שינתו של הנער הייתה עמוקה והוא חלם שהוא מטייל בעיירה שקטה ליד שדה חיטה גדול. כשקם בבוקר הוא יצא מחדרו ונכנס למקלחת. רק כשיצא ממנה והביט בדלת חדרו של דני נזכר במה שקרה אתמול. הוא ניער את המחשבות מראשו ונכנס לחדרו כמו מישהו שמנסה להתחמק מפגישה עם מכר ותיק. הוא ייבש את שערו במגבת ולבש את בגדי העבודה שלו, שתה בזריזות כוס מים מהברז במטבח, ויצא מהדירה אל קור הבוקר החריף. כשסידר את חדר האוכל הביט אל המדשאה שבחוץ ונזכר בלילה שבו הוא ודני נסעו בקלנועית. הוא נזכר בעניין הויכוח על הדירה ועל כך ששמע את דני אומר משהו על חתולים, והחליט בליבו לשאול את דני לפשר העניין כשיוכל. לנער הייתה חיבה מולדת לחתולים, לעיתים חשב שכל אדם נולד עם אהבה יתרה לחיה מסויימת, אולי אפשר לומר "חיית הנפש" שלו. אצל הרבה אנשים החיה היא כלב, אצל הבודדים והציניים שבהם היא חתול. לפתע עניין החתולים ודני נראה לו מובן יותר, אך עדיין היו הרבה פרטים חסרים בשביל שיוכל להבין את התמונה במלואה. כשדלתות חדר האוכל נפתחו והאורחים התחילו להיכנס משל היו נהר שוצף שנפתח סכר בפניו, שם הנער לב לכך שדני יושב בתוך הקלנועית לא רחוק מהויטרינה. מכיוון שהארוחה הזאת הייתה בופה והאורחים היו מעטים ביחס למגשי האוכל שנפרשו, החליט להסתכן ולצאת החוצה. כשניגש אל דני קרא בשמו, ודני אמר שלום בטון מתנצל. "סלח לי על הבלגן של אתמול", אמר דני, "תמיד קשה להביא את החתולים למקומות חדשים, הם מנסים לברוח מהמקום הלא מוכר, בלי להבין שהמוכר רחוק מאוד". "האם אתה מביא את החתולים לכאן לעיתים תכופות?" שאל הנער. "אני מביא אחד מהם לפעמים כי קשה לי להיות רחוק מהם. תבין, אני כמו האמא והאבא שלהם". "ואיך הגעת למצב הזה שאתה כמו הורה ל... ובכן, לכמה חתולים בדיוק?", "תשעה" ענה דני. "תשעה חתולים" השלים הנער. "כשמחלת הקורונה הייתה בשיאה הייתי בדירה שלי לבדי חודשים ארוכים, החברים המעטים שהיו לי לא רצו להסתכן ביציאה מהבידוד והידבקות, ומשפחה אין לי". דני עצר את שטף דיבורו לרגע והביט בציפור גדולה שעפה מעל המאגר. "יום אחד כשיצאתי לעשן סיגריה בכניסה לבניין שמעתי יללות מארון החשמל בכניסה, כשפתחתי את הדלתות ראיתי חתול קטן ורעב. לא יכולתי להשאיר אותו שם למות, אז לקחתי אותו לדירה והאכלתי אותו." "ואיך חתול אחד הופך לתשעה?" שאל הנער וזרק מבט חטוף דרך הויטרינה אל חדר האוכל, כשראה שהמגשים מלאים יחסית החזיר מבטו לדני שפתח בתשובה. "הדבר חזר על עצמו עם עוד שני חתולים שחיפשו נואשות אוכל בפח של הבניין ויללו לעברי בלי הרף. הם הסתדרו יפה עם החתול האחד שכבר היה לי, והייתי מרוצה מהמצב כמו שהוא, לחתולים היה מקום ואני לא הייתי בודד יותר." הנער חשב לעצמו שזה עצוב שאדם צריך להפיג את בדידותו בעזרת בעל חיים, אך הוא כמובן ידע שהחיים לוקחים אנשים למקומות מוזרים. דני הוציא מכיסו חפיסת ווינסטון בלו מקומטת ושלף ממנה סיגרייה עקומה. הוא הצית את הסיגריה ושב לשטף דיבורו, "מה שלא ידעתי אז הוא שאחת מהחתולים שמצאתי ליד הפח היא בכלל חתולה, ובהיריון." הנער הנהן."וכך משלושה הם הפכו לתשעה, מיותר לציין כמה בלגן היה בדירה, וחששתי ממה שיכול לקרות בעונת הייחום הבאה. לקחתי את כולם לוטרינר וסירסתי אותם, ומאז הם שונאים אותי." צלו של ענן חלף מעליהם ושתיקה קצרה התמקמה לה בנוחות, הנער קטע אותה, "מה הטעם בלהחזיק חתולים שלא אוהבים אותך?" דני הזדקף במושבו בקלנועית ואמר "הם כבר לא יכולים לשרוד ברחוב, חלקם הגדול חתולי בית מלידה, ואני גם לא יודע מה אעשה אם יום אחד אראה אחד מהם דרוס על הכביש." דני שיחק עם בדל הסיגרייה שכבר נגמרה באצבעותיו, "הם כמו המשפחה שלי" אמר. הנער הרגיש שהוא מתחיל להבין משהו שלא ידע כלל שהוא לא מבין לפני כמה ימים. משהו עמוק ואפל, אבל גם משחרר ואמיתי. דני הפנה את מבטו בחדות שמאלה ואמר "האחראית מגיעה דרך הלובי, כדאי שתלך מהר". הנער הודה לו ורץ בשפיפה אל הדלת האחורית, מתפלל בכל ליבו שלא תבחין בו מבעד לויטרינה. המצב נפתר בשלום כששתי שניות לאחר שהתמקם ליד המגשים, נכנסה האחראית חמורת הסבר והביטה בו במבט של מאובן. היא המשיכה ללכת כשראתה שאין על מה להתלונן. כשהלכה, הסיט הנער מבטו לויטרינה ועוד הספיק לראות את הקלנועית של דני נעלמת מעבר לסיבוב.
מאוחר יותר, כשחדר האוכל התרוקן מסועדים והנער נשאר לבדו לנקות, הוא ניגש לפינת הקפה והכין תה מחליטה של קמומיל ותה ירוק. הוא ניגש לויטרינה וברגע נדיר של שלווה ופריקת עול הביט בעננים האפורים שהתאספו בשמיים. כששתה את הלגימה הראשונה, התחילו לרדת טיפות. ועד שסיים את כוס התה, כבר ירד גשם של ממש, הגשם הראשון.
פרק שמיני
דני הביט אל השמיים, העננים האפורים היו כהים וכבדים. הוא כבר הריח את זה כשיצא מהבית בבוקר – הגשם הראשון יורד היום. הוא מיהר להסיע את הקלנועית לסככת התחזוקה כשמסביבו רוחות מצליפות ורעמים מתגלגלים. כשירד מהקלנועית הן התחילו לרדת – טיפות, בהתחלה קטנות וקלילות ובמהרה הפכו לגדולות וכבדות. הוא רץ מהסככה אל הכיסאות שהיו מונחים ליד היציאה האחורית מהמטבח, הוציא את חפיסת הווינסטון בלו מהכיס ושלף ממנה סיגריה אחת אחרונה. הוא השליך את החפיסה לפח הסמוך מבלי לקום מהכיסא. דני תחב את הסיגריה בין שפתיו ושיכל את רגליו, בעודו מדליק את הסיגריה עם מצית ביד אחת סיכך בידו השניה על המצית מפני הרוח, לאחר שלוש ניסיונות הלהבה עמדה ברוח והסיגריה נדלקה. דני שאף שאיפה עמוקה ונשף את האויר לאחר שלוש שניות אל השמיים האפורים. הגשם ניתך בחוזקה על האספלט שמולו והתחיל ליצור נהרות קטנים לאורך הכביש. דני אהב לחשוב שהגשם מנקה את הכל – את העצים, את הכביש, את הרכבים ואפילו את נשמות בני האדם. הגשם הזכיר לו ילדות נשכחת, איך היה רועה את הכבשים בחווה של אביו החורג, איך כשהיה מריח את הריח הזה באוויר מיד היה מניף את מקלו וקורא לכבשים ללכת אחריו לדיר. אבל הוא כבר לא ילד, והוא לא רועה כבשים בשדה. הוא עוד אדם ששורד את החיים האלו, ולא ברור אם הוא מצטיין בעבודתו או נכשל כישלון תהומי. הוא לא ידע אם החיים נועדו כדי שנעבור אותם בשלום או כדי שנילחם בכל רגע מהם. הוא נלחם כל חייו ותמיד ציפתה לו אכזבה, עם הוריו ואחיו המאמצים, עם עבודתו באבטחה ואפילו עם חתוליו, נראה שכל דבר נידון לכישלון בחייו. הוא לא רצה למות, הוא עדיין אהב את עצמו, אהבתו לעצמו לא הועמה אפילו במקצת, לא משנה כמה זרם החיים ניסה להטביע את נר נשמתו הוא התעקש להישאר בוער. אבל עכשיו הוא הביט קדימה וראה שטח אינסופי של אותו – הדבר. אותה עבודה ואותה דירה עם אותם הסמים ואותה הבירה, אם גופו לא היה מזדקן היה אפשר לחשוב שהוא תקוע בלופ שאינו נגמר. אבל הוא מזדקן, והוא נהיה בודד יותר ויותר, הוא גם רצה אישה וילדים, הוא גם רצה בית חם ורגוע, כמו הבית שגורש ממנו כשהוריו המאמצים נפטרו, ונראה שככל שהזמן חולף החלום הזה נהיה דהוי כמו בגד שנשכח על חבל הכביסה בשמש. הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה האחרונה ומעך את הבדל על אחת מרגלי הכסא. הוא נשאר להביט בגשם, והיה נדמה לו שהגשם מביט בו בחזרה, אך דבר אחד נכון לגבי כל גשם – זמנו קצוב, אותו דבר נכון לגבי כל אחד מאיתנו.
