משתף פה במשהו שכתבתי במטרה לעזור למי שתקוע בסיטואציה דומה, ונראה לי שגם מי שלא, יכול לקבל מהסיפור אי אילו תובנות...
הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא סיפור על הרבה מאוד קושי וסבל, כן כן ממש סבל, אבל הוא סיפור מאוד מאוד שמח, סיפור על התאהבות ואהבה ועל מה שביניהם.
הכל התחיל לפני 13 שנה, שנתיים לאחר הנישואין של אשתי ושלי, כמו (כמעט) כל זוג השנתיים הראשונות הן שנתיים של בנייה - של אהבה ושמחה, אך גם של קשיים ושל בירורים, ברוך השם לא חסרו לנו קשיים ובירורים, אבל הכל נעשה מתוך שותפות ואכפתיות והמון המון רצון טוב של שנינו.
יום אחד אחרי שנתיים גיליתי ביום בהיר אחד (זה קרה ממש ככה פתאום – כמו איזה כישוף) שאני מאוהב בקרובה של אשתי (שנשואה גם היא באושר ברוך השם). מה זה מאוהב? אז הנה כמה מאפיינים של מאוהבות –
- רצון עז מאוד! לקשר למושא ההתאהבות.
- תחושה של מלאות גדולה בהקשר של השהות או בכלל ההתעסקות במושא ההתאהבות.
- תחושה של ריקנות גדולה בכל מה שרחוק/ מרחיק ממושא ההתאהבות.
- ריכוז של רוב כוחות הנפש והמחשבה בטיב היחסים עם מושא ההתאהבות.
- מושא ההתאהבות נצבע בצבעים מאירים וכל מה שקשור אליו נראה מגניב ומושך.
עכשיו שלא תבינו לא נכון, אהבתי את אשתי מאוד (היום אני גם מאוהב בה במידה רבה😊), הרגשתי המון מחויבות כלפיה, גם לא היה לי רגע או חלקיק רגע שבו חשבתי שאני הולך לפעול באיזושהי צורה נגד כללי ההלכה. היה ברור שכל ההתמודדות היא ביני לבין עצמי, בלי לשתף את אותה קרובה אפילו בפסיק קטן ממה שיש בנפשי, אבל בדיוק בגלל זה בנפש נוצר סבל עצום, כי בנפש ההתאהבות היא, כאמור, כמו כישוף – בבת אחת כל מה שקשור לזו שאתה מאוהב בה נראה כל כך מאיר ומתוק וכל מה שמחוץ נראה כל כך ריק וחשוך. וחוץ מזה דווקא בגלל שאהבתי את אשתי אהבת אמת (החתונה שלנו לא היתה מתוך התאהבות אלא מתוך התאמה של הנפשות, קצת כמו אח ואחות, איזושהי טבעיות פשוטה שהתבקשה להפוך לזוגיות, או - למבינים בענייני קבלה ופנימיות התורה – קשר מעין של יעקב ולאה ולא של יעקב ורחל) הרגשתי שאני לא יכול להסתיר ממנה מה שעובר עלי, כי הרגשתי שאני כאילו בוגד בה אם אני משחק אותה שהכל בסדר, וכך אחרי הרבה דפיקות לב פשוט שיתפתי אותה.
תודה להשם ותודה לאשתי הצדיקה והמתוקה, שבמקום להעלב ולתקוף, היא פשוט הכילה! (היא לא מלאך, גם לה היו הרבה רגעי משבר בהמשך) לא היה לה הרבה איך לעזור בשלב ההוא, אבל עצם זה שהיא הכילה הפך את הסבל הרב (כן, להיות מאוהב בלי יכולת לבטא את זה בשום צורה זה ממש סבל) להרבה הרבה יותר נסבל. וכך יצאנו למסע של בירור רוחני על אהבה והתאהבות שבסופו (או לפחות קרוב לסופו) מצאנו את עצמנו היום במקום הרבה יותר עמוק ואמיתי, גם אם עוד יש מה לברר.
במסע זה שעברנו רציתי לשתף אתכם כדי לתת כלים למי שמתמודד עם דברים דומים, והאמת שכל זוג יוכל לקבל מזה תובנות להעמקת הקשר גם אם אין לקשר כאלו אתגרים (ובכל קשר יש אי אילו אתגרים). וכמובן אספר בסוף על הדרמה שהתחוללה בסופה של העלילה.
נדייק את הבעיה בצורה קצת ציורית כדי למצוא את המפתח לפתרון: ברגע שיש התאהבות זה כמו זרקור שמאיר על קטע מסויים בבמה ואז כל מה שיש באותו הקטע נהיה צבעוני מאיר ומלא פרטים אבל במקביל שאר הבמה נהיית אפילה והכל שם נהיה מהוהה וכהה. מה שצריך לעשות כדי לצאת מ"אלומת האור" שסביב זו שהתאהבו בה זה פשוט להאיר את שאר הבמה – זאת אומרת את אשתך.
באופן חיצוני יש כאן בעיה של השוואה – זאת אומרת שאתה צריך לשכנע את עצמך שאשתך גם היא מאירה, גם יפה , גם מעניינת, גם צדיקה ואפילו יותר מההיא שאתה מאוהב בה, אבל באמת זה לא ממש יכול לעבוד כי כמו שכבר אמרנו שמאוהבות איננה רציונלית והיא צובעת באור לא אובייקטיבי את מושא המאוהבות, ולכן ההתמודדות כאן היא לא פיירית! הדרך היחידה לפוגג את 'אלומת האור' של ההתאהבות היא קירבה - זאת אומרת להתחתן מה שבמקרה שלנו לא בא בחשבון.
הקושי הזוגי גדל גם משום שכשיושבת בתת מודע איזושהי תחרות (בין אשתך לנאהבת – המושלמת בדמיונך) אתה נעשה יותר קצר רוח לחסרונות של אשתך שגם ככה פגועה ברמה זו או אחרת על עצם ההשוואה.
אז מה השם רוצה מאיתנו?
וכך מתוך הרבה רצון לתקן ולמצוא תשובה העמקנו לאט לאט במושג ה"ברית".
מהי ברית? ברית זה משהו שאתה כורת עם מישהו ואז הקשר שלכם הוא מוחלט, הוא אינסופי, אין שום דבר שיכול לנתק אותו. כריתת ברית היא קשר ללא תנאים (והיא הדבר היחיד שיכול להאפיל על פני מאוהבות) קשר שרגיש לאינסופיות של האחר.
אני ארחיב קצת כי זה קריטי להבנת המהלך הנפשי שעברנו.
העובדה שמישהו נכנס לצל (אשתך במקרה הזה) והופך ל'פחות חשוב' היא פספוס של הדבר הכי עמוק בזוגיות ובעומק יותר היא פספוס של הבנה מה זה בכלל בן אדם.
בן אדם (ועל אחת כמה וכמה יהודי) זה משהו אינסופי, אין גבול לרצונות שלו, לשאיפות שלו, לצער שלו, לתקוות שלו ובמה שנוגע לענייננו לרצון שלו להיות נאהב ומיוחד וכמובן שהכל נובע מכך שאינסוף לנשמה של האדם.
השוואה היא תמיד בין מעלות שניתן לכמת אותן ולומר זו יותר וזו פחות, אבל ברית נישואין אינה עומדת על מעלות כאלה אלא על מחוייבות מוחלטת שנובעת מתוך ההבנה האמיתית כל כך שבן הזוג הוא דבר אינסופי. אין לו כמות, אין גבול לערך שלו, ולרצון שלו, ולכמות שאתה יכול להיות מענה לאותו רצון אינסופי להיות נאהב וקרוב, קרוב עד אינסוף, ללב של מישהו. וגם על דרך השלילה אינסוף לעצמה שאפשר לפגוע בבן אדם ולאכזב אותו.
לכן ברית בשונה מכל קשר אחר יוצרת מחוייבות. באמת כל אדם הוא אינסופי וראוי לכל האכפתיות והאהבה בעולם, אבל אי אפשר טכנית להיות מחויב לכל בני האדם ולכן היהדות דוגלת במקום אחד – בין בני זוג נשואים, שבו בא לידי ביטוי כל העומק האנושי ולכן רק שם "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו" כדי שבמקום אחד אדם יגיע לידי תיקון הברית האמיתי שהוא היכולת באמת להרגיש את האחר ואת הרצון שלו להיות יחודי ואהוב ללא שום תנאי -בברית עולם.
נחזור לסיפור שלנו ולדרמה שבסופו – לאט לאט מתוך הבנה מהו אדם, מהי רגישות של אישה, מהו קשר של עומק אמיתי שרגיש לאינסופיות ובכלל לא בר השוואה לכל דבר אחר, קשר של מחוייבות לא במובן המשפטי של המלה אלא במובן של רגישות אמיתית לנשמת האחר. מתוך כל אלו חזר זרקור האור מן האשה ההיא אל הקשר שלי ושל אשתי, החסרונות שלה הפכו למעוררי רחמים מתוך הזדהות במקום לגורמי חוסר סבלנות. המעלות שלה האירו, היופי שלה בלט, ומעל הכל הנשמה שלה שהיא קדושה עד אינסוף ורוצה אהבה עד אינסוף, חזרו להיות מרכז הבמה. אבל הזרקור לא היה יציב... הנסיון עוד לא נגמר... מדי פעם התגברה ההתאהבות וצבעיה השקריים על האהבה והברית. מדי פעם היינו צריכים לדבר וללבן מחדש ולהתחזק ולהתפלל עד ש....
אשתי לא הרגישה טוב, בדיקת אולטרסאונד שלחה אותנו למיון, מהדחיפות כבר הבנו שיש מה לדאוג. תוך כמה שעות כבר היינו עם אבחנה לגידול שהוא ככל הנראה סרטני (מה שהתברר בהמשך כנכון) ואז באו ימים מלאי דמעות, והדמיון דהר קדימה למחוזות נוראיים ומפחידים של אלמנות ויתמות (יש לנו ב"ה הרבה ילדים, בעת כתיבת המאמר עוד אחד בדרך בעזרת השם...), ופתאום כל התובנות של מה זה בן אדם נהיו כל כך מוחשיים, כל החסרונות והכעסים והרצונות היומיומיים (כל אלה שבהם יש השוואות הן מכאן ועד להודעה חדשה) נהיו כל כך טפשיים וחסרי משמעות, וגיליתי שכל מה שאני רוצה זה שאשתי תהיה, פשוט תהיה, זוכר את עצמי מתמוגג על ברכיה בדמעות ומבקש ממנה שלא תלך. פשוט שלא תמות, לא משנה כמה קשים יהיו הטיפולים, כמה היא תרגיז אותי או אני אותה, כמה נשים מדליקות ויפות וחכמות אפגוש בדרך, רק שלא לאבד אותה. הרגשתי כמה עצם החיים והנוכחות שלה – המחויבות שלה אלי ושלי אליה – העובדה שאני הנפש הקרובה ביותר אליה והיא הנפש הקרובה ביותר אלי זה שווה לאין ערוך הרבה יותר מכל המדידות וההשוואות.
סוף הסיפור שהגידול הוצא בשלימות ללא גרורות, אלא שכיוון שהוא התפשט הרבה בסביבתו היא עברה חודשים ארוכים של טיפולים כימותרפיים. מאז כבר עברו שנתיים וברוך השם כל הבדיקות תקינות.
האם גם הגידול של פגם הברית הוצא מגופי שלי בשלימות? נראה שהטלטלה הוציאה את רובו או את כולו, אנחנו עושים בדיקה תקופתית... 😊 ובעיקר מודים על העבר ומתפללים על העתיד.
