היי 
אני לא יודע מה נהוג כי אני חדש כאן, אבל הטקסט הזה יפה ומיוחד. אני יודע על עצמי שמשמח אותי כשמעמיקים בקטעים שאני כותב ומקשיבים למה שניסיתי לבטא, וגם נהנה לעשות את זה לאחרים (ולעולם לא מתוך אלטרואיסטיות, אלא מתוך חדוות יצירה פשוטה). אז אם זה בסדר אבוא ללטף את אבני השיר. השיר הוא שלך, אני רק אורח. מקווה שלא אזהם את הקירות.
תודה על הקטע היפה הזה! משעשע שנצמדת לכינוי שלך והלכת על דימויים מהנסיך הקטן שוב.
אנסה להתעמק. הסגנון שלי יהיה שונה משל @אחו (תבורך, איזו תגובה מאלפת, כמה מידע יש לך בראש. נהניתי מנהר האסוציאציות). אצמד הרבה יותר לטקסט, ואנסה לתאר מה הרגשתי ומה נגע בי.
לפני הצלילה, אנסה לציין מה אני רואה:
*מוטיב הצמחים והשורש וגידולי האדמה חוזר על עצמו שלוש פעמים: השתייה לדעת בבית הראשון; החצב היבש שלא הבין את חוקי המשחק וציפה שהסתיו לא יהיה צחיח ויוריד גשם; הבית החמישי, הגדוש בדימויי אדמה צמחים וכל-טוב
* מוטיב הכוכבים והשמשות שבבית השני והרביעי
* בקשת האהבה בבית השני והשישי
התחלנו:
בבית הראשון מודגשת בבירור הכמיהה להתאחדות דרך הרס-עצמי. השתייה כאן מגמיעה שורש שאינו רווה, אך מטרתה להצליח לגעת באינסוף. לפי הבנה זו, להרגשתי, האינסוף מהווה בשיר שלך, להרגשתי, כמיהה לאינסוף יתברך - כלומר - לאחדות. האינסוף לא מהווה כאן פונקציה מעשית, אלא את המיוחל האחרון, האינסוף כשהוא לעצמו, האינסוף לא במובן הכמותי אלא במובן של הזהות - ההתאחדות עם השלם. אולי זה הסבר יפה לפחד הגדול של הגיבור - מהסוף. הבורא בתור אינסוף מהווה הצלה והתאחדות עם הפך הפחד הכי גדול.
אין לי מושג מה עולם המושגים והאסוציאציות שלך, אבל ידוע שבקבלה האדם מתואר כעץ הפוך - ענפיו למטה ושורשו למעלה. השתייה כאן היא פיתרון אלטרנטיבי למזון הרוחני המתאים לנשמה (שזה אגב, גם בלי סימבוליקה, הפשט הפשוט שכל אדם ידע להגיד על אלכוהוליסט או נרקומן - לא כך משיגים אושר!)
איזו סנגוריה נפלאה על הטעות האנושית הזו. בקשת אהבה והתאחדות עם האינסוף דרך אומללות האדם שמובילה לחוסר רוויה, למצוקה, תסכול ומפח נפש! יש תחושה אשלייתית שבהתמסרות לעונג האקסטטי נצליח למצוא סיפוק, אבל החומר תמיד נגמר, והשורש לא רווה.
בבית השני מככב הנסיך הקטן. אני גם לא אוחז חזק בעלילת הספר, אבל את ארבעים וארבע השקיעות דווקא זיהיתי. הנסיך הקטן גר על כוכב פצפון (עם עצי באובב?) וכשהוא עצוב ורוצה להתנחם ולראות את השקיעה, הוא מקדם את הכיסא בכמה צעדים ורואה שוב את השקיעה, עד שהוא מתנחם. הכתיבה של הספרות 44 ולא באופן מילולי (ארבעים וארבע) הכניסה כאן אלמנט מוזר, כאילו הגיבור ספר את מספר השקיעות או מנה ותייק אותן. אני לא יודע מה דעתי על זה, אבל אני חושב שזה עובד ונותן כאן גוון מעניין (אני לא שופט אלא רק מגלגל על הלשון). בכל מקרה, נפלא שהכוכב הקטן הזה צריך להכיל את השקיעות של הגיבור, ולא להפך! כשהחיפוש אחרי כוכב קטן מוזכר אחרי השורה אני לא יודע מהי אהבה - התחושה שלי היא שהגיבור מזכיר את אי הידיעה שלו את האהבה כמן סוג של התנצלות לחיפוש שלו אחרי כוכב קטן שיכיל את השקיעות שלו. נראה לי שבדומה לבית הראשון, יש כאן רצון למצוא אלטרנטיבה לדרך הקלאסית של יצירת זוגיות, על ידי מציאת קשר חד-צדדי, מישהו שיכיל אותי, את השקיעות שלי, ולא להפך. (הדגשה קריטית: אפס שיפוטיות. אני מזדהה בעצמי, הגם שיודע לתהות על הדרכים השונות).
השורה "וכדור האש הענק שצולל אל הים מציף בי רק עצב וגעגוע" נפלאה ועשירה! המילה מציף משלימה בעיני רוחי את מה שלא נכתב - כאילו השמש מגביהה את מפלס מי הים וגורמת להצפה. אבל ברור שהשמש הצוללת אל הים מרגיש כמו מחזה טרגי, של כיבוי המאור הגדול באופן הכי סתמי. זה לפחות העצב, אבל הגעגוע נשמע לי יותר כמו קנאה בשמש הזה, שהים מכיל אותו את כולו, את שקיעתו שלו, ולא את שקיעתו של הגיבור.
בבית השלישי אני מתלבט מה אני מבין. יש שלוש אפשרויות:
1. תיאור שגרתי: עברה על החצב הזה בצורת. הוא התייבש בתוך האדמה בחורף כי לא ירד גשם, ועברו עליו חורף, אביב וקיץ בהם הוא לא זכה למים. הוא התייבש, וכשהיה מצופה ממנו לפרוח ולבשר את הסתיו, הוא אכזב. יש כאן תחושה אומללה ויפהפייה של נטישה, ואולי גם של קבורה.
2. תיאור לא שגרתי: עונות השנה עברו בסדר, אבל החצב שלנו מקווה שיתהפכו היוצרות - לא הוא יביא את הגשם, אלא הוא ידרוש מהסתיו להתנהג כמו חורף. החצב מוחא ואומר: "אני יבש, אין לי סבלנות להתקדמות האכזרית והלא סימפתית של עונות השנה. אני לא יכול לפרוח בלי שיבואו מים וירוו אותי! אני צריך חייב כאן ועכשיו גשם! ורק אז אפרח" וזה נפלא.
3. פשרה (שמרגישה לי הכי נכונה) : הכל היה בסדר מבחינת פירמידת מסלו - החורף הוריד גשם, האביב והקיץ היו נעימים וחמים כראוי, הגיע הסתיו, החצב פרח (בניגוד לשני הפירושים הקודמים), הוא כבר עומד זקוף ומתבצר כמו חצב, אבל העמידה שלו היא עמידה מול גורל אכזר. הוא מילא את תפקידו, הוא הנץ בשביל לבשר על הסתיו, אבל הוא יבש והסתיו צחיח, והוא עומד שם כמו מוהיקני אחרון ומחכה לחורף. הסתו צחיח מדי (מזכיר לי את השיר הביאו את הסתיו של "איפה הילד")
בבית הרביעי ראיתי שני דברים יפים:
1. יכול להיות שהבית הזה מתכתב עם הבית השני - והניסוח טיפות של אור מרפרר כאן לשילוב מוזר של שמש וים, תולדה משונה ואהובה של המיזוג בין השמש - מקור האור, לבין הים - התלכדות כל הטיפות. זה מתוק! אולי הרדיפה אחרי השמש היא הרדיפה אל הים שבו היא טבעה, אל הרסיסים שעוד נשארו מהשקיעה הגדולה בעולם שאין בו 44 הזדמנויות.
2. הכיסים והחור - הגיבור אוסף טיפות של אור ומנסה למלא את כיסיו (דימוי נפלא שאני גם משתמש בו) אבל גם אם הכיסים מתמלאים, גם אם אין מספיק וגם אם יש חור בכיסים - הגיבור מתאונן על החור שבליבו, על ההתרוקנות המתמדת (המתקשרת ומתכתבת בבירור עם הבית הראשון), על חוסר היכולת להתמלא ממה שהוא פחות מאהבה או אינסוף.
בבית החמישי אני מתמוגג מתיאורי הצבעים והטבע. זה הבית השלישי שמתחיל בפתיחה אני פועל. בבית הראשון כתבת: "אני שותה" - פעולה אקטיבית של הרס עצמי. בבית הרביעי כתבת: "אני רודף" פעולה אינטנסיבית ונואשת. כאן אתה חוזר על אותו דימוי, אבל בצורה נעימה. הגיבור חולם. כמה נעים להתרפק על החלום שלו. כמה צבעוני ופסטורלי החלום שלו... זה הבית הכי נעים, הדימויים כל כך מוקפדים ונעימים, הכל מרגיש כל כך נכון. הטל הנוצץ, השתילים הרכים, חיים ותשוקה באותו המשפט, צמא ומילוי (משפט מהרב קוק שלא מצאתי אבל הרב שלי מזכיר בלי סוף - "סוד הצימאון הוא רז הריווי").
גם כאן אני מוצא נקודה מעניינת שבלבלה אותי לרגע - הגיבור מבקש פירות מתוקים. זה בלבל אותי! אני תוהה האם זה כיוון טוב, אבל לרגע חשבתי שבחלומותיו של הגיבור נראה את הקשר שלו לידיעה הפנימית של מה שהוא מבקש, לאותה אהבה שבשעת העירות הוא לא יודע מהי. חשבתי ששיא הבקשה שלו היא הבקשה להניב פירות, להיטיב ולהוסיף טוב, אבל הגיבור מתאווה הרבה יותר לאכול פירות מתוקים. אני תוהה האם העץ הופך את הפירות למתוקים בשביל עצמו או בשביל החרקים. אולי מבחינתו הפירות מתוקים גם בלי פרוקטוז? אני לא יודע. בתור מי שגם רוצה להניב פירות, אני תוהה איך הם מצטיירים אצלי. האם העיסוק שלי הוא במתיקות שלהם (שאין בזה דבר פסול, הרצון להתענג ולשמוח בפרי ביכוריי המתוק), או הרצון להביע, להניב, להוסיף טוב בעולם ולהתפלא שהוא יצא תחת ידיי.
בכל מקרה זה יפה, זה מתוק (הא!), זה מתכתב עם שאר חלקי השיר.
בבית השישי והאחרון, מפח הנפש שוב חוזר. לאחר החלימה והערגה אל האינסוף טוב הזה, של האחדות וההתאחדות בין צמא ומילוי לצד תשוקה שיש בה חיים והיא לא מתמצה רק במרדף מתיש אחרי טיפות קטנות של שמש שאינן מרוות - חוזרים אל המציאות המרה, אל הבינתיים האכזרי, מלא הזרות.
בעיניי דייקת (אולי בגאונות, אולי מטבע הדברים, ואולי שניהם) במניין הדברים מולם יש זרות: האדם מול עצמו, מול סובביו, מול אלוהיו.
יש משפט יפהפה בפרק ב' באורות התשובה, בתיאור הפליאה של האדם הפוגש את נשמת-כל, הפליאה שלו ומה שהוא אומר מעצמו כשהלב שלו סופג את ההרמוניה הפוטנציאלית שיש בעולם:
"והלא הכל הוא טוב וישר כל כך! והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל! ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב"
להרגשתי הכאב הזה מהכל כואב כל כך. בקשת האהבה, בחזרה למנח האומלל ומפח הנפש בבית הראשון, מרגישה שוב מכאיבה במיוחד. מה זו אהבה בכלל? האם יש בשביל הגיבור אהבה? האם הוא ידע מהי אהבה? האם הוא יוכל להיגמל מהאלטרנטיבות הזמינות שהוא מוצא בחייו? מהאלכוהול שלא מרווה, מהפנטזיות על הכלת הכאב שאינן מועילות ("עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב, היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול [אינסוף?] בנחמה" - אורייתא, אביתר בנאי). הזרות, שהיא הקללה המכאיבה ביותר, ומי שטעם את טעמה יודע עד כמה היא מאמללת, מולידה תפילה נקייה, תמימה, שאני אפילו לא מרגיש בה יאוש (לעומת ההרס העצמי בבית הראשון), אלא כבן המתחטא והמתמתק לפני אביו, בקשה, כמיהה, תפילה, כמו ילד - רצון גם. לחוות לפגוש להיאהב
תבורך! תודה על השיר הזה. שמח שצללתי והעמקתי.
דור
