קטע מספר שאני כותבאפריקס

שינתו של הנער הייתה עמוקה והוא חלם שהוא מטייל בעיירה שקטה ליד שדה חיטה גדול. כשקם בבוקר הוא יצא מחדרו ונכנס למקלחת. רק כשיצא ממנה והביט בדלת חדרו של דני נזכר במה שקרה אתמול. הוא ניער את המחשבות מראשו ונכנס לחדרו כמו מישהו שמנסה להתחמק מפגישה עם מכר ותיק. הוא ייבש את שערו במגבת ולבש את בגדי העבודה שלו, שתה בזריזות כוס מים מהברז במטבח, ויצא מהדירה אל קור הבוקר החריף. כשסידר את חדר האוכל הביט אל המדשאה שבחוץ ונזכר בלילה שבו הוא ודני נסעו בקלנועית. הוא נזכר בעניין הויכוח על הדירה ועל כך ששמע את דני אומר משהו על חתולים, והחליט בליבו לשאול את דני לפשר העניין כשיוכל. לנער הייתה חיבה מולדת לחתולים, לעיתים חשב שכל אדם נולד עם אהבה יתרה לחיה מסויימת, אולי אפשר לומר "חיית הנפש" שלו. אצל הרבה אנשים החיה היא כלב, אצל הבודדים והציניים שבהם היא חתול. לפתע עניין החתולים ודני נראה לו מובן יותר, אך עדיין היו הרבה פרטים חסרים בשביל שיוכל להבין את התמונה במלואה. כשדלתות חדר האוכל נפתחו והאורחים התחילו להיכנס משל היו נהר שוצף שנפתח סכר בפניו, שם הנער לב לכך שדני יושב בתוך הקלנועית לא רחוק מהויטרינה. מכיוון שהארוחה הזאת הייתה בופה והאורחים היו מעטים ביחס למגשי האוכל שנפרשו, החליט להסתכן ולצאת החוצה. כשניגש אל דני קרא בשמו, ודני אמר שלום בטון מתנצל. "סלח לי על הבלגן של אתמול", אמר דני, "תמיד קשה להביא את החתולים למקומות חדשים, הם מנסים לברוח מהמקום הלא מוכר, בלי להבין שהמוכר רחוק מאוד". "האם אתה מביא את החתולים לכאן לעיתים תכופות?" שאל הנער. "אני מביא אחד מהם לפעמים כי קשה לי להיות רחוק מהם. תבין, אני כמו האמא והאבא שלהם". "ואיך הגעת למצב הזה שאתה כמו הורה ל... ובכן, לכמה חתולים בדיוק?", "תשעה" ענה דני. "תשעה חתולים" השלים הנער. "כשמחלת הקורונה הייתה בשיאה הייתי בדירה שלי לבדי חודשים ארוכים, החברים המעטים שהיו לי לא רצו להסתכן ביציאה מהבידוד והידבקות, ומשפחה אין לי". דני עצר את שטף דיבורו לרגע והביט בציפור גדולה שעפה מעל המאגר. "יום אחד כשיצאתי לעשן סיגריה בכניסה לבניין שמעתי יללות מארון החשמל בכניסה, כשפתחתי את הדלתות ראיתי חתול קטן ורעב. לא יכולתי להשאיר אותו שם למות, אז לקחתי אותו לדירה והאכלתי אותו." "ואיך חתול אחד הופך לתשעה?" שאל הנער וזרק מבט חטוף דרך הויטרינה אל חדר האוכל, כשראה שהמגשים מלאים יחסית החזיר מבטו לדני שפתח בתשובה. "הדבר חזר על עצמו עם עוד שני חתולים שחיפשו נואשות אוכל בפח של הבניין ויללו לעברי בלי הרף. הם הסתדרו יפה עם החתול האחד שכבר היה לי, והייתי מרוצה מהמצב כמו שהוא, לחתולים היה מקום ואני לא הייתי בודד יותר." הנער חשב לעצמו שזה עצוב שאדם צריך להפיג את בדידותו בעזרת בעל חיים, אך הוא כמובן ידע שהחיים לוקחים אנשים למקומות מוזרים. דני הוציא מכיסו חפיסת ווינסטון בלו מקומטת ושלף ממנה סיגרייה עקומה. הוא הצית את הסיגריה ושב לשטף דיבורו, "מה שלא ידעתי אז הוא שאחת מהחתולים שמצאתי ליד הפח היא בכלל חתולה, ובהיריון." הנער הנהן."וכך משלושה הם הפכו לתשעה, מיותר לציין כמה בלגן היה בדירה, וחששתי ממה שיכול לקרות בעונת הייחום הבאה. לקחתי את כולם לוטרינר וסירסתי אותם, ומאז הם שונאים אותי." צלו של ענן חלף מעליהם ושתיקה קצרה התמקמה לה בנוחות, הנער קטע אותה, "מה הטעם בלהחזיק חתולים שלא אוהבים אותך?" דני הזדקף במושבו בקלנועית ואמר "הם כבר לא יכולים לשרוד ברחוב, חלקם הגדול חתולי בית מלידה, ואני גם לא יודע מה אעשה אם יום אחד אראה אחד מהם דרוס על הכביש." דני שיחק עם בדל הסיגרייה שכבר נגמרה באצבעותיו, "הם כמו המשפחה שלי" אמר. הנער הרגיש שהוא מתחיל להבין משהו שלא ידע כלל שהוא לא מבין לפני כמה ימים. משהו עמוק ואפל, אבל גם משחרר ואמיתי. דני הפנה את מבטו בחדות שמאלה ואמר "האחראית מגיעה דרך הלובי, כדאי שתלך מהר". הנער הודה לו ורץ בשפיפה אל הדלת האחורית, מתפלל בכל ליבו שלא תבחין בו מבעד לויטרינה. המצב נפתר בשלום כששתי שניות לאחר שהתמקם ליד המגשים, נכנסה האחראית חמורת הסבר והביטה בו במבט של מאובן. היא המשיכה ללכת כשראתה שאין על מה להתלונן. כשהלכה, הסיט הנער מבטו לויטרינה ועוד הספיק לראות את הקלנועית של דני נעלמת מעבר לסיבוב.

מאוחר יותר, כשחדר האוכל התרוקן מסועדים והנער נשאר לבדו לנקות, הוא ניגש לפינת הקפה והכין תה מחליטה של קמומיל ותה ירוק. הוא ניגש לויטרינה וברגע נדיר של שלווה ופריקת עול הביט בעננים האפורים שהתאספו בשמיים. כששתה את הלגימה הראשונה, התחילו לרדת טיפות. ועד שסיים את כוס התה, כבר ירד גשם של ממש, הגשם הראשון.

 

פרק שמיני

דני הביט אל השמיים, העננים האפורים היו כהים וכבדים. הוא כבר הריח את זה כשיצא מהבית בבוקר – הגשם הראשון יורד היום. הוא מיהר להסיע את הקלנועית לסככת התחזוקה כשמסביבו רוחות מצליפות ורעמים מתגלגלים. כשירד מהקלנועית הן התחילו לרדת – טיפות, בהתחלה קטנות וקלילות ובמהרה הפכו לגדולות וכבדות. הוא רץ מהסככה אל הכיסאות שהיו מונחים ליד היציאה האחורית מהמטבח, הוציא את חפיסת הווינסטון בלו מהכיס ושלף ממנה סיגריה אחת אחרונה. הוא השליך את החפיסה לפח הסמוך מבלי לקום מהכיסא. דני תחב את הסיגריה בין שפתיו ושיכל את רגליו, בעודו מדליק את הסיגריה עם מצית ביד אחת סיכך בידו השניה על המצית מפני הרוח, לאחר שלוש ניסיונות הלהבה עמדה ברוח והסיגריה נדלקה. דני שאף שאיפה עמוקה ונשף את האויר לאחר שלוש שניות אל השמיים האפורים. הגשם ניתך בחוזקה על האספלט שמולו והתחיל ליצור נהרות קטנים לאורך הכביש. דני אהב לחשוב שהגשם מנקה את הכל – את העצים, את הכביש, את הרכבים ואפילו את נשמות בני האדם. הגשם הזכיר לו ילדות נשכחת, איך היה רועה את הכבשים בחווה של אביו החורג, איך כשהיה מריח את הריח הזה באוויר מיד היה מניף את מקלו וקורא לכבשים ללכת אחריו לדיר. אבל הוא כבר לא ילד, והוא לא רועה כבשים בשדה. הוא עוד אדם ששורד את החיים האלו, ולא ברור אם הוא מצטיין בעבודתו או נכשל כישלון תהומי. הוא לא ידע אם החיים נועדו כדי שנעבור אותם בשלום או כדי שנילחם בכל רגע מהם. הוא נלחם כל חייו ותמיד ציפתה לו אכזבה, עם הוריו ואחיו המאמצים, עם עבודתו באבטחה ואפילו עם חתוליו, נראה שכל דבר נידון לכישלון בחייו. הוא לא רצה למות, הוא עדיין אהב את עצמו, אהבתו לעצמו לא הועמה אפילו במקצת, לא משנה כמה זרם החיים ניסה להטביע את נר נשמתו הוא התעקש להישאר בוער. אבל עכשיו הוא הביט קדימה וראה שטח אינסופי של אותו – הדבר. אותה עבודה ואותה דירה עם אותם הסמים ואותה הבירה, אם גופו לא היה מזדקן היה אפשר לחשוב שהוא תקוע בלופ שאינו נגמר. אבל הוא מזדקן, והוא נהיה בודד יותר ויותר, הוא גם רצה אישה וילדים, הוא גם רצה בית חם ורגוע, כמו הבית שגורש ממנו כשהוריו המאמצים נפטרו, ונראה שככל שהזמן חולף החלום הזה נהיה דהוי כמו בגד שנשכח על חבל הכביסה בשמש. הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה האחרונה ומעך את הבדל על אחת מרגלי הכסא. הוא נשאר להביט בגשם, והיה נדמה לו שהגשם מביט בו בחזרה, אך דבר אחד נכון לגבי כל גשם – זמנו קצוב, אותו דבר נכון לגבי כל אחד מאיתנו.

מעניין.ימח שם עראפת

רק ביטוי אחד הפריע לי - "קור הבוקר החריף" לא נראה לי שקור חריף.

חריף - עזאפריקסאחרונה
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה