וקמתי עם דיכדוך רציני ממש, על גבול הדיכאון.
הוא יצא לתפילה, אני אירגנתי ולקחתי את הילדים למוסדות.
חזרתי למיטה ובכיתי את חיי. בכיתי על הדברים "הרגילים" שאני בוכה עליהם, אבל היום זה היה עוצמתי יותר. קשה יותר.
הוא חזר מהתפילה וראה אותי ממש בוכה. הייתי צריכה כמה דקות ארוכות של חיבוק חזק ומלא דמעות עד שנרגעתי.
אח"כ ניסיתי להבין מה עבר עלי, ונזכרתי שאני עם פרימולטנור, אז כנראה ההורמונים ניצחו כאן. כי באמת הכל היה קשה יותר.
הוא אמור לסיים את הסבב בסופ"ש הקרוב.
ואני צריכה להתלבט אם למשוך את הפרימולטנור עד שהוא ייחזור ועוד כמה ימים שנהיה מותרים.
או להפסיק עכשיו ולחזור להיות קצת יותר שפויה נפשית.
תכלס, אני לא באמת מתלבטת. כל עוד זה תלוי בי, אני אעשה הכל כדי שאוכל לקבל חיבוק כשהוא חוזר (זה כ"כ מזעזע שאי אפשר להתחבק אחרי המילואים) רק מבאס אותי שנגזר עלי עכשיו שבוע שכל עכבר הופך לפיל.
הלוואי שלפחות הילדים לא ייעלמו את המחיר הזה, כי אמא שלהם צריכה חיבוק.
