי עתה ידעתי כי אב אוהב אתה וחמלת על בנך"

אפשר לא להסכים עם המסר של התורה אבל אין צורך לשנות אותו.

י"א שבט 17:29

גם המוסר הטבעי שלנו קיים כי ה' נטע אותו בנפש שלנו. ולכן פעם אחת בהיסטוריה באופן חריג, כדי להראות מי יצר את המוסר הטבעי שלנו ומה מקורו, אז באופן חד פעמי ה' ציווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי, כדי להראות שבאופן תיאורטי רצון ה' גובר על המוסר הטבעי כי הוא מקורו, כמובן זה רק תיאורטי, כי בפועל ה' לעולם לא יצווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי. כמובן ה' אף פעם לא יצווה באמת לעשות משהו בניגוד למוסר, ולכן בסוף הוא אמר לאברהם לא להקריב את יצחק 

י"א שבט 19:17

צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן, אבל האם היתה כאן צייתנות עיוורת? כשמדברים על אלוקים... הצייתנות היא לא בדיוק עיוורת. אגב, התמיהה היא על יצחק. שלא ערער על דברי אביו, הרי לפי הרבה מפרשים הוא היה בן 37. למה שילך לקיים ציווי הזוי שלא הוא קיבל? הוא יכל להגיד לאבא שלו שעם כל הכבוד אולי הוא דמיין? אבל יש כאן מסירות נפש של שניהם וכשה' ראה שהלכו שניהם בלב אחד "ראה שמשורש קדוש יצאו קדושים" (חת"ס) והם הורישו לנו את תכונת מסירות הנפש שניכרת לאורך כל ההיסטוריה. 

ורמב"ם במורה נבוכים עונה יותר טוב, ואומר שמעקידת יצחק לומדים 2 עניינים גדולים: 

1- "הודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". והוא כותב שאברהם אבינו קיים ציווי ה' הקשה הזה לא לשם קבלת שכר ולא מיראת העונש, ותכלית הנסיון שלו היתה ללמד את כל בני האדם גבול יראת ה' מהו. "אלא לעצם מה שמוטל על בנ"א מאהבתו יתעלה ויראתו...כי תכלית כל התורה כולה... אינו אלא דבר אחד, והוא לירוא ממנו יתעלה"...

2-"להודענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון"- כי אם היה לא"א אפילו ספק קל בוודאי שלא היה הולך לעקוד את בנו.

 

הארה

יש הנחות יסוד שהכרחי לדעת לפני שלומדים תורה. כמו: שתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מפי הגבורה, שהתורה היא אלוקית, ונצחית ולא תשתנה, שאין אות מיותרת בתורה, ששבעים פנים לתורה ועוד. וצריך לדעת שכשלומדים תורה אפשר ורצוי להעלות קושיות, אבל אי אפשר ללמוד בלי פרשנים שכתבו את הפירושים שלהם ברוח הקודש, בעיקר בימינו שאנחנו די רחוקים מההשקפות הישרות וערכי התורה השלמים. חז"ל לא כתבו את דעתם לפי מה שנראה להם, אלא עפ"י י"ג מידות (בחלק ההלכתי) ול"ב מידות (בחלק הסיפורי) שהתורה נדרשת בהן. אז כשיש לך שאלה וגם כשלא, כדאי לפתוח מקראות גדולות

י"א שבט 23:19

ומהברכות שהוא מקבל, יען אשר עשית את הדבר הזה

י"א שבט 23:31

ב"ה עשיתי דרך ארוכה בזכות חלק מהאנשים כאן

י"ב שבט 00:10

..מתי יש לנו באמת בחירה חופשית אם בכלל.

י"ב שבט 07:07

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

י"ב שבט 10:15

"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך ממני". אם לא היתה לו בחירה חפשית אז לא שייך כאן ירא אלוקים. 

ואם משתמע מכבודו שהוא מפקפק בקיומה של בחירה חפשית, יואיל כבודו להגדיר מבחינה פילוסופית מה זה בכלל בחירה חפשית לפני שמפקפקים בה (כמובן ברור שיש בחירה חפשית)

י"ב שבט 15:12

מכוון "כי ירא אלוקים אתה" אז ברור שלאברהם אבינו היתה בחירה חופשית.

בגלל זה הראה לו השם "אייל נאחז בסבך בקרניו" כדי שמעשיהו לא יהיה לשווה.

כשכתבתי "אם בכלל" כוונתי למציאות שלרובנו אין יראת שמיים בפעולותינו היום יומיות.

