זה הולך להיות די ארוך אז bear with me, פרטים נוספים בסוף!
/// רבינער בין ההריסות (13.11.2022)
שממה אינסופית של לבנים חרוכות, אבק והריסות.
אני זוכר את המקום הזה.
פעם זאת הייתה עיר, עיר של בני־אדם.
אלה היו בעבר הרחוק מאוד רחובות מטופחים וסמטאות עליזות.
כאן אנשים נולדו, חיו, התאהבו, צחקו וסבלו ביחד.
חיו ומתו ונולדו מחדש.
אני חושב שלא נותר דבר.
רק הררי לבנים אפורות, שבורות, כאן ובאופק.
רסיסי זכוכית קטנים מנצנצים ביניהם.
השמיים שחורים, כעין החלל הריק שבו משוטטים אסטרואידים וגופים שמיימיים.
אולי לילה כעת, ולכן קר לי. ואולי יום, והצבע הכחול של השמיים דהה עם השנים, עד שנותר רק צבע שחור, והקור מקורו בעצב.
צעדתי בין האבנים האלה.
ברגליים יחפות ניסיתי לצעוד בעדינות, לא לנפול ולא להיחתך.
זה כאב.
אבל המשכתי.
דיממתי, והמשכתי.
איני זוכר כמה זמן התהלכתי בין החורבות האלה. אולי היה זה זמן רב ולא הרגשתי בו, ואולי מרחק קצר נדמה לי כעת נצח כשאני מספר את הסיפור. אלוהים יודע כמה. אני איני זוכר.
כך או כך, נעצרתי על אחת הגבעות השחורות האפורות האלה, וראיתי במרחק מה איש.
איש אחד יושב לבדו על תלולית לבנים קטנה.
אולי הוא ערם אותן כך כדי שיהיה לו נוח לשבת, או שמא מצא תלולית והתיישב עליה ככה סתם.
אותו איש חבש כיפה גדולה, ותפילין גדולות לראשו.
הוא רכן מעל סטנדר, כל תשומת לבו מופנית לעיון בספר עצום מימדים, גדול כמעט כמו האיש עצמו.
שפשפתי את עיניי המעקצצות מרוב אבק. האם אכן יושב שם איש?
"שלום עליך, רבי יהודי!" קראתי לו בקול מתחתית הגבעה.
כנראה הוא לא שמע אותי מרחוק, כי הוא לא הרים את אפו מהספר. תהיתי אם הוא ישן ועליי להעירו, או שאולי אינו אלא פרי דימיוני… על־אף רגליי הדואבות פתחתי בריצה קלה. דילגתי מעל השברים וטיפסתי על הגבעה עליה ישב.
התקרבתי אליו וקראתי שוב, "שלום עליך, רבי יהודי."
האיש הרים את ראשו בבת־אחת.
"עליכם השלום," השיב בחיוך מנומס. מן החיוכים שמלאים בכוונות טובות ובעייפות קיצונית.
אכן ישב שם יהודי. שערו השחור עדיין לא הראה סימני שיבה, אך זקנו היה ארוך, והייתה לו חזות רבנית מכובדת. זה רבינער, הנחתי לעצמי. יש לנהוג בו בכבוד.
הספר בו היה שקוע כל־כך, לא אחר הוא מאשר מסכת שבת מהתלמוד הבבלי. מקרוב הספר נראה ענקי עוד יותר, כל אות בגדול של מטבע קטן, כאילו הודפס במכונת הדפוס הגדולה בעולם, שהורכבה במיוחד בשבילו, בשביל עותק יחידי בעולם.
התקרבתי עוד כמה צעדים עד שנעצרתי במרחק מנומס דיו.
"הער רבינער, היכן אנחנו נמצאים?" שאלתי.
"על תלולית קטנה של לבנים, כמדומני," השיב.
"והיכן השאר?"
הרבינער עצם את עיניו.
"הם אינם, נערי."
אינם.
אם כך, איני רוצה לחשוב עליהם יותר.
גם אני פחדתי מהעצב.
"ומה הרבינער עושה כאן?"
"מעיין במסכת שבת, בתוספות על נרות חנוכה."
"כאן, באמצע השממה?"
הרב הנהן.
"מחילה, אני פשוט חושב שזה קצת מוזר, שוב סליחה, לראות רב כאן באמצע השממה, ועוד לומד הלכות חנוכה."
"תורה היא וללמוד אני צריך, נערי. אם לא אחזור על תלמודי, סופי שאשכח אותו. דברי תורה קשים לקנותן וקלים לאבדן."
עכשיו אני הנהנתי. הסכמתי, למרות שלא הבנתי.
שתיקה השתררה בין שנינו, והרב נראה שהחזיר את תשומת לבו לשקלא וטריא התלמודית.
היססתי לרגע, האם להפריע את הרב עוד מעיונו.
"אין כאן אף־אחד." אמרתי לבסוף.
"אני כאן," אמר הרב. "ואתה כאן."
"האם נותר משהו מלבד ההריסות?" שאלתי. "זה נראה שהעולם נחרב."
"אכן כך הוא, נערי. העולם נחרב ואינו קיים יותר."
לרגע חשבתי שדבריו נאמרו בצחוק, אלא שהוא הביט ישירות לתוך עיניי ברצינות שלא ראיתי כמותה מעודי. עיניו החומות הזכירו לי שמש שכבתה והפכה לגרם שמיים קר.
"אני יודע מה אתה חושב לעצמך, אבל האמן לי. העולם איננו. איני זוכר איך זה קרה, אבל בוודאות אני יודע, שהעולם כולו נהרס, ואיננו עוד."
"אז… אתה לבד פה?"
הרב קימט את גבותיו, ואמר: "יהודי אף־פעם לא לבד, תזכור את זה."
"הרב יודע למה כוונתי…"
"יהודי אף־פעם לא לבד." הוא חזר על עצמו בתקיפות, כמעט בכעס, והרגשתי מעט אי־נוחות.
"העולם אפוא איננו," אמרתי, "ולכן אין כאן נפש חיה."
"נכון."
"לכן לא צומחים כאן צמחים, ולא נולדים כאן אנשים."
"כן."
"ואף־אחד לא יתאהב יותר, ולא יצחק יותר, ולא יסבול יותר."
הרב השפיל את מבטו, חשב לכמה רגעים, כאילו ווידא זאת בסברות ההיגיון, ולבסוף הנהן באישור.
"לאן עליי ללכת, אם אין כאן שום דבר?"
"לאן הלכת עד כה?"
"סתם כך, בלי מטרה ברורה. הלכתי קדימה."
"אז עליך להמשיך ללכת."
"ואתה, הער רבינער… מה הרב מתכנן לעשות? פשוט להמשיך ללמוד כאן, על הגבעה הזאת?"
"כן, לעת עתה אני עושה את מה שציוותה עליי התורה, והגית בו יומם ולילה."
שתקתי. לא הייתה בדבריו תוכחה. הוא עבד את השם באותו הרגע, וידע שעליו להמשיך. אבל אני לא ידעתי מה עליי לעשות. איזה ציווי נכתב עבורי בתורה? השפלתי מבט במבוכה. לא ידעתי.
השתיקה התגברה. יכולתי רק לשמוע את נשימותיי ואת פעימות לבי.
פעימות לבי.
האם אני חי?
האם יכול לחיות כאן משהו, בעולם שנחרב? האם הרבינער חי, או שמא הוא דמות רוחנית עמומה?
פחדתי.
פחדתי שאיני חי יותר, ופחדתי שהרב יחזור שוב ללימודו, והשיחה המביכה הנעימה שלנו תסתיים, וניאלץ להיפרד.
אבל הרב סגר את הגמרא והסתכל עליי.
הוא ציפה ממני שאגיד משהו.
"באיזו דרך?"
"עליך ללכת בדרך שאינה קיימת," השיב הרב.
איזו מין דרך זו, שאינה קיימת? מה יודע הרב על דרכים שאינן קיימות?
"דרך שאינה קיימת?"
הרב חייך.
"כן, נערי. בעולם הזה, שלא קיים, יש רק דרך אחת, זאת שאינה קיימת, ועליך ללכת בה.
הבורא יתברך ברא את העולם כולו כרצונו, את העולם שעדיין נותרו לי ממנו כמה זכרונות מועטים. והוא החריב אותו כרצונו. אל לנו להרהר אחר מידותיו.
הוא השאיר בו רק יהודי אחד, שישב וילמד הלכות חנוכה, ואותך, כדי להמשיך ללכת."
הבנתי.
פעימות לבי התגברו והרגשתי את דמי גועש.
לא אוכל להסביר את מה שהבנתי, אבל שמעתי והפנמתי, ובאותו רגע לא נזקקתי למילים נוספות.
"תודה לך, הער רבינער." לחשתי. לא הייתי יכול לומר זאת בקול, גם לוּ רציתי.
רציתי לפנות לדרכי, אבל נעצרתי, כאילו שכחתי דבר מה חשוב.
פחדתי.
"אנחנו נתראה שוב?" שאלתי.
פחדתי מהבדידות.
הרב קימט מצחו במחשבה. "לא, לדעתי לא נתראה שוב לעולם."
"לא הייתי רוצה שניפרד לתמיד."
הרב הנהן בהבנה.
נאנחתי.
"יהודי אף־פעם לא לבד," אמרתי, והכרחתי את עצמי לחייך.
גם הרב חייך. "אף־פעם לא לבד."
ופניתי והלכתי, ולא הבטתי יותר לאחור.
/// ביקור בעיר השרופה (18.09.2024)
שממה אינסופית של הריסות, אבק, ולבנים חרוכות.
גם אני זוכרת את המקום הזה.
פעם זאת הייתה עיר, עיר של מילים.
אלה היו בעבר הרחוק מאוד רחובות צפופי־בתים, שאכלסו אינספור ספרים, מחברות, מילים כתובות; תווי שירה, מכתבים ומגילות ישנות.
אני חוששת שלא נותר מכך דבר.
רק הררי קרשים שרופים, שבורים, כאן ובאופק.
פיסות נייר שחורות מתעופפות ברוח הקלה.
נעלמו גם המילים הכתובות באבן.
השמיים שחורים, כעין העשן העולה מהאש.
אולי לילה כעת, ולכן הכל כל־כך שקט. ואולי יום, והצבע הכחול של השמיים הזדהם בערפיח הכבד, עד שנותר רק צבע שחור, ודרכו שומעים רק את השקט.
צעדתי בין החורבות האלה, במגפיי החומות.
ניסיתי לצעוד בעדינות, לא לנפול ולא להתלכלך.
על אחת הגבעות השחורות האפורות האלה, ישב לבדו איש אחד, על תלולית לבנים הקטנה שערם לו, רכון מעל הספר עצום המימדים. זה הרבינער המפורסם היושב בין ההריסות, ומעניק עצה לאלה שאיבדו את דרכם בעיר השרופה. וזה כנראה הספר היחיד שהצליח אי־מישהו להציל מהלהבות, לפני כמה מאות אלפי שנים.
שלפתי מכיסי את המפתח שהשארתְּ לי, כמזכרת יחידה. ביקשת שאשמור עליו, וכך הוא ניצל מהשריפה.
הדלת של ביתך נעלמה, כמו ביתך, וכמו הכל. אבל ידעתי ששם הוא עמד. לא אוכל לשכוח.
נכנסתי בזהירות פנימה.
ליד שאריות שולחן העץ שלך זיהיתי את ערימת המכתבים שלנו. לשם זרקת את הגפרור. אי־שם בתוך הערימה היה גם הספר, הבלדה הארוכה, כמעט עד אינסוף, שניסית לכתוב. היית שולחת לי את הבתים ומבקשת הערות, ואני הייתי מתקנת לך אותם, ומכינה את התווים.
במכתב האחרון שלך אמרת שאת מפסיקה לכתוב. אמרת לי שנמאס לך ממילים, ושאת מעדיפה להשאיר את הסוף פתוח. אמרת לי שעדיף להשאיר את הדברים בגדר סוד, כמו חלומות שאסור לספר לאחרים. אמרת לי לשכוח מכל זה. אני מצטערת שלא קראתי בין השורות. אני מצטערת שלא הגעתי מיד, שהמסע שלי התארך בכמה מאות אלפי שנים. אני מצטערת.
התחלתי לשיר חרשׁ את פזמון הבלדה כפי שזכרתי אותו מאז.
לרגע כלום לא קרה. ואז שמעתי קול רחש מבין ערימת המכתבים, ומהקירות, כאילו כל הבית כולו נע בתוך שנתו העמוקה. ואז ראיתי אותן, אותיות קטנות המגיחות מבין הצללים.
אכן שרפת את הבלדה, אבל האותיות שלך הספיקו לפרוח באוויר, לא הצלחת להיפטר מהן! הן מעופפות כאן לצדי.
תפסתי בידי אחת מהן, בזהירות, שלא לשבור.
היא אמרה לי שברחת אחרי שהצתת את האש, ועמדת כבר בקצה העיר. אבל אז הבטת לאחור, כשהאש כבר השתוללה בין הרחובות, וחזרת הביתה. לקחת איתך משהו, פיסת נייר שקרעת מסופו של איזה ספר, ויצאת בריצה, משתעלת ומפויחת מעשן, אבל בלבך חיוך ניצחון.
"ידעתי שתבואי," הופעתְּ לפתע מאחוריי.
הסתובבתי וחייכתי. "שמרתְּ אותו אחרי הכל, במשך כל הזמן הזה."
"ואת שמרת את המפתח," אמרה, והצביעה על ידי הקמוצה.
"מאות אלפי שנים."
הבטנו לרגע זו בזו, כשהאותיות מרחפות להן מסביבנו במשבי כנפיים קלילים, בין פירורי הנייר השחורים והערפיח.
"אתְּ רוצה שנתחיל לכתוב את הסיפור מחדש?"
/// הסוף של הבלדה הזאת (17.07.2020)
אני לא רוצַה את המילים
ולא את הסיום
ולא פזמון חוזר
ולא סיפור המשך
ולא אֶת השתיקה
שחותמת אֶת הספר
אני רוצַה שהכריכה תיסגר
ושאיתה יישרף
הסוף של הבלדה הזאת.
המכתבים כולם יעלו בלהבות
והבתים יתמוטטו, ואיתם הרחובות
והעיר תהיה, היא לא תהיה
או־אז יישרף
הסוף של הבלדה הזאת.
אני אוהבת אֶת המילים
שלא נאמרות
ושאלות ללא תשובות
וחלומות בלי פתרון
ואֶת כל אשר שכחתי
ואֶת כל שלא אדע
אני רוצַה שהעט ייזרק
ושאיתו יישרף
הסוף של הבלדה הזאת.
אני רוצַה שתדלגי קדימה
אל תקראי בין השורות
שתשכחי מהתווים
שתקחי אֶת המפתח
ותשמרי אותו אצלךְ
או אצל מישהי אחרת
רק אַל תשליכי אל האש
ביום שיישרף
הסוף של הבלדה הזאת.
והמכתבים כולם יעלו בלהבות
והבתים יתמוטטו, ואיתם הרחובות
והעיר תהיה, היא לא תהיה
או־אז יישרף
הסוף של הבלדה הזאת
עוד אקרע ואשרוף
את הסוף של הבלדה הזאת.
/// דברי הסבר
זאת טרילוגיה לא־מכוונת שהתחילה כמובן מהחיבור האחרון – "הסוף של הבלדה הזאת", שמדבר על אובדנות ועל המאבק באובדנות. הסוף של הבלדה מסמל מחד את המוות המוחלט, והגיבורה נאבקת בו מלחמת חורמה מתישה. הבלדה מסמלת שיר עצוב שכבר נכתב, בעצם גורל ידוע מראש, שהגיבורה מנסה להימלט ממנו, או להתכחש אליו. מצד שני, עצם המאבק הוא אובדני, בכך שהעיר עולה בלהבות – המאבק עצמו מלא ברגשות של הרס עצמי, כך שקשה להבדיל בין האובדנות לבין המאבק.
החיבור "רבינער בין ההריסות" לא נכתב כהמשך ל"סוף של הבלדה הזאת" אלא כחיבור עצמאי שמתעסק בשואה. קיבלתי את ההשראה מסיפור פנטסטי על רב שנקלע לעבודות פרך במהלך השואה, והיה מקרה שבו בעלות הברית התחילו מפציצות את האזור, כך שהקצין הנאצי אישר ליהודים לכנס מניין לתפילה, ואף ביקש שה"וונדר־רבינער" יתפלל עליהם, מי יודע אולי זה יעזור. לא יודע מה המקור לעדות, אבל התמונה נחרטה במוחי ורציתי לכתוב חיבור על "רבינער בין ההריסות", זאת הכותרת שנתקעה אצלי בראש והייתי מוכרח לפתח אותה. התוצאה אפוא היא עולם ש"נגמר", ששאב את השראתו מ"העולם שנגמר" מהסדרה היפנית Clannad – העולם שאחרי המבול, למעשה, אחרי שהדיכאון השמיד את הכל, ועדיין איכשהו נותר שריד מוזר בחיים – גם האישיות עצמה (הגיבור) וגם פן רוחני (הרבינער), ששניהם אודים מוצלים מאש המחשבות האובדניות.
החיבור "ביקור בעיר השרופה", מבקר מחדש בעולמם של שני החיבורים האלה, וקושר אותם ביחד לכדי עלילה אחת. קיבלתי השראה מפסקה ב"אמרי אמת" שאומרת שהגם שהלוחות הראשונים נשברו, לא שייכת שבירה ביחס לאותיות עצמן, הן פרחו באוויר, וכל מה שצריך לעשות, זה להחזיר אותן למקומן. "הביקור בעיר השרופה" סוגר מעגל, בכך שהוא מתעמת ישירות עם ה"אחראית" לאסון, ומציע בנייה מחדש, במקום שיטוט אקזיסטנציאליסטי חסר־כיוון, הנגוע יותר מדי באבסורד. מי ששבר הוא זה שיתקן. ה"חברה" של הדמות מ"הסוף של הבלדה הזאת" מסמלת פן של חמלה בנפש, הרצון "להשאיר קצה חוט", ואיך חוט החמלה הזה מתעורר מחדש, אמנם באיחור, אבל זה קורה.