כל הכבוד ששמרת!

ועל החטופים שנרצחו בשבי. על כל המצב בעצם.

ממקום של כן שומר שבת וכן מאמין

אבל התרחבות הלב בשמחה וצמצום הלב בעצב

באמת מיוחד ונוגע

אמונה זה משהו שעובדים עליו כמו להבדיל שריר, אם לא תעמיס עליו הוא לא יגדל ויתחזק..

משמע מדבריך שכתבת שאיבדת מצרך יקר שלא יחזור לעולם, אבל למה? 

אצל אף אחד האמונה היא לא מקורקעת ומושרשת ומודעת, תמיד יש נסיונות ולמה קרה לי ככה או למה לקחו לי או עשו לי, וגם אם קניתי את מידת האמונה(חלק ממנה) תמיד צריך לתחזק אותה כדי שלא תאבד ותיחלש חלילה.

העניין הוא ללמוד אמונה, לדבר אמונה ולחיות אמונה. אף אחד מאיתנו לא נולד עם אמונה. זה מצרך נדיר מאוד היום, וגם אתה יכול לקנות אותו למרות שהוא יקר, השאלה כמה אתה מוכן להשקיע, אבל לזרוק אחריות ולהגיד שלא יחזור עוד לעולם זה טיפלה בריחה ממחויבות לקנות את מידת האמונה.

ולגבי השאר דוד, אשריך, איזו הסתכלות נפלאה, אגם ברגר היא באמת נשמה מיוחדת מאוד.

וסתם ככה שאלה שעולה לי, באמת החטופים החזיקו שם באמונה ובתפילה, ואני רוצה להגיד שלמה זה קרה? כי כשמגיעים לתחתית חלילה, אין באמת במה להיאחז אם לא בזה(ע"ע מנשה וכו' ), ומצד שני עולה בי שאלה שאם זו אכן התשובה שאין במה להיאחז חוץ מזה, אז מה קרה להמון ניצולים בשואה (שאני לא מעיז חלילה לשפוט או לדבר על מי מהם אלא סך הכל מנסה להבין איזו תנועה הם חוו בנפש) שיצאו מהדת? כי לכאורה הם היו בתחתית אז למה שם האמונה לא קפצה ואילו פה כן ? או שאפשר להגיד שבעומק הם לא באמת יצאו חלילה, אלא פשוט הם בקשיי אמונה חזקים, כי אין כזה דבר יהודי שלא מאמין, לא משנה כמה ינסו לשכנע אותי, אני לא מאמין בזה.

ובלי קשר מעניין מאיפה נובע ההבדל בין המקרים לא ? כי גם בשואה היו כאלו שיצאו מחוזקים וכאלו שלא, אז מה הסברות לכאן ולכאן? מעניין לא?

ואל תתמה על שבהתחלה כתבתי שצריכים תמיד לעבוד על אמונה ואף אחד לא נולד מאמין ואילו לעיל כתבתי שאין כזה דבר יהודי שלא מאמין. שלכאורה סתירה שאם אף אחד לא נולד מאמין אז איך אין דבר כזה יהודי שלא מאמין? שכוונתי היא, שאין באמת מציאות כזאת של יהודי שלא מאמין חלילה, אלא יש יהודי שקשה עליו מה שהשם ברוך הוא מעביר אותו ובוחר חלילה לכעוס על הנהגת הבורא ברוך הוא ואומר שאינו מאמין, ומה שאמרתי שצריך לעבוד על אמונה, כי אם לא אז חס ושלום נגיע למצב שנחשוב שאנחנו לא מאמינים(ונאמין שאנחנו לא מאמינים), וזה מצב חמור מאוד.

וזה אגב בסדר בעיניי. אבל אם ציבור הדתיים לא ייצמד לסולובייצ'יקיות ולטקסט, אם ייבטלו מעתיקי שמועה, ניכנס למקום של חולשה גדולה מאוד, שבו לא יעזור ששון שאולוב. ולהבנתי הדלה, "קרוב אליך" נע בתזזיתיות כרגע כמטוטלת בין שני הקצוות [המשפט הזה הוא כבר פחות קשור לנקודה הספציפית שאתה ציינת, ויותר בהקשר רחב של הפורום והאתר והנוכחים].

כולם מודים שלחיים ולעולם יש משמעות ויש להם רצון להיות מאושרים. כלומר כולם מודים עמוק בלב שיש אלוקים

ברור שיש מיליוני יהודים בעולם שלא מאמינים בשום סוג של אל.

בנוסף יש מיליוני יהודים שמגדירים את עצמם כמאמינים בסוג כלשהו של אל, אבל זה לא האלוקים שלנו (זה שברא את העולם בשישה ימים, הוציא אותנו ממצרים וכו'). כלומר הם מאמינים שיש איזו ישות גדולה וחזקה אבל לא מאמינים שהיא פועלת בפועל בעולם, עושה ניסים, אכפת לה אם מתפללים אליה וכו'.

המחשבה כאילו הם משקרים כשהם אומרים זאת, נראית לי די ילדותית.

רלוונטי כמובן גם ל- @שפלות רוח.

שכולם יודעים בוודאות שאושר עדיף על עצב, וכולם שואפים לאושר ולא לעצב. כלומר כולם מודים (כולל מי שאומר שלא) שלחיים יש משמעות. כלומר כולם מודים שהעולם הוא לא סתמי אלא יש אלוקים. פשוט המחשבה הזאת לא מבוררת אצלם ונשארת בצורה מעורפלת (לא אמרתי שהם משקרים, אלא שהאמונה אצלם מעורפלת והם מדחיקים אותה משלל סיבות).  

זה כמו שתשאל למה אני מחליט בשביל כולם שלכולם ברור שהם קיימים...

לא דיברתי עכשיו על אמונה בתורה ובעם ישראל, שזה אמנם נכון שכל היהודים מאמינים בזה עמוק בלב (כי כולם קשורים איכשהו לזהות הלאומית היהודית שלהם), אבל זה נושא רחב בפני עצמו.

כרגע דיברתי על אמונה באלוקים ובזה שיהיה טוב מתישהו באופן כללי. הגבתי למישהו שנראה שאיבד את האמונה בכללי ולא רק בתורה ולכן על זה דיברתי.

(אבל גם על זה שכל יהודי מאמין בתורה עמוק בלב זה גם נכון, פשוט לא דיברתי על זה)

כולם יודעים שעדיף אושר -> כולם שואפים לאושר -> כולם מודים שלחיים יש משמעות -> כולם מודים שהעולם לא סתמי -> כולם מודים שיש אלוקים.

יש כאן כ"כ הרבה קפיצות לא מחייבות שקשה אפילו להתחיל לנתח את זה...

בכל מקרה, בלא שום הוכחה או בדל ראיה לדברים שכתבת כאן, לא הייתי סומך על יכולת הסקת המסקנות הזאת...

ואז אתה עוד קופץ שלב נוסף, ואומר שכולם מאמינה בתורה "עמוק בלב"...

סליחה, אבל זה נראה כאילו מעולם לא דיברת עם אנשים שלא משתייכים לציבור שלך. אתה נמצא בתיבת תהודה ענקית, וחושב שכל מחשבה שיש לך בתיבת התהודה - היא המחשבה של כולם.

לעומת זאת, קל מאוד להוכיח את ההפך:

פשוט לשאול אנשים...

ההוכחה שכולם שואפים לאושר ויודעים שבוודאות שהאושר עדיף על הסבל היא דבר ברור, בין מהסתכלות אדם על הנפש שלו ובין מהסתכלות של אדם על אנשים אחרים.

כל היהודים קשורים לזהות הלאומית היהודית שלהם (לעיתים זו רק ידיעה מעורפלת של אדם בחו"ל שהוא יהודי, לעיתים קשר חזק וחיים בתוך המרקם החברתי של עם ישראל בארץ), האתוס הלאומי של האומה היהודית בכל הדורות הוא אלוקים (וזה בכלל לא משנה שרוב האנשים בכמה דורות מתכחשים לאתוס הלאומי האותנטי שלהם). כלומר כל יהודי חי ברמה הרגשית-קולקטיבית את אלוקים ואת התורה. במילים אחרות מאמין בתורה. שוב פעם זה יכול להיות מעורפל אצלו או לא מבורר.  (אבל אני לא יודע אם אפשרי וודאות בזה כמו שיש וודאות מוחלטת שכל אדם מאמין באלוקים).

כן דיברתי עם אנשים אתאיסטים, והדיבור שלהם רק מראה עד כמה הם מאמינם באלוקים רק לא יכולים לשים את האצבע עליו... (אמירות כמו "אני לא מאמין ביישות עליונה, אבל אני מאמין שלעולם יש משמעות והוא לא סתמי").

לשאול אנשים זה לא עוזר, כי האדם עצמו בדרך כלל לא מצליח לשים את האצבע על המתרחש בנפש שלו בצורה מעורפלת, זה נכון גם לאמונה וגם להרבה חוויות נפשיות אחרות לגמרי. 

מבחינתך, אם העולם לא סתמי אז המסקנה היא שיש אלוקים. לכן, אתה חושב שאם מישהו מודה שהעולם לא סתמי, אז הוא בהכרח מאמין באלוקים.

למה הדבר דומה?

שיבוא אוהד כדורגל, ויגיד "אנשים אוהבים ליהנות -> כולם רוצים לצפות במונדיאל".

למה? כי בשבילו כדורגל זה כיף, אז הוא חושב שכולם רוצים לראות את המונדיאל כמו שהוא רוצה.

לא כולם מסכימים שאם העולם לא סתמי אז זה סימן שיש אלוקים.

וזאת כמובן רק דוגמה.

דוגמה נוספת: לא כולם מסכימים שהעולם לא סתמי. למעשה, התיאוריה המדעית המועדפת היום היא שהעולם כמו שאנחנו מכירים אותו היום הוא מקרי לחלוטין.

אטומים שנעו בחלל מיליארדי שנים, התגבשו ונהיו מולקלות בתהליך עצום, ואח"כ מולקלות התגבשו ונהיו יצורים חד תאיים, שבהמשך הפכו ליצורים טיפה יותר מורכבים...

כלומר תהליך מקרי לחלוטין שבאותה המידה שהוא קרה, היה יכול גם לא לקרות.

וזה שהאדם הפך להיות "מלך החיות"? זה שיכול לשלוט בכל בעלי החיים, לדבר, לתכנן, להרכיב משקפיים כשהוא לא רואה טוב...? לגמרי תאונה ביולוגית, ולא משהו שאיזה אל גדול מלמעלה תכנן.

בני האדם הקדמונים היו בסך הכל עוד סוג של קוף, ובמשך מיליוני שנים המוח שלהם התפתח לאט לאט והם התחילו ללכת זקוף מה שאפשר להם לבנות דברים עם הידיים וכו' וכו'.

אתה כ"כ בטוח ש"כולם מודים שהעולם לא סתמי", ומתעלם לגמרי מהתפיסה הזאת, שאם היא הייתה דת רשמית היא בוודאי הייתה גדולה הרבה יותר מהיהדות... 

לא מדבר פה על מסקנות לוגיות.

אמרתי שבתוך החוויה שיש לעולם משמעות והוא לא סתמי, מונחת כבר החוויה הוודאית שיש לעולם מקור חיצוני מושלם.

פשוט המחשבה על עולם סתמי ללא מקור חיצוני, לא עולה בקנה אחד בנפש עם המחשבה על עולם עם משמעות. 

האוהד כדורגל זה לא אותו דבר. הוא יודע שהנאה אחרת אפשרית. בנוגע לאלוקים, המחשבה על עולם ללא מקור חיצוני היא פשוט על עולם סתמי וחסר משמעות.

אני יודע שהרבה אנשים חיים בסתירה עצמית וחושבים 2 מחשבות סותרות אחת את השניה, גם שלעולם יש משמעות וגם שאין לו מקור חיצוני. אבל אלו שתי מחשבות סותרות, ואדם יכול לחיות כל חייו בצורה מוטעית של סתירה עצמית ובהדחקה.

אין שום קשר בין המדע לבין הוכחת אמונה באלוקים. המדע לא יכול להוכיח או להפריך את אלוקים. כי המדע סך הכל מתאר את סדר ההתרחשויות שקורה בתוך בעולם. לא את המקור שלו. גם אני חושב שסדר ההתרחשויות בעולם קרה בצורה שמתאימה לחוקי ההסתברות (כמו קוביה רגילה שנותנת תוצאת הסתברותיות). אין לזה שום קשר להוכחה לקיום מקור החיצוני של המציאות, אלא רק לסדר בו אלוקים מנהל את העולם, האם הוא עושה זאת בצורה הסתברותית או לא.

בכלל לא דיברתי על מעמד האדם בעולם (שברור שהוא שונה מהותית מהחיות לא בגלל ההיסטוריה האבולוציונית שלו, אלא בגלל מה שהוא כיום). עקרונית אלוקים היה יכול לברוא עולם שבו כולם חיות או שאין בכלל חיות בו וכולם אדם. זה בכלל לא קשור לאמונה באלוקים. 

ובכלל לא דיברתי על הוכחות לאלוקים מתוך המורכבות הביולוגית. גם אם העולם היה לדוגמא - רק חלל שחור עם כתמים כחולים אקראיים מרחפים, האמונה באלוקים היתה וודאית באותה מידה.

כשאני אומר "כולם מודים שהעולם לא סתמי" לא התכוונתי לכך שכולם טוענים תיאוריה מדעית או היסטורית כזאת או אחרת. התכוונתי שכולם מודים שלעולם ולחיים יש משמעות והם לא "סתם". לא במובן המדעי אלא במובן החוויתי.

משמעות יכולה להיווצר רק אם יש פה איזה משהו תבוני,

אם לעולם\לחיים\לקיום יש תכלית מסוימת.

וזה יכול להיות באמת רק אם יש בורא לעולם שברא את המציאות לשםאותה תכלית.

זה מסקנה פילוסופית די פשוטה.

לכן זה מאוד מסתבר בעיני לומר את הטענה שכיוון שגם כאלה שטוענים שהם לא מאמינים מניחים שיש איזו משמעות כלשהי, ערכים וכדו' (אפי' במובן המוסרי הפשוט של לעשות טוב) הם באופן מובלע מניחים שיש איזה בורא לעולם..."אלוקים".

בלי להבין שזה בכלל לא מתחייב ממה שאתה מניח.

לא ככה בונים טיעון לוגי.

אני לא כל־כך אוהב שעושים ניתוחים פסיכולוגיים רוחניים לגבי "המניעים הנסתרים" של אנשים שהם בעצמם אפילו לא מודעים אליהם ושוללים אותם, זה לא שונה בעיניי מפסיכולוגיה פרוידיאנית שמנסה להדביק מיתוס מסוים מאוד על עולם מגוון מאוד.

אפשר באותה מידה להניח כל הנחה ולהגיד "הם פשוט לא מודעים לזה שהם חושבים ככה, אבל זה ככה כי זה נכון".

///

לנושא, אני עדיין מאמין בפיוט "וכל מאמינים", אלא שצריך לרדת לעומק הגדרתה של אמונה זו... איך כולם מאמינים אם לא כולם מאמינים? במה זה בא לידי ביטוי? מהן הצורות הנסתרות של ההיירופניה בחיי הלא־מאמין? אין לי תשובות כרגע.

זו לא חוויה נסתרת אלא גלויה.

אני אתן דוגמא סתם בשביל ההסברה (לא שזה דבר דומה) - גם אם אדם יאמר לי שהוא לא בטוח שהוא עצמו קיים. אני ידע שהוא בטוח שהוא עצמו קיים, כי אי אפשר להכחיש את וודאות הקיום. מה שכן כנראה הוא מבולבל מבחינת האמירות שהוא אומר לעצמו ולכן הוא אומר את זה.

אין שום קשר לגישה פרודיאנית. 

הכוונה "וכל מאמינם" - כולם מודים בפה שיש לחיים משמעות, ועמוק בלב שהעולם לא סתם ככה קיים

רוב העולם המערבי נוקט בגישה ההדוניסטית לפיה אין משמעות לחיים אלא לכל היותר האפשרות ליהנות שעדיפה על האפשרות לסבול.

או גישות אקזיסטנציאליסטיות לפיהן אפשר ליצור משמעויות בשביל הכיף מבלי שיהיה בהן ערך אינטרינזי.

הגישה הפרוידיאנית היא דוגמה לניתוח דוגמטי של התרחשויות שלאו דווקא משקף את הדברים כפי שהם. זה מקביל לדיון של האם שונאי הדת עושים את זה מתוך אכפתיות עמוקה ושייכות וניצוץ פנימי וכל־מיני הסברים נסתרים, או שהם פשוט לא סובלים את הדת, מכל סיבה שהיא (פחד מיסוד האב כו' כו').

האמירה "איני בטוח שאני קיים" היא סתירה לוגית פשוטה (מה שאינו קיים, אינו יכול לפעול, כיוון שפעולה מצריכה קיום, הגדרתית), מה שאין כן "לחיים אין משמעות", שזאת דעה פילוסופית ששוללת את המימד המטפיזי (או את היכולת לדעת משהו לגביו).

///

עריכה: אני כן חושב שהקיום האנושי מלא ב"התגלות", אפשר לראות את זה בנטייה האנושית הטבעית לדת, בכל תרבות. אם כי, דת לא תמיד זהה למשמעות, כמו למשל הדתות הכנעניות או השינטו, שממוקדות בפולחן ישויות ששולטות בטבע, לאו דווקא מתוך פילוסופיה על משמעות. בכל־מקרה, מימד ההתגלות הזה יכול שלא לבוא תמיד לידי ביטוי, אם מצד חוסר עניין של האדם (עם עקש תתפתל), או בעיה כללית כמו גלות השכינה כו'.

לכך שהוא מודה שיש משמעות לחיים. גם אם הוא לא אומר את זה במילים האלו. וכמובן הוא לוקח את אותה חווית משמעות למקומות ריקים.

אנשים לא חושבים שההנאה עדיפה על הסבל משום ברירת מחדל, אלא לכולם יש וודאות שלאושר (בלי להכנס כרגע לכמה מרכיב ה"כיף" באושר תופס מקום) יש איכות בפני עצמו.

השאלה האם יש משמעות קבועה לחיים, או שמא המשמעות יכולה להתחלף כל רגע , היא שאלה בפני עצמה, ולא קשורה דווקא לעצם זה שיש משמעות בחיים. ה' היה יכול לברוא עולם אקזיסטנציאליסטי שבו כל רגע המשמעות מתחלפת. זה לא סותר את עצם המשמעות (כמובן זה לא ככה, אבל היה יכול עולם כזה להברא).

בכל מקרה המחשבה על עולם סתמי ללא מקור סותרת את חווית המשמעות הוודאית שיש לכל אדם בנפשו, אקזיסטציאליסט, נהנתן, או כל אפשרות אחרת.

לא דיברתי למה שונאי הדת עושים דברים כאלו או אחרים, שזה נושא מעניין בפני עצמו. דיברתי על כך שגם שונאי הדת והאמונה מאמינים בעל כרחם, ובכלל לא דיברתי על מה זה מחולל בפועל בחיים (יש לרבים תיאוריות אבל זה נושא רחב בפני עצמו).

"איני בטוח שאני קיים" היא לא סתירה לוגית. אם תנסה להגדיר לוגית קיום, לא תצליח (מלבד מילים נרדפות שגם להן תצטרך להכניס הגדרה). ובכל זאת ברור לנו מה זה קיום גם ללא הגדרה לוגית. 

אני יכול גם לדמיין צבעים כחול ואדום ללא לוגיקה וללא נתינת שמות לצבעים. בכל זאת אני אדע שהדימוי בדימיון שהכל כחול לא עולה בקנה אחד עם הדימוי בדימיון שהכל אדום. לא מודבר כאן על לוגיקה, אלא על הדברים עצמם המתרחשים בנפשינו.

משמעות עצמה היא לא מטפיסית, אלא חוויתית. חווית המשמעות אכן מהווה מעיין "התגלות" סובייקטיבית של המימד המטפיסי עצמו (ובפרט למקור החיצוני המושלם של המציאות - אלוקים).

כמעט כל האידיאולוגיות והרעיונות מכילות אמונה מוצהרת או חצי מוצהרת במשמעות כלשהי. כל הדתות והמיתולוגיות מכילות גם אמונה במשמעות המגיעה ממקור נשגב, מושלם(גם אם שלמות חלקית. כמו אל החכמה הכי מושלם בחכמה אבל רק בה), נצחי ונעלה -  או במילים אחרות - חווית הקודש.  פשוט חווית הקודש באליליות היא מעוותת וחלקית. 

אם כל דבר הוא משמעות, והגדרתית אין אפשרות להתחמק ממנה, אז אני מניח שכולם מאמינים במשמעות כזאת? אבל זה לא מקדם את העניין.

גם חתולים חיים להנאתם. האם זה סימן שהם מאמינים במשמעות?

אני אישית לא חושב שלאושר יש איכות בפני עצמו. בכל־מקרה, אפשר להעדיף הנאה על־פני סבל, וזאת הנטייה האנושית הטבעית. אפשר גם לבנות חיים סביב השגת האושר תוך־כדי הבנה שבסך הכולל זה לא באמת משנה מלבד העובדה שזה נחמד כאן ועכשיו (בתקווה שרגעי הכאן והעכשיו ימשיכו).

בשרשור אחר כן דיברת על־זה ואני רואה בזה הלך מחשבה דומה כנ"ל.

למה זאת לא סתירה לוגית? האם יכול משהו לדבר או לחשוב מבלי להיות קיים? היכולת לפעול מניחה קיום, בהגדרה. לגבי ההגדרה של קיום ייתכן שהיא מעגלית אבל זה לא משנה, כי אם היכולת לפעול מניחה קיום בהגדרה. שלילת טאוטולוגיה פשוטה (1=1) מעידה על בעיה בשיפוט.

לגבי אדום וכחול אפשר שלא לתת להם שמות אבל בסוף הם עדיין מושגים ותפיסת כל מושג אינה חופפת למושג השני, בכל־מקרה, לא הבנתי מה אתה מנסה לומר כאן.

למה משמעות היא חווייתית ולא מטפיזית? אוקיי, אפשר לחלק לשני חלקים, משמעות סובייקטיבית (הערך שאני מקנה לדברים) ומשמעות אובייקטיבית (הערך העצמי של הדברים. אפשר לומר שהם משמשים גם כאימפרטיבים לפעולה).

אפשר להניח שאין לדברים ערך עצמי כלל. זאת לא סתירה לוגית מינה ובה.

אפשר לטעון שרוב ככל בני־האדם מקנים ערך סובייקטיבי (ערך כעדיפות?) לפחות לדברים מסוימים, אבל זה לא אומר הרבה. בכל־אופן, זה לא מכריח להניח קיום מקור חיצוני לעולם.

דתות אחרות בהחלט מאמינות בארכיטיפים שמסמלים אידיאות, אבל אמונה באלת החכמה (=ביטוי מושלם לחכמה) לא מניחה משמעות. זה לא קורא לי לעשות משהו בהכרח. יכול להיות שאם אני רוצה להיות חכם, אתפלל לאלת החכמה, אבל באותה מידה אני יכול גם שלא לרצות, ולא קרה כלום.

בה במובן המופשט כמו בן אדם (אם אכן יש לחתול אושר). וזאת מאחר שלחתול אין שום מימד מופשט בנפשו, ומן הסתם לא באמת יודע שיש עוד תודעות אחרות חוץ ממנו, אלא כולם מראות וצבעים וקולות הגורמות לו שמחה ועצב ותו לא. לכן לא ניתן בכלל לדבר על אמונה מופשטת של משמעות בחתול, בשונה מהאדם שיש לו מימד מופשט בתודעתו, ולכן חווית המשמעות מצטיירת שם בצורה מופשטת, גם אם מודחקת.

 לא אמרתי שכל דבר הוא משמעות, אמרתי שבכל דבר יש משמעות. כמובן אני כופר באקזיסטנציאליזם ובפוסט מודרנה. יש מדרג איכותי וכמותי של גילוי משמעויות בעולם, ולא הרי לשוחח עם חבר כמו לדפוק על השולחן, ובטח לא הרי לעסוק בעניין של קודש כהרי לשחק בדוקים. גם המשמעות יכולה להתגלות בצורה מעוותת של רשע, רוע וטומאה.

לכל אושר יש איכות בפני עצמו, גם אתה תעדיף בוודאות אושר על פני סבל (אלא אם כן הסבל הוא בעל משמעות מוסרית או בעל ערך אמת או דבר דומה, ואז במילא הסבל מכיל יותר אושר. לאושר יש פנים מרובות - אושר רגשי, מוסריות, אמת וכו'. אולי אפשר לדבר על השאיפה לשלימות וחוויתה, במקום אושר. רק שאושר זה יותר מובן לכל אדם ולכן השתמשתי במילה הזאת).

מה שאתה מתאר (הגישה ההדוניסטית) זה אדם שאכן מודע לכך שיש משמעות באושר, אבל מקור האושר (אלוקים) מעורפל אצלו. זה שאמרתי שכל אדם מאמין באלוקים, אין הכוונה שהכל סבבה ואם כולם מאמינים במעורפל אז הכל טוב. זה נורא ואיום שהאמונה נשארת רק במעורפל. אבל ההבנה שכולם מאמינים בעל כרחם, יכולה גם להוביל לתודעת אמונה בהירה ולא מעורפלת, אם האדם יזכה.

לכן מצב בו כולם מאושרים רגשית - אבל ללא מוסר, אמת וקודש הוא מצב נורא ואיום (ובכל זאת יש קצת טוב כי יש אושר. הדבר דומה לאדם שאמנם שבע אבל צמא מאוד).

אם אתה רוצה לדבר על לוגיקה קרה ותבניתית כמו מתמטיקה, קודם תגדיר לוגית קיום, לא תצליח. תוכיח לי לוגית בצורה מעיין מתמטית שחשיבה או פעולה סותרת קיום (מבלי האקסיומה הלא מוכחת לוגית שקיום מכיל חשיבה). בכל מקרה החיים לא עשויים מלוגיקה, היא רק כלי לבחון את המציאות, ולעיתים ניתן להסתדר בלעדיו. ברור לי שאני קיים גם ללא לוגיקה ודקארט לא חידש כלום. אם אתה רוצה לדבר על לוגיקה במובן שאנו חווים 2 חוויות סותרות ולבחון האם זה נכון, אז חווית הוודאות שאושר עדיף על הסבל סותר את ציור העולם ללא משמעות וללא מקור חיצוני. 1+1=2 זה כי קראת "2" למספר שקיים כשמוסיפים 1 למספר 1. זה בעצם מילים נרדפות (משפט אנליטי ולא סינתטי).

כמו שדימיון כחול ואדום הם מושגים, כך גם: משמעות, אושר, שאיפה לאושר, וודאות שהאושר עדיף על הסבל, אי-סתימיות המציאות, הציור בנפשינו לגבי מקור חיצוני למציאות. כל אלו הם גם מושגים.  ניתן להשוות ביניהם ולראות הם יש סתירה או התאמה, כמו כחול ואדום.

התכוונתי בערך למה שאמרת - קודם כל אנו חווים סובייקטיבית את חווית המשמעות, אבל וודאי לנו שמקור המשמעות מגיע ממימד מטפיסי אובייקטיבי נבדל מהמציאות הנתפסת שלנו.

אי אפשר לטעון שאין משמעות בכלל במציאות. ניתן לטעון (וגם זה כנראה לא נכון) שישנם דברים מסויימים במציאות חסרי כל ערך כלשהו. אני אישית חושב שכשאנו אומרים ע דבר שהוא חסר ערך הכוונה שהערך שלו כל כך קטן עד שבענינו הוא זניח, אבל יש לו ערך ומשמעות כלשהי, עובדה שתינוק יראה בכל דבר קטן ערך עצום, כי נפשו קטנה ולכן המשמעות הזאת משביעה את נפשו.

זו סתירה לוגית כמו שאדום וכחול זה סתירה לוגית.

ייתכן שבני אדם מקנים ערך מוטעה לדברים. אבל את עצם זה שיש משמעות בעולם את זה אי אפשר להכחיש גם אם מאוד נתאמץ להכחיש זאת.

הציור בנפש של עולם ללא מקור חיצוני (לא מקור כרונולוגי או מדעי. וגם לא סיבתי במובן של הברק הוא סיבת הרעם) סותר את העולם כמקום שיש בו משמעות כלשהי. בסוף הנפש במקרה כזה מציירת עולם סתמי שסתם קיים. גם הנפש שלנו שואפת לשלמות מוחלטת ובעולם אין שום דבר עם שלמות מוחלטת, אלא היא שואפת למקור המושלם של העולם, החיצוני לעולם.

משמעות לאו דווקא גורמת לעשות דברים, אבל אמונות המיתולוגיות גם גרמו לאנשים לעשות דברים. אמנם לא מחייבים, אבל בכל זאת. היחס לאלילים לא היה יחס רק טכני כמו לתרופה כיום, אנשים גם העריצו במובן מסויים את האלים וחוו בגללם חווית רגשיות של רגשי קודש מסויימים, גם אם מעוותים. השמאן לא נתפס רק כמהנדס מזג אוויר- אלא מקשר את עולם הקודש לעולם שלנו.

אוקיי אז שוב, אתה מגדיר משמעות בהגדרה כזאת שכוללת כל דבר בערך, ולכן טוען שכולם מאמינים כי כולם חווים משמעות כי משמעות מוגדרת ככזאת שנמצאת בכל דבר בערך... כאילו זה קצת מעגלי.

אז משמעות היא העדפה? אם אני מעדיף גלידה במקום ארטיק זה אומר שיש משמעות וערך לגלידה? כאילו OK, אבל זה נעשה טריוויאלי.

אני גם לא מבין איך קיום המושג אושר מחייב את קיומו של מקור חיצוני. אולי האושר יצר את עצמו? אולי העולם התפתח מתוך עצמו למצב שבו נוצרו יצורים ביולוגיים בעלי סלידה מובנית מדברים שנתפסים בעיניהם כפוגעים בקיום שלהם כיחידה האורגנית שהם (ומשיכה להיפך), אבל זה לא אומר הרבה?

אני טוען שבכל דבר יש משמעות, לא שהמשמעות היא כל דבר.   את המשמעות עצמה קשה להגדיר, אבל היא מתבטאת הן בחוויה שהעולם לא "סתם", הן בידיעה שהאושר (או המוסר, אמת, טוב, או הופעה אחרת של השלמות) עדיף על הסבל (או רשע, שקר, או כל הופעה אחרת של חסרון השלמות) באופן וודאי ונעדר "סתמיות" גם אם אנחנו לא יודעים לתת שום הסברה למה האושר עדיף על הסבל, והן בהשתוקקות שלנו לאושר ולשלימות. 

פשוט בעולם סתמי לא היתה אמורה להיות עובדה שהאושר עדיף על הסבל והשתוקקות לאושר.

אין לי וודאות מוחלטת שארטיק עדיף על גלידה, או שכן יש לי אבל אני יודע להסביר שזה בגלל שארטיק מסב לי אושר. על האושר עצמו אי אפשר לשחק כך.

מי שחושב שאם לא הגדרתי משהו אז אני לא יודע אותו, חוטא בכשל של סוקרטס.

המשמעות היא לא מושא לוגי אלא חוויה נפשית, וקיימת כמו שה"אני" שלי קיים. החיים לא עשויים מלוגיקה.

אתה מדבר על "מקור" במובן הסיבתי (כמו סיבת הרעם הוא הברק). השאלה אם בכלל יש סיבתיות בעולם (כשאנו אומרים הברק הוא סיבת הרעם הכוונה שבאופן אמפירי תמיד ראינו רעם אחרי ברק, ומעולם לא היה רעם ללא ברק. זה סך הכל דפוס אמפירי של המציאות). אני מדבר על מקור במובן - כמו שהבחירה החופשית שלי היא מקור המעשים שלי, וגם זה רק דימוי ל"רצון אלוקים הוא מקור העולם".

אם העולם היה מתפתח באופן סתמי מיצורים ביולוגים וכו' ללא שום משמעות, אז היתה לנו רק תאווה וסיפוק סתמי, לא חווית אושר שאנו יודעים באופן וודאי שעדיפה על הסבל.

למה העדפה של אושר על פני סבל היא הוכחה למשמעות? ומה זה החוויה שהעולם לא סתם?

יכולים לראות אותו כטוב וודאי.   עצם זה שיש לנו ידיעה וודאית שאושר עדיף על פני סבל, ושיש לנו שאיפה לאושר ושלימות, מראה שהעולם לא סתמי ויש לו משמעות.

יש דברים בחיים שאנו צריכים לתת נימוק למה הם עדיפים על פני דברים אחרים. אבל זה שאושר עדיף על פני סבל (וייתכן שגם תחושות אחרות של שלמות, כמו מוסר, אמת, אהבה וכו') זה דבר וודאי שאין צורך לנו להסביר לעצמינו אלא אנו וודאיים שעדיף אושר על סבל, משום סיבה נראית לעין, כלומר באושר עצמו יש איכות עצמית של משמעות.

בעולם של אטומים אקראיים וסתמיים לא תתכן חוויה של טוב וודאי, אלא של דחפים סתמיים שלא גורמים לאושר.

החוויה שהעולם לא סתם מגיעה מהשאלה שאדם שואל את עצמו "מה פתאום יש בכלל מציאות"?

אושר וסבל מוגדרים להיות אושר וסבל לפי העדפה של פלוני לכן ודאי שפלוני מעדיף אושר על פני סבל. זו לא אמת פילוסופית אלא נובע מעצם ההגדרה הלשונית.

הטענה שאושר וטוב מייצגים אידאה אובייקטיבית אינה מובנת מאליה ודורשת הוכחה. 

אושר בחיים, ויש לנו ידיעה שהאושר (בלי קשר למה שהביא אותו) עדיף על הסבל, וכן יש לנו השתוקקות לאושר.

ייתכן שאדם טועה וניגש לחיים בצורה שדברים רעים ייגרמו לו אושר. אבל אני מדבר על האושר עצמו.

ייתכן שאדם רוצה רק לברוח מסבל גדול לסבל קטן או לאשליה של אושר - והוא קורה לזה אושר. 

בעולם ללא משמעות לא היינו אמורים להעדיף שום דבר. כלומר היו לנו דחפים אבל כשהיינו בוחנים אותם הם היו נראים לנו סתמיים ואין שום שמשמעות להעדיף דבר זה על פני אחר.

אושר וסבל הם לא הגדרות לוגיות קרות אלא חוויות נפשיות, וגם לא הגדרות לשוניות ותו לא. רובוט לא יכול להיות מאושר, גם אם מעדיף משהו. 

לא נראה שאפשר לבחון "אידאות אובייקטיביות" בפני עצמן. כל התפיסה שלנו היא סובייקטיבית. אבל ברור לנו שהאושר והטוב מגיע ממקור חיצוני לעולם, כי העולם בפני עצמו לא מושלם. וגם יש לנו שאיפה לשלמות, למרות שהיא לא נמצאת בעולם. כלומר דרך האושר והטוב הסובייקטיבים אנו פוגשים את מקורם - ויודעים שהמקור הוא אובייקטיבי (אלוקים).

לעולם לא נוכל לומר דבר על עצמותו האובייקטיבית של אלוקים, אלא רק על איך הוא מתגלה בנפשינו סובייקטיבית. הדרך בה הוא מתגלה בנפשינו הוא על ידי ציור המתאים לעולם בעל משמעות - ציור של מקור חיצוני למציאות, מושלם ובעל רצון (כי כל ציור אחר בנפש יוצר בעינינו עולם ללא משמעות).

ברור לנו שהאושר והטוב מגיע ממקור חיצוני לעולם כי העולם בפני עצמו לא מושלם?

ראשית, לא הוכחת שהעולם עצמו לא מושלם.

שנית, גם אם נניח שהעולם לא מושלם, איך האקסיומה הזאת מביאה אותנו ל"ברור שהאושר והטוב מגיע ממקום חיצוני לעולם"?

המציאות.   המציאות כשלעצמה תמיד חלקית ומוגבלת.

הציור היחיד שמתיישב בנפשינו עם העובדה שלעולם יש משמעות אך אינו מושלם, הוא הציור של עולם הנובע ממקור חיצוני מושלם למציאות.

כל ציור אחר בנפש לא מתיישב.   אם נדמיין עולם מוגבל ללא מקור - זה סותר את חווית המפגש שלנו עם השלימות  (דרך האושר והשאיפה לשלמות), כי הרי זה עולם מוגבל ולא מושלם.

אם נדמיין עולם מושלם - אי אפשר להצליח לדמיין עולם מושלם באופן מוחלט, כי העולם הוא מוגבל.

למה המציאות כשלעצמה תמיד חלקית ומוגבלת? בעיני זה הפוך, המציאות כשלעצמה תמיד שלמה כי היא מוגדרת להיות כל היש

הציור היחיד שמתיישב בנפש *שלך*... אתה משליך את המסקנות שלך על 9 מליארד אנשים

במציאות הוא עצמו ולא דבר אחר. עצם להיות קיים ונתפס זה כבר מגביל. המציאות היא לא אינסופית. גם אם אינסופית כמותית, אין היא אינסופית איכותית.

ייתכן שאת קוראת למציאות מושלמת במובן שכל דבר נמצא בדיוק במקום שהוא צריך להיות. אני לא אומר שהמציאות היא לא דבר טוב, אלא לא דבר מושלם.

מי שטוען שהמציאות מושלמת אז הוא פנתאיסט, כלומר מאמין שהמציאות עצמה היא אלוקים. 

המציאות כשלעצמה ללא מקור חיצוני היא גם סתמית, התשובה לשאלה "מה פתאום יש מציאות?" בתור - "כי יש מציאות" לא מספקת. (לא מתכוון בחקירת סיבתיות מדעית).

זה לא המסקנות שלי, זה פשוט איך שהמציאות קיימת. תמיד אדם יכול להדחיק ולהשלות את עצמו שהמציאות מושלמת, אבל זה לא יהפוך את זה לנכון. לעיתים הפחד שלנו מלהתעלות מעל המציאות גורם לנו לנסות לסגוד לעולם עצמו, אבל זה לא נכון.  אני כן מודה שהעולם טוב (או יהיה בעתיד) טוב לגמרי, אבל לעולם לא יהיה מושלם.

וזהו בדיוק. "כל היש" הוא רק "כל היש" ותו לא. כל מה שניתן לדבר עליו בתור "יש" וזהו.

גם ממבט על הנפש שלי פנימה אני יכול לדעת בוודאות שלכל 9 מליארד בני האדם יש גם רגש וגם שכל, או שיש להם זכרון ומחשבה על העתיד, וכו וכו'. כך שיש דברים שאנו יכולים לדעת בוודאות על אחרים, גם בלי לשאול אותם.

אמרת שמשמעות היא התחושה שהעולם לא סתם. למעשה זאת לא יותר מאשר מסקנה פילוסופית שב"ה חלק גדול מהאנושות מקבל כמובן מאליו. אולי זה למה גם אתאיסטים נחרדים מרצח, כשלמעשה, בהסתכלות מטריאליסטית, זה בסך־הכל הזזת מולקולות ממקום למקום. אבל יש שבטים קניבליים בפפואה ניו־גינאה שאוכלים אנשים פשוט כי זה בשר טרי וטעים, בלי מחשבה שנייה.

"לא סתם" הכוונה היא שיש אמת מטפיזית מחייבת שמנחה את העולם. היא יכולה להיות אידיאה אובייקטיבית או התגלות סובייקטיבית. אם יש אמת מטפיזית שאינה מחייבת, זה רחוק לדעתי מלהיות משמעות – כמו תיאור של אל שברא את העולם להנאתו ואינו מתערב בו, או ישות קוסמית שקיומה מוכרח בגלל ההוכחה הטלאולוגית (או כל הוכחה אחרת) אבל אין באמת הבדל אם היא הייתה קיימת או לא.

עדיין לא הבנתי איך הסבל והאושר הם הוכחה שהעולם לא סתם, ואיך ברור שהם באו ממקור חיצוני לעולם ולא נבעו ממנו בעצמו.

סבל הוא חוסר התאמה בין חיווט הנוירונים במוח שלנו לבין המציאות, ואושר הוא כנראה התאמה. יש במוח מערכת מובנה ששואפת לפתור מצבי דיסוננס בין אם על־ידי שינוי המציאות ובין אם על־ידי שינוי במוח עצמו (שינוי בהשקפה כו'), ומכן "הידיעה הוודאית" (שאינה וודאית יותר מאשר ידיעת החתול ששובע עדיף על רעב). ההעדפה הברורה בסך־הכל אומרת שכך הדברים מחווטים. לחתול יש העדפה וודאית להימנע מכאב פיזי. המוח שלנו, בניגוד לחתול, עובד בעיקר עם סמלים, לכן אנחנו סולדים מסמלים של הרע, סמלים של כאב (כמו רצח של מישהו אחר שהוא לא אני).

לגבי השאיפה לשלמות: במה זה בא לידי ביטוי? אושר הוא בסך־הכל איזון בין המערכת הפנימית לחיצונית, שיכול לבוא לידי ביטוי במיליון דרכים שונות ומשונות, מבלי להשתמש כלל באידיאה של שלימות. אני רעב, אז אני אוכל. אם יש לי מספיק אוכל טעים כל הזמן, אני מאוד מאוד שמח ומאושר, כמו החתולים. אם המערכת של המוח שלי יכולה להתמודד עם המציאות בצורה טובה מאוד, אני שמח ומאושר. אני לא תופש את זה כמרדף בלתי־אפשרי אחרי האינסוף והנשגב, אבל אולי פשוט יש לי ציפיות נמוכות.

עצם קיום הרעיון של שלמות, לא מוכיח את קיומה של שלמות; אם תרצה לומר שהעולם מוגבל ואינו אינסופי, זה מוכיח את האינסוף, כשם שקיומם של מספרים חיוביים, אינו מוכיח את קיומם של מספרים שליליים או דמיוניים, זה בסך־הכל רעיון פילוסופי. אם השאיפה אל האינסוף מוכיחה את קיומו של האינסוף, טוב... אולי זאת אשליה? אפשר לרצות אידיאות מצוירות שאינן במציאות. האם עצם הרצון מוכיח משהו? לא יותר מאשר רצונות חתולים, אבל...

///

אני חושב שקיומו של הסובייקט כן מוכיח משהו. מבחינה מדעית, אפשר למנות ולמקם את כל העצמים בעולם, אבל אין שום דרך מדעית לומר אילו מהעצמים האלה הוא "אני", הסובייקט, ולהסביר למה העצם הזה שייך לתודעה הסובייקטיבית שלי ולא של מישהו אחר. אני מבין את תכונת הסובייקט כמקבילה או דומה לתכונת האלוהות. כמובן, זה לא מלמד אותנו דבר על ישות חיצונית לעולם, או מה היא רוצה, אבל החוויה של "אני קיים" אמורה להיות מטלטלת דיה כדי לעצור ולהתבונן על המציאות.

כך גם קיומו של האחר, כלומר היכן ש"אני" נגמר, כי נולדתי מתישהו ולפני כן לא הייתי במציאות, יש דברים שהם בבירור אינם אני, העולם עובד לפי חוקים שאינם פרי דמיוני כמו בחלום. כלומר יש כאן משהו "אחר" שמתקשר איתי (מעין anima mundi), שגם גם שייך אליו וגם לא שייך אליו. ומכאן אפשר לנסות להבין את המסרים, בהצלחה מרובה או מועטה, ולנסות לנסח אותם, בהצלחה מרובה או מעטה, זה בעצם הרעיון של ההתגלות הסובייקטיבית, שאמיתתה אמורה להיות חזקה כמו אקסיומת יסוד.

מעבר לכך, כמו שאמרת, לעצם הקיום השפוי נדרשים המון leaps of faith, כמו האמונה שהאנשים מסביבי הם אישיויות ולא אוטומטונים חסרי־משמעות וכו'. לא שיש הוכחה ברורה; אם אתאיסט אומר שאם הייתה הוכחה היסטורית למעמד הר סיני, הוא היה מאמין, אפשר לשאול, אולי כל הזכרונות שלו הושתלו על־ידי חייזרים כולל הזיכרון הזה? מי יודע. אבל נראה שזה חלק מהקיום האנושי וחלק מהמשחק, להושיט יד אל הלא־נודע והלא־מוכח, ולאט־לאט להיווכח באמיתתו דרך ההתגלות.

דבר יש משמעות. אמרתי שיש וודאות שיש בעולם משמעות, אולי לא בכל דבר בעולם. אם זה בכל דבר - זו שאלה אחרת.

וודאי לי ש"אני" קיים. למרות שאין ביכולתי לזהות לוגית, או לא לוגית, את ה"אני". אני יכול לשים אצבע על החושים, התאוות, רגשות, החוויות, הזכרונות והמחשבות שלי. אבל "האני" עצמו שחווה את כל אלו אין באפשרותי לשים עליו את האצבע. ובכל זאת ברור לי במאה אחוז וודאות ש"אני" קיים.  גם אם מבחינת משפט לוגי אין לי מה לעשות עם זה, כי קודם כל צריך להגדיר לוגית "אני". (וכל אקסיומה טאוטולוגית פשוטה דורשת הוכחה מבחינה לוגית, אם אנחנו דורשים הוכחה לוגית קרה).    

גם המונחים "אמת" "שקר" "אם אז" הם בעלי הגדרות אקסיומטיות, זה בסדר

אבל בתוך המבנים הלוגיים המוסכמים אמירה כמו "משהו לא קיים יכול לפעול" היא סתירה.

אין צורך לנסח את זה בלוגיקה מוצרנת זה יכול גם לבוא בתור רעיון ללא מילים.

כלי לבחינת המציאות. וודאי לי ש"אני" קיים גם ללא משפט לוגי.  לכן אני לא רואה הבדל בין האמירה "2 זה 1" לבין האמירה "העולם חסר משמעות" כאשר הוא לא חסר משמעות. או לגבי האמירה "הסבל עדיף על האושר תמיד" כאשר זה לא נכון. או לגבי האמירה "אין מקור חיצוני למציאות" כאשר ציור מחשבה כזאת בנפש לא עולה בקנה אחד עם המשמעות של המציאות. שקר הוא שקר גם אם נובע מסתירה לוגית וגם אם פשוט הוא לא נכון.  שים לב - אני מדבר על חוויתנו את אלוקים, לא על אלוקים עצמו, שעליו אני לא יכול לומר כלום.

מי אמר שאנו חייבים מבנים לוגיים מוסכמים כדי לתאר את כל המציאות? (ודאי שאנו חייבים אותה למתמטיקה, הסקת מסקנות אמפיריות וכו'). גם הדימוי שלי כ"קיים" או "לא קיים" הוא ציור נפשי ולא מושג לוגי אמיתי (אלא אם כן נכנה אותו כמושג לוגי כמו את המספר 2). גם השאיפה לנו לאלוקים היא רעיון ללא מילים.

אתה מדבר על משפטים אנליטים (שהם בעצם בחינה של מילים נרדפות), ואני מדבר על משפטים סינתטיים.

לוגיקה היא אחת הדרכים שבה אנחנו בוחנים את המציאות, בהחלט, וכמו שאמרתי, הלוגיקה בעצמה בנויה על כל־מיני אקסיומות שנראות לנו אינטואיטיביות ונכונות מאוד, שאי־אפשר להוכיח או להגדיר באופן לוגי מדויק (כמו אמת, שקר, שיוויון, אם אז, כו'). אין גם צורך כי כולם יודעים במה מדובר. אפשר גם ליצור מערכת מקבילה שבנויה על אקסיומות אחרות, אבל ללוגיקה יש כללים פחות או יותר מוסכמים.

טענת שהאמירה "איני בטוח שאני קיים" היא לא סתירה לוגית. היא כן סתירה לוגית, כי פעולה מניחה קיום (הגם שהגדרת הקיום היא אקסיומטית). אם רוצים לטעון שפעולה לא מניחה קיום, זה לא הגיוני (במסגרת המושג "היגיון").

כמובן אפשר לנסח את הלוגיקה בדרכים כאלה ואחרות אבל גם בלי מילים היא קיימת כי זאת הדרך שבה המוח שלנו עובד.

לגבי האמירה "שקר הוא שקר גם אם נובע מסתירה לוגית וגם אם פשוט הוא לא נכון" זאת בדיוק הנקודה.

אם הוא נובע מסתירה לוגית, אפשר להבין את שקריותו מעצם אי־התאמתו לכללי הלוגיקה ("אני פועל אבל לא קיים"), ולאדם שחושב כך יש בעיה ביכולת השיפוט.

יש שקרים שמצריכים הוכחה חיצונית ("אני לא חייב לך כסף") והמוציא מחברו עליו הראייה.

כנ"ל גם בלי לוגיקה קרה, מעצם הסתירה שבין עולם עם משמעות, לבין הציור הנפשי של עולם ללא מקור מושלם חיצוני, אז מקור המציאות המושלם החיצוני למציאות (כלומר אלוקים) וודאי לי. במילים אחרות - בודקים איזה ציור נפשי מתאים למציאות. הרי במילא אי אפשר לומר כלום על עצמותו של אלוקים אלא רק איך אנו חווים אותו.

זה כמו שנשאל איך קיום תודעות אחרות וודאי לי?

פשוט יש סתירה בין חווית המפגש שלי עם אדם אחר, לבין הציור הנפשי שאני התודעה היחידה שקיימת בעולם. או במילים אחרות - הציור הנפשי שלי שיש עוד תודעות חוץ ממני מתאים למציאות. 

(סליחה אם אני מנפץ לכמה אנשים את תפיסת העולם)

כולם (לפי המדע) רוצים אושר. הוויכוח הוא תמיד על השאלה איך מסיגים אושר. החילונים אומרים שהופכים למאושרים אם מקבלים את כל מה שאתה רוצה, כלומר לאכול חזיר ולחלל שבת כי זה הדבר הכי כיף.

כלומר: כולם יודעים שעדיף אושר -> כולם שואפים לאושר -> כולם עושים את מה שהם חושבים לאושר -> אושר הוא המשמעות העליונה -> הפקרות -> אתאיזם

הדתיים אומרים שהאושר הוא משמעות, ואם יש סתירה בין מה שאני חושב שיגרום לי להיות מאושר למשמעות העליונה אז צריך להתאפק. המשמעות העליונה היא אלוקים ואז כל מה שאלוקים אומר הוא הדבר החשוב ביותר. ולאנשים שממש צריכים את האושר אלוקים גם הבטיח אושר למי שימלא את דברו, אבל חז"ל כבר אמרו שהאושר שם הוא העובדה ששמעת בקול ה' והתגברת על יצר הרע.

כלומר זה יהיה יותר: כולם אומרים שיש משמעות עליונה מלבד האושר אישי שלך -> אלוקים הוא בהגדרה המטרה העליונה -> אתה עושה את מה שאלוקים אומר לך -> דתי

לפי שלמה המלך (החכם מכל אדם) האושר של אחרים גם נחשב (אכפתיות) וצריך גם למקסם את האושר של האחר. היהדות היא הדת שגורמת להכי הרבה אושר לא רק כלפי עצמך, אלה גם כלפי אחרים.

כלומר: כולם יודעים שעדיף אושר -> גם לעשות אושר לאחרים נחשב -> המטרה העליונה היא לא האושר האישי שלך -> הבנה שהיהדות היא הדת שעושה הכי הרבה אושר לאחר -> דתי

ובנוסף לפי השיטה האחרונה אפשר להסביר את התעסקות הרחבה של היהדות בלמה לצדיק רע ולרשע טוב, או למה דרך רשעים צלחה, למה יש רע בעולם, ...

אי אפשר לבחור דרך אחרת. אם אתה אכפתי לאחר אתה יהודי (בפילוסופיה) ואם אתה אנוכי אתה אתאיסט. אני לא פגשתי עדיין אדם שרק אכפת לו מעצמו, כלומר הם יכולים להיות דתיים אם הם ירצו. וזה ההבדל בין השואה שחלק מהאנשים היה אכפת רק לשרוד, לגבי עם ישראל עכשיו. שאחרי ה7 באוקטובר לכולם היה אכפת זה מזה וגם עם מטרה עליונה שהיא לא האושר האישי שלהם. 

(מתייחס להודעה המקורית) אתה החלטתה לשמור שבת כאשר ראית את החטופים גם שומרים כי היה לך משמעות עליונה יותר מהאושר שלך, האושר של המשפחה הזאת. וכאשר הפסקת אתה תירצת את פסקה בזה ששמירת שבת היא לא הגיונית, וגם זה נובע מזה שאתה לא מאמין באלוקים, אפילו שיש הוכחות שיש אלוקים. (הוכחה אחת היא ההוכחה הקוסמו-אנרגטית המבוססת על רנה דקארט (ההוכחה נמצאת בספר בשם "אמונה ברורה" למעוניינים))

(לפני שאתה חושב שאני יוצא רק נגדך אני מודה שגם לדתיים יש חלק בעובדה שאתה לא שומר שבת, כמו אמירה שאין הוכחה לקיום אלוקים, ...)

אנשים (שאני מכיר) מתייחסים אל מוסר בתור סוג של "אמת", לא סתם העדפה אישית....

אנשים נלחמים על הערכים והעקרונות שלהם. אין זה שום הצדקה אם זה העדפה אישית שאנשים מעדיפים להנות ולא לסבול

ואתה צודק מאוד

בהחלט עושים את ה"קפיצה" הזאת ואפשר לומר שהם מאמינים מבלי לדעת שהם מאמינים

ואם לעמת אותם עם הבעייתיות הלוגית של המוסר שלהם לעומת שלילתם מימד מטפיזי למציאות, הם ירגישו לא בנוח.

אני מאמין שאין כזה דבר יהודי שלא מאמין, ראה את התגובה שלך כאילו נכתבה בשבילך, טול קורה חבר.

נ.ב.

וכו' אבל אחד ה-וכו' החזקים. מר שריף אין טאון. וכו'

האמת האמיתית והמשמחת(לטווח ארוך)

אתה באופוריה. תהנה. מה זה משנה מה יקרה בעוד שבוע עם הרגשות שלך?

תהיה עכשיו. הכל בסדר.

למה אתה מרדד את השאלה שלו לכזו שטחיות?

בן אדם שואל שאלה של זהות ושל משמעות. למה לבטל את זה?

מאמין עמוק בלב (אני יודע שזה נשמע קצת מעצבן לקבוע למישהו מה הוא מרגיש עמוק בלב. אבל זאת האמת)

לפעמים האמונה שלנו נשענת רק על אמון בדורות הקודמים או על חוויה דתית כללית, ואז אנחנו מאבדים את זה.

כעת, האמונה צריכה לבוא מתוך מקום יותר בוגר ושכלי, שיכול לחקור וללמוד.

אני באמת ובתמים ממליץ על הספר "המצוי הראשון" של מיכאל אברהם. הוא עושה שרשרת מהלכים של טיעונים פילוסופיים נפרדים שהחיבור של כולם בונה את האמונה/ידיעה/הכרה. עיקר הספר בכלל מתעסק ביהדות אלא בעצם מציאות ה'. הוא ממש עושה דיון שם: מציג, מפריך, מקשה, ואז מתקן, משפר-משפץ, ובונה.

לי זה מאוד הועיל בתקופה שבה היו לי קשיים ותהיות 

על גבי זה, תוכל להוסיף קריאה באתר של מכון ידעיה ומאמרים של משה רט. 

שיהיה לך בהצלחה רבה רבה.

אני בטוח שאצלך זה לא סתם אופוריה אלא משהו עמוק כמו אצל אנשים ונשים רבים מאד

בא נאמר כך - זה מראה שאמונה זה טבעי לאדם (ממעמקי הזכרון אני חושב שזה טיעון של משה רט. ממליץ לפחות לקרוא אותו פעם אחת)

מה ב"אמונה" לא נכון בעיניך? אתה לא חייב כמובן לענות לי, אבל בירור של מה אתה לא מאמין מול מה אתה רוצה להאמין יכול לזקק את המסלול שטוב לך. האפשרות לקבל בענווה את האפשרות שאני לא מבין איך יכול להיות שבורא עולם קיים או שהתורה נכונה, ובכל זאת אני נמשך להאמין בהם אמונה עיוורת - היא אפשרות מדהימה בעיני. וזה לדעתי מה שרוב הדתיים באמת עושים....

האמונה טובה לאנשים בין השאר כי היא מאפשרת להם להתייחס למשהו גדול מעצמם, לא לשקוע בסבל שלהם אלא במשהו יקר וחשוב יותר מהם. אתה יכול לפקפק בפרטים ולקבל את העקרון ולהמשיך עם הדרך. הצורך "להבין הכל" ו"לרדוף אחרי האמת" הוא קצת יוהרה.

שמח לשמוע ששמרת שבת. תמשיך כך. בהצלחה!

מאחל לך שתמצא את עצמך ואת הדרך שלך במסע

עניין של רצון. בבחירתך החופשית.

השימוש באמונה כגורם מחזק

חשבתי על זה שמי שלא שמר יכול להתחיל לשמור ולהאחז בזה

אבל מה יעשה מי ששומר/ כבר שמר וזה לא עזר לו?  אולי הסתכלות אחרת, לבחור לשמור משהו מתוך בחירה ולא מהכרח, אולי ההכרח הוא זה שפוגע ביכולת להאחז באמונה ולהעזר בה.

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

אומנם פתחתי הרבה בעבר אבל ברשמי אני קופץ מידי פעם לבנות מרכלות עלי אבל לא יותר מכך.

אני אפילו לא מכוון את זה.. אני פשוט מתחבר ומה שיוצא לי בהתחברות אני מתחבר.. חחח

שם קוד,

אליאס,

דיקסיט,

עידן האבן,

טיקט טו רייד,

Robo rally,

The crew,

Avalon,

Shadows over Camelot,

Nefarious,

Colloretto,

סושי גו,

אזול,

Draftasorus

מה זה השמות האלה אתה בטוח שזה בישראל?😂

ממש תודה!

מה ה3 הכי מומלצים בעיניך? (חוץ משם קוד ואליאס)

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

ולגבי איפה ה' בסיפור? ובכן, הוא זה שיצר את המערכת ואת האדם, ולכן הוא יודע מה עובד הכי "טוב" כלומר מה מתאים לחיים בצורה המושלמת.

מרגיש לי קצת שטחי, אבל אולי זה מועיל כנקודת פתיחה כלשהי.

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

שלום לך,

קראנו את הדברים בכובד ראש ובהרבה כבוד.

החוויה שאתה מתאר מוכרת לנו מאוד. לצערנו, אנחנו פוגשים מילואימניקים רבים שחוו שירות ממושך ואינטנסיבי, וחוזרים הביתה עם תחושת חוסר איזון, תנודות חדות במצב הרוח, כעס, אדישות ועייפות נפשית עמוקה. זה לא סימן לחולשה, ולא אומר ש"נדפק אצלך משהו" או שזה בלתי הפיך. ברוב המקרים מדובר בתגובה אנושית ונורמלית לעומס חריג ומתמשך.

העובדה שאתה מודע למצב, פונה לטיפולים, שומר על שגרות בריאות, וקבעת תור לפסיכיאטר – מעידה על אחריות, ולא על כשל. גם הפחד שאתה מתאר הוא פחד מוכר מאוד, והוא עצמו חלק מהעומס הנפשי, לא הוכחה שמשהו אבוד.

במיזם חיבור אנו מלווים חיילים ומילואימניקים שחווים בדיוק את המתח הזה בין תפקוד חיצוני לבין קריסה פנימית. החיבור הנכון למטפל מתאים, בזמן נכון ובקצב נכון, עושה הבדל משמעותי.

אם תרצה – נשמח לשוחח איתך באופן אישי, לשמוע, ולהתאים עבורך מטפל או מטפלת מנוסים בליווי מילואימניקים, בדיסקרטיות מלאה וללא התחייבות.

אבירן – מיזם חיבור

טלפון: 052-305-1783

אתה לא לבד, והמצב שאתה מתאר הוא בר־טיפול.

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)