כולנו ילודי אשה.

 

י"ב שבט 19:13

שאלה מעניינת.

לא ייתכן מה שאת אומרת שה' ציפה מאברהם לסרב כאשר למעשה זהו מעשה שעולה על נס כפי שאמרת, זה מעשה שאנחנו זוכרים אותו כל יום ומבקשים מה' בזכות אותו מעשה לרחמים וכו' וכו'.

 

מנסה להבין למה זה כואב לך... מה הנקודה שמכאיבה לך כאן? אשמח אם תפרטי.

אגיד לך מהמקום שלי למה אני לא רואה בזה כמשהו עצוב או משהו,

העולם שייך לה', הכל שייך לה', ה' ברא הכל, כל נשימה ונשימה זה מה', כל דבר בעולם מהדומם עד למדבר הכל של ה', אם ככה כאשר ה' מבקש מאיתנו משהו אז בעצם אנחנו נותנים לו משלו, ככה שאם נסרב יש בזה אפילו מקום של חוצפה, וכי x שייך לך שאתה לא מוכן לתת אותו? ככה גם בסיפור הזה, ה' ביקש מאברהם את הבן היקר שלו את יצחק שנולד לו אחרי עשרות שנים של ציפייה, יש כאן מוטיב של קושי,של מסירות נפש ועוד אבל בסוף אותו הבן שהגיע אחרי המון שנים, מי הביא אותו? מי נתן אותו לאברהם? ה', ה' מבקש את שלו. זה קשה ממיליון סיבות אבל בעיני זה הדבר ההגיוני לעשות, מעשה אצילי ונשגב מבחינתנו להבין מאיפה הכוחות נפש אבל אני חושבת שזה גם מתבקש, בסוף יש כאן אחד שקובע, אחד שהכל שייך לו, אחד שהוא מלך ואליו מתבטלים.

 

אני חושבת שהנקודה של ההתבטלות לה' זה גם נקודה שצריך לחדד אותה כאן, שהרבה פעמים אדם צריך ללמוד לסרב ולא לציית וזה חלק בריא באדם אבל, מול הבורא שברא אותנו זה לא שייך, אין דבר כזה לסרב למלך בשר ודם ק"ו לסרב למלך מלכי המלכים.(חוץ מזה שגם ניתן להרחיב כאן על כך שכל מה שה' עושה זה לטובה)

 

י"ב שבט 20:29

ב"ה עשיתי דרך ארוכה בזכות חלק מהאנשים כאן

ו' שבט 00:51

הנושא החרוש.. סליחה

קראתי את התשובה הזאת ועלו לי עליה תהיות... אני אשמח לשמוע מחשבות או תגובות שלכם עליה אולי זה יעזור לי תודה רבה!

 

אני בחורה חרדית וכואבת את שאלת הגיוס - אקשיבה

י"ג שבט 22:07

אבל שהוא מגובה בשקרים. או בלשוני להסתתר מאחורי ארון הקודש. אז יש פה משהו שלא עובד טוב. אם כל אלה שמסתתרים מאחורי הלימוד. היו מתפללים לשלום החיילים. ובהחלט אומרים תפילה לשלום המדינה. (בלי ראשית צמיחת גאולתינו....) היה אפשר לדון באופן ענייני ומכבד. אבל כאשר קוראים לחיילי צה"ל עובדי זבל. אז על מה יש בדיוק לדבר. בני ברק לא שייכת כנראה למדינת ישראל. כמו שתל אביב לא בדיוק שייכת.

ד' שבט 14:19

…. שהוא כתב את האיגרת על תחית המתים?

ו' שבט 02:34

....בסידור התפילה

הספרדים אומרים:"....שנשמור חוקך ומצוותך בעולם הזה ונזכה ונחייה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא..."

האשכנזים אומרים:"...שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁ֒נֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."

התימנים אומרים: "....שֶׁנִּחְיֶה לִשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה וְנִירַשׁ טוֹב לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."

 

תובנות בבקשה

 

ט' שבט 05:37

....כופר חלילה בתחיית המתים כאשר הוא בעצמו מנה את תחיית המתים בשלוש עשרה העקרים להרמבם

אז הייתי אומר שזה לא עניין של חכמה.

ט' שבט 05:47

אבל במקרה שלך זה כבר אבוד

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

ט' שבט 10:57
ט' שבט 11:13

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

ו' שבט 04:06

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

ו' שבט 08:51
… העלתי את הסוגיה בעקבות לימוד אגרת תחית המתים של הרמבם והעלתי את זה בבית המדרש אז כדאי שאת ההשמצות שלך תשאיר למדור אקטואליה.
ו' שבט 09:01

אתה אפילו לא יודע מה זה המשפט שכתבתי בארמית.

רמזתי ששני הניקים, גם @אלישעבעלכנפיים וגם @אוהב העם וא"י 3 הם אותו אדם.

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

ו' שבט 09:15
… אני לא רוצה להרחיב כאן אבל בבקשה אם אין לך תגובה עניינית פשוט אל תגיב.
ו' שבט 09:25
ואתה, אם אין לך דבר טוב לומר כאן, אל.

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

ו' שבט 12:42

הוּא מוֹתֵיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ טעות \ הערה

(על יסוד עירובין צא.) (מילולית: הוא מַקשה והוא מתָרץ) תשובה שנותן אדם לשאלה רטורית

ו' שבט 13:38

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ו' שבט 14:20

ולשואל אשאל, למאי נפקא מינה?

ו' שבט 14:24

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

ה' שבט 14:38

חייב להודות שקשה לי להזדהות עם הטענה..

עם מה שמצרים עשו לבני ישראל וכנראה התכוונו להמשיך עם זה, נשמע שעדיף למות במדבר

"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו, והשדות כולם יתייבשו,

רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף" 

 

(פתגם אינדיאני)

ה' שבט 14:54

מלהיות תלוי בלא נודע. (כנראה שזו הסיבה שרוב העולם הם שכירים)

הם יכולים גם לטעון שרק בגלל ה"משיחיים" הורעו התנאים שלהם

רק צריך לצמצם שאיפות ויהיה סבבה

ה' שבט 15:12

שוחטים להם את הילדים, דוחפים אותם ללבנים

הם עצמם עובדים תחת סבל ממש קיצוני.   וזה היה לפני הרעת תנאים בגלל "המשיחיים" (אהבתי את הרמז)

 

תכלס אנשים מתאבדים על פחות מזה

"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו, והשדות כולם יתייבשו,

רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף" 

 

(פתגם אינדיאני)

כ"ח טבת 00:14

פעם שאל תלמידו הרב הנזיר את הרב קוק מה ההבדל בין תורתו לבין תורת חב"ד, הרב קוק ענה לו: אני בונה את האומה

כ"ח טבת 00:33
אולי אכתוב בפירוט בפעם אחרת
כ"ח טבת 00:34
כ"ח טבת 00:22

אהרהר בזה.

ועד אז נראה לי שהרב קוק מקדש מאוד את הכלל (ישראל, וגם כלל הבריאה, וכלל העולמות) שהפרטים הם עצם מעצמיו, ניזונים ממנו וצריכים להתקשר בו.

לעומת חב"ד (לפחות בדור האחרון) ששמים את הדגש על כל התעלות של כל פרט ופרט, ונראה שמתייחסים לכלל ישראל כאוסף כמעט טכני של כל הפרטים האלה.

@תות"ח! זאת שאלה שתעניין אותך

כ"ח טבת 00:30

..

כ"ח טבת 00:30
אמנם יש גם דגש על קדושת כלל הבריאה, אבל לא נראה לי זה כזה שונה מחב"ד
כ"ח טבת 00:35

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

כ"ח טבת 00:39

עד הרבי מלובביטש לא נראה לי היה כזה דגש על משיח בחבד.

וגם הרבי מלובביטש דיבר על המשיח כהמשך לתורת חב"ד הקדומה. וגם לשיטתם המשיח ימלוך עם עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל.

(אמנם ייתכן שהנהיה של חבד אחרי המשיח זה סוג של החלפת קדושת הכלל באדמו"ר הכי גדול שיכול להיות, שזה המשיח. במקום לשים דגש במשיח כמייצג את מלכות כלל ישראל, רואים בו את הצדיק הכי גדול שצריך לדבוק בו, כמו שתורת החסידות אומרת על דבקות בצדיקים. אבל זה תאוריה שלי)

כ"ח טבת 01:56

חב"ד היום זה הרבי, עם כל הכבוד לששת אדמורי חב"ד הקודמים, הרבי כתב הכי הרבה והיום החסידים הכי עסוקים בדבריו. גם משיחסטים וגם מתנגדים.


ברור שהמשיח ימלוך על עם ישראל לפי תורת ישראל, אבל המושגים האלה נכללים במשיח.

וברור שהרב קוק גם האמין בביאת משיח, אבל המושג הזה נכלל אצלו בתורת ישראל.

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

כ"ח טבת 01:59

לפני הרבי. התניא זה הספר החשוב ולא האגרות קודש. זה לפי מה שאני יודע, אבל זה מידיעה חיצונית, אף פעם לא הייתי בתוך חבד

כ"ח טבת 02:13
משיחיסטים חדמשמעית מעריכים את האיגרות יותר. וזה שהתניא מוערך יותר אצל המתנגדים זה לא אומר הרבה, כי התניא הוא ספר לעבודת ה' ועצות חביבות, שלא מדבר על הגאולה.

​​​​​​​​​יהודים!!! הר הבית ביד ישמעלים ערלים! איככה אתם יושבים בבית ארזים ובית השם חרב?????ל

(לא מדבר עם אנשים בכללי)

כ"ח טבת 17:46
עלול להתפתות אחרי סיסמאות חלולות ולחשוב כאילו יש "חבד הישנה" ו"חבד החדשה"...
כ"ח טבת 09:10

ההבדל העיקרי הוא כמו שכתבו פה, שהרב קוק זצ"ל מעסיק אותו מאוד ענייני הכלל, ועל כן זה מה שהוא מדבר עליו רוב הזמן, ודואג כל הזמן בעד הכלל, ומתוך הכלל הפרט מגיע אל שלימותו, הוא תובע את שלימות הכלל והתפתחותו (ואגב, זה גם נפק"מ עצומה בחיי המעשה, מה עושים, וזה הבדל ענק בין הציונות הדתית ובין התפיסה החרדית, ואכמ"ל). על אף שגם בעל התניא מודה שהכלל הוא העיקר, רוב עיסוקו בסופו של דבר בתכל'ס הוא בבניית הפרט (ואולי גם יש שוני בכך שהתניא מדבר רק על כנסת ישראל, הנשמה, והרב גם "מוריד את זה לארץ" ודואג בעד עם ישראל בפועל, ויותר מחדד שעם ישראל פה בארץ מגלה ומופיע את כנסת ישראל).

עוד הבדל הוא לגבי היחס לגאולה. האם הגאולה היא שמיימית-רוחנית (זו תפיסה של כל הציבור החרדי, אבל היא אפילו יותר מוקצנת בחב"ד נראה לי), או שהיא מגיעה בדרך הטבע, ואנחנו שותפים אינטגרליים בתהליך הגאולה. ממילא גם מה צריך לפתח, האם להשקיע רק בפיתוח הרוח או גם בביסוס החומרי של האומה.

עוד הבדל הוא בעניין אהבת ישראל. האם אהבתינו היא רק מצד הנשמה, או לא.

לגבי המשיח, אכן ההבדל הוא האם להחזיק מאוד מדמות המשיח כדמות עצמאית, או לשים דגש יותר על כנסת ישראל.

אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"

תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם

לא מתכתב עם בנות באישי

כ"ח טבת 11:04

להגיע בדרך שמיימית, ולפי מיטב ידיעתי לא שוללים אפשרות של גאולה גשמית בידי עם ישראל.

הם כן שוללים גאולה שמגיעה מהציונות החילונית, בגלל חילוניותה, ושם עיקר המחלוקת.

כ"ח טבת 21:26

איפה ראית חרדי שמזכיר שהגאולה תגיע על ידינו?

מה פתאום? הם אומרים שהגאולה תגיע בצורה ניסית. ולא רק ברמת התפיסה הפילוסופית, גם בפועל, מתנהגים כך שאנחנו מחכים למשיח והמקסימום שיש לנו לעשות זה להתפלל שה' ישלח לנו את המשיח.

אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"

תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם

לא מתכתב עם בנות באישי

כ"ח טבת 21:31

יכולה לבוא בצורה טבעית בתנאי שהאנשים והתנועה שבשמה הם באים שומרי תורה ומצוות. לשיטתם הציונות הוקמה כדי להוות אלטרנטיבה לתורה ולכן פסולה מיסודה, גם אם דתיים משתתפים בה.

מה שאתה כתבת זה חושב החרדי הפשוט, כי "במילא המדינה ציוינית והחרדים באיום מחילון וכרגע אין איך לקדם את הגאולה בדרך הטבע, אז מה יעזור לדבר איתם על גאולה בדרך הטבע או לא"

כ"ח טבת 21:46
שעבוד מלכויות של גויים, וכאן בארץ אנו בשעבוד מלכויות תחת שלטון הציוינים החילונים. והגלות תחת עול הציוינים גרועה יותר מהגלות תחת עול הגויים" (לא זוכר את המשפט במדויק אבל ככה זכרוני אומר בערך ולא זוכר מי אמר זאת)
כ"ט טבת 07:43

אני מכיר אחרת

אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"

תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם

לא מתכתב עם בנות באישי

כ"ט טבת 09:22

על בן כוזבא המלך שרבי עקיבא היה נושא כליו ולא בקשו ממנו החכמים אות או מופת. זה היה ניסיון לגאולה בדרך הטבע. ומכירים את זה שכותב שהמשיח לא עושה ניבים כמו שחושבים הסכלים.

ומכירים את הדעות על משיח בן יוסף שיקדים לבן דוד.

ואומרים שהרב אליישיב אמר שכל דבריו של הרב קוק נכונים, אבל הם נכונים לעתיד לבוא, והרב קוק טעה וחשב שזה נכון לדורות שלנו. (וכבר הרב קוק ענה לטענות מהסוג הזה).

אם המדינה היתה מראש מוקמת על ידי תנועה תורנית של חכמים אז החרדים היו מתייחסים אליה אחרת לגמרי.

עיין בדבריו של רבי אלחנן ווסרמן, שנראה לי מהווה סוג של בסיס להתנגדות הליטאית לציונות.

כ"ט טבת 09:24

נובעת מזה שזו תנועה חילונית.

ואם היא העתה מראש תורנית אולי סה לא היה גאולה, אבל גם לא היה מתנגד לזה (ואני לא מדבר על סטמר)

כ"ט טבת 13:16

החרדים נגד דברי הרמב"ם בלקיחת כסף על תורה וזה לא מפריע להם (לא שבהכרח חובה ללכת ע"פ הרמב"ם בזה, אבל לפחות שיהיו עקביים ולא יצטטו אותו כדי להיפטר מהצבא.....). החרדים לא הולכים ע"פ הרמב"ם, הם הולכים ע"פ "גדולי הדור".

חידשת לי לגבי הרב אלישיב, אבל הרב אלישיב עצמו איננו באמת חרדי, ולא משקף את הדעה החרדית הרווחת (וכאן אני לא רוצה להיכנס לדיון, אז אל תנסה.....).

הסיבה שהם מתנגדים לציונות כי היא ביד החילונים שחושבים שהכל יעבוד ע"י הטבע ומעשיהם ישנו נגד התכנית הא-לוהית. יש פה התנגדות עמוקה. בעומק יכול להיות שעצם זה שהחילונים תפסו את הרעיון הזה, זה גרם לחרדים לברוח מזה לקיצון השני, אבל בכל מקרה החרדים עשו מזה גם אידיאולוגיה, גם אם יש כאן רובד נסתר שגרם להם מסיבות אחרות לפרוש מהציונות.

לא אכפת לי שהוא לא יתנגד, אני רוצה שיגיד שזו הגאולה. בעומק (כך אומר הרב שרקי) האפתיות לתהליך הגאולה גרועה הרבה יותר מההתנגדות לגאולה.

אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"

תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם

לא מתכתב עם בנות באישי

כ"ט טבת 16:02
אחיאחואחרונה

אני לא מכיר אדם שהולך לפי הרמב"ם בכל הלכה אולי רק תימנים

אפשר גם להתלונן שהחרדים לא עושים חליטה

 

///

 

לגבי גאולה ניסית חלק מאמינים בגאולה ניסית דווקא ונראה לי שזאת גם השקפת חב"ד והרבה חסידויות

יש כאלה שסוברים שאפשר להביא את זה בידיים אם להקים כאן ממלכה של תורה אבל זה הפוך ממה שעושים שהציונים (יש בזה כל־מיני מקורות מעניינים בהזדמנות אשלח)

 

סורי אחי מדינה שמקיימת מצעדי להט"ב כפופה לארה"ב וכל נכד של גיס של אלמנה של אח של יהודי יכול לעלות לארץ לא ממש גאולה

 

לגבי "עדיף התנגדות מאשר אפתיה" דרוש מקור חוץ מפסיכולוגיית "מי שרב מאוהב"

 

עריכה נוספת:

 

כבר הזכרתי בפורום כמה פעמים את המלבי"ם ההוא על ירמיה

לציבור החרדי יש ציפיות אחרות מגאולה

אם העניין זה שעם ישראל ישב בארץ ישראל, זה היה גם בתקופת השופטים, ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה

ואם זה מצד ריבוי תורה, זה היה גם בתקופות שונות בגלות, וגם היה שלטון יותר דתי תחת האוטונומיות היהודיות

תביא משיח ובית המקדש או לפחות שלטון תורני כמו שצריך (המפלגות החרדיות אינן תורניות) אח"כ נדבר

א' שבט 19:22

יציאת מצרים או מסאטר שף?! התבוננות על קורבן פסח ברוח תיקון האכילה של חודש שבט

 

בפרשתינו אנו נפגשים עם מצוות קורבן הפסח, ובעיון בפסוקים המדברים על הקורבן, אנו מוצאים נקודה מאוד מעניינת :בניגוד לשאר הקורבנות שבמקדש, דווקא לקורבן פסח יש הוראות מאוד מאוד מדויקות. בעצם ,הקב"ה נותן לנו ממש מעין 'מתכון' לבישול ואכילת קורבן פסח:

 

ישנה התייחסות למידת העשייה של הבשר: צריך לצלות את כולו באש, ואסור לאכול ממנו נע או מבושל במים. ישנה התייחסות למרכיבים האחרים של ה 'ארוחה': חייבים לאוכלו ביחד עם מצות ומרורים, ואפילו ישנה התייחסות ל'קוד הלבוש' בעת האכילה: עלינו לאכול אותו בשעה שמותנינו חגורים ונעלינו ברגלינו.

 

ונשאלת השאלה- מה  אכפת לקב"ה איך אנו אוכלים את הבשר שלנו? האם אנו ביציאת מצרים או בתוכנית 'מסאטר-שף'?  הרי העיקר שנאכל אותו בקדושה ובטהרה, מה זה משנה איך?

 

עוד שאלה שעולה מקריאת הפסוקים – הרי עניין קורבן פסח הוא להראות את חירותינו  ושאין אנו מתייראים יותר מן המצרים .אנו שוחטים את הכבש ,שהוא אליל המצרים ומפיצים את ריחו לכל עבר. אנחנו כעת כבר בני חורין! (ע' טור או"ח תל, ועוד). אם אכן העניין בשחיטת קורבן הפסח הוא החירות והחופש- הרי כל ההגבלות הרבות  שאנו מוצאים בדיני קורבן הפסח , לכאורה מגבילות וסותרות את אותה חירות שאנו מבקשים להביע?

 

יציקת תכונות לעם החדש

 

רגע לפני שעם ישראל יוצא ממצרים, רגע לפני שהוא נהפך לעם באופן 'רשמי'- הקב"ה יוצק לתוך אופיו של העם שזה עתה נולד, כמה תכונות חשובות:

 

ראשית, הקב"ה מלמדנו שדווקא ההגבלות -הם אלו שיוצרות את החירות האמיתית והעמוקה. משל למה הדבר דומה?  לאדם שמשחק כדורגל על גג של גורד שחקים גבוה. כמו שאותו אדם ירגיש הרבה יותר חופשיות ונוחות לשחק כאשר הגג מוקף בקירות בטון חזקות- כך הגבולות שאנו יוצרים לעצמנו, הם אלו שיוצרים אצלינו את החירות והנוחות. דברים אלו אמורים גם לגבי גבולות שאדם מציב לעצמו באופן אישי, וכמובן,ועל אחת כמה וכמה ,בשעה שההגבלות הללו באות מפיו של מי שאמר והיה העולם.

 

עוד תכונה והבנה חשובה שהקב"ה יוצק באומתינו היא שליצור גבולות- אין פירושו התנזרות מוחלטת .ההיפך הוא הנכון.

בליל היציאה ממצרים הקב"ה אינו מצווה אותנו לשבת בתענית ולקרוא כל הלילה תהילים, אלא הוא מצווה אותנו לאכול. הקב"ה מבקש לטבוע בנו את ההבנה שהמטרה של האומה שלנו, שזה עתה יצאה לדרך היא 'ללמוד איך לאכול', ללמוד איך להשתמש בטבע ובעולם החול בכלים הנכונים -כדי להוביל אותם לקדושה. 

 

על הפסוק (במדבר יא,ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" מתאר הרמב"ן את הרגלי האכילה של ישראל בעת השיעבוד:

 

"..וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה, היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים.."

