נכון, זה מבלבל עכשיו ולא ברור בכלל. ובא לי החלטה ובא לי וודאות. בא לי נחתתתת. ידיעה ברורה. וזה עדיין לא כאן, כל הבא לי הזה. ואני לא יודעת מה יהיה. לא יודעת בכלל בכלל. אבל גם רציתי להגיד לעצמי תודה. שאני נושאת את זה. ומנסה. וחושבת. ורוצה. ולא מוותרת. ומתייאשת וחוזרת חזרה. ולומדת כמה לומדת. ונושמת.
וגם רציתי להגיד לכם את כל זה על הדרך.
זו לא טעות. זה לא באג במערכת. זה לא סתם.
אלו החיים שלכם ממש. זו הדרך שלכם ממש.
יש בה אבנים והרים וגבעות ולפעמים לא רואים קרן שמש וממש צמאים ועייפים ומבואסים ושונאים, שונאים את עצמנו שהחלטנו לצאת למסע ואת העולם וכועסים על אלוקים שדברים לא מסתדרים כמו שרצינו. אבל זו הדרך שלנו ממש. והיא יפה בדיוק כמו כל דרך. יש עוד כל כך הרבה מסביב וכמה אנחנו יכולים ללמוד ולחוות ולראות אם רק ניתן לזה לקרות.
וזהו אנחנו בגדול מתוקים מאוד באמת.
ומחושלים וואו.
וזה שלנוווווו זה שלנווווו זו לא טעות. המסע הזה שלנו ממש.
ויש בו המון אור וגם חושך ואני עייפה אחרי יום ארוך ברמות אז אני כותבת לא הכי ברור אבל עלה בי צורך בלתי מוסבר לחבק את כולם. את כל מי שיושבת בבית ולא מבינה למה עוד פעם זה לא קורה ואת כל מי שעוד מתגעגע להיא שכבר התחתנה. זה המסלול שלנו ואלו השיעורים שלנו, ככה הם נראים. דרך זה נלמד. דרך זה נצמח. אני רוצה לזכור את זה.
כי גם עכשיו המוח שלי סלט. או מוקפץ. בלגן כזה. ואני באמת באמת לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות. אבל אני גם יודעת שמתוך החוויה הזו אני אצמח גבוה. וזה עלול לכאוב ולהצריך הרבה הרבה נשימות והרבה כאב ראש אבל בסוף אני אסתכל אחורה ואומר; כל זה שלי. את כל הדרך הזו עשיתי.
