באותו המקוםlittle prince

שׁוֹתֶה אֶת עַצְמִי לָדַעַת

אַךְ הַשֹּׁרֶשׁ לֹא רַוֵּה

עוֹד נִסָּיוֹן לִנְגֹּעַ בָּרֶגַע בָּאֵינְסוֹף שֶׁהִסְתַּיֵּם בְּמַפַּח נֶפֶשׁ


אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַהִי אַהֲבָה

עוֹד לֹא מָצָאתִי כּוֹכָב קָטָן מַסְפִּיק

שֶׁיּוּכַל לְהָכִיל אֶת 44 שְׁקִיעוֹתַי

וְכַדּוּר הָאֵשׁ הָעֲנָק שֶׁצּוֹלֵל אֶל הַיָּם מֵצִיף בִּי רַק עֶצֶב וְגַעְגּוּעַ


כְּמוֹ חָצַב יָבֵשׁ בִּסְתָו צָחִיחַ

אֲנִי עוֹמֵד וּמְחַכֶּה לְגֶשֶׁם שֶׁיָּבוֹא


אֲנִי רוֹדֵף אַחֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ

מְנַסֶּה לֶאֱסֹף טִפּוֹת שֶׁל אוֹר אֶל כִּיסַי הָרֵיקִים, אַךְ זֶה מְעַט מִדַּי וְהַחוֹר שֶׁבְּלִבִּי נוֹתַר פָּעוּר


אֲנִי חוֹלֵם עַל אֲדָמָה

עַל טַל נוֹצֵץ זוֹלֵג עַל שְׁתִילִים רַכִּים

עַל חַיִּים שֶׁל תְּשׁוּקָה

שֶׁל צָמָא וּמִלּוּי

שֶׁל פֵּרוֹת מְתוּקִים


אֲבָל בֵּינְתַיִם אֲנִי זָר

לְעַצְמִי

לְסוֹבְבֵי

לְבוֹרְאִי

הַאִם יֵשׁ אַהֲבָה גַּם בִּשְׁבִילִי?

מקסים!אחו
עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י"ד בטבת תשפ"ה 18:05

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י"ד בטבת תשפ"ה 13:00

משום־מה כולם כותבים בזמן האחרון על משקאות אלכוהוליים, @צדיק יסוד עלום תקן אותי אם אני צודק.

 

זה הולך להיות ניתוח ארוך כך שסליחה אם זאת פלישה לפרטיות פשוט זה התחביב שלי.

 

///

 

החיבור מזכיר ממש את האסתטיקה של "הנסיך הקטן" (אמנם לא קראתי, כן, חור בהשכלה, אבל נראה לי שאני מכיר את הסיפור?), המעברים בין תיאורים מד"ביים של מאדים שומם ושמשות רחוקות, לבין צמחים ומים,

 

חוזר כאן מוטיב של אינסוף (אינסוף בלתי־מושג המעורר רגשות אכזבה, שמש גדולה מדי, כוכב גדול מדי), לצד מוטיב של ריק (שבא לידי ביטוי בכיסים הריקים ובחור הפעור בלב, אבל למעשה גם באינסוף עצמו, בחלל של היקום, בכוכבי הלכת שאינם כדור הארץ)

 

זה לא מרגיש בדיוק כמו existential dread, אלא יותר כמו בדידות אולטימטיבית של האסטרונאוט במאדים, זה מעניין, באופן עקיף למדי זה מתחבר לחוסר היכולת של העולם להכיל את 44 השקיעות (תיאור סוריאליסטי שמסמל אלמנטים אקסצנטריים בנפש), ותכף אסביר,

 

הספר Disorders of The Self מתאר את "דילמת הסכיזואיד", מצד אחד הוא מאוד רוצה חום ואהבה כו', מצד שני הוא מפחד להתקרב יותר מדי כי הוא לא רוצה לאבד מהאוטונומיה שלו וכיו"ב (זה בעצם שלב מקדים להגדרת ההפרעה ב־DSM-5, שמתאר דילמה מוכרעת). הפציינטים הסכיזואידיים מתארים פנטזיות וחלומות של אסטרונאוט שניתק החבל בינו לבין ספינת החלל. זה מייצג לא רק את הפחד מפני "אובדן האנושיות", הכרוך בהתרחקות מהחברה, שעלול להצטייר כבלתי־הפיך, אולי אחרי נקודת אל־חזור מסוימת, אלא גם אסתטיקה אופיינית של חלל, מוזרות, ריחוף וכן הלאה, שנתקלתי בה כמה וכמה פעמים ביצירות שמדברות על בדידות קיומית.

 

עכשיו, אין כאן שום מאפיינים סכיזואידיים, הייתי אומר שזה יותר קרוב למאפיינים הימנעותיים (פחד מדחייה במובן הרחב ביותר), אבל כן קיים כאן הסיוט האסטרונאוטי באותה סימבוליקה פחות או יותר, האסטרונאוט שהתרחק יותר מדי, אישיות מורכבת מכדי להכילה (44 שקיעות).

 

האהבה המתוארת כאן נראית כמו 100% nurture. כידוע, יש הרבה סוגים של האהבה, וקל להתחקות אחריהם דרך ניתוח ארכיטים ה"אלה" (goddess); החל מאלות פיריון כנעניות גרוטסקיות, דרך צלמיות של אם עם תאומים, אלות תשוקה יווניות שמתמקדות יותר באספקט הארוטי – מהכיוון האסתטי, או מהכיוון הליבידיאלי, קוסמות כמו הקטה או הכוהנות היפניות (Miko - 巫女) שמתווכות בין עולם האדם לבין עולם הרוחות (שתפקידן להדריך את האדם או לעזור לו במסעו, בערך כמו ארידאנה והחוט במבוך), אלות מלחמה כמו אתנה או האמזונות (שמתאימות לפנטזיות עוצמה נרקיסיסטיות), ה"pixie girl" ההרפתקנית ומלאת ה־playfulness וכן הלאה. התיאורים האלה תקפים גם לחוויה הדתית –הא־ל כחובש לבבות, הא־ל כלוחם ומגן, הא־ל כמפרנס, כמושא אהבה בלתי־מושג ("נכספה וגם כלתה") וכן הלאה, כל אחד ומה שמודגש אצלו בחוויה הדתית.

 

בקיצור לאן אני חותר עם כל האנתרופולוגיה הזאת? מכל סוגי האהבה – משחקיוּת, הערצה (admiration), תשוקה (לאו דווקא במובן הליבידיאלי אלא גם במובן הרוחני, כמו "נכספה וגם כלתה נפשי"), כאן יש התמקדות בסוג מסוים למדי – השקיית הצמחים, טל, גשם, רוויה, הזנה, אדמה מזינה, שמש כמקור של אור, הזנה ונחמה, שמזינים את הצמח הרך ("פרח"), הפגיע (יבש, חור בלב), הקטן־תינוקי ("שתיל"), בעיניי זאת תשוקת nurture קמאית קלאסית, זה מתחבר לי לתיאורי הטבע (טבע כריפוי, חיבור למשאלה ה"טבעית" הקמאית)

 

כך מתגבשת לנו תמונה של ילד עזוב ("האם לא־ל – ב"תפקידו" ההורי – יש אהבה בשבילי?" עצם השאלה רומזת שהתשובה היא לא "כן" מוחלט, ואהבה, מעצם הגדרתה, אמורה להיות עוטפת וכוללת, כך שהתשובה הרמוזה היא "לא ממש", ומכאן השאלה – האם זה לא ממש, או רק לא מורגש?), שמחליף את ה־nurture בשתייה חריפה (אירוניה מתוחכמת למדי), בתחליף ההדוניסטי הזול ל־philia-agape האידיאלית,

 

מושג האהבה גם כן מרגיש "אידיאלי" למדי (שמש – גורם שמיימי אגדי אומניפוטנטי משהו); תיאורי הטבע, כמו שהסברתי בשרשור אחר, הם סמל מובהק בעיניי לאידיאליות פרימיטיביסטית (האדרת הטבע ה"מקורי", התמים, האותנטי, הלא־מלאכותי), וזה מקבל חיזוק על־ידי תחושת הגעגוע והעצב (כלומר האידיאל הזה תקוע איפשהו בעבר).