 

שעם ישראל היו בגלות מצרים- אכילתם הייתה לא מסודרת: פעם היו זורקים להם ירקות, פעם דגים קטנים, ופעם לחם צר.. כעת, שעם ישראל עומד לצאת לדרך חדשה- הקב"ה מלמד אותנו איך לאכול: על פי כללים מסודרים- שיקדשו את האוכל ויהפכו אותו מדבר סתמי-לדבר בעל חשיבות.

 

לאכול או להיאכל

 

בעומק העניין, פעולת האכילה מבטאת נקודה הרבה יותר רחבה מאכילת מאכל כזה או אחר: פעולת  האכילה מבטאת את הקשר והיחס של האדם עם המציאות. כאשר האדם,נזר הבריאה, מכניס אל תוכו מאכל ששייך לעולם הצומח או החי-הוא תוחב אל פיו מאכל שבא מרבדים נמוכים במציאות. וכאן טמונה בשורה גדולה וטובה, ומאידך גם סכנה גדולה.

הזוהר אומר ש'שעת אכילה כשעת מלחמה' (זוהר רעיא מהימנא פרשת עקב דף רעב ע"ב),

דווקא משום מעלתה הגדולה של האכילה, טמונה בה סכנה גדולה. במקום שהאדם 'יאכל' את המציאות וירוממה למדרגתו, יכול להתרחש תרחיש הפוך: הוא יכול 'להאכל' ע"י המציאות ובמקום לרומם אותה- לרדת עמוק אל תוך תוכה. 

בשעת האכילה האדם צריך לבחור: לאכול או להיאכל – האם לרומם את החומר השפל למדרגת האדם, או שמא ליפול ממדרגת האדם אל עבר מדרגת החומר הנמוכה.

בזכות אותו שיעור בגבולות ואכילה נכונה, האומה החדשה שממש בעוד רגע תצא ממצרים, תדע איך 'לאכול' נכון את המציאות, דהיינו,איך לגשת לכל המציאויות השונות בעולם, ולרתום אותם למטרה נעלה ולצורך גבוה.

 

חודש שבט-תיקון הלעיטה

 

אנו נכנסים לחודש שבט.בספר יצירה, ספר קבלי שמיוחס לאברהם אבינו, מופיעים הקבלות בין כל אחד מהחודשים לבין חוש המצוי באדם,אות באלף בית, ועוד. וכך נאמר על חודש שבט:

"המליך אות צ' בלעיטה… וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה".

לא נאריך במשמעותם של ההקבלות השונות, אך בחודש שבט,אנו מוזמנים להיכנס לעבודת האכילה, וכמו בני ישראל האוחזים בקורבן הפסח-להמליך את ה'לעיטה' ,את האכילה, את הקשר שלנו עם כלל המציאות בעולמו של הקב"ה-ולרומם אותה אל מדרגת האדם, ולא להיפך ח"ו.

זהו גם עניינו של טו בשבט הקרב ובא.  מדוע אנו חוגגים ראש השנה לאילנות? מדוע ראה עם ישראל לחגוג ולציין חג שכולו מוקדש לפירות? אלא, הטבע שהקב"ה טבע בנו כבר מתחילת דרכנו , כבר מקורבן הפסח הראשון, הולך איתנו הלאה: אנו מצווים לקדש את החומר- וגם מהפירות החומריים לעשות חג לה'

 

אמנם, בניכר אין יכולנו כ'כ לקיים את קידוש החומר והפירות. אך לאורך הדורות יהודים קיימו סדר טו בשבט  בהיותם בניכר עם פירות מיובשים שהגיעו מארץ ישראל, ובכך הצליחו להיקשר גם כן לקדושת הארץ, כמו שאומר הרב קוק ":

 

"המאכל של ארץ ישראל מקֻדש בפנימיותו ואינו מגֻשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר. ולפי רוב הציפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן"

(אורות הקודש ח"ג, דרך הקודש, פרישות לב, עמ' רצה)

 

ברוך ה' זכינו אנו בדורינו לאכול מפריה של ארץ ישראל ולשבוע מטובה, והתקיים בנו הפסוק מהפטרת הפרשה:"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד". יהי רצון שנמשיך להושיע ולרומם גם את אותם מקרים ומציאויות שנראות לכאורה רחוקות ונמוכות. שנזכה לאכול נכון.

י"ח טבת 21:07

 

הבבלי במסכת מגילה יג ע״א דן בשאלה מה היה השם המקורי ומה היה הכינוי של אסתר, ובפרט מביאה שם הגמרא את דעתו של רבי מאיר:  ״ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״.


