סימון טריטוריה, למען ידעו כולם שהעץ הזה כבר תפוס

ממש בחינת המים להם חומה

חברתית, זה תלוי בחברה/מגזר, ובתקופה.

אישית, תלוי אם זה נוח על היד או לא.

אצלנו, סבא שלי כן הלך עם טבעת, אבל אבא שלי לא. ואני לא אלך כי אני שונא דברים על הידיים. אני גם לא עונד שעון.  

אגב, גם טבעת לנשים זה לא הלכתי. הרי אפשר לקדש גם באוכל ברמת העיקרון. אלא מה, זה תכשיט יפה וזה מעיד על נישואין ולכן התפתח שנשים הולכות עם טבעת. יש גברים שאימצו את זה גם כן מסיבות דומות.

בגדול, אין לזה מקור ביהדות.

זה הפך לעניין חברתי. לרוב גם מי שילך עם טבעת זכדי שידעו שהוא נשוי...

יש כאלה שזה גם יפה בעיניהם/ האשה רוצה שהוא ילך גם.

אין שום משמעות לכך שגברים או נשים כאלה ואחרים יחשבו שאני רווק/נשוי בתקופה שאני רווק/נשוי.

ובכללי, כל מי שרוצה מוזמן בחום לחשוב עלי מה שהוא רוצה.

בניגוד לטבעת נישואין של נשים שיש לזה כמה מקורות ורמזים ועניינים

לגבי סטטוס אישי אצל אשכנזים ניתן להבין לפי הטלית? אא"כ אתה ייקי או משהו

בקיצור סתם בזבוז כסף עדיף להשקיע במשהו אחר

אני אישית לא הייתי מוכן לענוד טבעת מהסיבה הפשוטה שזה לא נוח, עלול להיות חציצה בנטילת ידיים, כל ערב שבת אני מתעסק עם בצק כו' כו' בקיצור סתם לא נוח.

שאלתי רב ולשתי בתקופה שהייתי עונד.

לא נתקע בצק?

נשטף

לק"י

טבעת עם חריטות, לא הייתי ממליצה....

שאלה יהיו הדילמות היחידות שלך בעניין 😆

שיקנה מיקסר טוב... ככה לא צריך ללוש כלום 

א' אין כמו לישה ידנית אחי

ב' למי יש כח לנקות מיקסר אחי

ג' אני מכניס שם כוונות מקובלים לכבוד שבת קודש בלישות אתה לא יודע

יש מיקסרים באלף ש''ח שעושים עבודה נחמדה, ויש מיקסרים ב-5,000 ש''ח שעושים עבודה מדהימה. הרבה הרבה יותר טעים ממה שאפשר לעשות עם הידיים בלבד.

ולעשות עם הידיים לא עולה כסף

היכולת להחדיר אוויר, לפתח את הגלוטן, להחדיר את השמרים וכו' - אין שום סיכוי שיד אנושית יכולה להתחרות במיקסר טוב שלש 10 דקות ברציפות.

ולא יודע לומר "לכבוד שבת קודש"

זה כמו שתכתוב תפילין בדפוס

יפה יותר, מהיר יותר, לא קדוש

וחוץ מזה אני לש עם אהבה מה שאין כן במיקסר!!!

ויש מיקסרים גם קלים לניקוי

איכות חיים ממש

ואני לשה לפעמים עם 4 טבעות חחח

אני דור ישן עדיין שולח מכתבים וכו'

איך לא זכיתי לקבל את מנת חלקי מהחלה עם הכוונות ? אני אוכל אותה בשבת טבול אל תדאג

וכו'

הטבעת לדברים מלכלכים כדוגמת לישת בצק- היא לא חוצצת לעניין נטילת ידים.

זו לא רק דעתי כמובן... 

זה לא הדרך שלנו. אבל זו דרך שאימצו רבים מהציבור הד"ל.

הוא מיוחס לרש"י לכן לא הייתי מקל ראש

איזה זכרון!

לא כל דבר שגויים עושים, נאסר עלינו משום ''חוקות הגויים''.

ספציפית לגבי טבעת לגבר, כל עוד היא לא ניתנת לו כחלק מטקס הקידושין, צר המקום מלהכיל את רשימת הרבנים והמקורות המתירים זאת. 

אז לצאת בכזאת הצהרה וכזה לעז על חלקים גדולים בעם ישראל... כואב.

אצל גויים איש ואשה נותנים טבעת אחד לשנייה בטקס החתונה. אין לזה משמעות אצלנו בכלל. זה דבר שלא היה נהוג אצלנו ורק בדורות האחרונים רואים שהציבור המודרני נתן עינו על זה מסיבות שונות. אולי רבנים התירו ואין איסור כמו שאתה אומר אבל זה וודאי וודאי מושפע מגויים, מנוצרים וכו'.

בין טבעת כחלק מטקס הקידושין, שהיא באמת עניין של גויים כי היא חלק מטקס דתי.

לבין סתם טבעת שאינה חלק מטקס דתי.

הרי גם השניצל והמכונית והוויפי והמכנסיים הם המצאות של גויים, אבל כמובן לא נאסרו כי הם לא משמשים לעבודה זרה וכו'.

כך שלהגיד רק ''גויים המציאו את זה'' זה פשוט לא מספיק.

בגלל הקשר הישיר בין טבעת נישואין לטקס הנישואין.

אבל אולי הסוגיה היא לבוש יהודי למול לבוש גויים.

הפרשנות של "מצוינים היו" בהקשר של בנ"י במצרים זה ש"לא שינו שמותם, לבושם, ושפתם". הם קיבלו שבח על שהובדלו מהמצרים בשלושת התחומים האלה. יש עניין ליהודים להתלבש שונה מגויים. 

"דתיהם שונים מכל עם – זוהי דתם, להיות שונים מכל עם"

והיה הולך עם טבעת במשך שנים רבות. לני שמישהו חשב בכלל על טבעת אלטרנטיבית כמו של הגויים השיקצעלך

לא זוכרת אם גם של נישואין או משהו אחר. אבל הוא היה חלק מדור פתוח ומודרני יותר מההורים המהגרים שלו. אתה בדיוק מתאר את הדור שהלכו ונהיו מודרנים יותר במאסות.

והוא לא היה בן מהגרים אלא ניצול שואה מהתופת של פולין.

ובכל אופן כנראה שהוא חי בסביבה בה רבים ענדו טבעת. זה לא סותר את עובדת היותו שמרן באופן אישי. דיברתי על זה כתופעה.

השתכנעתי מהטענה שלבחור בעל חזות מספיק דוסית, שגם ככה אף בחורה לא תתחיל איתו, זה מיותר.

ואם יקרה מצב שבטעות מישהי התחילה איתו. הוא לא מספיק בוגר להגיד שהוא נשוי?

הבחור מאבד קצת כיוון ומפלרטט עם בחורה בעבודה, משהו שיכול להתפרש בכמה מובנים, דבר שקורה בכל מקום ובכל זמן.

הבחורה תדע שהוא נשוי ותשים לה ולו גבולות מאחר ואין לו כסר"ש או פריט מזהה אחר.

הוא תינוק?

יש אנשים שיכולים להיכנס לקניון כשהם לבושים כאחד האדם ברחוב, אבל אם הם ישימו שחור לבן הם לא יעיזו לחשוב בכיוון, סוג של גדר כאת. כל אחד ומה שעובד בשבילו.

הטבעת (לא משנה אם אני בעד או נגד) מאוד יכולה להוות סוג של גדר כנ"ל

נ.ב

וכו'

אני לא מבין מה אתה מתפלא? לא היו דברים מעולם? בתים לא התפרקו בגלל פלירטוטים אקראיים בעבודה או בחדר כןשר?

רק טוען שהטבעת היא לא מה שימנע את זה

בשולחן ערוך כתוב שצריך להתרחק מאוד מאוד.

ושוב אני לא עונד מדין ונשמרתם, במקצוע שלי זה לא מומלץ.

הדיבור לא על מה יקרה אם(בחינת יוצא מן הכלל) אלא על מה קורה בפועל(היינו הכלל) והכלל הוא שרוב הנשים(ועמך כולם צדיקים, אז לא רוב, אלא כל) לא יתחילו עם גבר שיש לו טבעת על היד

ואם יקרה מצב שלא ישימו לב ויתחילו איתו, אז נו נו הבחור דנן יגיד שכבר יש לו כתר על הראש ואין מלכות אחת נוגעת במלכות חברתה כמלא נימה ויסרב.

אז אתה שואל, למה מלכתחילה בכלל צריך טבעת, שפשוט יגיד שהוא נשוי אם יתחילו איתו,וואו אשריך על השאלה אז יש כמה תשובות לדבר.

