את בהריון, עם תינוק קטנטן, ועוד קרוב לעשרה ילדים, חושבת שאת מפונקת כי לפעמים קשה לך? 

את אלופה ממש ממש!

את עושה המון, וזה שגם בעלך נמצא שותף חלק מהזמן זה מבורך ממש, ולא משהו להתנצל עליו או להתבייש בו. 

לק"י

ואני אומרת את זה גם לעצמי.

למרות שבאמת קשה למצוא זמן לזה לפעמים....

אני גם בעומס יותר גדול השנה. "רק" עם 4 ילדים, ודי נמאס לי. מקווה בשנה הבאה להיות יותר בנחת.

נוצרה לי תחושה שאם לבעלי כ''כ ברור שאני אמורה להסתדר לבד כמה חודשים בלעדיו

אז זה בטח אני הבעייתית והמגזימה שמרגישה שזה משימה מעל הטבע

ואם גולן שורשות מלא סבבים

וזאת גם בשגרה בעלה אף פעם לא עוזר

אז כנראה אני רק מרגישה 'לא יכולה' הכל לבד

וצריכה התאוורות וושתפות לפעמים

גם פיזית

אבל גם נפשית

ואי אפשר לדעת מה הולך בבית באמת...

תמיד קיים תיעדוף של דברים מה שעדיף וחייב קודם

כל השאר שיחכה

שוב

את אלופה

יש לי גם מספר דומה של ילדים וילדים שאיתי בבית 

וגם מרגישה כמוך בדיוק .

לא יודעת לתקתק עיפה מותשת כל הזמן,

כן מסתדרת עם הילדים בגדול אבל העומס מטריף אותי,ואני ממש לא בהריון

ובעלי עוזר לי המון.

אבל לדעתי אם יישאלו את השכנות שלך הן לא יבינו מאיפה הכוחות שיש לך....

האמת שאני חושבת שבנות שעובדות יש להם סדר יום יותר יעיל משלי 

יצא לי בלאגן קצת אבל אין לי עצה בשבילך רק הזדהות🙈

ב. אני חושבת שלאנשים שונים יש מצברים שונים.

יש אנשים שמתעייפים מהר וצריכים לו"ז יותר בנחת ומרווח.

יש אנשים שהם פצצות אנרגיה ומצליחים להחזיק עבודה, משפחה ועוד פרוייקטים נוספים.

כל אחד וכוחותיו. וזה לא אומר כלום על עצלות/ אמא פחות טובה/ חוסר מסוגלות.. 

ושוב, נשמע שאת מחזיקה הרבה. 

ומוסיפה, שהכותרת של 'אישה עובדת' או דברים חיצוניים לא בהכרח מעידים על טיב התפקוד או היכולת להיות בטוב בשביל המשפחה, או שביעות רצון מהחיים ועוד כל מיני פרמטרים שהם סובייקטיביים ואין דרך לדעת אותם מבחוץ. 

שיש לי שני ילדים

אני לא בהריון

עכשיו עוד בחופשת לידה אבל עוד שבוע חוזרת לעבודה

ובעלי נמצא איתי כל ערב משעה 16?

אחרי השכבות אני באפיסת כוחות

וזה עוד לפני שחזרתי לעבוד

אם את מפונקת - לא יודעת איך להגדיר את עצמי

ממש לא מסתכלת על זה בתור מפונקת 

מסתכלת על זה בתור בית בריא

עם משפחתיות מדהימה

שיש אבא שותף על מלא לגידול הילדים 

הילדים זוכים לאבא ואמא שפויים כמעט כל יום

אוכלים ביחד ארוחת ערב

משחקים ביחד איתם על הרצפה / בשולחן 

בעיניי זה מדהים!!!

את רק לא עובדת עבודה תובענית בחוץ. זהו. כל השאר את עושה ביג טיים. זה לא קל להתמודד עם ילד מתבגר אחד ותינוק בו זמנית, אז את עושה את זה בכפולות.. ראויה להערצה.

אבל את צודקת

אני תמיד משווה את עצמי למישהי שנכיד יש לה נתון שאין לי

דווקא לזעת שבעלה אף פעם לא ממצא 

אז לידה כאילו אני מפונקת כי אני כן צריכה עזרה לפעמים

אבל בזכותכן מתחילה להבין אשני מגיזמה

כל אחת והכוח שלה, הבריאות שלה, האנרגיות שלה, אי אפשר להשוות אף אחת לאף אחת 

וד.א. היום ילדים מתבגרים מטד מהר.. אבל נגיד שאין לך מתבגרים בבית או קרובים לזה, אמאאא כך כך הרבה קטנטנים בלי עין הרע! את יודעת ששמעתי לב, שעצם זה שאני עונה לכל קריאה שקוראים לי, (אמרתי להם הרבה פעמים, אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאתם קוראים לי) , עצם זה שאני מקשיבה לכל סיפור, שאני מריצה בראש מה צריך לעשות, מה יש לכל ילד, אוכל, בגדים, כביסות, מבחנים, ובכלל עבודות הבית.. זה מאוד מטריד ומעייף את המוח! רק המחשבות! אז בטח אם את מוציאה מהכח אל הפועל ןממש מתפעלת את הבית כל היום , תחשבי שאת בעצם גננת, קל? לא. את אלופה. 

כמו שאני אומרת לילדים שלי- יש דברים שצריך לעשות אז עושים גם בלי כח...

ולא הבנתי איך אישה שמטופלת בילדים ובהריון יכולה להיות חלשה או מפונקת כמילת גנאי... ❤️

ואני עושה פחות ממך... (עובדת מהבית, ומבחינתי רק לצאת פעם אחת לאסוף את הילדים - וכבר אני מותשת... ואני לא בהריון עכשיו)

אבל זה באמת עניין של גוף, אני לומדת לאט לאט להשלים עם זה, של גוף ושל אופי. הגוף שלי לא חזק וגם האופי שלי לא עובד על "טורבו", ולכן זה מה שאני מסוגלת.

ועדיין הקנאה מתעוררת לפעמים, כמובן...

שולחת לך את הערכתי מכאן!❤️

מכירה את המושג "אנשים רגישים מאוד" Hsp? אנשים כאלה נוטים להיות מוצפים יותר בקלות, להתעיף יותר מהר.

יש כאן אפילו פורום כזה. אולי גם את כזאת, במיוחד שאת כותבת שתמיד היית כזאת,בלי קשר לעומס של ילדים יש שאלון שבודק. ויש גם ספר "אדם רגיש מאוד". אני גם כזאת ולי הוא נתן אישור שאני בעצם נורמלית, אני חלק מקבוצה גדולה של אנשים כמונו, שלצד החסרונות שבתכונה יש גם הרבה יתרונות וכישורים רבים.

ברמה הפרקטית משתדלת שיהיה לי ביום זמני הרגעות ( של התבודדות, מקלחת או כל דבר אחר) וגם דברים כמו שינה ופעילות גופנית שמשפיעים על אנרגיה ובכללי משתדלת לא להעמיס על עצמי ובימים ששוכחת זה מתנקם בי. 

בקיצור זה ממש דרך חיים, כשאת מכירה ואת עצמך ואת מודעת לחולשות וחוזקות שלך, פחות מעניין אותך מה קורה אצל אחרים. גם אם יש לך את האמא/החמה/ החברה/ השכנה שבמצב שלך מספיקה יותר. את פשוט לא עסוקה בהשוואות, את יודעת שאת עושה את מיטב יכולתך.

כאן כדי להגיד, שיש לי משפחה קטנה. משפחה קטנה בכלל, ובטח שקטנה ביחס לחברות שלי.