 

התוצאה בעיניי היא קצת רחמים עצמיים, היתקעות באידיאל מהעבר. הגיבור "עומד ומחכה", או לחילופין "רודף" באופן נואש ובלתי־מוצלח, אחרי דברים בלתי־אפשריים ("שמש", "חלום" [על אדמה], "כוכב" מאוד ספציפי שיכול להכיל את הקשה מאוד להכלה), ומתעסק בתחליפים הרסניים (שותה את עצמו לדעת) סביב הקומפלקס הבלתי־פתור.

 

האם זה מאמר נגד חום אימהי? לא בדיוק. קראתי ממש עכשיו יצירה (Wake up, Sleeping Beauty) על בחורה שהיו ממש חסרים לה חום ואהבה, עד שהגיע כמובן הנסיך החמוד שהייתה לו הסבלנות להכיל את הבלגן שלה עד שהיא השתפרה ונפתחה לעולם וכו'. מאוד קלישאתי, כן, אבל העניין הוא כזה, אותה בחורה מעולם לא רצתה חום ואהבה per se, זה לא שהייתה לה פנטזיה כזאת, היא בכלל לא ידעה מה זה, אבל היא הייתה זקוקה לזה. אני חושב שאם היא הייתה מודעת מדי לבדידות שלה, היא פשוט הייתה שוקעת בהתמכרות לרגש הזה, חרדת נטישה, בסגנון היקשרות תלותי או borderline. כאן זה פשוט קטליסט בשבילה בעיקר בשביל להכיר את עצמה ולפתוח פוטנציאל טמון של אלטרואיזם, עניין מחודש בעולם, סקרנות וכן הלאה.

 

זה מתחבר לניסוי שעשו עם קופים, בו שמו קופים תינוקות ביחד עם שני סוגים של "אימהות חורגות", האחת זאת בובה רכה של קופה, השנייה היא מעין בובה מכבלי ברזל שמספקת מזון. הקופים אמנם הלכו לשם לקחת מזון אבל היו מחוברים רגשית לאימא הרכה. עכשיו לא זה העניין, העניין הוא כזה, במהלך הניסוי שמו קופים בסביבות זרות משתנות כדי לבחון את הסקרנות שלהם. כשבחדר הייתה בובת האימא־קופה, הקופים גילו יותר סקרנות ועניין בסביבה. בלא נוכחות הבובה, הם הפגינו תסמיני דחק, צרחו, בכו, או התכנסו בתוך עצמם, ולא התעניינו בסביבה. העניין הוא שה־nurture בהחלט חשוב ומשפיע עליהם, כ"מפתח" שפותח את הסקרנות שלהם, עד שמתגבש להם אופי יציב וחזק, לא כמטרה בפני עצמה.

 

ההצגה מאוד מעניינת וזה היה ממש מעניין לנתח, בעיניי הבתים והמילים מתחברות באופן עמוק מאוד.

בכיוון אחר לגמרי, אנסה גם אניצדיק יסוד עלום

היי

אני לא יודע מה נהוג כי אני חדש כאן, אבל הטקסט הזה יפה ומיוחד. אני יודע על עצמי שמשמח אותי כשמעמיקים בקטעים שאני כותב ומקשיבים למה שניסיתי לבטא, וגם נהנה לעשות את זה לאחרים (ולעולם לא מתוך אלטרואיסטיות, אלא מתוך חדוות יצירה פשוטה). אז אם זה בסדר אבוא ללטף את אבני השיר. השיר הוא שלך, אני רק אורח. מקווה שלא אזהם את הקירות.

 

תודה על הקטע היפה הזה! משעשע שנצמדת לכינוי שלך והלכת על דימויים מהנסיך הקטן שוב.

אנסה להתעמק. הסגנון שלי יהיה שונה משל @אחו (תבורך, איזו תגובה מאלפת, כמה מידע יש לך בראש. נהניתי מנהר האסוציאציות). אצמד הרבה יותר לטקסט, ואנסה לתאר מה הרגשתי ומה נגע בי.