 

כלומר, מהפסוק בזכריה לומדים בשביל הפסוק באסתר שהדס הוא כינוי לצדיקים.


 

אממה, שהבבלי במסכת סנהדרין צג ע״א עושה לימוד הפוך:

״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (זכריה א) ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה [וגו'] מאי ראיתי הלילה ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב אין איש אלא הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה ה' שמו על סוס אדום ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״.


 

כלומר, הלימוד שהדס הוא כינוי לצדיקים נעשה מהפסוק באסתר לצורך הפסוק בזכריה.


 

ובסה״כ קיבלנו כאן הוכחה מעגלית. התוס׳ במסכת ברכות מציינים לכך, אבל בלי לפתור את הקושי שבדבר.


 

אני רוצה להציע **השערה** שאולי תפתור את הקושי.


 

مورد בפרסית ובתעתיק לעברית מוּרד (או murd באנגלית) זה הדס! קשור ליוונית עתיקה שם הדס נקרא múrtos ומכאן באנגלית של ימינו myrtle אפשר לראות את זה כאן μύρτος - Wiktionary, the free dictionary


 

כלומר, ייתכן שמשמעות השם של מרדכי היא בעצם הדס או שהשם שלו נדרש באופן הזה. ואם זה אכן כך אז כנראה כאשר רבי מאיר אומר שאסתר נקראת על שם הצדיקים שנקראו הדסים הוא מכוון בפרט ובמיוחד למרדכי שנקרא הדס.

כעת נשים לב שהגמרא במסכת מגילה משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״ ולעומת זאת במסכת סנהדרין היא משתמשת בלשון ״ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״, כלומר הגמרא במסכת מגילה לא לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק בזכריה אלא רק מביאה אותו לחיזוק העניין ולכן היא משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר״. לעומת זאת הגמרא בסנהדרין לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק באסתר ולכן היא משתמשת בלשון ״שנאמר״. 

 

@אני הנני כאינני 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"ט טבת 10:06

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

י"ט טבת 11:10
על השם של אסתר שאכן לפי אחת הדעות בגמרא הוא על שם האלה אישתאר כתבתי כאן גם פעם


עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש


לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"ט טבת 11:41

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

כ' טבת 23:55

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י' שבט 23:47

קראתי. הדקדוק בלשון הגמ' בסוף דבריך נראה אמיתי. יש לציין שהגמ' אומרת על מרדכי, או ליתר דיוק - בדרישה סביב שמו, שהוא 'ראש לכל בשמים', "מור דרור". יש בחינה שההדס הוא ראש לכל בשמים במה שהוא האחד שנבחר לייצג את 'ריח בלא טעם' בארבעת המינים של חג סוכות (והריח הוא ההנאה הישירה לנשמה, כמו שנדרש מן הפס' "כל הנשמה תהלל יה").

האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?

"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]

מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!

א' שבט 09:31

 

אחרי הסיפור הידוע בבבלי גיטין נו ע״ב על המפגש המוצלח של רבן יוחנן בן זכאי עם הקיסר מופיעה ביקורת ידועה וחריפה של חז״ל על רבן יוחנן בן זכאי שהיה לו לבקש שלפחות הפעם יניח לירושלים ולא היה לו להסתפק בשלוש הבקשות הצנועות שביקש.

הם קוראים עליו את הפסוק מישעיהו פרק מד פסוק כה ״[מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים, וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל]; מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״.

תמיד הבנתי את זה בתור שימוש טכני בפסוק שנועד להעביר על רבן יוחנן בן זכאי ביקורת.

אולם אחרי עיון בכתוב עצמו נראה שיש בו אולי יותר עומק וכוונה ממה שהוא נראה, ושחז״ל לא השתמשו סתם בפסוק הזה, אלא אולי בגלל ההמשך שלו בפסוק שבא מיד לאחריו: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים; הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ, אֲקוֹמֵם.


 

אגב. פעם שמעתי פירוש יפה מאוד על למה דווקא ריב״ז כל כך חשש לפני מותו באיזה דרך יוליכו אותו ולמה אמר לפני מותו ״הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה״ וזאת כיוון שגם הוא עצמו עד יום מותו היו לו ספקות והרהורים לגבי הבחירה שבחר והאם היא היתה נכונה, ומה מיוחד בחזקיהו מלך יהודה ? כיוון שהוא היה בסיטואציה מאוד דומה אבל הפוכה! והיה בזה אישור משמיים על הבחירה של ריב״ז. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

אולי יעניין אותך