קטע מספר שאני כותבאפריקס

שינתו של הנער הייתה עמוקה והוא חלם שהוא מטייל בעיירה שקטה ליד שדה חיטה גדול. כשקם בבוקר הוא יצא מחדרו ונכנס למקלחת. רק כשיצא ממנה והביט בדלת חדרו של דני נזכר במה שקרה אתמול. הוא ניער את המחשבות מראשו ונכנס לחדרו כמו מישהו שמנסה להתחמק מפגישה עם מכר ותיק. הוא ייבש את שערו במגבת ולבש את בגדי העבודה שלו, שתה בזריזות כוס מים מהברז במטבח, ויצא מהדירה אל קור הבוקר החריף. כשסידר את חדר האוכל הביט אל המדשאה שבחוץ ונזכר בלילה שבו הוא ודני נסעו בקלנועית. הוא נזכר בעניין הויכוח על הדירה ועל כך ששמע את דני אומר משהו על חתולים, והחליט בליבו לשאול את דני לפשר העניין כשיוכל. לנער הייתה חיבה מולדת לחתולים, לעיתים חשב שכל אדם נולד עם אהבה יתרה לחיה מסויימת, אולי אפשר לומר "חיית הנפש" שלו. אצל הרבה אנשים החיה היא כלב, אצל הבודדים והציניים שבהם היא חתול. לפתע עניין החתולים ודני נראה לו מובן יותר, אך עדיין היו הרבה פרטים חסרים בשביל שיוכל להבין את התמונה במלואה. כשדלתות חדר האוכל נפתחו והאורחים התחילו להיכנס משל היו נהר שוצף שנפתח סכר בפניו, שם הנער לב לכך שדני יושב בתוך הקלנועית לא רחוק מהויטרינה. מכיוון שהארוחה הזאת הייתה בופה והאורחים היו מעטים ביחס למגשי האוכל שנפרשו, החליט להסתכן ולצאת החוצה. כשניגש אל דני קרא בשמו, ודני אמר שלום בטון מתנצל. "סלח לי על הבלגן של אתמול", אמר דני, "תמיד קשה להביא את החתולים למקומות חדשים, הם מנסים לברוח מהמקום הלא מוכר, בלי להבין שהמוכר רחוק מאוד". "האם אתה מביא את החתולים לכאן לעיתים תכופות?" שאל הנער. "אני מביא אחד מהם לפעמים כי קשה לי להיות רחוק מהם. תבין, אני כמו האמא והאבא שלהם". "ואיך הגעת למצב הזה שאתה כמו הורה ל... ובכן, לכמה חתולים בדיוק?", "תשעה" ענה דני. "תשעה חתולים" השלים הנער. "כשמחלת הקורונה הייתה בשיאה הייתי בדירה שלי לבדי חודשים ארוכים, החברים המעטים שהיו לי לא רצו להסתכן ביציאה מהבידוד והידבקות, ומשפחה אין לי". דני עצר את שטף דיבורו לרגע והביט בציפור גדולה שעפה מעל המאגר. "יום אחד כשיצאתי לעשן סיגריה בכניסה לבניין שמעתי יללות מארון החשמל בכניסה, כשפתחתי את הדלתות ראיתי חתול קטן ורעב. לא יכולתי להשאיר אותו שם למות, אז לקחתי אותו לדירה והאכלתי אותו." "ואיך חתול אחד הופך לתשעה?" שאל הנער וזרק מבט חטוף דרך הויטרינה אל חדר האוכל, כשראה שהמגשים מלאים יחסית החזיר מבטו לדני שפתח בתשובה. "הדבר חזר על עצמו עם עוד שני חתולים שחיפשו נואשות אוכל בפח של הבניין ויללו לעברי בלי הרף. הם הסתדרו יפה עם החתול האחד שכבר היה לי, והייתי מרוצה מהמצב כמו שהוא, לחתולים היה מקום ואני לא הייתי בודד יותר." הנער חשב לעצמו שזה עצוב שאדם צריך להפיג את בדידותו בעזרת בעל חיים, אך הוא כמובן ידע שהחיים לוקחים אנשים למקומות מוזרים. דני הוציא מכיסו חפיסת ווינסטון בלו מקומטת ושלף ממנה סיגרייה עקומה. הוא הצית את הסיגריה ושב לשטף דיבורו, "מה שלא ידעתי אז הוא שאחת מהחתולים שמצאתי ליד הפח היא בכלל חתולה, ובהיריון." הנער הנהן."וכך משלושה הם הפכו לתשעה, מיותר לציין כמה בלגן היה בדירה, וחששתי ממה שיכול לקרות בעונת הייחום הבאה. לקחתי את כולם לוטרינר וסירסתי אותם, ומאז הם שונאים אותי." צלו של ענן חלף מעליהם ושתיקה קצרה התמקמה לה בנוחות, הנער קטע אותה, "מה הטעם בלהחזיק חתולים שלא אוהבים אותך?" דני הזדקף במושבו בקלנועית ואמר "הם כבר לא יכולים לשרוד ברחוב, חלקם הגדול חתולי בית מלידה, ואני גם לא יודע מה אעשה אם יום אחד אראה אחד מהם דרוס על הכביש." דני שיחק עם בדל הסיגרייה שכבר נגמרה באצבעותיו, "הם כמו המשפחה שלי" אמר. הנער הרגיש שהוא מתחיל להבין משהו שלא ידע כלל שהוא לא מבין לפני כמה ימים. משהו עמוק ואפל, אבל גם משחרר ואמיתי. דני הפנה את מבטו בחדות שמאלה ואמר "האחראית מגיעה דרך הלובי, כדאי שתלך מהר". הנער הודה לו ורץ בשפיפה אל הדלת האחורית, מתפלל בכל ליבו שלא תבחין בו מבעד לויטרינה. המצב נפתר בשלום כששתי שניות לאחר שהתמקם ליד המגשים, נכנסה האחראית חמורת הסבר והביטה בו במבט של מאובן. היא המשיכה ללכת כשראתה שאין על מה להתלונן. כשהלכה, הסיט הנער מבטו לויטרינה ועוד הספיק לראות את הקלנועית של דני נעלמת מעבר לסיבוב.

מאוחר יותר, כשחדר האוכל התרוקן מסועדים והנער נשאר לבדו לנקות, הוא ניגש לפינת הקפה והכין תה מחליטה של קמומיל ותה ירוק. הוא ניגש לויטרינה וברגע נדיר של שלווה ופריקת עול הביט בעננים האפורים שהתאספו בשמיים. כששתה את הלגימה הראשונה, התחילו לרדת טיפות. ועד שסיים את כוס התה, כבר ירד גשם של ממש, הגשם הראשון.

 

פרק שמיני

דני הביט אל השמיים, העננים האפורים היו כהים וכבדים. הוא כבר הריח את זה כשיצא מהבית בבוקר – הגשם הראשון יורד היום. הוא מיהר להסיע את הקלנועית לסככת התחזוקה כשמסביבו רוחות מצליפות ורעמים מתגלגלים. כשירד מהקלנועית הן התחילו לרדת – טיפות, בהתחלה קטנות וקלילות ובמהרה הפכו לגדולות וכבדות. הוא רץ מהסככה אל הכיסאות שהיו מונחים ליד היציאה האחורית מהמטבח, הוציא את חפיסת הווינסטון בלו מהכיס ושלף ממנה סיגריה אחת אחרונה. הוא השליך את החפיסה לפח הסמוך מבלי לקום מהכיסא. דני תחב את הסיגריה בין שפתיו ושיכל את רגליו, בעודו מדליק את הסיגריה עם מצית ביד אחת סיכך בידו השניה על המצית מפני הרוח, לאחר שלוש ניסיונות הלהבה עמדה ברוח והסיגריה נדלקה. דני שאף שאיפה עמוקה ונשף את האויר לאחר שלוש שניות אל השמיים האפורים. הגשם ניתך בחוזקה על האספלט שמולו והתחיל ליצור נהרות קטנים לאורך הכביש. דני אהב לחשוב שהגשם מנקה את הכל – את העצים, את הכביש, את הרכבים ואפילו את נשמות בני האדם. הגשם הזכיר לו ילדות נשכחת, איך היה רועה את הכבשים בחווה של אביו החורג, איך כשהיה מריח את הריח הזה באוויר מיד היה מניף את מקלו וקורא לכבשים ללכת אחריו לדיר. אבל הוא כבר לא ילד, והוא לא רועה כבשים בשדה. הוא עוד אדם ששורד את החיים האלו, ולא ברור אם הוא מצטיין בעבודתו או נכשל כישלון תהומי. הוא לא ידע אם החיים נועדו כדי שנעבור אותם בשלום או כדי שנילחם בכל רגע מהם. הוא נלחם כל חייו ותמיד ציפתה לו אכזבה, עם הוריו ואחיו המאמצים, עם עבודתו באבטחה ואפילו עם חתוליו, נראה שכל דבר נידון לכישלון בחייו. הוא לא רצה למות, הוא עדיין אהב את עצמו, אהבתו לעצמו לא הועמה אפילו במקצת, לא משנה כמה זרם החיים ניסה להטביע את נר נשמתו הוא התעקש להישאר בוער. אבל עכשיו הוא הביט קדימה וראה שטח אינסופי של אותו – הדבר. אותה עבודה ואותה דירה עם אותם הסמים ואותה הבירה, אם גופו לא היה מזדקן היה אפשר לחשוב שהוא תקוע בלופ שאינו נגמר. אבל הוא מזדקן, והוא נהיה בודד יותר ויותר, הוא גם רצה אישה וילדים, הוא גם רצה בית חם ורגוע, כמו הבית שגורש ממנו כשהוריו המאמצים נפטרו, ונראה שככל שהזמן חולף החלום הזה נהיה דהוי כמו בגד שנשכח על חבל הכביסה בשמש. הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה האחרונה ומעך את הבדל על אחת מרגלי הכסא. הוא נשאר להביט בגשם, והיה נדמה לו שהגשם מביט בו בחזרה, אך דבר אחד נכון לגבי כל גשם – זמנו קצוב, אותו דבר נכון לגבי כל אחד מאיתנו.

מעניין.ימח שם עראפת

רק ביטוי אחד הפריע לי - "קור הבוקר החריף" לא נראה לי שקור חריף.

חריף - עזאפריקסאחרונה
שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

לשחררlittle prince

נשימות מתגברות

מתנשפות

מבשרות את הדבר ההוא שעוד מעט יגיע

הדבר שממנו אני מפחד

מנסה לעצור את כדור שכבר נורה

להסדיר נשימה

כמה פשוט זה נשמע

רק להירגע

לשחרר

תשחרר אמר לי פעם פסיכולוג בתהליך קבלה לאיזו משרה נחשבת

אתה 10 מ10 אמר בשפה לא כל כך טיפולית

אתה צריך פשוט לשחרר

פשוט לשחרר

לעגתי לו בקרבי

פסיכולוג עאלק

אם היה פשוט לשחרר

פשוט לא הייתה לך פרנסה

ודווקא הנשימה

זאת שנכנסת ויוצאת מאיליה

מכניסה ומוציאה אוויר

דווקא היא מבשרת לי בדרכה

ששוב זה מגיע

שוב, הגב אל הקיר

תהומות

תהומות שבי עולים מעלה

פורצים שוב נתיב חשוך ואין דרך שאוכל לעוצרם

רק להתכנס אל עצמי

ולמנוע פגיעה ואוהבי

אין לי מנוחה

שעםליפא העגלון

כָּל מוֹדָעָה שֶׁתָּלִית

עַל לוּחַ לִבִּי

וְחָלְפָה לָהּ,

הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נָעַץ

וְחוֹר

חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינניאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום