הקדמה:

בטעות חפרתי. אין לי מושג אם אתה רוצה או צריך לשמוע אותי חופר. הטקסט שלך יפהפה, ניסיתי לעלות על התדר שלך ולדבר משם. אני מרגיש שהצלחתי אבל ממש ממש לא מבקש להלאות אותך בחפירות. הטקסט הזה מעיד על כותב נפלא ויקר. תודה ששיתפת.

--------------------------------------------

משהו מעניין שאני חושב עליו לפעמים, הוא היכולת לתת מילים לאחרים דווקא דרך חוויות ורגעים של זרות. כתבת כאן טקסט נוגע ללב ויפה, אבל כולו, מעבר לכך שנולד מתוך כאב ומצוקה, גם מבטא בדידות, כלומר זרות וחוסר השתייכות. 

אילו היינו מכירים ואילו הייתי חבר של גיבור הטקסט שלך - האם הייתי מצליח לראות עד כמה? או שהוא היה חולף על ידי? (אני אדבר עליו ולא עליך מטעמי צניעות, ליצור מחיצה בין הכותב לנכתב, כדי שאוכל לדבר על הנכתב מבלי להיות פולשני).

בוודאות הקטע שלך עוסק בזעזוע שבין השגרה והנורמטיביות לבין מה שקורה בפנים, והקושי הבלתי יאומן לגשר ולהסביר עד כמה. זה נפלא, וטוב שכתבת את זה. זה מה שהתכוונתי בשורה למעלה, נתת לי שייכות וקשר לעולם הזה דווקא על ידי זה שביטאת כאב בדמות הגיבור שלך שמבטא את ההפך.

החלק הראשון של הטקסט מבטא אכזריות. אילו היו עושים לזה אנימציה, אני מדמיין שהאנשים ששואלים אותו את השאלות האלה לא היו מרגישים אנושיים. אם אני הייתי צריך לצייר אותם, הייתי מצייר אותם בלי תווי פנים, או רק הבעות עמומות של חיוכים אוויליים. לא הייתי נותן להם את הקרדיט לקבל פרצוף תמים או נאיבי. אני חושב שממש ביטאת את האלמנט הזה בעצמך - אין להם שמות לאנשים האלה, רק "ההוא", ו"ההוא" האחר. 

הניתוק, חוסר ההבנה של עד כמה, חוסר היכולת לגשר ולהסביר מה היה שם בשדה הקרב (וברגע אחד של חיץ - תבורך תבורך חייל יקר! תבורך ותודה והצדעה על כל רגע בשדה הקרב) - זה נוראי. אם תראה פעם סרטים אמריקאיים של מלחמת ויאטנאם - הם מדברים על זה שהפער בין שדה הקרב ומה שקורה שם לבין החזרה לשגרה האזרחית (הסימפתית או האווילית והאדישה) הוא מעבר חד ומכאיב מדי. בסרט "צייד הצבאים" הנוראי זה מבוטא בצורה מכאיבה. ב"אפוקליפסה עכשיו" זה לא אופציה, הגיבור לא מסוגל לחזור לאמריקה.

השורות שהם אומרים לגיבור "איזה קטע, אתה עדיין בחיים" מבטאות אדישות, ציניות, התרגלות לנורא מכל. אלה אנשים שמכירים את המוות דרך המסך ודרך כמות ההרוגים וחומרת הפציעה, בתור הפסד במערכה, ולא בתור כאב, אימה, זעם ופחד, ורעש מטחי ירי.

המשפט "ואני רואה עליהם שזה לא עוד סתם דאגה כמו ההורים או החברים" מבטא זעזוע תהומי מהציניות. אני מרגיש כמעט רגש של השפלה. ובטח בימים האלה שהרבה חיילים מרגישים מול העסקה הזו שיורקים עליהם אנשים שמסתכלים על הקרבות הכי נועזים מבחוץ. איך אפשר להגיד משפט כזה?!

אני חושב שהמיקום של "ההוא" שהגיבור פגש הוא מדויק. איפה הוא פגש אותו? בישיבה, כמובן, מעוז שהניתוק פעמים רבות מכלה בו כל חלקה טובה. אבל לא סתם בישיבה אלא במדרגות, או בשפה יותר ביקורתית, "על הברזלים". בטלני ישיבות שאפילו לא שוקדים, אלא יושבים ונהנים להסתופף באוטובוס של הטובים ולהרגיש קדושים. בטח הציצית שלו היתה תכלת והיה תקוע לו איזה ספר בבית-שחי, לא?

אבל אני חושב שאני שומע משהו יותר מזעזע, שקשור עם האטימות הזו - עמידה מול חוסר האכפתיות והחשיבות של העולם (מה שיוביל לשורה האחרונה). לפילוסוף אלבר קאמי, המרכזי בזרם האבסורד, יש משפט מדהים להסביר את הרגשת האבסורד: האבסורד נובע מהפער בין זעקת האדם למשמעות - לבין שתיקת העולם

כלומר, הפער הלא יאומן הזה בין התקווה לפשר, להבנה, להכלה של הכאב - הפער הזה לעומת האדישות והאטימות של החברים - נוראי. 

(אם כבר קאמי, השורה הראשונה בספר "הזר" היא: 

"היום מתה אמא, ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: 'אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב.' אי אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול)  

מתוארת כאן אטימות שלא תאומן מול הסבל וחוסר הפרופורציה של מה שאנחנו עוברים, והגיבור שלך מתחלחל כי הוא מרגיש את האטימות הזו ומזדעזע ממנה.

הדמות שלך היא אדם טוב. הוא לא הושחת, הזוועות וחוסר הפרופורציה לא הפכה אותו לציני. הכאב שהלך והתגבר עם עוד ועוד אירועים בלתי פרופורציונליים לא הקהה את החושים, ולא הוליד אדישות, ציניות וניהיליזם, אלא הוליד את השורות האחרונות, המתוקות והיפות והמכובדות ביותר - פנייה תמימה, טובה, ראויה ורצוייה, ההפך הגמור מציניות, אמון נקי ביסוד הטוב של העולם, חרף כל ההסתרות וכל ההפרעות בקשר - פנייה ישירה, לקרוע את כל המסכים ולהתקרב.

בספר הטאו יש שורה יפהפייה, בפסקה 20 שנקראת "אני". זה טקסט מאוד ארוך, שבו הגיבור מתמרמר על ההבדל בינו לבין האנשים סביבו, כמה שהם מצליחים להשתלב בעולם ("האנשים מקפצים בחיים, צוהלים, כאילו היו במסיבה נהדרת") בעוד שהגיבור מתאר ("אני לבדי אדיש ושקט... עצוב כמו אחד שאין לו בית, נראה כמו דחליל זרוק"). אבל הפסקה הנפלאה הזו מסתיימת בשורה:

"ואולי כך הוא הדבר, ואיש הטאו שונה יהיה משאר בני האדם. לא מחכה באף שולחן, יונק ישירות מהחזה של הטבע"

אנחנו לא אנשי טאו לכאורה, אבל הפנייה הישירה המתוקה והרצויה הזו לאלוהים היתה דומה לקריעת כל המסכים. בכל פעם שעם ישראל הרגיש שהוא לא יודע מה עושים הוא זעק אל השמיים. אולי אלמד ממך ואנסה גם אני לצעוק.

תבורך! אתה נפלא.

דור

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

כתבת יפה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.