לפני הצלילה, אנסה לציין מה אני רואה: 

*מוטיב הצמחים והשורש וגידולי האדמה חוזר על עצמו שלוש פעמים: השתייה לדעת בבית הראשון; החצב היבש שלא הבין את חוקי המשחק וציפה שהסתיו לא יהיה צחיח ויוריד גשם; הבית החמישי, הגדוש בדימויי אדמה צמחים וכל-טוב

* מוטיב הכוכבים והשמשות שבבית השני והרביעי

* בקשת האהבה בבית השני והשישי

 

התחלנו:

בבית הראשון מודגשת בבירור הכמיהה להתאחדות דרך הרס-עצמי. השתייה כאן מגמיעה שורש שאינו רווה, אך מטרתה להצליח לגעת באינסוף. לפי הבנה זו, להרגשתי, האינסוף מהווה בשיר שלך, להרגשתי, כמיהה לאינסוף יתברך - כלומר - לאחדות. האינסוף לא מהווה כאן פונקציה מעשית, אלא את המיוחל האחרון, האינסוף כשהוא לעצמו, האינסוף לא במובן הכמותי אלא במובן של הזהות - ההתאחדות עם השלם. אולי זה הסבר יפה לפחד הגדול של הגיבור - מהסוף. הבורא בתור אינסוף מהווה הצלה והתאחדות עם הפך הפחד הכי גדול. 

אין לי מושג מה עולם המושגים והאסוציאציות שלך, אבל ידוע שבקבלה האדם מתואר כעץ הפוך - ענפיו למטה ושורשו למעלה. השתייה כאן היא פיתרון אלטרנטיבי למזון הרוחני המתאים לנשמה (שזה אגב, גם בלי סימבוליקה, הפשט הפשוט שכל אדם ידע להגיד על אלכוהוליסט או נרקומן - לא כך משיגים אושר!)

איזו סנגוריה נפלאה על הטעות האנושית הזו. בקשת אהבה והתאחדות עם האינסוף דרך אומללות האדם שמובילה לחוסר רוויה, למצוקה, תסכול ומפח נפש! יש תחושה אשלייתית שבהתמסרות לעונג האקסטטי נצליח למצוא סיפוק, אבל החומר תמיד נגמר, והשורש לא רווה.

 

בבית השני מככב הנסיך הקטן. אני גם לא אוחז חזק בעלילת הספר, אבל את ארבעים וארבע השקיעות דווקא זיהיתי. הנסיך הקטן גר על כוכב פצפון (עם עצי באובב?) וכשהוא עצוב ורוצה להתנחם ולראות את השקיעה, הוא מקדם את הכיסא בכמה צעדים ורואה שוב את השקיעה, עד שהוא מתנחם. הכתיבה של הספרות 44 ולא באופן מילולי (ארבעים וארבע) הכניסה כאן אלמנט מוזר, כאילו הגיבור ספר את מספר השקיעות או מנה ותייק אותן. אני לא יודע מה דעתי על זה, אבל אני חושב שזה עובד ונותן כאן גוון מעניין (אני לא שופט אלא רק מגלגל על הלשון). בכל מקרה, נפלא שהכוכב הקטן הזה צריך להכיל את השקיעות של הגיבור, ולא להפך! כשהחיפוש אחרי כוכב קטן מוזכר אחרי השורה אני לא יודע מהי אהבה - התחושה שלי היא שהגיבור מזכיר את אי הידיעה שלו את האהבה כמן סוג של התנצלות לחיפוש שלו אחרי כוכב קטן שיכיל את השקיעות שלו. נראה לי שבדומה לבית הראשון, יש כאן רצון למצוא אלטרנטיבה לדרך הקלאסית של יצירת זוגיות, על ידי מציאת קשר חד-צדדי, מישהו שיכיל אותי, את השקיעות שלי, ולא להפך. (הדגשה קריטית: אפס שיפוטיות. אני מזדהה בעצמי, הגם שיודע לתהות על הדרכים השונות). 

השורה "וכדור האש הענק שצולל אל הים מציף בי רק עצב וגעגוע" נפלאה ועשירה! המילה מציף משלימה בעיני רוחי את מה שלא נכתב - כאילו השמש מגביהה את מפלס מי הים וגורמת להצפה. אבל ברור שהשמש הצוללת אל הים מרגיש כמו מחזה טרגי, של כיבוי המאור הגדול באופן הכי סתמי. זה לפחות העצב, אבל הגעגוע נשמע לי יותר כמו קנאה בשמש הזה, שהים מכיל אותו את כולו, את שקיעתו שלו, ולא את שקיעתו של הגיבור. 

 

בבית השלישי אני מתלבט מה אני מבין. יש שלוש אפשרויות:

1. תיאור שגרתי: עברה על החצב הזה בצורת. הוא התייבש בתוך האדמה בחורף כי לא ירד גשם, ועברו עליו חורף, אביב וקיץ בהם הוא לא זכה למים. הוא התייבש, וכשהיה מצופה ממנו לפרוח ולבשר את הסתיו, הוא אכזב. יש כאן תחושה אומללה ויפהפייה של נטישה, ואולי גם של קבורה.

2. תיאור לא שגרתי: עונות השנה עברו בסדר, אבל החצב שלנו מקווה שיתהפכו היוצרות - לא הוא יביא את הגשם, אלא הוא ידרוש מהסתיו להתנהג כמו חורף. החצב מוחא ואומר: "אני יבש, אין לי סבלנות להתקדמות האכזרית והלא סימפתית של עונות השנה. אני לא יכול לפרוח בלי שיבואו מים וירוו אותי! אני צריך חייב כאן ועכשיו גשם! ורק אז אפרח" וזה נפלא.

3. פשרה (שמרגישה לי הכי נכונה) : הכל היה בסדר מבחינת פירמידת מסלו - החורף הוריד גשם, האביב והקיץ היו נעימים וחמים כראוי, הגיע הסתיו, החצב פרח (בניגוד לשני הפירושים הקודמים), הוא כבר עומד זקוף ומתבצר כמו חצב, אבל העמידה שלו היא עמידה מול גורל אכזר. הוא מילא את תפקידו, הוא הנץ בשביל לבשר על הסתיו, אבל הוא יבש והסתיו צחיח, והוא עומד שם כמו מוהיקני אחרון ומחכה לחורף. הסתו צחיח מדי (מזכיר לי את השיר הביאו את הסתיו של "איפה הילד")

 

בבית הרביעי ראיתי שני דברים יפים:

1. יכול להיות שהבית הזה מתכתב עם הבית השני - והניסוח טיפות של אור מרפרר כאן לשילוב מוזר של שמש וים, תולדה משונה ואהובה של המיזוג בין השמש - מקור האור, לבין הים - התלכדות כל הטיפות. זה מתוק! אולי הרדיפה אחרי השמש היא הרדיפה אל הים שבו היא טבעה, אל הרסיסים שעוד נשארו מהשקיעה הגדולה בעולם שאין בו 44 הזדמנויות.

2. הכיסים והחור - הגיבור אוסף טיפות של אור ומנסה למלא את כיסיו (דימוי נפלא שאני גם משתמש בו) אבל גם אם הכיסים מתמלאים, גם אם אין מספיק וגם אם יש חור בכיסים - הגיבור מתאונן על החור שבליבו, על ההתרוקנות המתמדת (המתקשרת ומתכתבת בבירור עם הבית הראשון), על חוסר היכולת להתמלא ממה שהוא פחות מאהבה או אינסוף.

 

בבית החמישי אני מתמוגג מתיאורי הצבעים והטבע. זה הבית השלישי שמתחיל בפתיחה אני פועל. בבית הראשון כתבת: "אני שותה" - פעולה אקטיבית של הרס עצמי. בבית הרביעי כתבת: "אני רודף" פעולה אינטנסיבית ונואשת. כאן אתה חוזר על אותו דימוי, אבל בצורה נעימה. הגיבור חולם. כמה נעים להתרפק על החלום שלו. כמה צבעוני ופסטורלי החלום שלו... זה הבית הכי נעים, הדימויים כל כך מוקפדים ונעימים, הכל מרגיש כל כך נכון. הטל הנוצץ, השתילים הרכים, חיים ותשוקה באותו המשפט, צמא ומילוי  (משפט מהרב קוק שלא מצאתי אבל הרב שלי מזכיר בלי סוף - "סוד הצימאון הוא רז הריווי"). 

גם כאן אני מוצא נקודה מעניינת שבלבלה אותי לרגע - הגיבור מבקש פירות מתוקים. זה בלבל אותי! אני תוהה האם זה כיוון טוב, אבל לרגע חשבתי שבחלומותיו של הגיבור נראה את הקשר שלו לידיעה הפנימית של מה שהוא מבקש, לאותה אהבה שבשעת העירות הוא לא יודע מהי. חשבתי ששיא הבקשה שלו היא הבקשה להניב פירות, להיטיב ולהוסיף טוב, אבל הגיבור מתאווה הרבה יותר לאכול פירות מתוקים. אני תוהה האם העץ הופך את הפירות למתוקים בשביל עצמו או בשביל החרקים. אולי מבחינתו הפירות מתוקים גם בלי פרוקטוז? אני לא יודע. בתור מי שגם רוצה להניב פירות, אני תוהה איך הם מצטיירים אצלי. האם העיסוק שלי הוא במתיקות שלהם (שאין בזה דבר פסול, הרצון להתענג ולשמוח בפרי ביכוריי המתוק), או הרצון להביע, להניב, להוסיף טוב בעולם ולהתפלא שהוא יצא תחת ידיי.

בכל מקרה זה יפה, זה מתוק (הא!), זה מתכתב עם שאר חלקי השיר.

 

בבית השישי והאחרון, מפח הנפש שוב חוזר. לאחר החלימה והערגה אל האינסוף טוב הזה, של האחדות וההתאחדות בין צמא ומילוי לצד תשוקה שיש בה חיים והיא לא מתמצה רק במרדף מתיש אחרי טיפות קטנות של שמש שאינן מרוות - חוזרים אל המציאות המרה, אל הבינתיים האכזרי, מלא הזרות.

בעיניי דייקת (אולי בגאונות, אולי מטבע הדברים, ואולי שניהם) במניין הדברים מולם יש זרות: האדם מול עצמו, מול סובביו, מול אלוהיו.

יש משפט יפהפה בפרק ב' באורות התשובה, בתיאור הפליאה של האדם הפוגש את נשמת-כל, הפליאה שלו ומה שהוא אומר מעצמו כשהלב שלו סופג את ההרמוניה הפוטנציאלית שיש בעולם:

"והלא הכל הוא טוב וישר כל כך! והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל! ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב"

להרגשתי הכאב הזה מהכל כואב כל כך. בקשת האהבה, בחזרה למנח האומלל ומפח הנפש בבית הראשון, מרגישה שוב מכאיבה במיוחד. מה זו אהבה בכלל? האם יש בשביל הגיבור אהבה? האם הוא ידע מהי אהבה? האם הוא יוכל להיגמל מהאלטרנטיבות הזמינות שהוא מוצא בחייו? מהאלכוהול שלא מרווה, מהפנטזיות על הכלת הכאב שאינן מועילות ("עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב, היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול [אינסוף?] בנחמה" - אורייתא, אביתר בנאי). הזרות, שהיא הקללה המכאיבה ביותר, ומי שטעם את טעמה יודע עד כמה היא מאמללת, מולידה תפילה נקייה, תמימה, שאני אפילו לא מרגיש בה יאוש (לעומת ההרס העצמי בבית הראשון), אלא כבן המתחטא והמתמתק לפני אביו, בקשה, כמיהה, תפילה, כמו ילד - רצון גם. לחוות לפגוש להיאהב

 

תבורך! תודה על השיר הזה. שמח שצללתי והעמקתי.

דור

 

בהפטרה שלנו:אחואחרונה

"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה"

"לכן בזאת יכפר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח כאבני גר מנפצות לא יקמו אשרים וחמנים"

"כי עיר בצורה בדד נוה משלח ונעזב כמדבר שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעפיה"

"ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחננו"

"וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה"

..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה