הקדמה:

בטעות חפרתי. אין לי מושג אם אתה רוצה או צריך לשמוע אותי חופר. הטקסט שלך יפהפה, ניסיתי לעלות על התדר שלך ולדבר משם. אני מרגיש שהצלחתי אבל ממש ממש לא מבקש להלאות אותך בחפירות. הטקסט הזה מעיד על כותב נפלא ויקר. תודה ששיתפת.

--------------------------------------------

משהו מעניין שאני חושב עליו לפעמים, הוא היכולת לתת מילים לאחרים דווקא דרך חוויות ורגעים של זרות. כתבת כאן טקסט נוגע ללב ויפה, אבל כולו, מעבר לכך שנולד מתוך כאב ומצוקה, גם מבטא בדידות, כלומר זרות וחוסר השתייכות. 

אילו היינו מכירים ואילו הייתי חבר של גיבור הטקסט שלך - האם הייתי מצליח לראות עד כמה? או שהוא היה חולף על ידי? (אני אדבר עליו ולא עליך מטעמי צניעות, ליצור מחיצה בין הכותב לנכתב, כדי שאוכל לדבר על הנכתב מבלי להיות פולשני).

בוודאות הקטע שלך עוסק בזעזוע שבין השגרה והנורמטיביות לבין מה שקורה בפנים, והקושי הבלתי יאומן לגשר ולהסביר עד כמה. זה נפלא, וטוב שכתבת את זה. זה מה שהתכוונתי בשורה למעלה, נתת לי שייכות וקשר לעולם הזה דווקא על ידי זה שביטאת כאב בדמות הגיבור שלך שמבטא את ההפך.

החלק הראשון של הטקסט מבטא אכזריות. אילו היו עושים לזה אנימציה, אני מדמיין שהאנשים ששואלים אותו את השאלות האלה לא היו מרגישים אנושיים. אם אני הייתי צריך לצייר אותם, הייתי מצייר אותם בלי תווי פנים, או רק הבעות עמומות של חיוכים אוויליים. לא הייתי נותן להם את הקרדיט לקבל פרצוף תמים או נאיבי. אני חושב שממש ביטאת את האלמנט הזה בעצמך - אין להם שמות לאנשים האלה, רק "ההוא", ו"ההוא" האחר. 

הניתוק, חוסר ההבנה של עד כמה, חוסר היכולת לגשר ולהסביר מה היה שם בשדה הקרב (וברגע אחד של חיץ - תבורך תבורך חייל יקר! תבורך ותודה והצדעה על כל רגע בשדה הקרב) - זה נוראי. אם תראה פעם סרטים אמריקאיים של מלחמת ויאטנאם - הם מדברים על זה שהפער בין שדה הקרב ומה שקורה שם לבין החזרה לשגרה האזרחית (הסימפתית או האווילית והאדישה) הוא מעבר חד ומכאיב מדי. בסרט "צייד הצבאים" הנוראי זה מבוטא בצורה מכאיבה. ב"אפוקליפסה עכשיו" זה לא אופציה, הגיבור לא מסוגל לחזור לאמריקה.

השורות שהם אומרים לגיבור "איזה קטע, אתה עדיין בחיים" מבטאות אדישות, ציניות, התרגלות לנורא מכל. אלה אנשים שמכירים את המוות דרך המסך ודרך כמות ההרוגים וחומרת הפציעה, בתור הפסד במערכה, ולא בתור כאב, אימה, זעם ופחד, ורעש מטחי ירי.

המשפט "ואני רואה עליהם שזה לא עוד סתם דאגה כמו ההורים או החברים" מבטא זעזוע תהומי מהציניות. אני מרגיש כמעט רגש של השפלה. ובטח בימים האלה שהרבה חיילים מרגישים מול העסקה הזו שיורקים עליהם אנשים שמסתכלים על הקרבות הכי נועזים מבחוץ. איך אפשר להגיד משפט כזה?!

אני חושב שהמיקום של "ההוא" שהגיבור פגש הוא מדויק. איפה הוא פגש אותו? בישיבה, כמובן, מעוז שהניתוק פעמים רבות מכלה בו כל חלקה טובה. אבל לא סתם בישיבה אלא במדרגות, או בשפה יותר ביקורתית, "על הברזלים". בטלני ישיבות שאפילו לא שוקדים, אלא יושבים ונהנים להסתופף באוטובוס של הטובים ולהרגיש קדושים. בטח הציצית שלו היתה תכלת והיה תקוע לו איזה ספר בבית-שחי, לא?

אבל אני חושב שאני שומע משהו יותר מזעזע, שקשור עם האטימות הזו - עמידה מול חוסר האכפתיות והחשיבות של העולם (מה שיוביל לשורה האחרונה). לפילוסוף אלבר קאמי, המרכזי בזרם האבסורד, יש משפט מדהים להסביר את הרגשת האבסורד: האבסורד נובע מהפער בין זעקת האדם למשמעות - לבין שתיקת העולם

כלומר, הפער הלא יאומן הזה בין התקווה לפשר, להבנה, להכלה של הכאב - הפער הזה לעומת האדישות והאטימות של החברים - נוראי. 

(אם כבר קאמי, השורה הראשונה בספר "הזר" היא: 

"היום מתה אמא, ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: 'אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב.' אי אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול)  

מתוארת כאן אטימות שלא תאומן מול הסבל וחוסר הפרופורציה של מה שאנחנו עוברים, והגיבור שלך מתחלחל כי הוא מרגיש את האטימות הזו ומזדעזע ממנה.

הדמות שלך היא אדם טוב. הוא לא הושחת, הזוועות וחוסר הפרופורציה לא הפכה אותו לציני. הכאב שהלך והתגבר עם עוד ועוד אירועים בלתי פרופורציונליים לא הקהה את החושים, ולא הוליד אדישות, ציניות וניהיליזם, אלא הוליד את השורות האחרונות, המתוקות והיפות והמכובדות ביותר - פנייה תמימה, טובה, ראויה ורצוייה, ההפך הגמור מציניות, אמון נקי ביסוד הטוב של העולם, חרף כל ההסתרות וכל ההפרעות בקשר - פנייה ישירה, לקרוע את כל המסכים ולהתקרב.

בספר הטאו יש שורה יפהפייה, בפסקה 20 שנקראת "אני". זה טקסט מאוד ארוך, שבו הגיבור מתמרמר על ההבדל בינו לבין האנשים סביבו, כמה שהם מצליחים להשתלב בעולם ("האנשים מקפצים בחיים, צוהלים, כאילו היו במסיבה נהדרת") בעוד שהגיבור מתאר ("אני לבדי אדיש ושקט... עצוב כמו אחד שאין לו בית, נראה כמו דחליל זרוק"). אבל הפסקה הנפלאה הזו מסתיימת בשורה:

"ואולי כך הוא הדבר, ואיש הטאו שונה יהיה משאר בני האדם. לא מחכה באף שולחן, יונק ישירות מהחזה של הטבע"

אנחנו לא אנשי טאו לכאורה, אבל הפנייה הישירה המתוקה והרצויה הזו לאלוהים היתה דומה לקריעת כל המסכים. בכל פעם שעם ישראל הרגיש שהוא לא יודע מה עושים הוא זעק אל השמיים. אולי אלמד ממך ואנסה גם אני לצעוק.

תבורך! אתה נפלא.

דור

איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות

ונשבר לי הלב בסוף

יהי זכרה ברוך..

תודה

אמן

כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.

את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...

"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!

מהמם

נוגע

באמת מורכב.

בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה

הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים

להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה

אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה

פספסתי את זה קודם 

יש פחות,

כמו כל עלון.

התפיסה הדתית והפוליטית שונה מרוב העלונים, אבל דווקא קריאה של מגוון יכול להחכים הרבה פעמים

ונאסף בדרך כלל לאחר תפילת ערבית

זה עמוק ,מעורר מחשבה

וקצת מלנכולי

נהניתי לקרוא. 

במילים יש משהו כנה

הרבה פחד ותקווה וזה משתק המעגל הזה בין המוח החכם והרציונלי שלא נכנע לרומנטיקה של פתי ללב שמסרב להפוך לציני

טובים השניים מן האחד

על הבדידות בתוך הראש עשו קריירות, מבדידות כזאת נולדת חמלה אמיתית

אף אחד לא יפצח את החיים האלה שמת פה חתיכה מהנשמה שלך