המון זמן שלא צפיתי, אלה הזכורים לי ביותר.

מסודר לפי ז'אנר, מה שמודגש מאוד מומלץ.

פילם נואר:

– Double Indemnity (1944)

– The Big Sleep (1946)

מתח / פעולה:

– The Shawshank Redemption (1994)

– The Rock (1996)

– Stalingrad (1993)

– Son of Saul (2015)

– Defiance (2008)

– Devil's Pond (2003)

– Hotel Mumbai (2018) – אני זוכר איך הייתי בהקרנת הבכורה עם המשמר האזרחי... היו ימים נחמדים.

קומדיה:

PK (2014) – סרט הודי מדליק

כללי:

– Die Welle (2008)

אחר:

– Chungking Express (קולנוע קנטונזי)

– Crouching Tiger, Hidden Dragon (סרט wuxia סיני)

אנימה:

– Summer Ghost

– Kono Sekai no Katasumi ni (מאוד מיוחד)

שולח קישור לletterboxd שלי למקרה שתתעניין בטעם הקולנועי שלי: kookipakuki’s profile 

גם אני לא ראיתי סרטים המון זמן. האחרון שראיתי היה לפני חודשיים ויצאתי ממנו במיאוס - V for vandetta

הערב החלטתי שאני צריך לראות סרט שאצא ממנו ברוחב לב. כלומר לא כל האפלים והמזעזעים שאהבתי בעבר.

חשבתי שאני יכול להגיע לרוחב לב מהסרטים של יורגוס לנתימוס (שעוד לא ראיתי אף אחד מהם יש לציין, אבל שמעתי בשבחיהם וכשאני מדבר בהשתוקקות על אומנות - הרבה ממליצים לי עליו). אבל בגלל שהוא אכזרי אני חושש קצת.

הכיוון לפני שקראתי את הודעתך היה יפני בכל מקרה. חשבתי אולי סוף סוך לראות את שבעת הסמוראים (בינתיים ראיתי רק סרט אחד של קורסאווה - Ran, ועוד סרט יפני מפורסם - חרקירי של קובאיישי. ועוד סרט שאני לא מצליח להיזכר בשמו ובשם הבמאי אבל גם יפני עתיק - על חטיפת ילד או משהו).

אפשרות נוספת היתה לראות סרט של מאמורו האסודה. אהבתי מאוד את Wolf children וBoy and the beast. 

חשבתי לראות את Belle שעוד לא ראיתי.

---

המלצותיך - 

- את חומות של תקווה אצטרך לראות שוב. ובכללי - דחוף להתחיל לקרוא את קינג.

- הנחשול אופציה מעניינת ואין סיכוי שיש לי סבלנות כרגע לקולנוע הודי, בטח לא לקומדיה. 

- פילם נואר עוד לא ראיתי כלום אז אני חייב להתבייש בעצמי. ניסיתי לשכנע את אחי לראות האזרח קן אבל הוא אמר לי שזה סרט מיותר שרק פלצנים רואים.

- וואו, The rock ראיתי באיזה כיתה ו'

כל השאר - אגגל ואשמור למזכרת

תודה אחו יקר

– קולנוע הודי טוב זה משהו, אבל צריך מצב רוח ספציפי שבשביל זה. נזכרתי עכשיו בסרט בשם Dangal שזה סרט ממש נחמד, פחות קומדיה יותר נרטיב.

– הנחשול זה באמת סרט חמוד, מסוג הסרטים שהמורה להיסטוריה או לאנגלית הייתה מקרינה בכיתה. (זמנים מודרניים ראית???)

– הייתה תקופה שהייתי ממש מכור לנואר, שמע זה ז'אנר מכונן.

בינתיים קבל עוד כמה שנזכרתי בהם

– Out of The Past (הפילם נואר הכי טוב שתראה בחיים. עד שמצאתי את השם שלו כבר שכחתי את כל שאר ההמלצות שרציתי להוסיף)

– Hotarubi no Mori e (סרט אנימה פצצה שמבוסס על one-shot shoujo כך שזה די ייחודי ואינדי כזה)

"נשמה" אחלה סרט.

הקול בראש מומלץ.

אם כבר ביקשת שמו"ס, אז זו הזדמנות מצויינת....😉

באמת נשגב מבינתי מדוע יהודי מחפש תרבות בתרבויות של גויים....לא אומר את זה כקטרוג או כשפיטה ח"ו, אלא כשמו"ס שאולי יעזור לך לחזור בתשובה....😉

איך זה שיש לך כל כך הרבה ידע בכל נושא בעולם?!

זה ז'אנר קולנועי בשחור לבן

המשמעות המילוליץת היא סרט אפל אם אני לא טועה

לרוב אם לא תמיד על בלש ועל פשע

סיבוכים עם נשים יפהפיות

דמות הגיבור העצוב עם ז'קט הבלשים הארוך

היה ז'אנר קולנועי נפוץ מזמן באומה-ריקה

אני אתייאש לשאול בסוף...

מי זאת באומה ריקה?

לא הבנתי איך אפשר לראות סרט בשחור לבן זה לא מחרפן?

אומה ריקה = אמריקה

הצדק איתך, שחור לבן זה די מעצבן, אבל יש סרטי שחור-לבן מצויינים שפשוט אין להם צבע

האמת שיש סרטים שצולמו בשחור לבן וכיום עם הבינה מלאכותית והכל יודעים להוסיף להם צבע

נחמד חח

לומד באופן שטחי כל נושא אפשרי כדי ליצור רושם של אדם נורא משכיל

אני אוהב שחור לבן, צבעים בוהקים מציקים לי

יש המון דברים שאפשר לעשות עם שחור לבן שאי־אפשר לעשות עם צבע

יש לי ספר משנות החמישים בשם "Advanced Photography" שמסביר על טכניקות צילום (לפני עידן הצבע) כך שלשחור לבן יש מקום מיוחד בלבי

@צדיק יסוד עלום למה אתה ככה מוריד

יפה כל הכבוד

מעריך מאוד את הרצון הטוב שבשמו"ס. אני לא ציני, באמת מעריך. רגע, מדובר במשחק מילים על סרט מצויין = סמו"צ = שמו"ס??? אם כן אז מצדיע 🫡

אני חושב שהניק שבחרתי לי הוא הטעייה קבועה במידה מסויימת; אינני צדיק (אולי לחדי ההבחנה המילה 'עלום' תתן איזה פשר).

אני אוהב קולנוע כי זה נותן איכות שאני לא מוצא בתורה (איכות = לא על הסקאלה של יותר או פחות, אלא כמו סגנונות שונים, איכויות שונות זו מזו). אני עושה המון טעויות ורואה הרבה סרטים *רעים* וגם לא צנועים ועוד שלל שטויות, אבל עוד לא מצאתי אלטרנטיבה לכך בתרבות העברית כפי מה שמתאים לי ומשמח אותי.

אני גם קורא המון ספרות חוץ, בעיקר אירופה. לאחרונה אני שם לב שבתשתית הדברים יש אקסיומות מאוד מאוד לא יהודיות שגם הן נכנסות לבלנדר ומזיקות, ובכל זאת אני ממשיך לקרוא. אולי ניחנתי בנפש/נשמה קוסמופוליטית אוניברסלית, ולכן אני נמשך החוצה. אולי זה מופע בוסרי ולא מכוון של תכונה יהודית המבקשת להעלות ניצוצות?

מעריך מאוד את הכנות!

והכנות שלך עם עצמך.

יותר ממה שצריך לעודד לצרוך תרבות יהודית

צריך לעודד לייצר אותה

צריך לעודד לייצר. אבל לצרוך מתרבות אחרת זה בעייתי.

לא מכיר מישהו מעניין בכלל, כולם פחדנים ושמרנים במובן הרע של שמרנות (הסוג שמדכא חדשנות ומקוריות)

יתרה מכך, אף אחד אפילו לא מנסה לכוון לשם. אתה מכיר מישהו ירא שמים שחרט על דגלו יעד כזה?

אני הראשון להצטרף במידה וזה יעד קיים

קודם כל, אל תהיה פאסימי. בעז"ה זה יקרה. יש התעוררות בעם לדברים האלו (יש פה פורום די פעיל של פרוזה וכתיבה חופשית, שזה מאוד מבורך).

אני לא מכיר מישהו ספיציפי שקרא לזה ודוחף את זה בפועל (הרב קוק קרא לזה, עיין אגרת לתחכמוני וכו', וגם כתב בעצמו שירים, מופיעים בחמישייה של אורות התורה וכו'), אבל יש התעוררות יותר. מבחינת לדוגמא הזמרים: ישי ריבו, ביני לנדאו, חנן בן ארי. לגבי כתיבה, יש את הרב שטייזלץ קצת, ויש עוד קצת ספרים (סיפורי מעשיות לדוגמא, אבל לאו דווקא). אני אישית נמצא בקבוצת וואטסאפ שמנסה להחזיר כתיבה של אהבת הארץ (נקראת זמרת הארץ), ושיתפו פה פעם גם תיקייה בדרייב (אוכל לשלוח לך קישור) של כתיבה של סיפורים. יש לי חבר קרוב שכותב כל מיני תכנים (דווקא את היצירות ה"יהודיות" שלו הוא לא מעלה לאינטרנט נראה לי).

ואתה צודק, זה מאוד מאוד מאוד חשוב. ואולי זה התפקיד שלי בעולם, אני עוד לא יודע.

נ.ב. יש לי חניך שמאוד אוהב הצגה, אולי אנסה לפתח אותו בתחום זה ובעז"ה יהיה שחקן או משהו. הלוואי (כרגע הוא עוד צריך הרבה לפתח את זה, לא בולט שיש לו כשרון טבעי לזה, אם ישנו).

כתיבה מגוייסת זו כתיבה שבה מצופה ממך להפיק תוצר והתוצר ייצטרך לעבור בדיקת תקן האם הוא עומד ועונה לערכים הנכונים.

שים לב: אני לא מנסה לקדש כתיבה פרועה שמעלה על הדף את כל הזוועות שבאדם (אף על פי שאני הקטן בעצמי כותב ככה וחוקר את התוצאות), אלא מבקש כתיבה שתהיה מקורית.

מקורית = מהמקור, כלומר מנשמת היוצר, ולא מהפרופוגנדה המוכתבת מדף המסרים.

לגבי היוצרים שהזכרת, אתייחס אליהם בתור היצירה שלהם על פי דעתי ולא בשום מובן של הכפשה הנוגעת אליהם אישית. בכל זאת - זו דעתי האישית, ואפשר כדאי ומומלץ להתעלם ממנה במידה ולא מסכימים:

- היצירה של חנן בן ארי לטעמי עברה בין שני קצוות נפלאים. בראשית דרכו אני חושב שהוא היה מקורי, לפחות במידה מסויימת (ממך עד אלי). בהמשך, במשך תקופה ארוכה, השירים שלו נענו בדיוק לצביון ולפרופוגנדה, החל מהחיים שלנו תותים, המשך בבשורות טובות, וכלה ב"דור". באלבום האחרון שלו, תוך כדי מה שעבר עליו בחייו האישיים (תהליך מפלא לטעמי) הוא עזב את דף המסרים, כתב מהמקור, והשירים שלו מבטאים את מחלות התקופה בצורה הכואבת ביותר. "עטלף עיוור" ו"חוץ מכדורגל" הם שירים נפלאים ומבורכים, אבל קשה לי לזהות אותם בתור היצירה העברית המחופשת כל כך (פרפרזה ללשונו של הרב: "התרבות האנושית המחופשת כל כך", מאמרי הראי"ה כלשהו)

- היצירה של ישי ריבו להרגשתי עוד גרועה משל חנן על פי הקריטריונים שאני מתייחס אליהם. הוא זמר שמייצר בעיקר פולקלור יהודי, וזו גנות, ההפך של המקוריות המחופשת. באלבומים "פחד גבהים" ו"שטח אפור" היו מעט שירים עם שאלות קיומיות בין האדם לאלוהיו שהדאיגו אותי ולא עוררו הזדהות, ובסופו של דבר חטאו בפולקלוריזם (הייתפאר גרזן על החוצב בו? על אחת כמה וכמה אדם מול חוצב להבות אש... ואיפה אני מול כל המשפטים ההגיוניים האלה). וכמובן שהלהיטים שלו תמיד עוסקים בפסוקים אזוטריים שאיש לא מנסה להבין, או כמו בשיר "דור" של חנ"ב - בתמצות מסרים רוחניים להמון בצורה זולה ופופית, כמו "אפילו כשעשינו משהו רע".

- ביני לנדאו עדיף בעיניי בהרבה על שניהם, גם מבחינה מוזיקלית, גם מבחינת אותנטיות (להרגשתי, סביר שאני טועה או שעל טעם וריח), גם מבחינת האנרגיות והרוח. ויחד עם זאת הוא מגזרי לגמרי ולא שר לעם ישראל אלא ליושבי יהודה ושומרון (אני מגזים). אני אישית שומע אותו פחות מחנן וריבו כי הוא מאוד *דתי*, ועיקר הדגש שלו הוא על החוויה הדתית, ולא על ההווי הישראלי. מה שכן - השיר הכי יפה שלו הוא השיר הכי מרגיז שלו, ואני תמיד שר אותו בהתמסרות חמוצה: "אור בהירות הדרך".

יש גם את עקיבא שבעיניי בראשית דרכו דווקא היה מעניין (השיר קרוסלה) אבל כפי שלמיטב זכרוני העיד בעצמו - ענה לטעם של הקהל, עזב את האקזיסטנציאליזם והשאלות העמוקות של החיים והתביעה היפה למשמעות, והלך לרגש אולפניסטיות (שאולי זה דבר חשוב מאין כמוהו, אני לא ציני. אני יודע שהרבה נשים מתרגשות ומקבלות כוח מהשירים שלו, ושותק)

אביתר בנאי הוא שיא השאלה. אני אוהב אותו אבל כבר אין לי מושג אם לו יש מושג מה הוא עושה. כנראה שכמוני הוא גם מחפש אותנטיות (כפי שמופיע בקליפ של השיר "רחמים", וכפי שקרה כשהוא חזר לאלבום הראשון. גם לו נמאס מדף המסרים). 

אני מרגיש שיוצרים דתיים או שהם נגועים בקיטש נוראי, הדהוד של רעיונות צייטגייסטיים או דף מסרים או רעיונות קלישאתיים נדושים

או שהם אדג'יים חסרי־חן ("מי ביקש ממך לברוא לי נשמה")

או אדג'יים נדושים עם אקזיסטנציאליזם נדושששש רצח

האמת לא יצא לי להתעמק כל־כך ביוצרים דתיים בני זמננו מהסיבה שאני לא בחורה, אני לא כל־כך מהמגזר, ואני לא מתחבר לסגנון המוזיקלי

גם הסגנון המוזיקלי מרגיש לי לרוב או קיטש או איזה ניסיון לא־מוצלח באוונגרד כמו אינדי / אלטרנטיבי tryhard ואני פשוט לא אוהב את זה, אחותי הגדולה כן, אני לא

אני חושב שכתיבה דתית טובה היא מאוד מאתגרת

מצד אחד ההתמודדויות / מחשבות מוכרים לכולם אז מאוד קל לנפול לקלישאות

גם עולם הדימויים לעיתים קרובות מרגיש נדוש או חרוש ולכן קלישאתי

מצד שני אם להתרחק יותר מדי אז זה כבר לא בדיוק דתי

וגם יש סכנה של להיות יותר מדי אינדי־אדג'י wannabe כזה

לדעתי שתי היצירות היהודיות האולטימטיביות ביותר שאי־פעם ראיתי מאז ומעולם כאילו אבר אלה סליחות ע"ג (רק להוריד את סימני הפיסוק ולנסות לקרוא בנשימה אחת) ופ"ה (לפי סדר ליטא)

לגבי היחס בין ביני לנדאו לחנן בן ארי וישי ריבו אין לי אלא להזדהות איתך. אני מעדיף בהרבה את השירים של ביני לנדאו (את אור בהירות הדרך לא מסוגל לשמוע בכלל....). לגבי חנן בן ארי, באלבום "יש כאן יותר מהגוף הזה" אני רואה באופן די ברור את הדתיות (אולי חוץ משיר אחד שם). אני מאוד מאוד התחברתי לאלבום, אם כי צריך להיזהר לא להתמכר לאלבום ולשמוע אותו יותר מדי, הוא עלול להכניס ליותר מדי עצבות וחדלון....

לגבי ישי ריבו, אחד השירים האחרונים שהוא הוציא נקרא: "אין לי מלבדך". הוא פשוט שיר אחד הטובים (קצת מקביל ל"מופקר כמדבר" של ביני לנדאו. אני חושב ששניהם השירים האהובים עליי). בשאר השירים לפעמים קצת יותר קיטשי, לפעמים פחות, אבל הרבה פעמים צריך לשבת ממש על השירים שלו ולהבין את עומק כוונתם, זה לא סתם גיבוב חסר פשר שמקורו בזריקת מקורות ותו לא.

שולי רנד גם יש לו שירים מאוד טובים.

אבל בכל אופן, מזדהה עם הרגשת החוסר, הלוואי שהמצב ישתנה. "ומי יתן כל עם ה' נביאים".

היא מצביעה על בעיה (לכך כוונתי בניסוח "מחלות התקופה". בסופו של דבר רוב האלבום מעיד לא על דתיות ולא על התחזקות ובקושי על אמונה, אפילו שהוא נשאר "בתוך החדר" של האמונה.

בוא נראה מה יהיה האלבום הבא שלו והאם הוא ימצא פתרון בתוך הברוך הזה או שילך לאיבוד.

אני ואתה מביטים על הסיטואציה מזווית שונה. אתה מכבד יותר את התלות והתחינה כלפי אלוהים כפופ מיינסטרים. בתור מי שלומד בעיקר הרב קוק אני לא מתחבר ל-מה שאני מזהה כ- אומללות ונשיאת העיניים כלפי מעלה.

כמו שאמרתי, בעיניי אביתר *עשה* את זה הכי טוב, בעיקר באלבומים "לילה כיום יאיר" ו"יפה כלבנה". עשה ולא עושה. היום הוא גם עושה דברים מיוחדים אבל הבקשה שלו לאהבה הפכה אותו להיפי

מסכים מזדהה מחזק ומתפלל עם הסיפא. עם ישראל בלי הנבואה הוא עם נכה. מתגעגעים ובינתיים רועים בשדות זרים

שימחת! לילה טוב

ומי שעובר חווייה דומה יכול להתחבר ולהזדהות, וכך להתחזק. כמו שהתניא אומר שלפעמים יש קהות חושים שהאדם מעורר את עצמו אפילו ע"י הזכרת עוונות של עצמו, העיקר להרגיש, וזה לא יכניס אותו לעצבות כי זה בשביל לחזור ולהרגיש.

הלוואי שימצא פתרון....

טוב, אני ממש לא רואה את זה כאומללות. מעניין אותי אם זה שאגיד לך כמה מילים על מה אני חושב על השירים האלו תשנה את מחשבתך לגביהם. אם תרצה, אפרט.

אכן. בעז"ה חלק מהתפקיד שלנו זה להביא את הנבואה. צריך לחבר בין עולמות, מצד אחד להיות חזק, לפתח את כוחות הגוף, לפתח את החכמה, את השירה, ואת הרוח, וכך תוכל לשרות רוח ה' עלינו. שיתקיים בנו וניבאו בניכם ובנותיכם, במהרה בימינו.

כנ"ל, אהבתי להדיין איתך, לילה טוב

הבעיה היא שאני גרוע באומנויות הויזואליות

החלום שלי אבל הוא לכתוב מחזה.

עריכה: ראיתי האמת כמה ציירים kosher ממש טובים, אבל די אינדי

אני לא יודע אם התערוכה הזאת עדיין מוצגת אבל לפני כמה זמן ביקרתי במוזיאון ארצות המקרא והייתה שם תערוכה של ציורים של בחור צעיר דתי שנפל בקרב אאל"ט, משהו מטורף, יש לי כמה תמונות שמורות אם זה מעניין אותך

יש עוד צייר ששכחתי מה השם שלו אבל היו לו כמה ציורים ממש מדליקים של בתי כנסת

מי קורא ספרים nowadays?

כולם רוצים שירים פשוטים בשני אקורדים

אז טאטע, תטהר

שמע זאת חוויה אחרת, ממש מרגישים את העומק ואת הרגשות בפנים

בכל־מקרה נזכרתי, זה Isaachar Ber Ryback

בין הציירים המדהימים ביותר שראיתי, כל־כך underrated

שלא אמורה לתת הרגשה של זוועות ופלצות? כשניסיתי לחרוש על אמנים וסגנונות ציור ודרכתי בקיוביזם הכל הרגיש קשה ונוראי

עריכה: אה, העיקר. גם אני הלכתי למוזיאון בת"א וגם אני ראיתי את הציור הנ"ל. זה היה בדייט 🤦‍♂️

נא לא ללכת לדייטים במוזיאון האמנות 🥲

למרות שאח שלי אמר לי והסכמתי איתו שיש בעיה רצינית בסרט - 

הבעיה שם היא מונח קולנועי שנקרא "קריין בלתי מהימן" (Unreliable narrator)

בסופו של דבר, בזמן הצפייה בסרט אני מנסה להסיק מסקנות ולאחוז בפשט רק על פי מה שנגלה לי. מוצגות לי סצנות והן מתווכות לי מנקודת המבט של הקריין

יש משהו מעט "מרוקן" או משמים בחשיפה של זהותו האמיתית של קייזר סוזה, לא בדיוק של פיצוח תעלומה אלא קצת של הונאה. 

בכל מקרה אחלה סרט וזכור לטוב

הקטע שמציגים אותו מאחורה כאילו הוא אינדיאני כזה

הכל סינתטי

ובטח שלא דשא

או סינטתי

הלכתי לקנות מה שאין, מה אני פראייר

אחלה שיר.

אלבום קונספט מרהיב של "החברים של נטאשה" עם איזה 25 שירים.

הקונספט הוא כזה: אדם בעל פיצול אישיות (ארבע אישיויות מובחנות) פותח תחנת רדיו פיראטית.

אישיות א' (פרדי אם אני לא טועה) משדרת בבוקר מוקדם, ומביאה את הגרוטסקיות העגמומית האפורה והצינית של היעדר התכלית, המונוטוניות העגמומית שברדיו.

אישיות ב' (הפי וקסמן) מחליף אותו ב12:00. הפי הוא עליז, מבטא את אבדן הערכים של החברה הגבוהה, ("קוק בצהריים, זבל של הרגל - אבל אצלי רק ככה הדיבור מתגלגל"), מבטא נרקיסיזם ועליצות עגמומית

אישיות ג' (שץ) מגיעה אחר הצהריים, לקראת השקיעה. שץ מבטא אנרכיזם, מרד, כעס ואלימות בחברה.

אישיות ד' מגיעה בלילה. היא אישה, וקוראים לה תקווה או משהו כזה. השירים שלה מבטאים רצון להאמין בכל זאת באדם ובאפשרות לתיקון.

חרשתי על האלבום הזה בתקופות קשות ואני מצדיע להם. איכותי ומבריק ועמוק ורצוי

בכלל בכלל?

אל תכעס עלי עקיבא

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.

שהבעיה היחידה בו זה שהוא ממכר.

אה וגם שאין הקלטות.

זה מרגיש כמעט כמו וואטסאפ

@משה

אני זוכר נכון?

כלומר,  הש"א לא תומכת בזה. אבל אם המכשיר תומך בזה אז הש"א יודעת להציג.

אולי פעם יהיה לי כח להתמיך את הזוועה הזו. אם זה יקרה, זה יקרה עם תמלול מובנה.

ותראה.

לומר לך את האמת הפנימית שלי אני לא קונה.

כאילו אוקיי יש יצר הרע יש תאוות יש קשיים. אבל אני ממש לא מקבל את זה כמהות האדם ומהות מציאותו בעולם.

לא יודע איני חסיד של "תורת המאבק".

יש אמנם מאבק אבל ככל שלעשות ממנו "שואו" ככה מתעסקים אך בתהליך גירוד הקליפה במקום במהות פנימית הרבה יותר שהרי "נשמה שנתת בי טהורה היא" ומהות האדם היא גבוהה מעל גבוה.