ואני צריכה כוח

ולפעמים אין לי כוח

ולא אכפת לי בכלל מה אחרות עושות או מצליחות או מתקתקות.

קודם כל, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה אצל מישהי אחרת.

דבר שני, כי החלטתי שזה בכלל לא רלוונטי מה מישהי אחרת מרגישה.

כי לכל אחת יש יכולות אחרות כוחות אחרים.

וכשניסיתי לחיות בקצב כמו שהחברה מצפה, פשוט כיביתי את עצמי לגמרי. כל משימה הכי קטנה הייתה נראית לי כמו הר, גם אם זה "רק" לשטוף קערה. רק רציתי לשכב על הספה ולא לעשות כלום כלום כלום. 

והמצפון כירסם, והתחושה של למה כולן מצליחות ורק לי הכל כך קשה. עד שהחלטתי שלא אכפת לי. לא אכפת לי בכלל 

מצידי שכל הנשים שסביבי יהיו עם עשרה ילדים, יעבדו בעבודה מטורפת, ואז יחזרו עם חיוך ושמחה לילדים אחרי צהריים, יכינו להם פסטה בעבודת יד ויעלו תמונה מושלמת שלהן עם בן הזוג מתפנקות על הספה, מחויכות ומאושרות. לא אכפת לי. 

מה שמשנה זה אני

מה אני רוצה

כמה כוח יש לי

את כל מה שמסביב צריך למחוק

אז יכול להיות שאעשה פחות מישהי אחרת, אז מה?

יכול להיות שאצטרך יותר עזרה ממישהו אחרת, אז מה?

אני רוצה להיות אדם טוב, שמשפיע טוב בעולם הזה, ובשביל זה אני צריכה לעשות את זה בדרך שלי ובכוחות שלי, ולא בדרך שהחברה מסביבי מראה לי.

זו עבודה ממש, אבל החיים שלי הרבה יותר נינוחים וקלים מאז שהחלטתי שאני עושה דברים לפי הכוח שלי ולא לפי הכוח של מישהי אחרת. גם מטלות שלפני כן היו קשות, עכשיו קלות יותר כי אני בוחרת את חיי ומתעדפת לפי הכוחות שלי.

הנקודה אחרונה שהגנבת אבל בעיניי היא משמעותית, היחס של בעלך לכל זה. כן, אם הוא חושב שזה מובן מאליו מה שאת עושה, או שזה מובן מאליו שתסתדרי לבד, זה משפיע מאוד על התחושה שלך, על הביטחון שלך. ואם את תהיי בטוחה בעצמך שאת מלכת העולם ולגיטימי שקשה לך, תגידי לו את זה. תגידי לו שאת ככה, וזה הכול שלך ואת מהממת ומלכה וכל ציפייה אחרת רק מורידה לך. זה מאוד משפיע מה שבן הזוג אומר, אבל אל תתני לזה להוריד אותך. להיפך, תתחזקי בביטחון שאת אלופה, ותשדרי לו את זה. וגם תגידי מפורש. תבהירי מה גבולות הגזרה שלך. לא מתוך רצון להתנצח, מתוך כבוד לעצמך.

אין אישה שהיא בהכל ספץ.

או שיש ואז אכלנו אותה

בכנות, אישה תקתקנית שעושה גם וגם וגם
לרוב לא תהיה רכה ונשית, ואולי גם תתקתק את בעלה ותיתן לו משימות 

אולי חסרה לך הערכה על מה שאת עושה בבית?

אבל הציפיה שיהיה בי חוסן ומסוגלות לכל סבב מילואים הובעה באופן שכן מאוד הקטין את גודל הקושי וההתמודדות שיש לי שם

אז מתוך זה הרגשתי לא מוערכת- שראה בי חלשה 

היום אני יודעת שאין מה להשוות כלום.

קודם כל, באמת כל אישה עם כוחות שונים.

דבר נוסף, יש נשים נורא מאורגנות וזה עוזר מאוד.

עוד דבר, אני יודעת שנשים מבחוץ חושבת עליי שאני אלופה ומסתדרת (בגלל סיבות שלא אפרט) אבל אני בכלל לא מסתדרת😂 תגדירי מסתדרת...

והדבר הכי חשוב!!!! אני ראיתי שלכל אחת סטנדרטים שונים בחיים, זו מכינה א. צהריים חמה כל יום וזו הילדים שלה בכלל בצהרון אז גם הבית פחות מתבלגן. זו אוהבת לשחק עם הילדים וזו נותנת להסתדר לבד. זו שמה במסכים ואת נגד. יש עוד אלף דוגמאות. בקיצור לגדל ילדים זה כותרת מאוד רחבה לא דומה גידול של אחת לגידול של השנייה ולכן אין מה להשוות!! המודלים שלנו לאימהות טובה כל כך שונים ואני מגלה את זה פעם אחר פעם...

זה שאת שלמה באימהות שלך זה העיקר בעיניי

ונ.ב אחרון, אם את לא מקפידה על ויטמנים, תנסי, לפעמים זה עושה הבדל גדול

לפי מה שאת אומרת זה היה גם לפני הילדים

יש אנשים שחיים תחיים יותר באיזי ויש אנשים שניזונים מלחץ ואינטנסיביות של החיים ולכן זה גם יותר מתאים להם

אוהבת לחיות בקצב איטי שכולל הרבה מנוחה וזמן לעצמי ושותפות מלאה בעול הבית והילדים עם בעלי, אני מרגישה עם זה נהדר, יעילה וטובה, לא צריכה לעשות הרבה כדי להרגיש טוב, לא מרגישה צורך להשוות את עצמי למישהו, שלמה עם היתרונות והחסרונות שלי.

כשאני רואה נשים שעובדות מדי קשה ועושות הרבה מדי, מרגישה כלפיהן חוסר הבנה למה הן מתאמצות כ״כ ולמה הן עושות את זה לעצמן.

חבל, החיים יפים, אפשר ללמוד להרגיש את היופי הזה ולא לרדוף אחרי הרוח.

באמת תמיּד היתי גאה בעצמי שאני לא שוכחת לחפש ולהנכיח בחיים את העצמי שלי והלהיות בחיות וכל מיני רצונות שהם שלי

ושאני יכולה לשחרר את מה שמרגי שלי חיצוני ועודף עבור מה משאמינה השוא העיקר

צריכה להתחזק בזה שוב

תודה כתבת יפה

5 חודשים אחרי לידה 

ולא חזרתי לעבודה עדיין 

כל הזמן משווה את עצמי לזאת וזאת ואיך שהן מסתדרות ואני כל הזמן מבקשת עזרה מבעלי 

במקום שאני יעריך את עצמי 

וחוץ מזה גם אני מותשת מזה שאני מסדרת חדר אחד או שתיים ואפילו לא שוטפת כבר לא יכולה יותר 

אבל אני מרגישה שה' נותן לנו כוחות למה שצריך  והוא תומך בי כל הזמן 

אני חושבת שלא צריך להיות בריצה כל הזמן, גם לנפש זה קשה מורכב 

הכי חשוב רוגע שלווה 

בעיקר מנטלית, שקטטטט אין אמא אמא , אין מחשבות על יותר מידי מטלות, מתמקדת בעבודה, וזה מנקה לי את המוח, אחרי זה מגיעה מחודשת יחסית הביתה, ועושה רק מה שדחוף לאותו יום. אז הנה אני, גם עובדת בחוץ , גם אמא לילדים, גיסות שלי אומרות שהבית תמיד נקי ותמיד יש אוכל מבושל, אולי זה ככה נראה, אבל האמת שזה ממש לא נכון..  הרבה פעמים אין אוכל מבושל כי לא נשאר לי זמן או כוח או כי אני סומכת על הגדולים שיאלתרו להם משהו לאכול, וגם לא תמיד הבית מסודר ונקי, אולי הוא רק נראה, ויש פעמים שאפילו בזה אי אפשר לחשוד.. ואני נעזרת בילדים, שגדלו, פעם הייתי נעזרת בבעלי, עיקר הניקיון ביום שישי, וגם אני לפעמים חוטאת בלהסתכל על נשים אחרות איך שאצלם הכל תמיד מתוקתק ונקי, אין ערמות כביסה שאצלי מתגבהות בנחת, המקרר מבריק, ובחיים לא יהיו גולגולים של אבק על הרצפה כמו שאני מגלה רודפת אחריהם כל הזמן! בקיצור כל אחת והשטח הפחות מטופח שלה.. 

היא מקום מנוחה עבורך

מהמם

ומעניין במה את עובדת 😉

לא משהו שצריך ממני יותר מידי מקוריות או מאמץ , וגם כשכן, זה עדיין להחליף פאזה

בהתחלה של האמהות באמת ניסיתי להצליח להיות כזאת חרוצה ותקתקנית ויכולה הכל כמו כולן

ואז עשיתי פוס משחק והתאמתי את החיים שלי למה שמדויק לנפש ולכוחות שלי

כן ילדתי את הילדים😉 אבל יצרתי לו צורת חיים מאוזנת שהיתה לי טובה

דאגתי שנים לשמור על זמני היטענות ומרחב לעצמי, בעלי עזר בזמנים מסוימים כשיכל ובכללי יצרתי סדרי עדיפויות בהתאם לכוחות

פחות או יותר כן😉?

והיתי שלמה עם עצמי כמו שתארתן..

ואז הגיעה המלחמה והמילואים האינסופיים

וכלוםםםם לא היה לפי הכוחות

מה יכולה או לא הפך ללא רלוונטי בכלל

ובעלי שבשגרה רגילה כן העריך את מה שאני עושה בבית

פתאם שידר שזה מובן מאליו הלהיות יכולה להסתדר לבד

שהוא. היה עושה זאת עבורי בודאות

הוא ציפה וניסה להנדס את כל המציאות כדי שאהיה יכולה ומסוגלת

ותמיד הדיבור היה על הקושי שלי ושאני לא יכולה וקשה לי וממילא פתאם הכל וכל החיים שלי הצטיירו לי דרך המשפט הזה

כאילו תמיד היה ממנו משהו ברקע אבל השנה זה היה כאילו ההוכחה

כי איך זה שאת מרגישה כל כך לא מסוגלת

איך כולן יכולות?

וזה מה שגרם לי להטיל ספק 

שאולי באמת הלחיות לפי הכוחות והדיוק העצמי שהיה לי טוב ממממש ולימד אותי להנות מהאמהות ..

פתאם הוא הצטייר כאיזה בריחה..כאילו אני לא יודעת לעמוד בקצב של החיים אז מתקבעת על שהכל חייב להיות לפי היכולת

ובעלי רוצה פתאם מלא מימוש ועשיה מחוץ לבית ומצפה בלב שאני כבר אהיה מסוגלת להחזיק לבד ..ואני לא

אז הרגשתי דפוקה

ואז התחילו ההשוואות

ממ ש הרגשתי שהמילים שלכן החזירו אותי חזרה לעצמי

לא להשאב להשוואתיות וביקורת העצמית

לקבל את עצמי 

ולא לראות את מי שאני כחלשה

אני גם לא באמת רוצה להיות כזאת תקתקנית מעשית וחסרת מנוחה 

יש בי הרבה דברים שאני שאני אוהבת בנינוחות

תודה שעזרתן לי להתאפס קצת

ממ ש מעריכה

ומתכוונת לכל אחת

קראתי אפילו פעמיים מה שכתבתן וממש לקחתי ללב

את נקודת הכובד שלך!

אולי בעלך לא יודע את זה , אבל גם הוא אוהב אותך בגלל הנינוחות שלך. אישה שששלמה עם עצמה, נינוחה, יודעת מה רוצה מהחיים שלה ומההקצב שלה זה  מושך מאוד!!

בבית נהנה לחזור ולנוח ולא לתקתק

הוא יכל להיות גם תקתקן והוא כן חי בקצב חיים עמוס אבל בבית הוא דוקא מרפה ובקצב נחת ונראה לי הוא אוהב את זה

תודה נשמה על המילים הטובות

שזה ממש הגיוני שהמלחמה מערערת את המצב הקיים.

במיוחד אם בן הזוג לא בבית.

וזה לא חריג בכלל שבן זוג חוזר מהמילואים מלא מרץ לעשות הכל, ואנחנו בבית רוצות להתנהל בקצב קצת אחר.

כל אחד עובר את המלחמה הזו לבד, אירוע ממש משמעותי, אבל לבד. ואז חוזרים, ובמפגש בין האינטנסיביות של המלחמה לבין האינטנסיביות של הבית יש פער שיכול להוביל למתח.

וזה נורמלי

ובסדר

ומצד אחד כדאי לא להיבהל

מצד שני כדאי לחשוב על זה, לנצל את ההזדמנות של הפער כדי לבחון את עצמנו. האם טוב לנו, האם אנחנו רוצים לשפר. ואולי דווקא רוצים לשמור על מה שהיה. 

וזה בירור שהוא לא תמיד נעים, אבל הוא הזדמנות. 

אין ביננו פער מול ההתנהלות בבית

וגם עבר הרבה זמן מהסבב האחרון

והוא גם לא נלחם ..יותר על הגבול וכזה 

אבל...הוא בעצם גילה בעקבות המילואים מלא קצונות שלו שממש חשוב לו לממש

אם זה המילואים עצמם בהמשך

ואם הז עוד אפיקי עשיה שכולם מחוץ לבית ודורשים ממני בעצם

לתחזק את הכל לבד ..

והמילואים זה תקופה ארוכההההה עם הסבבים הארוכים האלה

וזה מה שאני לא מסוגלת

ומול הציפיה-דרישה שלו אני מרגישה החלשה שלא מסתדרת

הוא אמר לי פעם

ראיתי כל הנשים שכל כך קשה לך עם הילדים והבית והעומס וחיכיתי וויתרתי על דברים שרציתי בחוץ כי חשבתי שכבר תתרגלי ותהיה בך מסוגלןת אבל אני רואה שזה לא קורה..וכמה אני יכל כבר לוותר...

זה רק דוגמא..

ואגב לא מגבילה אותו שיסע למקומות

או משהו

הוא פשוט מחפש מלא מימוש בחוץ 

גם המילואים אצלוצהז מימוש..לא בגלל האידאל רק

ואז הוא רוצה חופש תנועה בלי מצפון ,בלי להרגיש שהוא מעמיס אם הוא כמעט ולא נוכח 

עם כמעט עשרה ילדים, מה הולך ונהיה קל יותר בדיוק..?

לא יודעת מה איתך, אני עם שניים וזה ממש לאככה. מניחה שאת גם יודעת. והיום לא מבינה אחך אמא שלי עשתה את זה עם יותר מפי 3 ילדים משלי, כשאבא שלי היה מעורב

אין דבר כזה להשתחרר מהאחריות ולהיות ציפור דרור כשהעול נופל על האישה 

ואל תתני לאמירות האלה להקטין אותך

בבסיס, הגבר הוא חסד - מתפשט ומתפזר לכל כיוון

והאישה גבורה - גבולות, צמצום. לא סתם זה ככה

בהורות לילדים, קל וחומר למס גדול של ילדים, יש אכבר וויתורים. וזה לא אמור להגיע רק ממך

אז תחזיקי מעצמך אלופה וגיבורה, ותנהלו על זה שיח ותביעי את הרצונות שלך והתיפיות שלךממנו בלי להתבייש ולהרגיש לא בסדר. זה הכי לגיטימי בעולם 

לחלק השני של הדברים שלך, לא להתנהלות הספציפית בבית.

אירוע משמעותיים משנים אותנו, לפעמים גורמים לנו לעשות שינוי בחיים שלנו, לשאול שאלות על דברים שחשבנו שמובנים מאליהם, או גורמים לרצון לממש דברים שהדחקנו לפני כן. זה יכול לשנות סדרי עדיפויות. זה לא באופן ישיר התאוששות מהמילואים.

אלא שהמלחמה גרמה לשבר בכל מיני דברים, ולפעמים היא גם מפרקת כל מיני הנחות יסוד, ואז צריך לבנות מחדש.

ומצד אחד זה מאתגר, מצד שני זה הזדמנות לבחון מה אנחנו רוצים ומשאירים ומה לא.

אבל אם זה לא מספיק מובן זה לא משנה, העיקר שהתכוונתי להגיד, זה שלצד זה שהמתח הזה הוא לא נעים, הוא טבעי, והוא נותן מקום להתפתחות.

לשניכם, כן? הכוונה היא לא להגיד שהוא יכול לחשוב על מה שרוצה ואת פשוט צריכה לקבל את זה.

אלא שיש כאן פער שנוצר בעקבות שינוי כלשהו, ולמרות הרצון להימנע מ"עימות", לפעמים זה דווקא חשוב לבירור.

איך בדיוק עושים את זה? זה מאוד תלוי בכם.

אבל אני רק מנסה לחזק לא להיבהל מזה וגם לעמוד על מה שחשוב לך.

זה פשוט כל כך ההפך ממי שהיה לפני

אין לתאר

גייסו אותו אחד שחררו אותו אחר

וכן זה תהליך והןא יתאזן

ואמן

תודה מממש 

זה נקרא פינוק ???

אני עם 1  לא בהריון, בעלי עוזר הרבה ואני מותשת.

את עושה הרבה רק המחשבה של כמות הילדים תינוק הריון זה הרבה!!!!

זה מצחיק כי אני גם עושה את ההשוואות האלה ומרגישה כ"כ חלשה ( כמו כל מי שמסביבי שילד איתי ילדה שוב או בהריון ואני לא מבינה מאיפה הכח ורצון ) ואומרת שאם היה לי ילדים יותר צפופים אז לא הייתי מרגישה ככה אבל כנראה אני טועה חחח

תכלס נראה לי זה עבודה פנימית ולנסות להשוות פחות 

קודם כל מצטרפת לתגובות האחרות שאת עושה מעל ומעבר. 

דבר שני, אני מהאמהות שאת מתארת (אומנם עם 3 ילדים אבל צפופים)

וזה קשה לפעמים

מאוד... 

כלפי חוץ אף אחד לא רואה כמה יש רגעים לא קלים. 

אנחנו עובדים עכשיו על לעשות שינוי איפה שאפשר ולהקל אבל רק לשקף לך שמה שאת רואה שהן מסתדרות, לא אומר כלום כלום כלום... 

אנחנו ממש לא יכולות הכל

ויש הרבה מחירים לעומס

אני לא רוצה לפרט כי אני בתקופה מתישה ואין לי כוחות להיכנס לזה, אבל הייתי חייבת לשקף לך שאת לא יכולה לדבר מה הולך אצל אחרים גם אם מבחוץ נראה שהכל סבבה❤️

אני מרגישה בלב

אולי גם עלי מדמיינים כל מיני..

ממש צודקת

לכתוב כל יום 10 דברים שעשית ואין עליך את פשוט אלופה!!!! בטוח יש הרבה יותר. פשוט להתחיל לתרגל את השריר הזה של לשמוח בך ובטוב שלך. 

את גיבורת על ממש!!!!!

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה