איזו סיטואציה קשה ומורכבת!!! 

את חצי שניה אחרי לידה וכולם בסיר לחץ כי המצב באמת מטלטל לכולם... 

זה משהו שקרה בעבר או חדש מעכשיו? כי לפעמים כשיש לנו נטיה להתנהגות לא טובה אז בסיטואציות מורכבות ולחוצות זה יוצא בפי כמה...

מה עם למצוא עזרה בתשלום להוריד ממנו חלק מהעומס כדי שלא יפול על אף אחד מכם כ"כ הרבה? 

להזמין פיצות, לקחת נערה שתטייל עם הקטנים אחהצ, מישהי שתנקה את המטבח אחרי ארוחת הצהריים/ערב...? תאסוף משחקים בסוף כל יום? עוד שבוע כבר המצב ייראה לך אחרת... 

חיבוק ענק

אוכל לשבת חמותי הכינה והביאה

מוצש חזרתי הביתה ושטפתי וניקיתי את הבית

ראשון אכלנו מה שנשאר משבת

היום אכלנו מה שנשאר לחמותי משבת.

כל סוף עשיתי לילדחם חלוקת תפקידים. אחד רצפה+צעצועים השניה כלים, אחד טיטוא ואחר מנקה שולחן.

אני קמה בבוקר ומכינה להם את האוכל והתיקים

זה נטו לחץ של לסגור דברים לברית והכל סגור. רק לסיים לסגור עם אנשים שהוא לא ישכח אף אחד ושיגיעו מחר לברית יצחק

יש לו בעיה של אלימות שהוא היה בטיפול אבל זה לא נורמלי. אי אפשר להמשיך לחיות ככה וזה מלפני הלידה

אני לא יכולה לסבול את זה

את לא אמורה להכיל אלימות 

סימן על ילד זה אלימות קשה כי אלימות קלה לא משאירה סימנים 

את צריכה עזרה מקצועית איך להתנהל

ולקחת בחשבון שהסיכוי שטיפול יעזור להעלים את האלימות הוא קטן מאוד , במיוחד בתוך חיים אינטנסיביים של הרבה ילדים.

חיבוק ענק יקירתי. מה עם לפנות לטיפת חלב? הם תמיד שואלים שם על אלימות במשפחה... חיבוק ענק

א. תפעול הבית והילדים אחרי הלידה

ב. אלימות פיזית או מילולית

ואתחיל עם האלימות- זה באמת קו אדום

אמרת שהוא טופל וזה עזר..אולי צריך לחדש טיפול ושגם את תקבלי כלים איך נכון להתייחס כשזה חוזר לפעמים?

בכל מקרה אני חושבת שזה לא בסדר שזה ימשיך

אבל היתי מץיעצת מקצועית מאחר ויש פה רקע להתנהלות...

ובנוגע לתפעול הבית והילדים

האמת שמקווה שזה בסדר שאני אומרת אבל בעיני י שפה קצת מקום של חוסר יכולת לשחרר שליטה מצידך

כי בסוף

אם את רוצה שהוא יהיה האחראי

אז תני לא את השרביט

אבל לא לפקח כל רגע אם עושה את הדברים כמו שנראה לך נכון

ובקצב שלך

היינו רוצות שככה זה יהיה והם יתנהלו כמו ההגיון שלנו ..והיעילות שלנו

אני אחרי לידה

ולא רק האמת 

אבל במיוחד אחרי לידה

משחררת את כ-ל האחריות על הבית והילדים לבעלי

ומתנהלת בבית כאילו אני בבית של השכנה ממול

ממש ככה

מקבלת את זה שהכביסות מצטברות

שהבלגן חוגג

 שהדברים הרבה פחות מתקתקים

ושהוא גם יותר קשוח עם הילדים ממני ומאבד מהר כח

ובעלי אגב הוא ממש אחד שעוזר ומהצד נראה הכי בעל שותף שיש

והוא כן 

אבל עדיין מרגישה שזה מה שעובד הכי טוב

גם בסוף יותר מלמד אותו

וגם אותי

אני לא אומרת שאסור לבקש כלום

אבל כן לתת לו את הקצב שלו.בעקרון גם אחרי ארוחת צהרים מותר שישארו צלחות

ואם הוא עייף והרגי שצורך קצת להמרח על הספה זה גם לגיטימי לפעמים

ומהצד הם לא אוהבים שמעירים להם על זה

אז את זה נגיד היתי משחררת

ורואה תכלס אם יש דברים שלא עומד בהם וגדולים על הכוחות לשו- עדיף לשלם ךעזרה חיצונית לתקופה הזאאת

סליחה אם אני אהיה חריפה, אבל אין כאן שום קשר לשחרור שליטה מצידה.

אם הוא אלים, כל העצות הרגילות של לשחרר שליטה פשוט לא רלוונטיות. זה לא שני דברים נפרדים.

יש כאן נושא אחד - וזה האלימות והקללות. זה לא מקובל ולא לגיטימי בשום צורה. ולכן כרגע הפוקוס הוא ממש לא על מה היא כן או לא עושה בבית, אלא על איך היא דואגת לעצמה ולילדים לסביבה בטוחה.

וזה חשוב להגיד את זה בצורה ברורה, כי למרות שכתבת בהתחלה נגד האלימות, המשך ההודעה מעביר בצורה מסוימת את האחריות אליה. ובמצב כזה אני חושבת שזה מאוד לא נכון לעשות.

מה שצריך זה התייעצות עם איש מקצוע וליווי, ולא פלסטרים באיך נכון לשחרר שליטה בבית.

לפותחת היקרה - אני שולחת חיבוק גדול. מחזקת אותך בהרגשה שלך ובהבנה שלך שההתנהגות שלו לא תקינה בכלל, וכמו שמצאת אומץ להכיר בזה ולהבין את זה (שזה גם לא מובן מאליו), למצוא אומץ לבקש עזרה מאשתו מקצוע, ולקבל ליווי איך הכי נכון לנהוג במצב שלך, בצורה שתוביל אותך לטוב.

אני כתבתי לה מפורש וקודם כל על האלימות שזה לא אמור להיות ככה ולא להמשך בשום אופן ושתלך ליעוץ מקצועי

ההמשך לדעתי הוא נכון בכללי לא קשור לאלימות ולסיטואציה.וחושבת שגם כשהולכים לטפל ולשים לזה סוף וכו

עדיין י שיום יום ומציאות תוך כדי-ודוקא אם הוא במצב נפיץ כרגע

אז להציע לשחרר ממנו ציפיות ולהביא עזרה חיצונית ולא להכנס למאבקי כח וביקורת על איך שמתנהל -מה שרק יכל לגרום לפיצוץ יותר גדול כרגע

בעיני זה עצה נכונה

זה לא נכתב כביקורת כלפיה

ולא כהאשמה

ולא כסתירה למה שכתבתי בסעיף הראשון 

סוג לש לא להוסיף שמן למדורה

וגם בלי קשר לאלימות בחוויה לשי ואפילו עם בעל מאוד עוזר -

הם מאוד עמוסים פיזית ורגשית בתקופות אחרי לידה..קשה להם להחזיק את האחריות הביתית ומול הילדים כל הזמן ..

ובזמן הזה הם סופר רגישים לביקורת

ולהערות איך להתנהל ומתי

אני מנסיוני האישי למדתי שעדיף לי לשחרר כמה אשני יכולה ואיפה שלא לשלם לעוזרת

מאשר להכנס מולו לפינות

וכל זה לא גורע מזה שאלי ות זה קו אדום ולא לגיטימי

זה לא מרחמים כלפיו

זה ממחשבה שזה גם לטובתה

מה שאת כותבת בתגובה עכשיו, שונה ממה שכתבת בתגובה למעלה.

כי בתגובה למעלה הדברים הובאו בצורה שבה נראה ששחרור השליטה נועד ללמד *אותו* משהו, נועד לתת לו מקום.

ולעומת זאת הניסוח שלך עכשיו, שם אותה במרכז, ומדבר על שחרור שליטה במובן של למצוא פתרונות שעוזרים לה ומתמקדים בה.

וזה שני דגשים שונים לחלוטין.

ואת כותבת בלי קשר לאלימות ובחוויה של בעל במאוד עוזר, אבל זה בדיוק העניין. שבמצב שבו אין אלימות, יש באמת מקום לנתק בין הדברים. אבל זה לא המצב כאן, ולכן בעיניי לדבר על שחרור שליטה בצורה של להעביר לו את האחריות (שמו שבעצם מובן מההודעה הראשונה שלך), זה לא רלוונטי במקרה הזה 

לעומת ההודעה השנייה, שמתמקדת באיך היא מקבלת כוח ואיך היא נעזרת בשבילה, וכאן כן יש לקיחת אחריות גדולה מאוד. זה לא שחרור, זה אקטיביות של לעזור לעצמי. אלו שני דברים שונין

ולפעמים זה גם תלוי בטון בו קוראים את הדברים

ואולי באמת פחות הדגשתי את זה אבל זאת היתה הכוונה שלי ואולי לא ניסחתי מספיק טוב יכל להיות..

האלימות היא קו אדום

ודווקא כדי לטפל בזה ולהציב שם את הגבולות עדיף "להתעלם" כרגע מהבעיות ה "קטנות" כמו צלחות על השולחן 

ברמה הערכית גם אני חושבת שהוא צריך לקחת אחריות על הילדים שלו, אבל זה לא משהו שניתן או רצוי לכפות עליו

כמובן שהעצה שלי היא *לא* לשטוף רצפה כשאת חוזרת מבית החולים.ממש לא!

אלא לשחרר ולהתעלם מהרצפה המלוכלכת והכלים בכיור ולחפש עזרה במקומות אחרים (הילדים, משפחה, שכנים, עזרה בתשלום)  כמה שרק אפשר, כאילו שבן הזוג במילואים

כי כשמנסים לחנך אותו מכל הכיוונים זה מייצר אנטי ומגביר טריגרים. וחבל

תתמקדו בכיבוי שרפות כרגע בנושא האלימות. עד שתתחזקי קצת ותהיי פנויה לטיפול יותר עמוק - שחייב להיות כמובן!

שזה אומר שאת לא אמורה להכיל אלימות לא מילולית ולא פיזית.

אבל כן אולי כדאי לצמצם מגע בינתיים, שיהיה פחות עם הילדים ובבית אם זה עוזר להנמכת הלהבות

הכל בהנחה שמדובר בהתנהגות שמתפרצת ברגעי עצבים ואינה מסוכנת. אם מדובר בדפוס שיש בו חשש אמיתי אז אי אפשר לחכות ותפני מיד לעזרה

מציעה לך לחשוב על ייעוץ

לא ניקה, סידר, וכו.. פחות רלוונטי בעיניי האמת.זה דבר שמצוי בהמון בתים ויכול לנבוע מכל מיני סיבות שהן לא אלימות

ואני מציעה גם לך לעשות הפרדה. הציפייה מאדם שמתנהג אליכם ככה, מקלל ומרביץ, עד כדי סימנים אדומים וכו..  להפוך לפיה טובה ולתקתק לך את הבית - פשוט לא ריאלי יקרה

אתם במקום אחר אחרר. יש בו איזה זעם פנימי שמתפרץ, ממש לא הייתי בונה על זה כרגע

וסליחה שאני אומרת - אבל לדעתי, תמנעי מעכשיו עד שתחליטו לאן פניכם מועדות. טיפול, ייצוב הבית וכו.. לחץ ואלימות זה חתיכת שילוב גרוע

מזל טוב ענק, מקווה שתזכי לראות ישועות❤️

היא אחרי לידה.

זה ממש לא המקום להכיל אותו,

הוא חייב טיפול. חייב

לא משנה מה אלימות אצלי זה קו אדום.

שהם משפחה של 8 ילדים ומן הסתם זה המון תפעול של הבית.... לא? כביסות כלים וכו'

למה אין עליו עומס? על מי כן העומס? עליה? 

סליחה אבל אין לנו פה שום תמונה מלאה שאנחנו נחליט שזה תופעה שמחייבת טיפול במיידי... כולם במצב רגיש... אני לא אומרת ש*לא* צריך טיפול. אבל קודם כל להוריד עומס אובייקטיבי שבטוח קיים... כי גם טיפול א"א לקחת כשהמצב של פקק לחץ... כך אני חושבת...

ולא צריך תמונה מלאה מדי כי ברגע שיש לילד סימן על הצוואר זה מספיק ויותר מזה!

לפני שקראתי עוד פרטים 

הסימן על הצוואר זה חמור אבל לפעמים יש עוד הסברים לזה.... למשל אצלי יש לי ילד חרטטן ברמות מפחידות.... אז רק רק מפרט כזה, בלי עוד שום מידע אני אישית לא הייתי מסיקה דבר כזה

בהמשך הפותחת הוסיפה עוד מלא מידע כמו שזה לא דבר חדש וכו'...

קשה לי עם השאננות...סימן בצוואר זה לא חירטוט של ילד והאמת שגם איך שהןא מדבר לאישתו זה לא היב עןבר אצלי בגרון בשום צורה...

אדם שפוגע בילדים ברגעי כעס לא יכול להיות ממונה לשמור ולטפל בהם כל עוד הןא לא מטופל

פשוט קורה שבפורום אנחנו מקבלות שבריר תמונה וקשה לי שמזה אנחהו חורצות גורלות... זו הסיבה שהגבתי כך בהתחלה. 

לא הצדקתי שום התנהגות, רק אמרתי שבכל מקרה חייב עזרה חיצונית, מכל כיוון. זה לא מוסיף לתמונה... 

ואצלי החירטוט יכול להיות שהוא יקבל מכה ממשהו אחר והוא יחרטט שזה מהאבא (כמובן שלא קרה אצלינו מקרה כזה חלילה!!)... רמות החירטוטים אצלנו אולי חריגות משאר המשפחות... אבל לא יודעת... 

הורים? אחים? דודה? סבתא?

את מאוד מאוד לבד.

מישהו יודע מה עובר עלייך? מישהו כתובת בשבילך?

יש לך כתובת?

אני דואגת לך.

בתשלום כל יום אח''צ לחודש וחצי הקרובים. אין מצב להתמודד עם כל זה אחרי לידה. בני כמה הילדים? לתת להם מטלות ותפקידים ולתת שוחד אם צריך. זו שעת חירום. אין סיכוי שאת שוטפת בית כשאת חוזרת מאשפוז לידה נשמה. תביאי נערה. 

לגבי האלימות לגמרי לאיש מקצוע. 

בהצלחה ענקית וחיבוק גדול. 

והייתי מונעת הריון לטווח רחוק עם אמצעים אמינים. 

נשמע שנוצרה ביניכם דינמיקה מאתגרת שבה את המבוגר האחראי והוא יותר ילד נזוף, זה מצב ממש ממש מתסכל וקשוח❤️ והרבה פעמים נראה מייאש וחסר מוצא,

אבל באמת שזה בר שינוי, רק שזה דורש גם מצידך נכונות להשען ולתת לו להיות גבר, ולהיות מסוגלת להרפות, להיות נוכחת ומרגישה ולהשען.

מסייגת שאם יש כאן אלימות ממשית תפני לגוף שמסייע במצבים כאלה.

ממה שתיארת נשמע שזה לא בהכרח המצב.

מוזמנת לפרטי אם אוכל לעזור❤️

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה