כתיבה אינטרוספקטיבית דרך תיאור לעומק של דמות פצועה־שבורה מהלכת, בדגש על תיאורי מחשבות, רגשות, ומראה, על־פני פעולות אקטיביות, זה ממש ז'אנר בפני עצמו אני אומֵר לך, כמה פעמים עשיתי את זה באופן לא־מתוכנן.

ה־setting ממש מעניין, אני אוהב את הרעיון של תיאור פוסטמודרני למחצה של דמויות תנ"כיות או תיאור ה"אני" במצבים / תפאורה [נאו־]תנ"כיים.

זה טקסט די קשה לניתוח, אני אודה, בגלל האופי האסוציאטיבי־אקראי שלו, אבל אנסה כמיטב יכולתי.

יש לנו כאן שלל "דמויות" שונות ומשונות וקצת קשה להתחיל את ניתוחן תוך־כדי קריאת הסיפור, אלא איכשהו צריך להחזיק את כל הסיפור בראש ("סופו נעוץ בראשו" או משהו כזה) ולנסות "לסחוט" משם את מהותן, נתחיל מהפשוטות יותר.

– הצהבת (hepatitis) – בגדול מחלת כבד וויראלית, אבל יכול להיות גם שם כולל למחלת כבד, שיכולה להיגרם כתוצאה מפעילות מוגברת של המערכת החיסונית, תרופות מסוימות כמו MTX (אירוני למדי, כי MTX הוא מדכא מערכת חיסונית), וכמובן הרעלת אלכוהול. השמש שולחת קרניים מוכות צהבת – ובכן, השמש היא צהובה, ואני חושב שהצהבת כאן היא כתוצאה מהרעלת אלכוהול, שמסמל משהו בין עונג הדוניסטי מזויף, או התעלמות בלתי־מפוכחת מהמציאות, בקיצור, הוא מסמל קיטש.

הצבע הצהוב הוא סמל אוניברסלי (או לפחות נפוץ בתרבויות שונות) לשמחה – החל מ"הצהבת פנים", ה"סמיילי", השמש הזורחת. בעבר הרחוק, באזור שלנו בעולם, היה נהוג שכלה לובשת בגדים צהובים ביום חתונתה (ראיתי את זה באיזה מחקר על שיטות צביעה קדומות בארץ ישראל). מצד שני, צהוב מסמל גם את הזול (דפים צהובים, עיתונות צהובה), ותהליכים מסוימים של ריקבון (מוגלה, הפרשות גוף).

– החלומות – האם הם סיוטים, חלומות ממשיים שחולמים בלילה, או משאלות רחוקות מהמציאות (או קרובות לה)? אנחנו יודעים שהם ארסיים, כך שהם מסמלים מוות, אבל הם גם לבנים, ולא שחורים. לובן נורא שמזכיר את העולם הבא, (או את ה"עיוורון" של סרמגו, אני לא ממליץ לקרוא את הספר מטעמי צניעות מובהקים). מה היחס בינם לבין ה"צהבת"? נראה שקרני השמש מוחקים את חלומות הלילה, אבל הסמלים נראים חופפים למדי.

– היונה והעורב השחור... מה פשרם? הגיבור שלנו נאחז בכל הכוח בעולם הזה ("לא, לא"), שמסומל בעיניי על־ידי העורב השחור, ה"ממשי" (במונחים לאקאניים). היונה היא משאלה, רצון פנימי, ש"נשחת" על־ידי העולם, כמו שהצליל נהרס על־ידי הסביבה. ה"תגלית" הפילוסופית של הגיבור, שאין רק טונים וחצאי טונים, אלא אינספור צלילים כ"קשקשי לטאה". לכן אין יותר "מחשבות ישרות" ו"נשבר העולם". הסימבוליקה כאן די פשוטה. היונה היא יצור שמיימי־משהו שמסמל שלום, הרמוניה, קדוּשה (כקרבן, או רוח הקודש שנמשלה ליונה בדתות מסוימות). הלטאה היא זוחל, יצור ארצי חף מיומרות. בעצם הרעיון של נרטיב ברור, אבסולוטי, "מתרסק" לאינספור רסיסים, לטובת נרטיב פוסטמודרני שגורס שיש אינספור אפשרויות ואין כזה דבר מחשבה צלולה וישרה. הברק של קשקשי הלטאה מסמל את הפיתוי הגופני או האינטלקטואלי בכל אפשרות, מבין אינסוף אפשרויות כאלה.

השריקה היא מעין אות סונרי ש"בוקע" מהגיבור, פחות כמו פעולה רצונית ("אני מניח לה לצאת"), מעין משאלה טהורה (צלולה – גם המוזיקליות שלה היא סמל לקדושה – שהיא סמל לאידיאל, נרטיב אמיתי וקבוע) לחיפוש, אבל הולכת לאיבוד, העולם נותן תשובה מאוד לא חד־משמעית, ולא מועילה במיוחד, בכיוון הזה. היונה היא בעלת תפקיד זהה.

עם זאת, הגיבור שלנו לא מדוכא מאובדן הנרטיב של היונה, אלא דווקא שמח מהאפשרויות הרבות של העולם, מתענג מהחיפוש הבלתי-מוצלח. ואז הבהונות שלו מתחיל לטפוף, סמל אזוטרי ביותר, שאנסה להבין בהמשך, ומרגיש מרחף בין חלקים שבורים. בעצם, אובדן הנרטיב והמחשבה הצלולה כן משפיעים עליו, ה"אבסורד" מציק לו, ומציק לו גם שהשגרה מחזיקה את העולם בדבק ובמסמרים, באיזשהו "סדר" מאוד יומרני.

הגיבור נע ב"רצוא ושוב" מהיר כאופנים, בתנועה כל־כך מהירה שיוצרת תחושה של מעגל מסתחרר, בין הבריאות לצהבת, עד ששני המצבים הסותרים מתקיימים כמעט במקביל, וכמעט הופכים לזהים.

מה מסמל הכבד שלנו? מה מסמלת החלפתו את הלב? במבט פשטני, הכבד מסמל תחושת בטן או רצונות אנימאליים. אולי את "אינטואיציית המעמקים" בסגנון יונגיאני. אני אמנם מעדיף להסתכל על הכבד בתור מוקד חשיבה אלטרנטיבית, מעין נרטיב מוזר ואלטרנטיבי להבין את העולם, שאינו עובד לפי הכללים הרגילים. בדרך־כלל הלב הוא שמנחה את הדרך, אנחנו מכירים את הסמל של הלב כמוקד הרגשות, אבל אנחנו לא ממש מכירים את ה"כבד", או מה קורה כשהוא תופס את מקום הלב. לכן זה בהחלט יכול להיות סמל לתחליף אקסצנטרי לרגיל ולקלישאתי.

הכבד יכול גם לסמל את ההתמכרות, אם ללכת לפי הקונטקסט של הסיפור. הגיבור התמכר לקיטש, נהנה מההתמכרות שלו, מהעובדה שהכל נצבע בצהוב הזול של השמחה, אבל זה לא הולך. הגיבור מנסה למחוץ את הבהונות, אבל הן "עולות" עליות ומוחצות אותו, מכופפות את ראשו (סמל לייאוש או אובדן חלומות כעונש על היבריס), אבל בין כה זה מאוחר מדי, כי עוד מעט תגיע "חדוותו העיוורת של הפיקחון", עוד אוקסימורון מבית @צדיק יסוד עלום. האשלייה היא חדווה עיוורת – אולי, אבל פיקחון כעיוורון? זה בוודאי הלובן מסמא העיניים של החלום האבסולוטי שדיברנו עליו למעלה, אם כן, מה חדווה יש בו? החדווה שבהשלמה האולטימטיבית עם המוות (המוות כוויתור)? אולי החשיפה ל"אמת כולה", שאולי בנויה מאינספור טונים חסרי פשר, גורמת לעיוורון וחוסר הבנה, אבל יש בזה מעין חדווה אובדנית?

בחזרה לעורב השחור. העורב שחור לרוב יסמל לנו משהו צילי, אבל אני לא רואה את זה כל־כך בקונטקסט של החיבור, אז אני נאלץ לחזור לזיהוי של העורב כַ"ממשי". אם כך, העורב מסמל את העולם הזה. אבל מהו "העולם הזה" בקונטקסט של החיבור? יש לנו עולם צהוב מזויף (עולם שמש), עולם לבן ארסי (עולם החלומות), עוד עולם לבן מזויף (התחבושת), ועולם שחור חייתי, שקשה להחזיק בו, והוא שורט את הגוף (עולם העורב). מדוע הוא שורט את הגוף? ובמה זה שונה מארס הממית את הגוף? ובכן, נראה לי שארס ממית רק לאחר זמן. הוא גורם להרקבה, אבל לא לפציעה. לעומת זאת, העורב פוצע כאן ועכשיו, כיאה ל"ממשי". עצם הניסיון להתקיים בעולם בזה, ב"ממשי", הוא כואב, אך נצרך. זה סוג אחר של מוות (העורב כסמל המוות), שחור במקום לבן מסנוור. הגיבור "עוזב" את העולם האמיתי, המפוכח למדי (לא אידיאילי כמו היונה), שפוצע אותו, או בורח מבין אצבעותיו, במהלך הפסיכוטי הזה של ההתמכרות, ונכנע סופית לצהוב.

כעת הסמל האזוטרי של הבהונות. הבהונות משמשות כ"גלאי אמת". ככל שהן משתגעות, כך אנחנו מגלים שנמצאנו בזיוף כלשהו. אולי חוסר המנוחה שלהן מסמל את הצורך לעזוב, ללכת למקום אחר, כמו לשבת על קוצים. הגיבור מתחיל מתוך מסע עצמאי משהו, בעידוד הבהונות, אבל כשהוא מגיע לצהוב, הוא נתקל ב"מחזה מחריד" – ה"אמת" שהוא מצא, אינה עומדת במבחן הפוליגרף של הבהונות. גם בעת גסיסתו, הן דורשות ממנו להמשיך לכיוון אחר, אבל אין לו כח, והכמיהה הזאת לאמת אמיתית, כשהוא שרוי בתוך המחלה הסופנית שלו, היא בסוף זאת ש"מוחצת" אותו, אולי בתחושה של "מה עשיתי", אבל בסוף זה לא כזה משנה, כי הכל סופו "להתמוגג" לתוך המיתוס של אובדן ההכרה, (המוות כאמת האבסולוטית היחידה, hence "פיקחון").

///

בטח פירשתי הכל הפוך, והשתמשתי במילה "סמל" בדיוק 23 פעמים. 24 אם להחשיב גם את הפסקה זאת. יש לי תחושת אשמה שאולי התעצלתי בחלק מהניתוחים, אבל אני באמת לא יודע.

תבורך. איזו הפרייה ומפגש מעניין ונהדר. שמח שקראת והעמקת, איזה יופי. אני קצת נבוך - משהו במבנה ובסגנון של הקטע הרבה פחות מזמין לעיין בו ולהתבונן לעומת השיר שלך, המבנה, הסדר והקוהרנטיות. אמרת שכשאתה כותב אתה משחק שבץ-נא --- אני לא. יתרה מכך - וזה דגש חשוב - האטמוספירה לקטע נבעה ישירות מהתת-מודע שלי. ישבתי לכתוב והאצבעות כתבו את משפט הפתיחה. אחר כך התחקיתי וידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לכתוב, אבל הכל עדיין בתוך הלך-הרוח ההזייתי המתאים והראוי לקטע הזה. אז התנצלות הדדית

אהבתי מאוד את הפרשנות לצבעים! הצהוב הדו-צדדי - צהובון ושמחה פשוטה ועולצת של סמיילי, שהמשותף להם הוא קיטש; הלבן של סרמאגו (שקראתי בכיתה י"א ובמשך שבועיים הייתי מחושמל מרוב התלהבות אקסטטית שעוד פוקדת אותי מדי פעם בזמן קריאת ספר טוב או סרט משובח) ביחס ליונה הצחורה וביחס לתחבושת (נפלא!) היו כיפיים. עבדת בצורה מעט יותר דוגמטית להרגשתי, וזה לא פסול בעיניי בכלל אלא נחמד ומשמח. השחור (וההפנייה ללקאן!) כדימוי לעולם הזה נפלא. בקיצור, עבודה טובה!

עבורי, אור כשדים נותנת תחושה אפוקליפטית+קדמונית. אני מרגיש שרק השם הזה מכשיר קרקע שבה יהיה הרס וטרגדיה עם סוף הרסני וידוע מראש. מעניין מאיפה באה לי אור כשדים הזו לטקסט? קראת לזה נאו-תנ"כי וזה מעניין!

ואני כל כך מוחמא מהזיהוי שלי כבית ייצור לאוקסימורונים - אני חושב שהפתח הכי טוב לטקסט הוא דווקא דרך החדווה העיוורת של הפיקחון:

יש סרטים שמנסים לתאר את הפער בין חלום למציאות ובין ידיעה לשיכחה. מעניין שהדוגמאות שעולות לי קשורות לחלומות או להיעדרם: (Paprika - של סאטושי קון, שנתן השראה לInception של כריסטופר נולאן + סרטים שקשורים בשינה והיעדרה: המטריקס; המכונאי (The Machinist - סרט נוראי על אמנזיה והזיות), וגם עולה לי הסרט הקוריאני הנוראי OLDBOY שגם בו הגיבור המסומם נכנס להזייה נוראית והיפנוזה של איבוד קשר למציאות).

הדבר הנוראי ביותר הוא הפחד שתיכף אשכח את מה שאני יודע עכשיו.

לרוב הפחד הוא לשקוע אל תוך סיוט, ולכן האדם מבקש להישאר ער. כאן, הגיבור מזהה את הפיקחון, את הבריאות, את העלייה - כאשלייה. אי הרצון להתמסר לאשלייה הזו, אי הרצון להתמסר לדפוס ההרסני הזה שבו ברגע שבו אתה מאמין שאתה עולה אתה מגלה שאתה רקוב בתחתית גרם-המדרגות היא הפחד והתחינה שלא לחזור אל הפיקחון. אני מרגיש את זה המון בחיים שלי - שטעיתי כשהייתי שמח, טעיתי כי השליתי את עצמי, כי שכחתי עד כמה נורא ומחריד. דווקא כשאני חוזר אל הסיוט אני מבין שהשליתי את עצמי, שהאמנתי לבדייה.

העובדה שבסוף העלייה בגרם המדרגות הגיבור מגלה שהוא מעולם לא התחיל לעלות - היא האכזרית, וזה הדבר האכזרי שמגלם גרם המדרגות.

אתה צודק שהקטע הזה הוא פוסט מודרניסטי, אבל הוא יותר אנטי-פוסט מודרניסטי מאשר פוסט מודרניסטי. הוא מזהה את הפוסט-מודרניזם כקללה ולא כהזדמנות, ואת היעדר הלוגיקה כמחלה ולא כמרחב לחופש.

הסולם ושלביו מגלמים גם את הסדר והיציבות והיכולת לטפס, וגם את העולם המובן. הזוועה שהגיבור חווה היא ההבנה שאין לסולם כך וכך דרגות, אלא שיש אינסוף חלקיקי צליל הנמתחים לאורך ההרצים. פתאום - להאמין שיש דו ויש רה - מרגיש כמו בדייה. כל עוד זה נשאר בגדר שעשוע רעיוני זה נחמד, אבל כשזה נחווה ככה - המרחק מהמציאות נהיה אכזרי.

האלמנטים המרכזיים להרגשתי:

1. גרם המדרגות
   הבהונות
   היונה והעורב
   הצהוב והזהבהבים
   הריר על הסנטר
   ראייה ועיוורון, שכחה ופיקחון
   הסולם - בסולם המוזיקלי שבעה טונים וחמישה חצאי טונים
   כבד ולב
   אור כשדים - משפט ראשון שנכתב מעצמו בשלמות וביטא את הכיוון לסבל שהרגשתי

הזהבהבים מציגים עתיד מזהיר ובעל-משמעות, בעוד שהצהוב מרגיש כמו מחלה. זה מסתדר לי עם השיר הקשה הזה של גבריאל בלחסן (

כנ"ל בפער ובמתח בין היונה והעורב. היונה מסמלת תקווה בלתי אפשרית, שבסופו של דבר תמיד מתגלה כמחלה ורע.

הצהבת היא מחלה. אני לא יודע למה בחרתי דווקא צהבת. אין לי מושג אם זו אסוציאציה גלובלית, אבל בראש שלי צהבת היא מחלה מפתיעה. הכל נראה בסדר גמור, ופתאום האדם מצהיב. יכול להיות שזה אישי אצלי, יש לי רגישות גנטית לבילירובין ואני מצהיב כשאני לא שם לב אם אני לא שותה מספיק. זו תחושה שהמערכות שלך בוגדות בך, וגם שנחשף בלוף.

הבריאות ומתיחת החזה קורית כמובן למעלה, במעלה גרם-המדרגות, בשיא האשלייה, בקבלת הטוב והעולמיות והאהבה שלו. למה אני הולך סחור - בקטע הזה ערכתי זהות אכזרית בין אופטימיות לבין אשלייה אכזרית.

הריר על הסנטר - אין לי מושג למה הכוונה. אולי זה הריר של שיש לRick מריק ומורטי על הסנטר, אבל נראה לי שזה לא רק זה. הריר קשור גם לשינה בחלומות (מוטיב שחוזר אצלי בעוד טקסטים), וגם למחלה, לנכות, לילדותיות, לעיוות.

הבהונות להרגשתי הן האלמנט הכי אכזרי ששילבתי בקטע. לא עולה לי דוגמה מסרט להסביר עד כמה הן מחליאות. כשהגיבור הופך בעצמו לבוהן, גוהר על בוהן עם כל הגועל והציפורן ההולכת ומתארכת, וגם גוהרת עליו בוהן שמכופפת את ראשו ומוחצת אותו. זה תיאור אכזרי. אני חושב שממש ניסיתי לתת רגשות גרוטסקיים ודוחים של השפלה ואיבוד צלם אנוש.

הטקסט הזה מבקש לא להתפקח שוב ולא להאמין שוב לעולם ולתחושה המסודרת שלו. הטקסט הזה מתמכר לעולם האכזרי המנופץ שבו אין לוגיקה וסדר, אין מחשבות צלולות (מונח שאני חושב שהגית מעצמך, ואני מתעסק בו המון וכמה אליו המון). 

מצד שני - אי אפשר להשלים עם הטקסט הזה. האטמוספירה בו כל כך אכזרית, והאמת המתגלה על העולם היא אחת האמיתות הטרגיות והאבסורדיות והמפחידות ביותר. מילא האבסורד של קאמי - כאן זה מרגיש כמו מערכת שלמה שמטרתה להחריב את האדם ולסאב אותו.

לא פירשת הכל הפוך, אבל התבנית כאן של הפורום לא נוחה לי להצליח להתייחס שורה אחרי שורה לטקסט שלך. אני מגיע מקהילת פורומים אחרת ובה יכולתי להגיב בכחול בתוך התגובה שלך כציטוט ולהתייחס לכל משפט בפני עצמו.  

תבורך אחו! (אין צורך להמשיך חלופת מכתבים אם מיצית - אגיע לטקסט הנוסף שלך [הגם שבחרדת קודש] בהמשך [או לא])

לילה צח

כן אתה צודק שהפרשנות שלי די דוגמטית. בכללי אני נוטה להיות שמרני בכל דבר, וכך גם בניתוחים, אני מעדיף קודם לעבוד עם מערכות קיימות שאני מכיר. במיוחד בטקסט מסובך כזה, הדרך היחידה שלי להבין היא פירוק שיטתי, קשה לי לתפוס הכל בראש או להתרכז יותר מדי או לחשוב מחוץ לקופסה.

אני שמח ש"השלמת את העבודה" בסמלים שפחות התייחסתי אליהם!

לגבי ההסבר שלך על חלומות ומציאות, אני מבין לגמרי על מה אתה מדבר, וחוויתי את זה המון כשהייתי בדיכאון מתמשך. השקר שברגעים הזהובים הרגיש כל־כך בוטה, ששנאתי אותם בכל מאודי.

בפרשנות שלי לגבי החלומות, באמת הבנתי את הדברים הפוך. החלומות מסמלים חיים, שמחה, אבל יש בהם מימד ארסי. אני לקחתי את הארס והמוות בתור הסמל העיקרי, מתוך עולם הסמלים שלי. בכלל, אחרי שקראתי את ההסבר שלך, הטקסט הפך להרבה יותר אחדותי־סינתטי, זה ממש "שוזר" את הכל ביחד, מה שהיה חסר לי בקריאה אנליטית.

דווקא בהונות אינן נתפסות כסמל לגועל, בעיניי, לא יודע, אבל זה רק אני. זאת לא הייתה האסוציאציה המיידית שלי, אולי כי האינסטינקט שלי הוא להתרחק ממחשבות על הגועל? וכאן באמת drawback, שאני קצת שקוע מדי בסמלים שלי, ולא נכנס לתוך עולם הסמלים של המחבר, גם כשיש רמזים עבים וקונטקסט.

המסקנה בהחלט טרגית, כך או כך, מדובר במצב ללא מוצא כלל. נושא כבד.

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

וממש ממש נכנסתי לדמות שלך

אהבתי איך שכתבת

ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.