עבר עריכה על ידי אחו בתאריך ט"ז בטבת תשפ"ה 20:03
כתיבה אינטרוספקטיבית דרך תיאור לעומק של דמות פצועה־שבורה מהלכת, בדגש על תיאורי מחשבות, רגשות, ומראה, על־פני פעולות אקטיביות, זה ממש ז'אנר בפני עצמו אני אומֵר לך, כמה פעמים עשיתי את זה באופן לא־מתוכנן.
ה־setting ממש מעניין, אני אוהב את הרעיון של תיאור פוסטמודרני למחצה של דמויות תנ"כיות או תיאור ה"אני" במצבים / תפאורה [נאו־]תנ"כיים.
זה טקסט די קשה לניתוח, אני אודה, בגלל האופי האסוציאטיבי־אקראי שלו, אבל אנסה כמיטב יכולתי.
יש לנו כאן שלל "דמויות" שונות ומשונות וקצת קשה להתחיל את ניתוחן תוך־כדי קריאת הסיפור, אלא איכשהו צריך להחזיק את כל הסיפור בראש ("סופו נעוץ בראשו" או משהו כזה) ולנסות "לסחוט" משם את מהותן, נתחיל מהפשוטות יותר.
– הצהבת (hepatitis) – בגדול מחלת כבד וויראלית, אבל יכול להיות גם שם כולל למחלת כבד, שיכולה להיגרם כתוצאה מפעילות מוגברת של המערכת החיסונית, תרופות מסוימות כמו MTX (אירוני למדי, כי MTX הוא מדכא מערכת חיסונית), וכמובן הרעלת אלכוהול. השמש שולחת קרניים מוכות צהבת – ובכן, השמש היא צהובה, ואני חושב שהצהבת כאן היא כתוצאה מהרעלת אלכוהול, שמסמל משהו בין עונג הדוניסטי מזויף, או התעלמות בלתי־מפוכחת מהמציאות, בקיצור, הוא מסמל קיטש.
הצבע הצהוב הוא סמל אוניברסלי (או לפחות נפוץ בתרבויות שונות) לשמחה – החל מ"הצהבת פנים", ה"סמיילי", השמש הזורחת. בעבר הרחוק, באזור שלנו בעולם, היה נהוג שכלה לובשת בגדים צהובים ביום חתונתה (ראיתי את זה באיזה מחקר על שיטות צביעה קדומות בארץ ישראל). מצד שני, צהוב מסמל גם את הזול (דפים צהובים, עיתונות צהובה), ותהליכים מסוימים של ריקבון (מוגלה, הפרשות גוף).
– החלומות – האם הם סיוטים, חלומות ממשיים שחולמים בלילה, או משאלות רחוקות מהמציאות (או קרובות לה)? אנחנו יודעים שהם ארסיים, כך שהם מסמלים מוות, אבל הם גם לבנים, ולא שחורים. לובן נורא שמזכיר את העולם הבא, (או את ה"עיוורון" של סרמגו, אני לא ממליץ לקרוא את הספר מטעמי צניעות מובהקים). מה היחס בינם לבין ה"צהבת"? נראה שקרני השמש מוחקים את חלומות הלילה, אבל הסמלים נראים חופפים למדי.
– היונה והעורב השחור... מה פשרם? הגיבור שלנו נאחז בכל הכוח בעולם הזה ("לא, לא"), שמסומל בעיניי על־ידי העורב השחור, ה"ממשי" (במונחים לאקאניים). היונה היא משאלה, רצון פנימי, ש"נשחת" על־ידי העולם, כמו שהצליל נהרס על־ידי הסביבה. ה"תגלית" הפילוסופית של הגיבור, שאין רק טונים וחצאי טונים, אלא אינספור צלילים כ"קשקשי לטאה". לכן אין יותר "מחשבות ישרות" ו"נשבר העולם". הסימבוליקה כאן די פשוטה. היונה היא יצור שמיימי־משהו שמסמל שלום, הרמוניה, קדוּשה (כקרבן, או רוח הקודש שנמשלה ליונה בדתות מסוימות). הלטאה היא זוחל, יצור ארצי חף מיומרות. בעצם הרעיון של נרטיב ברור, אבסולוטי, "מתרסק" לאינספור רסיסים, לטובת נרטיב פוסטמודרני שגורס שיש אינספור אפשרויות ואין כזה דבר מחשבה צלולה וישרה. הברק של קשקשי הלטאה מסמל את הפיתוי הגופני או האינטלקטואלי בכל אפשרות, מבין אינסוף אפשרויות כאלה.
השריקה היא מעין אות סונרי ש"בוקע" מהגיבור, פחות כמו פעולה רצונית ("אני מניח לה לצאת"), מעין משאלה טהורה (צלולה – גם המוזיקליות שלה היא סמל לקדושה – שהיא סמל לאידיאל, נרטיב אמיתי וקבוע) לחיפוש, אבל הולכת לאיבוד, העולם נותן תשובה מאוד לא חד־משמעית, ולא מועילה במיוחד, בכיוון הזה. היונה היא בעלת תפקיד זהה.
עם זאת, הגיבור שלנו לא מדוכא מאובדן הנרטיב של היונה, אלא דווקא שמח מהאפשרויות הרבות של העולם, מתענג מהחיפוש הבלתי-מוצלח. ואז הבהונות שלו מתחיל לטפוף, סמל אזוטרי ביותר, שאנסה להבין בהמשך, ומרגיש מרחף בין חלקים שבורים. בעצם, אובדן הנרטיב והמחשבה הצלולה כן משפיעים עליו, ה"אבסורד" מציק לו, ומציק לו גם שהשגרה מחזיקה את העולם בדבק ובמסמרים, באיזשהו "סדר" מאוד יומרני.
הגיבור נע ב"רצוא ושוב" מהיר כאופנים, בתנועה כל־כך מהירה שיוצרת תחושה של מעגל מסתחרר, בין הבריאות לצהבת, עד ששני המצבים הסותרים מתקיימים כמעט במקביל, וכמעט הופכים לזהים.
מה מסמל הכבד שלנו? מה מסמלת החלפתו את הלב? במבט פשטני, הכבד מסמל תחושת בטן או רצונות אנימאליים. אולי את "אינטואיציית המעמקים" בסגנון יונגיאני. אני אמנם מעדיף להסתכל על הכבד בתור מוקד חשיבה אלטרנטיבית, מעין נרטיב מוזר ואלטרנטיבי להבין את העולם, שאינו עובד לפי הכללים הרגילים. בדרך־כלל הלב הוא שמנחה את הדרך, אנחנו מכירים את הסמל של הלב כמוקד הרגשות, אבל אנחנו לא ממש מכירים את ה"כבד", או מה קורה כשהוא תופס את מקום הלב. לכן זה בהחלט יכול להיות סמל לתחליף אקסצנטרי לרגיל ולקלישאתי.
הכבד יכול גם לסמל את ההתמכרות, אם ללכת לפי הקונטקסט של הסיפור. הגיבור התמכר לקיטש, נהנה מההתמכרות שלו, מהעובדה שהכל נצבע בצהוב הזול של השמחה, אבל זה לא הולך. הגיבור מנסה למחוץ את הבהונות, אבל הן "עולות" עליות ומוחצות אותו, מכופפות את ראשו (סמל לייאוש או אובדן חלומות כעונש על היבריס), אבל בין כה זה מאוחר מדי, כי עוד מעט תגיע "חדוותו העיוורת של הפיקחון", עוד אוקסימורון מבית @צדיק יסוד עלום. האשלייה היא חדווה עיוורת – אולי, אבל פיקחון כעיוורון? זה בוודאי הלובן מסמא העיניים של החלום האבסולוטי שדיברנו עליו למעלה, אם כן, מה חדווה יש בו? החדווה שבהשלמה האולטימטיבית עם המוות (המוות כוויתור)? אולי החשיפה ל"אמת כולה", שאולי בנויה מאינספור טונים חסרי פשר, גורמת לעיוורון וחוסר הבנה, אבל יש בזה מעין חדווה אובדנית?
בחזרה לעורב השחור. העורב שחור לרוב יסמל לנו משהו צילי, אבל אני לא רואה את זה כל־כך בקונטקסט של החיבור, אז אני נאלץ לחזור לזיהוי של העורב כַ"ממשי". אם כך, העורב מסמל את העולם הזה. אבל מהו "העולם הזה" בקונטקסט של החיבור? יש לנו עולם צהוב מזויף (עולם שמש), עולם לבן ארסי (עולם החלומות), עוד עולם לבן מזויף (התחבושת), ועולם שחור חייתי, שקשה להחזיק בו, והוא שורט את הגוף (עולם העורב). מדוע הוא שורט את הגוף? ובמה זה שונה מארס הממית את הגוף? ובכן, נראה לי שארס ממית רק לאחר זמן. הוא גורם להרקבה, אבל לא לפציעה. לעומת זאת, העורב פוצע כאן ועכשיו, כיאה ל"ממשי". עצם הניסיון להתקיים בעולם בזה, ב"ממשי", הוא כואב, אך נצרך. זה סוג אחר של מוות (העורב כסמל המוות), שחור במקום לבן מסנוור. הגיבור "עוזב" את העולם האמיתי, המפוכח למדי (לא אידיאילי כמו היונה), שפוצע אותו, או בורח מבין אצבעותיו, במהלך הפסיכוטי הזה של ההתמכרות, ונכנע סופית לצהוב.
כעת הסמל האזוטרי של הבהונות. הבהונות משמשות כ"גלאי אמת". ככל שהן משתגעות, כך אנחנו מגלים שנמצאנו בזיוף כלשהו. אולי חוסר המנוחה שלהן מסמל את הצורך לעזוב, ללכת למקום אחר, כמו לשבת על קוצים. הגיבור מתחיל מתוך מסע עצמאי משהו, בעידוד הבהונות, אבל כשהוא מגיע לצהוב, הוא נתקל ב"מחזה מחריד" – ה"אמת" שהוא מצא, אינה עומדת במבחן הפוליגרף של הבהונות. גם בעת גסיסתו, הן דורשות ממנו להמשיך לכיוון אחר, אבל אין לו כח, והכמיהה הזאת לאמת אמיתית, כשהוא שרוי בתוך המחלה הסופנית שלו, היא בסוף זאת ש"מוחצת" אותו, אולי בתחושה של "מה עשיתי", אבל בסוף זה לא כזה משנה, כי הכל סופו "להתמוגג" לתוך המיתוס של אובדן ההכרה, (המוות כאמת האבסולוטית היחידה, hence "פיקחון").
///
בטח פירשתי הכל הפוך, והשתמשתי במילה "סמל" בדיוק 23 פעמים. 24 אם להחשיב גם את הפסקה זאת. יש לי תחושת אשמה שאולי התעצלתי בחלק מהניתוחים, אבל אני באמת לא יודע.