א' - אישה לא רוצה לשים את בעלה מראש במצב של ניסיון חלילה ולכן איך היא תמנע אותו? טבעת על היד שלו, או מחבת לפנים וככה יקבל איזה עיוות(אף, עיניים, גבות, שן או שיניים במקרים חריגים) ואף אחת לא תחשוב בכיוון שלו בכלל, אבל אני סובר שהן תלכנה לרוב על אופצית הטבעת, אבל אני לא מבטיח כלום, קח את אופציית המחבת כסבירה לחלוטין דוד.

ב' - יש גברים שמטבעם הם חלשים בנושאים הללו ויודעים שאם מראש תפנה אליהם מישהי ותחמיא על דבר כזה או אחר הם עלולים חלילה לבוא לידי ביזיון ולכן רוצים לחסום עצמם(בלי קשר לאישה) בכל אפשרות חסימה, דוגמת טלפון לא מסונן וכו'.

נמצא אפוא שהטבעת היא סימון טריטוריאלי יוצא מן הכלל, בחינת הולך על ארבע שמסמן את שליטתו באיזור מסויים על ידי שימוש נועז בעץ וכך מטיל אימתו על כל יושבי תבל ארצו. ודוק והבן היטב. 

ואל תתמה על זה שכתבתי "כמה *תשובות* לדבר" ובפועל מניתי רק ב' תשובות, כי ק"ל מיעוט רבים שניים וכו'.

וכו'

בעלי היה פעם עם חזות מאוד דוסית וכמות הנשים שהיו מתחילות איתו הייתה מאוד מכבדת

מה לעשות יש אנשים שנראים דוסים וגם טוב

בכל אופן לסמן בטבעת זה טיפשי כי מי שרוצה לעבור קווים יעבור עם או בלי טבעת

לק"י

אבל מסכימה שלא חייבים טבעת (גם לנשים אגב...).

אין שום סיבה לצורת הביטוי הזאת. לא עשיתי לך כלום.

בדרך כלל בנות שמתחילות עם דוסים הן פחות דוסיות, ואם הן יראו בחור עם פאות, זקן וכיפה גדולה, כנראה הן יקבלו המסר שזה פחות הסגנון שלהן.

את מוזמנת לחלוק על ההנחה הזאת, אבל בדרך כלל בנות חושבות על קשרים לטווח ארוך, גם חילוניות.

והכוונה לא לסמן את הבחור בשביל להגביל אותו, אלא לאותת לבחורות הפוטנציאליות שחבל להן על הזמן. 

הוא בכיף יכול להבהיר להן את זה בעצמו, אבל יש כאלו שרוצות למנוע מהבעל שלהן את האינטרקציה הזאת מלכתחילה.

הכל בסדר

אבל נראה לי שבכל־זאת חלק מזה זה סגנון לבוש

בנות לא מתחילות עם אנשים עם מעיל ומגבעת נראה לי...

הסכמתי עם מה שכתבת על סגנון לבןש וחליפה ומגבעת וכו.

ב"ה מוסיף לחכמה כפי דברי חז"ל הידועים

נראה לי בלי זה הייתי סתום לגמרי.

אבל שוב העניין של הטבעת מיותר בעיני כי מה יקרה אם יתחילו איתו? הוא יגיד שהוא נשוי וזהו הרי זה ברור לי אני לא מודאגת מזה

יש אנשים חסרי טקאט בעולם ונתקלתי לא במעט ..אם ששלושת הילדים שלנו סביב בעלי קוראים לו אבא עדיין שואלים אותו אם הוא פנוי לשידוך אז טבעת לא תעצור טימטום של אנשים ולכן אני לא רואה בזה עניין

ולא בחורות שפונות אליו בעצמן, זה כבר יותר טוב.

נכון הדבר שטבעת על גבר מודיע לעיניי כל שהבנאדם נשוי. אבל אני מרגישה שאדם אמור לשדר בבגדיו "בנות אל תתחילו איתי" בין אם הוא נשוי ובין אם הוא רווק. באידאל. מי שבוחר לחיות בצורה כזו שהאדם משדר שבני המגדר השני יכולים להתחיל איתו, זה כבר בעיה כשלעצמה. גם אם הוא רווק. (מניחה שיהיו כאן אנשים שלא יזדהו עם דבריי...)

טבעת לגבר נשוי

א. אני מאוד לא אוהב מאמרים שמנוסחים בצורה כזאת, כאילו הכותב מסתכל מלמעלה על האדם שאליו הוא מגיב, בצורה צינית ולא נעימה.

"אני הרי לא מעלה בדעתי שהרב סתיו התכוון להגיד ש...". ובכן, יש לך את הטלפון שלו. אתה יכול להתקשר אליו ולבדוק ישירות, במקום לכתוב בצורה מתנשאת וצינית.

בזמנו כתבתי כך גם בעקבות המאמר הזה: מכתב פתוח ליאיר שרקי שכל כולו התנשאות וזלזול, תקיעת סכין בגב וסיבובו לאט וחזק, במעטה שקרי של חיוך ומאור פנים. לצערי אני לא מוצא את הקישור, החיפוש של הפורומים לא עובד טוב...

ב. לגופם של דברים, הרב כותב שם שההבדל היחיד בין מצב שבו יודעים על מישהו שהוא נשוי לבין מצב שלא יודעים זאת, זה שאם לא יודעים - מישהי תרצה לצאת איתו, וזה לא נורא כי הוא פשוט יגיד לה "מצטער, ברוך ה' אני כבר מצאתי את בחירת ליבי".

כלומר לטענתו לא יכול להיות שום נזק מזה שהבחור הולך בלי טבעת. מקסימום, תגיד לה שאתה כבר נשוי וזהו.

אלא שהמציאות בשטח שונה לחלוטין: אם מישהי נכנסת לשיעור באוניברסיטה והיא רואה אדם שמוצא חן בעיניה, הרב חושב שהיא תיגש אליו מיד בסוף השיעור ותציע לצאת? מן הסתם, ברוב הפעמים זה לא עובד ככה. יכול להיות שהיא תנסה יותר להכיר אותו, תשים לב אליו יותר ממה שהיא שמה לב לאנשים אחרים בכיתה, תבחן את ההתנהגות שלו, אולי גם תנסה להתחבב עליו (במודע ושלא במודע), תחייך אליו יותר וכו', ורק לאחר זמן מה היא תציע לו לצאת איתה (ישירות או דרך מכרים משותפים, זה לא משנה).

עכשיו תארו לכם את עגמת הנפש כשהיא תגלה שהבחור הנ"ל היה נשוי כל הזמן הזה.

וזה נראה לכם כמו סרט פרי דמיוני? ובכן, אני לא הולך עם טבעת וזה קרה לי...

אני לא אומר שחובה ללכת עם טבעת ולא אומר שלא, רק לגבי הטיעון של הרב כאילו הטבעת ממילא לא יכולה למנוע אי נעימות - זה פשוט לא נכון.

אולי היא תפסיק לנסות להתחבב, לחייך יותר וכו'. זה בדיוק העניין שעליו עומד הרב מאיר.

כנראה הפסקת לקרוא בשלב שלא מצא חן בעיניך ופספסת את כל הנקודה.
 

ואני ממש לא מסכים עם ההנחה לפיה אסור לאשה לנסות להתחבב על גבר רווק, גם בלי שזה דייט רשמי.

או שנחליט שכל היכרות שלא דרך שידוך היא אסורה, אבל אני לא חושב שתהיה הסכמה בעניין. 

אני לא מדבר על קלות ראש כמובן.

ואני מבין שאכן אין ביננו הסכמה על ההלכה "צריך להתרחק מהנשים מאוד מאוד".

אז גם בדייטים יש קלות ראש? 

וגם בראיון עבודה?

וגם כשאני סתם רוצה להיות נחמד למישהו או מישהי?

ובנוגע לחלק השני - אכן נראה כפי שכבר נכתב כאן לעיל - האידאל בעיניי - צעירים מעל עשרים

בחורה שרוצה להתחבב על בחור לא חייבת לעשות זאת בקלות ראש, היא יכולה לעשות זאת בצורה מאוד אלגנטית. 

ואתה ממשיך להתעלם מהחלק השני שהוא עיקר המחלוקת ביננו באמת.

בעייני זה בעיקר מאוד מזלזל בבני אדם, כאילו הם לא מסוגלים להתנהג בצורה נאותה גם מול בני/ות המין השני וגם כשהם מוצאים חן.

בכל אופן, 

אני לא מגיע מציבור או קהילה שרואים בשידוך את הדרך הלגיטימית היחידה להכיר ולהתחתן, וכך גם רבים מבאי הפורום.

האם מקובלת עליך ההלכה "צריך להתרחק מהנשים מאוד מאוד".

אם לא - אין על מה לדון.

אלא האם כשהמטרה היא חתונה, מותר פחות להתרחק.

אתה ערבבת בין סתם להתחבב, ריאיון עבודה וכו'.

לכן כתבתי לך שאתה מבין את ההבדל וענית שלא.

אבל זה לא רלוונטי לשאלת הטבעת, כי היא לא אמורה להשפיע בראיון עבודה למשל

אפשר לעצור כאן. כל טוב.

אני כותב מה השאלה בעיני ואתה מתעלם 🙄

בקיצור נסכים לא להסכים 🌷

שאתה משווה בין הדברים. בשידוך - הפורמליות, ובמיוחד ההתכווננות והכוונה הם כל ההבדל בין "להתחיל" עם מישהו לבין הדבר הקדוש שנקרא שידוך. (וודאי שיכולה להיות קלות ראש בשידוך אם בוחרים בזה, אבל במסגרת להתחיל עם מישהו, הקלות ראש הרבה יותר מובנית...)

קרה גם לי באוניברסיטה. ממש עדיף שגברים נשואים יסתובבו עם טבעות. חוסך הרבה מחשבות מיותרות ואי נעימויות..

זה לא הגיע לשלב שאתה תיארת..

אבל תאר/י לעצמך שהיה יושב חרדי עם מגבעת ופיאות באוניברסיטה (מאיזושהי סיבה נניח), מסתמא הרבה פחות בחורות היו מתחילות איתו. משמע (בעיניי) שכל הסוגייה הזו נוגעת בסוגייה רחבה יותר, ואולי עמוקה יותר של לבוש ושדר כללי. (שלא לדבר! על הבעייתיות לכתחילה של לימודים מעורבים...)

אבל אצל דתיים לאומיים אוניברסיטה היא מקום שמאוד מקובל להכיר בו בן זוג.

כמובן בצורה ראויה וצנועה. וטבעת במקרה כזה חשובה מאוד למניעת אי נעימויות.

והיא ממש לא לכתחילה בעיניי, (ואגב זו לאו דווקא הדרך הטובה ביותר לשמירה על ליבם של צעירים משברונות לב). אבל אני מבינה שזו המציאות היום. בעיניי הכל בדיעבד. גם הלימודים המעורבים, גם דרך ההיכרות, וגם הטבעת.

אם מישהי מביעה עניין במישהו, שתבדוק דבר ראשון האם הוא רווק או נשוי.

ולגבי ציציות בחוץ גם זה לא ציוותה, זה מנהג אשכנז.

כתוב:  "ראו בהם אמצעי ראוי להזכיר את מצוות ה'".

על ציצית מפורש בתורה שהיא לזכירת המצוות,

וגם אתה מבין שכיפה גדולה או מראה "דוסי" - מבהיר את המסר לא פחות מטבעת.

לגבי החלק השני ("וכמובן למעט ככל האפשר משיחה עם נשים וכדומה") - 

נראה שאין כאן הסכמה בלאו הכי - ראה תגובות קודמות.

הימים העליזים שהיו פה שרשורים על חברה מעורבת עברו, בינתיים הרב שרלו נהיה הרבה יותר במרכז הציונות הדתית ויתכן שהרב סתיו דווקא אימץ את דעתו של הרב שרלו לגבי חברה מעורבת כשרה ואולי לא, אני לא מבין מה הרב כותב המאמר לא יכול להעלות בדעתו שהרב סתיו לא אימץ אותה אבל יתכן ואני טועה, אייני מכיר את הרב סתיו מספיק.

לעניינו, מערכת הפורומים שאתה משתמש בה כעת היא עצמה חברה מעורבת (כשרה?) בעבר לא היה צורך לפרט בכרטיס האישי את הסטטוס שלך, היום חובה בעבות אי אילו קלקולים שהיו בעבר, חלק מהניקים הותיקים לדעתי עדיין לא מצויין הפרט הזה ובכל מקרה אפשר לשקר.

באשר לרב פיינשטיין, הוא כמעט ולא התייחס לעובדה שלא העיר לעונדים, אם הרב פיינשטיין לא טרח להעיר להם נשאלת השאלה: מכפתך?

זו הכתובת: meir9506@gmail.com

אולי התחרטת וזה בסדר, אני לא חושב שיש צורך להטריד אותו על מאמר שפרסם לפני חצי שנה זה מצחיק.

ב. אני מכיר אותו ולא חושב שיפריע לו.

ג. הבאתי אותו כתשובה לשאלת פותח השרשור.

לא כעו"ד מטעמו של מחבר המאמר וכמשיב לטענות עליו.

אני לא משתמש הרבה בתאריך עברי.

המאמר כולו יוצא מנקודת הנחה שאנחנו חיים בחברה נפרדת, ומפגשים בין שני המינים הם נדירים ואקראיים. 

אלא שהחיים של רבים מאיתנו אינם בנפרד מבני ובנות המין השני, בחברה שאני עובד בה (והיא כמובן מעורבת) יש הרבה דתיים ומסורתיים (מנחה כל יום בחדר ישיבות) וגם לא מעט נשים חרדיות (שדווקא לא מצטרפות לתפילה).

ברגע שיש חברה מעורבת, מי שמחפש זוגיות בוודאי עשוי להסתכל בצורה קצת שונה על אנשים רווקים לעומת נשואים, כי הוא יכול לראות בהם פוטנציאל להקמת בית נאמן בישראל.

לכן, תפקיד הטבעת להבהיר שכאן אין פוטנציאל לכלום. 

מזה הרב פשוט התעלם.

המאמר בהחלט לוקח בחשבון שיש חברות דתיות מעורבות, אלא שהוא מציין שזו בעיה, ובאידאל גברים ונשים צריכים להתרחק זה מזה באופן שגברים לא צריכים שום טבעת, כי גם ככה נשים צריכות להתרחק מהם והם צריכים להתרחק מהן באופן גורף.

הוא מציין שזה קיים, אבל בסוף בהחלטה אם טבעת עוזרת או לא עוזרת למנוע בעיות - הוא מתעלם מהמציאות (כי לדעתו היא ממילא לא תקינה) הזו ומניח שאין קשר בין גברים לנשים.

הוא מציע פתרון אחר, לשים כיפה גדולה וציצית, בשביל שאנשים יבינו שהוא מקפיד על קלה כבחמורה ולכן לא רלוונטי עבורו קרבה עם בנות.

הוא גם מסביר שזה יותר הגיוני (שאין הבדל בין קרבה בין אישה לגבר רווק או נשוי, ושהוא נמנע מקרבה עם נשים בגלל קרבה לקב"ה.

אתה יכול לחלוק על ההנחות האלו, אבל תציג את זה בצורה כזאת בלי לייחס לו מה שלא התכוון) 

מזמין אותך לבית קפה או מסעדה בשעות הצהריים, כשכל העובדים מהמשרדים בסביבה מגיעים לאכול צהריים.

נשים עם כיסויי ראש, גברים עם כיפה גדולה וציצית (במקרה אתמול ראיתי מישהו עם ציצית תכלת), לצד חילונים וחילוניות וכל החבר'ה מהמשרד.

כולם יושבים ביחד, אוכלים ביחד, מדברים, צוחקים, מעבירים את הזמן בנעימים עד שצריך לחזור למשרד.

וזה חוזר לנקודת ההתחלה: התעלמות של הרב מהמציאות.

אגב, גם בתי הקולנוע מלאים באנשים עם כיפה גדולה וציצית... ההנחה כאילו מי שלובש כך זה סימן שהוא מקפיד על מצוות יותר מאחרים, נו... ראיתי כבר תיאוריות טובות יותר.

להפתיע את הרב ולהגיד לו שיש אנשים עם כיפה גדולה וציצית שגם ממש בוגדים בנשים שלהן? עם נשים, עם גברים...? 

אוף, עצם הדיון הזה מעציב אותי, כאילו אנחנו עדיין ילדים שלא יצאו מבית ספר יסודי ולא יודעים איך העולם עובד, אלא בטוחים שמי שיש לו כיפה גדולה הוא צדיק גדול ואפשר לסמוך עליו.

אבל תתאר את זה בצורה כזאת מפורטת.

היה נראה שאתה מייחס לו תפיסה שכל הדוסים חיים בגטו, כאשר הוא טוען שגם מי שעובד במקום עם חילונים ולייטים, נשים ידעו לא להתקרב אליו.

והייתי רווק,

דווקא כן הייתי רוצה שמי שמעוניינת להכיר אותי טוב יותר, לשם הקמת בית, תדע שאני רווק ותוכל לפנות אלי (ישירות או דרך מכרים וכו').

רק אציין שבפועל אין לי טבעת אבל קשה לפספס שאני נשוי... תמונות יפות של המשפחה מעטרות את המשרד שלי בכל מקום אפשרי.

ואני תמיד עייף...

למרות שהוא היה עם פתיל תכלת,

והייתה לו כיפה גדולה,

והוא היה נראה כמו אחלה בחור,

הוא בשום פנים לא @חסום לשעבר .

אז שלא תהיינה תקלות או מחשבות שווא בעניין.

אל תדאג, אף אחד שמכיר אותי לא על יעלה על דעתו שמרצוני החופשי אני אשב במסעדה או בית קפה

למרות שבטוח זה לא בלבל של פשוט אני

אפילו כשסעדתי את ליבי לפני כמה ימים בצ. עלי זה היה בטרמפיאדה, לא שם...

כשאשתי ואני עולים לקבר של אמא שלי, הולכים ישר משם לחומוס אליהו שיש בסביבה.

להעביר את הכאב מהלב את הבטן...🤣

האם הוא פעיל בפורום?

בדרך כלל התשובה שלילית,

אבל לפני שבוע וחצי הופתעתי לטובה כאשר @חיטה (אותה אני מכיר מעל 20 שנים) אמרה לי שבעבר היא הייתה פעילה.

אבל ספציפית את הבחור עם התכלת לא שאלתי... כי אני בכלל לא מכיר אותו

היינו שם @פשוט אני.. , @חסום לשעבר , @ימח שם עראפת , @מדינת חוק , @ימח שם ערפאת , ואח של @לבוניסטית גם הגיע מטעמה

אמרתי לך שאני טרול חביב!

כלומר לפני שבועיים בערך, והוא פורסם בשיחה אישית ביני לבין @פשוט אני.. פשוט ברגע שנפגשנו כל הניקים החביבים בדיוק עברו שם

היינו שם רק אני ו@פשוט אני (שמא הייתי שם לבד?צ"ע) אבל יש לי מספר פצלש"ים חביבים, לכולם יש הסבר, ו@לבוניסטית היא אחותי שליט"א.

אם אתה בקטע לעשות מפגש ניקים, אז בוא נארגן, אני ממש בקטע

הבחור הנ''ל (אני כבר לא יודע איך לקרוא לו מרוב פצלשים) ייסד תחרות נושאת פרסים, 

שבה צריך לכתוב סיפור על ירושלים. 

כתבתי סיפור בעזרתו של צ'ט ג'יפיטי (או שהוא כתב בעזרתי, תלוי איך מסתכלים על זה) והגעתי למקום הראשון. 

אז אחרי חודשים של דחיות, סופסוף נפגשנו כדי שהוא יוכל להעניק לי את הפרס הגדול - דגל ללא מקל של בית המקדש.

על הדרך פיתחנו שיחה מעניינת על תכלת, תאריך עברי, קיצוניוּת ונעורים.

זה נשמע מבוא לספר מתח

משם נקלענו להרפתקה שכללה בתוכה טרולים, שכנים מיותרים, מסעדה כשרה בדובאי וציצית פסולה

הטענה היחידה שאולי תופסת מים. היא שזה ימנע דמיונות של בחורות על בחור רווק. אבל מנגד גם ככה במהלך בירור הדבר הזה יתגלה מאוד מהר. 

רק שהדמיונות יכולים להגיע גם למעשים, כמו ניסיון להתקרב או למצוא חן, אבל זהו בגדול.

אני לא חסיד של טבעת ולא הולך עם טבעת, פשוט לא הסכמתי עם הטיעונים של הרב...

זה לא שלפני היו עלי הרבה קופצות שאני צריך להראות משהו

התשובה שלי לחבר: הראתי לו על איזה אצבע מה הסיכוי שאשים טבעת

בתקופת החגים של תשרי עבדתי במכירת סוכות.

היתה שם בחורה שמצאה חן בעיניי ובדקתי דבר ראשון בת כמה היא.

אם בחורה מעוניינת בי, שתברר דבר ראשון האם אני רווק או נשוי (לפי שעה התשובה שאני רווק)

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)