אני חושב שכל הנשמות בדור הזה הם בבחינה הזאת. 

וזו הסיבה שהשם גילגל אותנו לדור הזה, כי הנשמה שלנו הכי גבוהה שיש ודווקא בגלל זה אנחנו שואפים להכי גבוה.כמו רב יוסף. אפילו שזה במחיר של להיות בהכי לכלוך. 

ולכן גם יש ככ הרבה הסתרות ומניעות. דווקא כי יש בנו אור עצום. 

הרב אומר באחת הפסקאות "יש דברים בעולם שיש להם תואר שלילי, אך יש להם מעלה גדולה כי התואר הוא משום הסיבה הטובה שגורמתם" זה לא מילה במילה אבל זה הרעיון בערך.

אגב

תרגום למימרא: יבוא ואזכה לשבת בצל הגללים של החמור

רב יוסף היה סגי נהור

לגבי רב יוסף, אני סבור שלכל תנא ואמורא הייתה שיטה אמונית שאפשר לראות אותה באה לידי ביטוי בסברות שלו וגם באופי שלו

למשל מה שר' חייא היה בגישה של חכמות בחוץ תרונה מתחבר עם זה שהתלמיד ההוא שטפחה לו ציצית על פניו היה מבית מדרשו כנראה שזאת הייתה השיטה של ר' חייא לקרב רחוקים

או ר' לוי הטיח דברים ואיטלע מתחבר עם דרשה אחרת באסתר רבה (פרשה ז' כ"ד)

כך שבהקשר שלנו אני חושב שהעובדה שרב יוסף היה סגי נהור קשורה מאוד עם הניגוד ל"ייתי ולא אחמיניה" אולי רב יוסף היה סגי נהור מצד התפקיד שלו בעולם או משהו כזה

יש חובות הלבבות מוכר שעובד ה' אמיתי יכול לראות בלי עיניים ולשמוע בלי אוזניים כו'

או כמו הקבצן העיוור של ר' נחמן

זכור לי איזה מדרש שהמרגלים ראו בנבואה נהרות של דם וחורבן הבית וכו' לכן לא רצו להיכנס

אבל היו צריכים ללכת בכל־זאת ולא לפחד מהייסורים (יש לזה רמז גם בתכלת הסמוכה לפרשת המרגלים שמסמלת את ייסורי הגיהנם והאש המכלה וכו' שגם היא טובה יש על זה שפת אמתים מדהימים)

או לנסות לעשות את הכי טוב שלהם כדי שזה לא יקרה, כמו שאלישע התנבא שחזאל יבקע הרות הגלעד ובכה בגלל זה, חזאל הבטיח לו שזה לא יקרה ונראה מהכתובים שזה לא קרה

///

בכללי יש סבא מנובהרדוק נפלא שדן בשאלה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור

שצדיק גמור אין אצלו בכלל מושג של רע כי הייסורים בכלל לא מזיזים לו ולהיפך הם אצלו תענוגות עליונים או משהו כזה

וצדיק ורע לו הוא צדיק שעדיין לא תיקן את השקפתו לחלוטין לכן הוא עדיין סובל מהייסורים

קבל פסקה של הסבא מסלבודקה [אור הצפון – עבדות וחירות ו-ז]

וכשנעמיק בדבר יותר, נראה שהיסורים האלה אם הם מביאים לידי אמונה והכרה שהן תכליתה של הבריאה אינם יסורים כלל כי אם תענוגות, באשר רואים בהם שלוחיו של מקום. וכבר אמרו חז״ל: ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה״. הרי שבכל נקיפת אצבע יש לראות רמז מלמעלה. וכמה יש לאדם לשמוח על דבר זה שמלמדים אותו מן השמים שדרכו לא טובה ושעליו להיטיב את מעשיו.

והנה פרעה הרגיש בדבר הזה ושמח מאוד על המכות והיסורים שבאו עליו. איתא במדרש: ״׳ויהי בשלח פרעה׳, כששלח פרעה את העם מי צווח ווי? פרעה. משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת. הלך ושדרו אצל עשיר אחד. וקבל העשיר בנו של מלך בעין טובה. כיון ששמע המלך מי קבל בנו ובאיזו מדינה הוא, היה משלח איגרת אצל אותו האיש ואומר לו: שלח את בני. פעם אחת וב׳ וג׳. היה משלח בכל זמן ובכל שעה ושעה עד שהלך והוציא לבנו בעצמו. התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו. אמרו לו שכניו: למה אתה צועק? אמר להם: כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי, שהיה המלך כותב אגרת לי והיה זקוק לי והייתי ספון בפניו. עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי, אינו נזקק לי בדבר. לכך אני צועק. כך אמר פרעה: כשהיו ישראל אצלי היה הקדוש ברוך הוא זקוק לי והייתי ספון בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר: ׳כה אמר ה׳ אלהי העברים שלח עמי׳ (שמות ט:א). והיה פרעה שומע מפי משה: שלח את בני, ולא היה מבקש לשלחם. כשירד הקדוש ברוך הוא למצרים והוציא את ישראל, שנאמר: ׳וארד להצילו מיד מצרים׳ (שמות ג:ח) התחיל פרעה צועק: ווי ששלחתי את ישראל. לכך נאמר: ׳ויהי בשלח פרעה׳״.

הרי מפורש כי כל אותן המכות הקשות והעלבונות והיסורים שבאו על פרעה במצרים ראה בהם כבוד גדול לעצמו וראה בהם אושר ותענוגות שיש לו קשר עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכי הוא לבדו מטפל בו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. ונמצאים הדברים הפוכים, שבזמן שהיה מושל בכפה במצרים ושליט גדול בעולם והפעיל כל חכמת הכשפים בארמונו ובמדינתו וחשב את עצמו לאלוה, לא היה אלא נחות דרגה, עבד עבדים, כי עבד למזל טלה. והרי זו חשכת השכל ופחיתות במדריגה והיה רחוק מאד מתכליתו ומטרתו. אבל לאחר שבאו עליו המכות והיסורים, שנהרס שלטונו וכולם שחקו על משבתו, ונאלץ להכיר בה׳. שאמר: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״. דוקא אז השתחרר מפחיתות מדריגתו והרגיש בשמחה ובתענוגות החיים האמתיים עד שלא רצה להפרד מזה וצעק: ווי ששלחתי את ישראל, ווי שהפסדתי את הגילוי הזה שהתגלה לפני ה׳ במכות וביסורים שהביא עלי, כלומר: בתוך אותו גיהנם הרגיש טעם של גן עדן.

לפי כל האמור יוצא, שכל מעשה יציאת מצרים בא, להביא לידי אמונה שלמה בה׳ יתברך, בלי שום פגם וטשטוש, הן בהשגחה הכללית שה׳ בורא ומנהיג הכל והן בהשגחה פרטית שה׳ יוצר את כל הבריאה כל רגע בשביל כל יחיד ויחיד, שיש בזה משום השתחררות גמורה מכל צל של פחיתות העבדות, וללמד שאמונה זו היא חיותו האמתית של האדם בבחינת ״וצדיק באמונתו יחיה״ ושכל היסורים שבעולם אם הם מביאים לידי אמונה זו אינם אלא תענוגות עליונים ואין אושר גדול מהם בעולם.

@ימח שם ערפאת עשיתי לך אזהרת טריגר לאורך

ממש מתחבר למה שכתב בעל השדה איזה כיף לראות שיש הרבה זרמים וכל אחד עם הכיוון שלו אבל בסוף הכל מגיע לנקודה אחת 

מרגישים שזה הסוף. אבל האמת מרגישים את זה כבר שנים. כל פעם מרגיש שהגענו לשיא הקושי וזהו הוא עכשיו בטוח מגיע והוא לא. להחזיק בחבל נהיה קשה מאי פעם.

למה אנחנו מתחברים לקדוש ברוך הוא הכי טוב מתוך הקושי? למה קשה להתחבר אליו מתוך הטוב ולהשאר מחוברים? 

בכללי מרגיש לי שרגשות שליליים הרבה יותר עוצמתיים מחיוביים. רק אני מרגישה ככה? 

לגבי השאלות הראשונות- אני חושב שאם באמת היינו תופסים שה' נמצא בהכל, היינו צריכים הרבה פחות יסורים כדי להתחבר אליו. כי היינו מתחברים דרך דברים טובים.

אבל כשאנחנו חיים בתודעה שחומריות זה רע, רע במיעוטו, אמצעי לקודש או "סעודת מצווה", אז אנחנו מוציאים משם את הקב"ה ברמה כזו או אחרת וממילא צריכים משהו אחר, כגון סבל, כדי להגיע לחיבור רגשי אליו.

אם היינו חווים את כלל ההנאות החושיות (המותרות כמובן) מתוך תודעה שה' מתגלה דרכן ואנחנו מתחברים אליו דרכן, רגש האהבה לקב"ה היה בא לנו באופן טבעי, והיינו רוצים לפתח אותו ולהרחיב אותו והכל היה הרבה יותר קל. 

צריך לתפוס את העולם הגשמי כדרך בה ה' בחר שנתחבר אליו.

(וכמובן מהבחינה השכלית גם צריך חיבור מתאים. מה שאומר שצריך ללמוד בעיקר את תורת א"י, גם אם הרבנים שמעבירים אותה מתלבשים פשוט ונראים פשוטים ואין סביבם טררם והילה אפופת מסתורין. והייחודיות שבתורת א"י במשפט אחד זה שהיא רואה את העולם בדרך האחדותית שתוארה לעיל.).

אבל ברגע שאנחנו לא באמת מתחברים לקב"ה דרך העולם הטבעי הפשוט אלא דרך ניתוק תודעתי מהחומר, אז בוודאי שקשה להישאר מחוברים כי זה אומר שכדי להישאר מחוברים צריך לעבור לעולם אחר ולהישאר בו.

להסתכל על כל טוב הכי קטן כאהבת השם. זה עבודה. 

השם כביכול יותר קרוב אלינו שאנחנו בלמטה ובקושי. רבי נחמן הרבה מביא את הדרשה על הפסוק "כי אסק שמים, שם אתה, ואציעה שאול הנך"

בשמים (במצב הטוב כביכול) אנחנו רואים את השם אבל הוא "שם" שם מבטא מרחק מסוים. 

ואציעה שאול זה במצב השלילי -הנך. זה הכי קרוב שיש , הוא כאן סמוך

אשריך דוד 

בתחושה שלנו. השאלה אם זה נכון גם במציאות. זאת אומרת, אלוקים באמת יותר קרוב כשאנחנו למטה או שהקרבה שלו לא משתנה, ואנחנו רק מרגישים פתאום קרוב כי אנחנו יותר חושבים עליו מכורח המציאות... 

בפשטות, השם ממלא כל עלמין אז לא שייך לעשות תהשוואות האלה. 

אבל יש לי כיוון מסוים שאולי יכול לענות על השאלה הזאת קצת.

ידוע שבכל צרתם לו צר. ויש גם את העניין שבכל מקום שליבו של אדם נמצא, שם הוא. אז באותו אופן ייתכן שזה גם כך בקשר שלנו עם השם, כי יש מקום לומר שהשם שוכן בלב שלנו אז לכן במצבים האלה ההופעה שלו כביכול יותר מוחשית וקרובה. נזכרתי גם במדרש לא זוכר איזה שבו כתוב שבחורבן בית שני ממש ברגעים האחרונים לפני היציאה לגלות האחרונה הכרובים שעל ארון הקודש התהפכו כלומר אחד כלפני השני או משהו כזה, זה כאילו מסמל את הרמת קרבה ההכי גבוהה שהייתה.וזה קרה כביכול בגלל שהקשר בין ישראל להשם הגיע לשפל הכי הגדול

אוכל למצוא לך תמקור אם תרצי

אין לי תשובה אליה, עולה לי ממש "וישמן ישורון ויבעט" כאילו שטוב לאדם אז הוא עלול להיכנס לבחינת "כוחי ועוצם ידי" ואז ממילא יתקיים בו חס ושלום - "וישמן ישורון ויבעט".

ועכשיו כשקצת חשבתי יותר, נראה לי שהקושי האמיתי זה להיות מחובר *להשם מתוך הטוב* שמה זה אומר? לשמוח במצוות, לשמוח בלימוד תורה שלי, לשמוח בעבודת ה' שלי לא משנה איך היא מתבטאת, לשמוח בכל עסק קדושה שאני עוסק פרק תהילים, לימוד יומי קצר של 5 דק, כיבוד הורים, כל דבר שקשור לקדושה. וזאת נראה לי הנקודה, שהיצר הרע יתן לך הכל, ממש הכל! תלמד 4 שעות רצוף תתפלל 3 תפילות ביום, תהיה עבד ה' אבל מה? אל תשמח שאתה מניח תפילין, אל תשמח שאתה עוזר להורים כאילו ממש לא יתן לנו לשים חיוך על הפנים כשאני מניח תפילין או כל מצווה אחרת חס ושלום, ואז כשהוא מנתק אותי ממקור השמחה והחיות שזה המצוות, כי אני כבר לא שמח בהם חס ושלום, אז מהר מאוד אדם מחפש דברים אחרים שיעניקו לו "שמחה" שהיא לא באמת שמחה אלא "ריגוש" שאותו הוא לא מקבל בתפילין כי הוא לא שמח בהם. אני חושב על זה עכשיח יותר ויותר לעומק וזה כל כך מסתדר לי בראש איזה יופי ישתבח שמו לעד תודה על השאלה חידדה אותי מאוד.

ואז ממילא כשניתקתי עצמי מהשמחה במצוות, והלכתי לרעות בשדות זרים חס ושלום בחיפוש אחרי ה"שמחה" אני עלול ליפול למקומות חשוכים מאוד, ואז אני אצעק להשם שיושיע אותי ופתאום אתעורר אליו בכזו התעוררות ודבקות כי קשה לי אבא אז תעזור לי ואז אני עובד אותו ומחובר אליו מתוך הקושי.

והנקודה שעולה פה בעיניי היא השמחה דווקא, כי אם הייתי שמח במצוות שלי ובכל עסק קטן של קדושה שאני עוסק בו, אז ממילא לא הייתי מחפש חיות במקום אחר ח"ו.

שמעתי פעם משהו יפה מרב שאני מאוד מעריך, אדם שלמד עכשיו שעה תורה ולא שמח בזה, איך הוא מרגיש? 

הוא אומר לעצמו "בסדר נו אז למדתי שעה, יש תלמידי חכמים ואברכים שלומדים 3 שעות 6 שעות ואפילו 12 שעות, השעה שלי לא כזאת משמעותית" וזה קרה לי כל כך הרבה פעמים וחס ושלום!!! זה נובע בעומק מגאווה, שלמעלת כבוד תורתי כבר לא נאה ולא יאה ללמוד רק שעה, ומה זה שעה של תורה? לכבודי זה לא מספיק.

איזו גאווה סרוחה, אפילו חצי שעה תורה אפילו דקה, זה משהו שאסור לנו לתת ליצר הרע לקחת אליו לתבוע בעלות ולהגיד "עזוב תראה כמה הם לומדים" כי זה שלי אז לך מפה ועזוב אותי לנפשי

ולגבי הרגשות השליליים, אני חושב שרגשות חיוביים הם הרבה יותר עוצמתיים, כמה פעמים קרה לנו שהיינו באמת בדבקות ובאמת באורות שמרגישים ממש מתיקות וקרבת ה' ? לי אישית לא הרבה בכלל אבל כשהם באים, הם חזקים כל כך, ולעומת זאת, כמה פעמים הרגשנו רגשות שליליים וצעקנו לה' ? המון, יותר ממה שאפשר לספור, ואני חושב שנצרב לנו בתודעה (ודווקא בגלל שלא חווינו המון רגעים של רגשות טובים) שרגשות שליליים תמיד מדביקים אותנו בה' והם הכי חזקים ודוחפים אותנו למעלה, אבל זה רק בגלל שלא לימדו אותנו איך להרגיש טוב וזה באמת נכון, כל העולם הזה וכל המציאות של הס"א זה להראות כמה קשה וכמה רע וכמה אי אפשר וכו' תחשבו אם היינו נולדים למציאות שהכל הפוך, שמלמדים אותנו כמה אפשר וכמה טוב יש וכמה אור ואיזו מתיקות וכל העולם היה מתנהל ככה, איך היינו מרגישים?

בעניין השמחה. אבל זה לעשות שינוי תודעה על אמת. המוח שלנו הורגל כמו שאמרת להסתכל על השלילי. זה עיוות מחשבה. המוח מסנן את מה שטוב, או מקטין אותו ממש ומגדיל את הרע. 

טכנית נורא קשה לשמוח במה שאנחנו עושים יום יום במשך שנים. בקושי על משהו שעושים פעמיים כבר בפעם השנייה פחות נחמד חח, אז חיים שלמים- זה מלחמה על השמחה. 

אני חושבת שמעבר לזה שלא לימדנו אותנו לחיות טוב נכון, יש גם עניין )לפחות אצלי( שגם כיש טוב אז יש מן פחד שיעלם. מכיר את האמרה - "יותר רע מרע זה טוב שנגמר". אנחנו צריכים ללמוד לשהות ברגע ופשוט להנות ממנו.

דרך אגב מעניין אותי אם יש הבדל בין גברים לנשים מבחינת החוויה של עוצמת הרגשות. או שפשוט יש הבדל אינדוודואלי בין אדם לאדם. גם יכול להיות. 

קיים הפחד הזה שמשהו טוב בסוף נעלם, ולא הכרתי את האמרה חידשת לי

ולגבי הרגשות, קורץ לי לכתוב נשים חוות את הרגש בצורה יותר חזקה, אבל מצד שני אני שואל את עצמי אם אני חושב ככה רק בגלל שאנחנו הגברים גם חווים מן הסתם, אבל פשוט לא משתפים יותר מדי אם בכלל, ואז יוצא שאין הבדל בחוויה של עוצמת הרגש אלא באיך אני מתמודד איתו, למשל גבר ואישה שחוו אותה חוויה רגשית נניח, האישה יכולה לקחת את החוויה ולנתח אותה ולחשוב עליה ולדבר עליה עם כל מאן דהוא ולשתף ולפרוק ואולי אפילו גם לבכות בחלק מהמקרים, בעוד שהבחור, חווה בדיוק אותה חוויה והרגיש את אותם רגשות שהרגישה היא, אבל פשוט משאיר את זה לעצמו ולא מראה לאף אחד באמת מה עובר עליו - וזה נשמע לי מאוד הגיוני ואולי בגלל זה מצטייר שנשים חוות יותר וכו' למרות שעדיין עם כל הנאמר לעיל אני עדיין נוטה לצדד בזה שנשים חוות רגש בצורה יותר חזקה

נשים חוות יותר רגשות שליליים (neuroticism)

וייתכן שגם יותר רגשות חיוביים (agreeableness + extroversion)

בממוצע

אבל אמת נכון הדבר שלנשים יש יותר שמחת חיים מגברים, ממש כך מרגיש לי וכו' יש לי כמה סיבות שחשבתי עליהן אבל עדיין לא התיישבתי בהן ב100 אחוז

וזה ממש קורה כשיש ייסורים אבל חבל שצריך אותם... חבל שכזה קשה לעצום עיניים ולהדבק בה' בכל הכוח גם כשטוב וזורם... תמיד מתבעסת על זה... מציק לי המצפון

עריכה: רואה עכשיו שכתבת על זה בהודעה פה למעלה... וואי חידוש ממש יפה!!

בסוף הייסורים הם הטובה זה כל העניין שהרב ניסה להעביר, שהם סך הכל באים במלבוש של "רע" אבל בעומק הם כבר התחלת הגאולה הפרטית של האדם 

והחידוש הוא של בעל השדה לא שלי

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

תהא שנת פרס זכאית

תהא שנת פייס זכייה

תהא שנת פורום זורמת

פורום דתי.

זה הכי מקורי שעלה לי

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי