להרגיש שהקשר דועך, גוסס. שהחיות שלו נגמרת.
לאט לאט הוא הופך להיות חיוור יותר, חלש יותר.
צל של ההתחלה. לא להאמין.
היא כבר לא עונה להודעות כמו פעם. עונה בקצרה. בצורה יבשה.
מתחילה להמנע מקשר עין. צריכה ללכת מוקדם.
וההרגשה, ההרגשה שזה עוד רגע בא.
סוג של חרדה. זה עניין של זמן. כל רגע בודק את הטלפון.
(תקופת מבחנים? פחח)
ואז- ״אני רוצה לדבר בטלפון, אתה פנוי?״
תירוץ זול. שנינו יודעים. אבל את החלטת- וזה נגמר.
ידעתי שזה יבוא, ובכל זאת זה לא עשה את זה קל יותר.
אחרי כל כך הרבה אכזבות, פשוט הרגשתי שהנה, שזאת את ושסוף סוף - פעם אחת משהו שמסתדר כמו שאני רוצה.
זאת היתה תקופה נפלאה, נפלאה. אני מודה.
את תהיי חסרה.
